אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף נח:

דף נח.

גמרא ורמינהו הנוטל שכר לדין וכו', עיין בתשובות מהרי"ן לב (ח"א דף כ"ג ע"א) שעמד בחקירה בנוטל שכרו להעיד שכ' הר"ן כאן בשם הרמב"ן ז"ל דאם החזיר המעות אף אותו העדות מקבלין ממנו דל"ה בכלל פסולין ומוכח דל"ה פסול דאורייתא, והקשה מהרי"ן לב למה לא יהי' נוגע ותי' שני תי' האחד דנוגע אינו פסול רק מטעם קרוב לא משום דחשדינן לי' למשקר רק דהוי גזה"כ, [וצ"ל דלפ"ז י"ל דוקא אם הוא נוגע לעיקר העדות יש לו דין קרוב אבל מה שנוטל שכר כיון דאין זה נוגע לעיקר העדות אין לו דין קרוב אבל אי הוי אמרינן דנוגע פסול משום דחשדינן לי' למשקר ל"ה מחלקינן בזה דגם בנוטל שכר איכא למיחש שאומר שקר בשביל השכר שנוטל], עוד תי' די"ל דפסול מדאורייתא משום חששא דמשקר והא דמשמע בבכורות דאינו פסול רק משום מה אני בחנם וע"כ כתב הרמב"ן דל"ה פסול דאורייתא, התם מיירי דנוטל רק שכר טרחו בזה לא הוי רק פסולא דרבנן, אבל אם נוטל יותר משכר טרחו י"ל דהוי פסולא דאורייתא ע"כ. והנה לפמ"ש התוס' בבכורות להקשות ממה דאיתא בברייתא הנוטל שכרו לדון דינו דין אלא שמכוער הדבר היינו שכר בטלה ועיי"ש במהרש"א שכתב דע"כ היינו שכר בטלה דלא מוכח דשכר בטלה דמוכח מותר אפילו לכתחלה כדמוכח בכתובות וא"כ בע"כ מתני' מיירי ביותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה רק מדרבנן לפי' הרמב"ן, דלפמ"ש מהרש"א ע"כ ג' חלוקים דשכר בטלה דמוכח מותר אפילו לכתחלה ושכר בטלה דלא מוכח הוי מכוער הדבר אבל דינו דין, וא"כ בע"כ מתני' דקתני דיניו בטלין מוכח דמיירי בנוטל יותר משכר בטלה וע"ז תני נוטל שכר לדון ולהעיד וע"ז קאי שקלא וטריא דגמ' דפסול רק משום מה אני בחנם לא משום נוגע וא"כ מוכח דאפילו יותר משכר טרחו ל"ה רק פסול מדרבנן, ומוכח לכאורה כתי' הראשון של המהרי"ן לב דנוגע ל"ה פסול דאורייתא:

אמנם נראה דיש לצייר דנוטל יותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה נוגע, עד"מ דשכר בטלה אינו יכול להיות יותר משני דינרין לכל היותר והוא נוטל ארבע וא"כ לכאורה הוא נוגע מחמת השני דינרין, מ"מ איכא לאשכוחי שקשה בעיניו להכניס עצמו להיות עד לחוב לצד שכנגדו, גם בל"ז י"ל שקשה בעיניו להיות עד וכמ"ש רש"י בסנהדרין (ספ"ד) ושמא תאמרו מה לנו לצרה הזאת ועיי"ש בתוי"ט שכ' שלב אדם נוקף אפילו להגיד האמת שמא הוא מוטעה עיי"ש בשינוי לשון קצת, וע"כ אינו רוצה רק ע"י ריצוי כסף ולעולם יש לומר שאינו נוגע שהיה נוח לו להשמיט ולא לומר כלל רק בזה עובר על מה אני בחנם [ובזה הוא דינא דמתני'] כיון שכ' אם לא יגיד וע"כ ל"ה רק פסול דרבנן, משא"כ במי שאינו קשה עליו הגדת העדות י"ל דהוי נוגע מדאורייתא ומן התורה עדותו בטל. עכ"פ מוכח מזה דאשכחן אפילו נוטל יותר משכר בטלה דלא מוכח ואפ"ה ל"ה פסול דאורייתא:

אך בעיקר הקושי' נראה לכאורה ליישב בפשיטות די"ל ודאי לא נחשדו ישראל להעיד שקר בשביל קבלת פרס לעבור על לא תענה דאם יהי' מקום חשד בזה שהוא בגדר שיעיד שקר בשביל ממון א"כ אף אם לא קיבל שכר יהי' פסול כיון דחשוד לעבור על לא תענה בשביל ממון, אלא ודאי צריכין לומר דלא נחשדו ישראל ע"ז, א"כ אפילו נוטל שכר על הגדת העדות דעובר על מה אני בחנם מ"מ לא נפסל לעדות בשביל זה להיות חשוד על לא תענה, והא דנוגע פסול היינו כיון דיש לו צד נגיעה בגוף העדות וע"כ הוא בכלל עושי דבר לא מקיימי דבר ואינו בגדר עדות, וי"ל אפילו אם אומר שקר אינו בכלל לא תענה דלא הוי עד כלל:

פרק האומר

מתני' האומר וקדשה לעצמו מקודשת לשני, נ"ל מדקדוק לשון המשנה דנקט מקודשת לשני ולא מקודשת סתם משמע דס"ד שתהיה מקודשת לראשון ומוכח כפי' התוס' דאמר לה תחלה שהלה עשאו שליח ואח"כ אמר ה"א מקודשת לי דס"ד לצורך משלחו קמ"ל דלא אמרינן כן, אבל לפ"מ שתי' הרשב"א והר"ן דס"ד לומר אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' הואיל ועשה שלא כהוגן עכ"פ כיון דקדשה לעצמו ולא לראשון אין מקום שתהיה מקודשת לראשון והו"ל לומר מקודשת סתם אבל לפי' הפוס' א"ש וק"ל:

עיין בהר"ן שהביא דברי הירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכו', הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת כו' ופי' הראב"ד דמיירי שקדשה סתם ומחולקים בכוונה והר"ן הקשה לפ"ז למה יהי' הוא כאומר לאשה קדשתיך דמאין יודע הוא כוונתה. ע"כ פי' הוא דאומר שקדשה בפירוש לעצמו והעדים אינם זוכרים עיי"ש, ולענ"ד אינו מובן לס' הר"ן כיון דאומר קדשתיך בפי' לעצמי מהכ"ת לומר בהוחזק השליחות חזקה לראשון. ובלא הוחזק חזקה לשני דלמא ניחא לה בשני. אע"פ שהוחזק השליחות י"ל כיון שאמר אח"כ שרוצה לקדשה לעצמו דלמא נתרצה לו. גם בלא הוחזק השליחות דאמרינן חזקה לשני ומותר הראשון בקרובותיה כיון דודאי נתקדשה לאחד דלמא אין רצונה בהשני כלל, ולענ"ד נוח יותר פי' הראב"ד כיון שהודיע לה שפלוני שלחו לקדשה ואח"כ אמר ה"א מקודשת לי דיש להסתפק בלשון לי לעצמי או לצורך משלחי וכמ"ש התוס' ע"כ י"ל דבהוחזק השליחות נוח יותר לפרש לצורך משלחי כיון דהשליחות ברור מסתמא הבינה לצורך משלחי, ובלא הוחזק נוח יותר לפרש לעצמי דסברה דל"ה שליח כלל, ולענין קושית הר"ן כיון דבכוונה תליא מלתא האיך אסורה עליו באומר לעצמי כוונתי דלמא כוונתה הי' למשלחו, י"ל כיון דעכ"פ ספק הוי דלמא הי' כוונתה להתקדש כפשטות לשון לי ע"כ הוא אסור בקרובותיה מטעם שוי אנפשי' חתיכה דאסורא דעכ"פ הוי ספק איסור לדידי' והיא מותרת שאומרת ברי שכוונתה הי' לראשון, וא"ל לפ"ז דמחמת ספק איסור למה לא יהי' הראשון אסור דלמא אמירתה אמת כשם שהשליח אסור מחמת ספק, י"ל דלהראשון הוי ספק ספיקא שמא כוונת השליח הי' לעצמו ושמא כוונתה הי' לשליח, משא"כ גבי השליח ל"ה רק ספק אחד ובאומרת אינה יודעת חזקה לשני כיון דמשמעות לי הוא לעצמו בלא הוחזק ע"כ אמרינן חזקה לשני, ובהוחזק באומרת כוונתה הי' להראשון אמרינן חזקה לראשון דאז סובל יותר משמעות לי לראשון, ולפ"ז י"ל באמת דלשני מותרין קרובותי' דל"ש שוי אנפשה חד"א כיון דבכוונתה תליא ומסתמא כוונתה הי' לראשון הואיל והוחזק השליחות משמעות לי הוא לצורך משלחי, ובאינה יודעת שניהם נותנים גט כיון דברי שלו סותר החזקה והיא אינה אומרת ברי להעמיד החזקה, כ"נ לפי קוצר דעתי לפרש דברי הראב"ד ז"ל:

שם במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וכו' עד סוף הסוגיא, עיין בשעה"מ (פ"ז מהלכות אישות) שכתב להוכיח מהר"מ (הלכה י"ב) לפיכך שניהם מגרשים בין תוך למ"ד בין אחר למ"ד מוכח דס"ל כשיטת הרמב"ן דתנאי מעכשיו ולאחר ל' יום ל"ה רק לענין אם ימות ולא לענין חזרה דאל"כ למה כ' הר"מ מגרשין תוך ל' הא בחזרה לחוד סגי ממה נפשך בין דהוי תנאי או חזרה לשיטת רש"י, אבל לשיטת הרמב"ן דחזרה ל"מ אי הוי תנאי א"ש. ומזה תמה על הה"מ (פ"ט מהלכות גרושין) שכ' המגרש לאח"מ דחיישינן לומר זמנו של שטר מוכיח והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה, ובמגרש לאחר ל' יום ומת תוך ל' צריכה חליצה דלמא הוי תנאי. ותמה כיון דע"כ לשיטת הר"מ התנאי הוי לענין מיתה א"כ במת תוך ל' ממנ"פ ל"ה גט ומותרת להתייבם עיי"ש שכ' דאף לשיטת רש"י התנאי הוי אף במיתה וכמ"ש רש"י מ"מ אפ"ל דהר"מ ס"ל דהתנאי ל"ה רק לענין חזרה אבל מדברי הר"מ מוכח דהתנאי ל"ה רק לענין מיתה וקשה כנ"ל על הה"מ עיי"ש שנדחק בישובו

והנה לפמ"ש הה"מ בישוב דברי הר"מ מ"ש דהוי ספק מקודשת דבזה יוצא כל החששות שאין חומרא גדולה מזו ויצא בזה אף ידי דברי ר' יוחנן שאמר קדושי כולם תופסין עיי"ש, ולפ"ז אין ראיה מהר"מ דהתנאי אינו מועיל לענין חזרה די"ל דהתנאי הוא רק לענין חזרה ואפ"ה צריכה גט תוך למ"ד ולא די בחזרה משום דחיישינן לדר' יוחנן דקדושי כולם תופסים ול"ה לא תנאי ולא חזרה וע"כ צריכה גט וזה פשוט, הן אמת דברי הה"מ מגומגמים קצת במ"ש עוד שם דחשש לתנאי לזה וחזרה לזה ודלא כאביי, דל"ה צריך לזה אי חשש לדר' יוחנן, עכ"פ אין הדבר מוכרח מהר"מ די"ל דחשש לדר' יוחנן וזה פשוט:

אך הכ"מ תמה על הה"מ הא בדר"י איכא חומרא אם קדשה השני לאחר מ"ם יום והראשון לאחר ל' דלרב ממ"נ אינה מקודשת לשני דאי תנאה הוי זמנו של ראשון קודם ואי חזרה הוי ג"כ זמנו של ראשון קודם, אבל לר' יוחנן אף בזה חלו קדושי שניהם וכמו שתמה הר"ן בזה על הרמב"ם עיי"ש, ולכאורה הי' נלפענ"ד דאפ"ל דאף לר"י בזה לא חלו קדושי שני, דהא התוס' ד"ה כל גיטא דמשייר בה הקשו דהוי שיור בקדושין ותי' דל"ה שיור כיון שגומרין אח"כ, והקשה הרשב"א דא"כ במת הראשון קודם זמן הגמר לא להוי קדושין כלל או היכא דקידשה אחר אח"כ שלא באו קדושי הראשונים לידי גמר נימא דל"ה קדושין ואיך אומר ר' יוחנן אפילו ק' תופסין וע"כ כתב להוכיח דר"י ס"ל שיור בקדושין מהני, וליישב שיטת התוס' י"ל כיון דבשעת קדושין הי' מקום שיגמרו הקדושין שוב ל"ה שיור אף אם אח"כ נתחדש ענין שלא יכולים לבא לידי גמר מ"מ מהני התחלת הקנין וכ"נ מוכרח לשיטת התוס', לפ"ז י"ל דווקא כסדר הזה דקדושי הראשון לאחר ל' והשני לאחר כ' וכן כולם דזמן האחרון כלו קודם כלות הזמן שלפניו דבשעת קדושין הי' יכול לגמור כל צד פנויה שיש בה בשעת קדושין ע"כ ל"ה שיור דכשקדש הראשון מעכשיו לאחר ל' הי' ראוי לגמור אלו לא בא אחר וקדשה מעכשיו לאחר כ', וכן כשקדשה אחר מעכשיו ולאחר כ' הי' ראוי כל צד פנויה שבה להתקדש אלו לא בא אחר וקדשה לאחר יו"ד, אבל בקדשה הראשון מעכשיו ולאחר למ"ד ובא השני וקדשה לאחר מ' יום כיון שהי' יכול לקדש כל צד פנויה שבה אם קדשה לחלוטין תיכף או לאחר כ' יום והוא קידש לאחר מ' יום דאין מקום לחול הקדושין אז להיות נגמרים י"ל שפיר דהוי שיור בקדושין ולא מהני וע"כ אף לר' יוחנן בעי כסדר הזה ומיושב קושית הר"ן על הרמב"ם:

אך לפמ"ש הר"מ שם בדין הנ"ל האומר לאשה הא"מ חוץ מראובן מקודשת מספק דס"ל שיור בקדושין הוי אבעיא דלא אפשיטא א"כ הדרא הקושיא לדוכתה דלר"י אף בקידש השני לאחר מ' יום דהוי שיור וכמ"ש לעיל אפ"ה מקודשת לשני כיון דשיור הוי ספק קדושין, ואפשר לומר דכולי האי לא חשש הר"מ להחמיר דהוי כעין ספק ספיקא דלמא כרב ודלא כר' יוחנן ואף אי נימא כר"י י"ל דלר"י גופי' ל"מ דשיור בקדושין לא מהני, אך על הר"ן צ"ע דהוא כתב בפשיטות דשיור בקדושין לא מהני עיי"ש.

והנה לפי הסברא שכתבתי ליישב קושית הרשב"א על שיטת התוס' דאזלינן בתר שעת אמירה אם לא הי' אז שיור ולפ"ז נראה במגרש מכאן ולאחר ל' יום דלר' יוחנן הוי הפי' ג"כ שיתחיל מהיום ויגמור לאחר ל' יום, אם מת תוך ל' יום י"ל דאסורה ליבם אע"ג דהגרושין אינם יכולים לגמור דהא לשיטת התוס' גרושין וקדושין שוין ואפ"ה בקדשה אחר בתוך ל' יום שאין הקדושין הראשונים יכולים לגמור מהני. ה"ה נמי במת תוך ל' יום ואיני רואה מקום לחלק בין מת או קידשה אחר גם הרשב"א בחי' השוה אותם, ולפ"ז יש מקום ליישב דברי הה"מ שכתב דבמת צריכה חליצה והדבר תמוה אף אם נדחק דסובר כשיטת רש"י דתנאי דמהיום לאחר ל' יום הוא לענין חזרה מ"מ הא רש"י גופי' כתב דאף לענין מיתה הי' התנאי ובזה לא נחלק אדם מעולם, ולפמ"ש י"ל דחשש לדברי ר' יוחנן דמעכשיו יתחילו ויגמרו לאחר ל' יום ול"ה שיור בגט כמ"ש התוס'. ואע"ג דמת תוך למ"ד ואין גט לאחר מיתה מ"מ כיון דבשעת גרושין לא התנה על לאח"מ רק לאחר ל' יום והי' מקום לגמור הגט שוב ל"ה שיור אע"ג שמת אח"כ וע"כ צריכה חליצה ואינה מתייבמת:.

והנה אחר העיון נתקשיתי בדברי הר"ן הנ"ל שכתב בפשיטות דלר"י בקדשה הראשון מעכשיו לאחר ל' והשני מעכשיו לאחר מ' דחוששין לקדושי שני ע"כ תמה עמ"ש הר"מ בסדר הזה, ולענ"ד אינו מובן לא מבעיא בלא ידע השני שקדשה הראשון לאחר ל' ושלא יכולים קדושין שלו לחול לאחר מ' יום נראה ודאי דהוי קדושי טעות דהא דעתו הי' שיגמרו ועכשיו אי אפשר לגמור שקדמו קדושי ראשון לגמור. ואפילו בידע ואפ"ה קדשה באופן זה נראה דלא עדיף מהאי דלעיל באומר כולכם דמדמי לי' הגמ' לקני את וחמור, והן לתי' הה"מ לשיטת הר"מ דאף דקי"ל קני או"ח קנה מחצה מ"מ היכא דכללם בבת אחת לא קנה. נראה פשוט דה"נ מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי ענין אחד התחלת וגמר הקדושין וכיון דהגמר לא חייל ממילא ההתחלה אינו יכול לחול, וכן לתי' הר"ן דיש חילוק בין לקנות או להקנות דלקנות לא קנה זה בלא זה ה"נ הוי לקנות וי"ל דלא קנה כלל, ולא דמי לקדשה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום דאין יכול לגמור ואפ"ה הוי קדושי הראשון קדושין, דהתם שאני דתיכף נחית לספק זה שאם יקדשנה אחר לא יגמרו קדושיו וכדאסברי' ר"י כל חד וחד רווחא שבק, משא"כ היכא דקדשה השני לאחר מ' יום וכבר קדשה הראשון לאחר ל' יום שאין מקום לקדושי שני לגמור כלל נראה לא מבעיא לשיטת הר"מ הנ"ל בכולכם דהוי קאו"ח וא"מ אחד מהם דה"נ לא מהני וכמ"ש, ואפילו להחולקים לעיל י"ל דהכא לא מהני דהתחלת הקדושין וגמרם הוי ד"א וכיון דאין יכולים לגמור אם לא ידע מקדושי הראשון הוי קדושי טעות. ואם ידע אמרינן דשיחק בה, ולפום ריהטא הוא צע"ג ע"ד הר"ן הנ"ל לפענ"ד:

ועיין בכסף משנה שמחמת קושית הר"ן הנ"ל בחר לו ד"א בישוב דברי הר"מ והוא דהר"מ ס"ל דטעמא דר"י הוא משום דמספקינן בתנאי וחזרה כקושית רש"י, ותמה השעה"מ לפמ"ש הב"ש בפשיטות דאי מספקינן בתנאי וחזרה אפילו בקידש הראשון לאחר ל' והשני לאחר מ' חיישינן לקדושי שני שמא הראשון הי' כוונתו לחזרה והשני לתנאי וע"כ לאחר מ' מקודשת למפרע להשני, וא"כ לא הועיל הכ"מ בתי' א"נ דהר"מ ס"ל דמספקינן בתנאי וחזרה למה כתב כסדר הזה כקושית הר"ן, ותי' דסובר כמ"ש הרשב"א בתשובות (סימן תש"ז) דתנאי הוי לענין זה שיתחיל מהיום ויגמור לאחר ל' אם לא יחזיר [והרשב"א דקדק זה מדאמר שמואל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרו קדושי ראשון עיי"ש] וע"כ אם דעתו של הראשון הי' שיחולו קדושיו לאחר ל' והשני קידש לאחר מ' דהיינו לאחר כלות סוף זמנו של ראשון אף שהי' דעתו לתנאי מ"מ כיון דסוף סוף אינם נגמרים רק לאחר מ' לאחר כלות זמנו של הראשון ע"כ אינם יכולים לגמור שכבר היא מקודשת לראשון וע"כ שפיר דקדק הר"מ כסדר הזה. ופליאה דעת נשגבה ממני ע"ד, דאדרבא קדושי הראשון אינם חלים כיון דהשני קידש למפרע ולאחר מ' יום אגלאי מלתא שקדושיו היו מתחילים קודם קדושין של הראשון שהם לאחר ל' והוא קידש בתוך ל' ממילא גורמים קדושין אלו שלא יחולו קדושי הראשון דעכ"פ הי' התחלת קדושיו קודם קדושי הראשון, וכמו לשמואל דאמר פקעי קדושי שני אף שקדשה קדושין גמורים תוך ל' של ראשון אפ"ה כיון דלאחר ל' נגמרים קדושי הראשון והי' התחלת קדושיו קודם קדושי שני ע"כ אינם חלים קדושי השני כלל, ממילא בקידש הראשון בחזרה לאחר ל' והשני בתנאי בתוך ל' ושיגמרו לאחר מ' כיון שהתחלת קדושי השני הוא קודם קדושי הראשון כיון שקידש הראשון בחזרה הוי הראשון שני והשני הוא הראשון ודוק:

ולענ"ד אפ"ל דדברי הב"ש אינם מוכרחים, דהא צריך להבין בפשטות דברי הר"ן שכ' בקידש השני לאחר כלות זמנו של הראשון א"צ גט מהשני ממ"נ אי תנאה הוי מתחילים קדושי הראשון קודם ואי חזרה הוי מתחילים ג"כ קדושי הראשון קודם, למה לא נימא שהיא חזרה מקדושי הראשון ונתקדשה להשני כיון דחזרה הוי יכולה לחזור וכמ"ש הרא"ש ורשב"א דקבלת קדושין הוי חזרה, וצ"ל דהיינו דוקא היכא שקבלה קדושין לחלוטין שפיר י"ל דהוי חזרה. אבל היכא דקבלה לאחר זמן של גמרו של הראשון י"ל שקבלה רק אם לא יגמרו קדושיו של ראשון דכ"ז שלא ראינו חזרה מוכרחת אין לומר שחזרה מקדושין של ראשון [וכן ראיתי שכתב השעה"מ ועיי"ש] די"ל דהוי כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם יתברר שקדושין הראשונים יגמרו לא יהיו חלים קדושי השני, ולפ"ז י"ל אפילו היכא שהראשון קדשה שיחולו רק לאחר ל' והשני קדשה בתנאי לאחר מ' יום שקדושי השני חלים אח"כ למפרע מ"מ י"ל דלא קבלה רק אדעתא דהכי שלא יחולו קדושי הראשון דהיינו שיחזור בו קודם. ל' משא"כ אם לא יחזור בו ויתבררו הקדושין אדעתא דהכי לא קדשה להשני מעכשיו למשוי' נפשה הדרנא מראשון דכל כמה דמצינו למימר שלא חזרה אמרינן דל"ה חזרה וע"כ אתיין דברי הכ"מ על נכון דלפי' בהר"מ הוי כסדר הזה דוקא. שוב ראיתי בשעה"מ שסיים שם בישובו להכ"מ ע"פ שיטת הרשב"א הנ"ל כמ"ש לעיל כתב וז"ל ולפמ"ש לעיל בדעת הר"ן י"ל שפיר, ונראה שכוונתו למה שכתבתי, אך דבריו סתומים מאד דמשמע תחלה שלקח דברי הב"ש בהחלט ולפ"ז אין מקום לדברי הב"ש כלל וצ"ע, עכ"פ דבריו הראשונים מ"ש ע"פ שיטת הרשב"א אינם מובנים כלל.

ובזה מיושב הקושי' שהקשה בס' בית מאיר דלמה הוצרך אביי להשמיענו בתלתא גברי דל"ח לתנאה וחזרה הא אף בתרי מצי להשמיענו חידוש זה בקידש הראשון לאחר ל' והשני לאחר מ', ולפמ"ש די"ל דלא כדברי הב"ש א"ש, וראיתי בחי' הר"י מטראני שכתב ג"כ דאביי הוי מצי להשמיענו בתרי גברי כנ"ל ובחי' פוסקים שלו כתב דאי נימא דהר"מ פסק דלא כר"י רק כרב ודלא כאביי דהיינו כתי' הכ"מ ל"ק קושית הר"ן, וצ"ל דסובר דלא כהב"ש ונמצא סותר דבריו שבחי' ודוק:

ועיין בחי' מהרי"ט הנ"ל בחי' פוסקים שעמד ג"כ ליישב קושית הרשב"א למה לא ניחוש לתנאי וחזרה כיון דאנן מספקינן ותי' כעין תי' הרשב"א דאין לדקדק רק על עיקר הלשון ומהרי"ט הוסיף לומר דאי ל"ה לשון ברור ודאי יכולה לחזור משום ידים שאינן מוכיחות דקי"ל דל"ה ידים. ובכ"ז עדיין לא זכיתי להבין ממ"נ כיון דאנן עדיין מספקינן נימא דל"ה ידים דמהיכן ברור לה דהוי לשון תנאי, גם קשה למ"ש הרא"ש והר"ן לעיל (פ"ק) דמה דקיי"ל ידים שא"מ ל"ה ידים הוא משום דגרסינן בנדרים (דף ה' ע"ב) ידים שא"מ אביי אמר הויין ידים ורבא אמר ל"ה ידים וא"כ קשה על אביי דהא איהו סבר הויין ידים וצ"ע. ולענ"ד הי' אפ"ל טעמא דאביי דמאמצעי א"צ גט משום דהוי ספק ספיקא דדלמא הראשון תנאי וא"צ גט מן השני, ואת"ל חזרה דלמא השני ג"כ חזרה והשלישי בין שהי' כוונתו לתנאי בין לחזרה שוב א"צ גט מן הראשונים ואין לחוש רק דלמא הראשון חזרה והשני תנאי, ובזה מיושב קושית מהרי"ט והב"מ הנ"ל דלא מצי למנקט בשנים והשני קדשה לאחר מ' דמוכח דל"ח לתנאי וחזרה לפמ"ש הב"ש, ולפמ"ש י"ל דבשנים אף אביי מודה דחיישינן דהוי רק ספק אחד שמא הראשון חזר והשני תנאי ודוק:

עוד י"ל לפמ"ש הרשב"א בתשו' והר"ן דאי תנאה הוי דוקא הוא יכול לחזור ולא היא, לפ"ז י"ל כיון דהיא קבלה הקדושין מהראשון ומהשני ולדידה ממ"נ ודאי אין לה אלא משמעות אחד ואם הבינה בראשון חזרה מסתמא גם להשני קדשה עצמה אדעתא דחזרה וממילא הוי חזרה בשלישי, וליכא למיחש דלמא היא הבינה לשון תנאי בשני והוא ג"כ הי' כוונתו לתנאי רק הראשון הי' כוונתו לחזרה, ואף שהיא ע"כ הבינה בראשון תנאי מ"מ דלמא הוא ל"ה כוונתו לתנאי וממילא אינה מקודשת להראשון וצריכה גט מהאמצעי, דז"א די"ל דלפ"ז הוי קדושי טעות כיון דהיא סברה ע"כ דלשון זה משמע תנאי ולא נתבטלו קדושי ראשון בקבלת קדושי שני אם לא יחזור ועכשיו שבאמת נאמר שקדשה בחזרה והשני בתנאי ואין ביד הראשון לקיים הקדושין וגם היא א"י לחזור מקדושי השני וכיון דמסתמא לא חיישינן לחזרה מקדושי הראשון י"ל דהוי קדושי טעות דאלו ידעה שע"י קדושין אלו יתבטלו קדושי הראשון לא היתה מתקדשת להשני וי"ל דהוי מלתא דמסתבר טובא ול"ה דברים שבלב ע"כ ליכא למיחש לתנאי וחזרה, ולענ"ד לחומר הקושיא הנ"ל אין רחוק לומר טעם הנ"ל שהם מילי דסברא ודוק:

ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הכ"מ מקושית השעה"מ הנ"ל וראיתי שכבר קדמו בקושיא זו הח"מ והניח ג"כ בקושיא על הכ"מ שלא תי' כלום על קושי' דגם לדידי' קשה למה כתב הר"מ כסדר הזה, ולפ"ז י"ל נהי דהר"מ חשש לתנאי וחזרה כתי' הכ"מ וע"כ דלא אמרינן הס' הנ"ל לומר דהוי קדושי טעות דאלו ידעה שהראשון קדשה בחזרה לא התקדשה עצמה להשני בתנאי דעכ"פ אין הדבר ברור, י"ל דהיינו דוקא אם זמנו של שני כלה תוך זמנו של הראשון וא"כ ממ"נ אם יחזור השני בכלות זמנו תהיה מקודשת להראשון ולא הפסידה בקדושי שני, ואם לא יחזור נהי דלא תהי' מקודשת לראשון מ"מ תהי' מקודשת להשני וכיון דגם מהשני פשטה ידה וקבלה קדושין י"ל דל"ה דבר ברור להיות קדושי טעות מחמת שאינה יכולה להתקדש להראשון, משא"כ היכא דזמנו של שני הוא לאחר כלות זמנו של הראשון, והנה מסתמא אם הראשון קדשה בחזרה דהיינו שלאחר ל' יום יברר דעתו אם רוצה בקדושין או לא וכיון דעדיין בכלות זמנו יהי' ביד השני לבטל קדושי הראשון כיון שזמנו לאחר כלות זמנו של ראשון ודאי דבר זה יגרום חזרה לראשון דאטו בשופטני עסקינן שיאמר שרוצה שיגמרו קדושיו ואח"כ יהיו מתבטלים ע"י קדושי השני ויהי' לבוז, וגם להשני יכול להיות שלא תהיה מקודשת דעדיין יש לו זמן לחזור עד כלות זמנו ותהיה קרח מכאן וקרח מכאן וע"כ י"ל שפיר דודאי אדעתא דהכי לא נתקדשה להשני בתנאי אם הי' יודעת שהראשון קדשה בחזרה וע"כ ל"ח בזה לתנאי וחזרה, וא"ש דלא נקט אביי בתרי גברי כקו' המהרי"ט והבית מאיר די"ל בזה פשיטא לי' דל"ח משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה, מש"ה אף דחיישינן לתנאי וחזרה דלא כאביי כתי' הכ"מ מ"מ במידי דפשיטא לי' לאביי דהיינו בקדשה השני לאחר כלות זמנו של הראשון מהכ"ת לדידן לחוש ואתיין דברי הכ"מ על נכון. אך לפמ"ש הרמב"ן דתנאי ל"ה רק אם ימות ולא לענין חזרה יש לגמגם קצת, דאינה מפסדת בקדושי שני אם הי' התנאי לאחר מ' יום יותר מאחר כ' יום כיון דהשני א"י לחזור לשיטת הרמב"ן וא"כ ממ"נ תהי' עכ"פ מקודשת להשני ואי משום שמא ימות ולא יגמרו הקדושין זה החשש הוא גם בקדושי הראשון, ולפמ"ש השעה"מ להוכיח מדברי הר"מ מדכתב שניהם מגרשין או תוך ל' או אחר ל' מוכח דסובר דתנאי ל"ה רק לענין מיתה וכשיטת הרמב"ן דאל"כ למה צריך גט הא בחזרה בעלמא סגי, א"כ עדיין יש לפקפק על תי' הנ"ל על הכ"מ, אך לענ"ד אין ראיה ברורה מדברי הר"מ הנ"ל די"ל דהר"מ דינא אתי לאשמעינן שיכול לגרש אפילו תוך ל' קודם חלות הקדושין. ונ"מ היכא דאינו רוצה לחזור מעיקר הקדושין לאיזה טעם שיהי' לאסרה בקרוביו או לכהנה וכהנה הרבה אמתלאות שאינו רוצה לחזור מעיקר הקדושין, וכפ"ז י"ל שפיר דברי הכ"מ:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה