חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף נח.
תוס' ד"ה אלמא קסבר חשב"ע לאו דאורייתא וא"ת דמשמע דעכ"פ הוי איסור דרבנן והאיך מקדש בהם דהא אמר ר"ג אמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין, ואפ"ל קושי' זו לפמ"ש הרשב"א והר"ן למה לא תהי' מקודשת בערלה דהא אפרן מותר ותי' דמיירי שאין באפרן שו"פ והנה הא דאפר הנשרפים מותר כתבו התוס' (בסוף תמורה) הטעם כיון דמצותן בשרפה א"כ כבר נעשה מצותן וע"כ שוב אין בהם איסור וכמו דאמרינן כ"ד שנעשה מצותו אין מועלין בו, והנה חשנב"ע אי הוי דאורייתא מ"מ מדאורייתא ל"ה בשרפה ול"ש נעש' מצותן וכ"כ רש"י להדי' דאי הוי מדאורייתא היינו עיקר איסורן אבל שרפתן הוא מד"ס ולפ"ז נראה פשוט דאפר חשב"ע אסור דעדיין לא נעשה מצותן כיון דמדאורייתא ל"ה בשרפה, משא"כ אי הוי דרבנן וכיון דעיקר איסורן מדרבנן והם אמרו שיהיה בשרפה נראה ברור דאפרן מותר דהם אמרו והם אמרו, משא"כ אם האיסור הוא מדאורייתא והם אמרו שיהיה בשרפה להחמיר על ד"ת אמרו אבל לא להקל, ולפי זה יש לתרץ קושית התוס' דיש לומר אי הוי מדרבנן י"ל דמיירי שיש באפרן שו"פ ומקודשת באפרן. והא דנקט חשב"ע ולא נקט ערלה וכלאי הכרם דמקודשת, די"ל דהיא גופא קמ"ל דחשב"ע הוא מהנשרפים משא"כ ערלה וכלאים אין חידוש דהוי מהנשרפים דבזה כ"ע מודו. וע"כ הקשה הגמ' שפיר דלפ"מ דמוכח דהוי דאורייתא מדקתני וכן חי', וכיון דהוי עיקר איסורן דאורייתא, ומדאורייתא אינו בשרפה רק מדרבנן ול"ש נעשה מצותן ממילא אפרן אסור ע"כ הקשה הגמ' שפיר, וא"ל אי נימא דאפרן אסור האיך מותר לשרפן הא איתא שם בתמורה הנקברין לא ישרפו זה אינו דהכא שאני דכך גזרו חכמים אטו קדשים פסולים לשרפם ולקבור האפר (ועיין במג"א ר"ס תמ"ה), גם י"ל דס"ל כר' יהודה דאמר שם אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, גם לפי תי' השני של הרשב"א שתי' כיון דעכשיו לא שוה כלום ומחוסר מעשה השרפה ל"ה ממון, אע"ג שבידו לא דמי לאחר שאתגייר דהתם הגוף בעולם עיי"ש, ולפ"ז נסתר התי' הנ"ל דאף דהאפר שו"פ אינה מקודשת וכדהוכיח זה ממתני' דסתמא קתני ומיירי אף שיש באפרן שו"פ, מ"מ אפ"ל דנהי דלא הוי ממון גמור מ"מ גורם לממון י"ל דהוי דסוף סוף הוא גורם לממון, ולפ"ז י"ל לר"ש מש"ה מקודשת כיון דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי שפיר מקודשת באפרן, והא דלא אשמעינן זה בערלה וכה"כ י"ל ג"כ כמ"ש לעיל דעיקרא אתי לאשמעינן דחשב"ע הוא מהנשרפים ודלא כת"ק דתמורה ומיושב קושית התוס'
אך אעיקרא דמלתא מה שהוכיחו התוס' והראשונים ז"ל מהא דרב דחיטי קורדנייתא דאפילו באיסור דרבנן אינה מקודשת, קשיא לי לפמ"ש התוס' (ריש פסחים) דאפילו חמץ נוקשה דהוי מדרבנן צריך לבער ועיין מג"א (ר"ס תמ"ב) מ"ש על הטור, ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דא"מ כיון דיש מצות ביעור מדרבנן ע"כ הכל מצווין לבערו וע"כ אינו ברשותו משא"כ משום איסור הנאה לחוד ל"ש אינו ברשותו וכמ"ש המקור חיים בסימן תל"א להשיב כן על הש"א ואף דכל אה"נ יש מצוה לקברו או לשרפו, מ"מ ל"ה מצוה מוטלת כמו ביעור חמץ, וראיה ממ"ד בב"ק (דף צ"ח) גזל חמץ ובא אחר ושרפו בפסח פטור דהכל מצווין עליו לבערו לאחר הפסח חייב למאן דס"ל דינא דגרמי משום דהיה יכול לומר הש"ל, ומוכח דאע"ג דאסור לאח"פ וצריך לבערו שלא יכשל באיסור מ"מ אין זה ענין למה שצותה התורה תשביתו ולא יראה דזה שייך לכל אדם. וע"כ לאחה"פ ל"א הכל מצווין לבערו דאין איסור בשהי', ולפ"ז אין ראיה מחמץ נוקשה דכיון דחכמים תקנו שצריך ביעור והכל מצווין לבערו י"ל מש"ה ל"ה ברשותו ואינה מקודשת, ואפ"ל דנהי דהוכיחו התוס' דאף נוקשה צריך לבער מדתני שיאור ישרף מ"מ י"ל דלאו משום דתקנו שיהי' שייך מדרבנן מצות תשביתו רק דעשהו כמו שאר אסורין שצריך לבערן כמו כל הנשרפין והנקברין וע"כ גם בזה לא אמרינן מצווין עליו לבערו, והא דאמר שיאור ישרף משמע דוקא בשרפה וזה יליף ר"י הואיל וחמץ הוא בבל תותירו משמע דהוי משום שם בל תותירו דהיינו בל יראה, י"ל דלא רצו חכמים לחלק בין חמץ לחמץ, גם שלא להחמיר בחמץ נוקשה לענין אפרן יותר מחמץ גמור דאפרן מותר למאן דס"ל בשרפה ע"כ השוו מדותיהם. גם י"ל דנ"מ לפ"מ שכתב הש"א דלענין ב"י לא אמרינן חצי שיעור אסור מ"ה ועיין בא"ח (סימן תמ"ב ס"ז) בט"ז שם דמשמע להדיא דס"ל לטעמא דב"י א"צ לבער פחות מכזית, וא"כ נ"מ בקדשה בפחות מכזית דלא שייך הכל מצווין לבערו ואפ"ה אינו יכול לקדש ע"כ הוכיחו שפיר דה"ה בכל איסורי דרבנן:
עיין בשעה"מ שהקשה לפ"מ שהכריח המשנה למלך משיטת רש"י דס"ל חליפי איה"נ אסורין למחליף ואפ"ה בקידש בהם מקודשת, ע"כ לומר דא"צ להיות שו"פ להמקדש, ונ"מ בקידש באיה"נ דאורייתא לחולה שיש בו סכנה עיי"ש, והשעה"מ הקשה דלפ"ז קשה על מ"ש התוס' (פ' השוכר את הפועל ד"ה בדמיהן) לתרץ הקושי' דשוה שלא כד"ה הואיל ואינו רשאי למכרם לא הוי כסף גבי דידי', משמע דהתוס' ס"ל דבתר דידי' אזלינן והרי התוס' הביאו שם מקודם דברי רש"י הנ"ל ומשמע דאזלי בשיטת רש"י עיי"ש:
והנה לפענ"ד משמע לי מדברי רש"י לקמן בגמ' אמתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות אלמא טוה"נ ממון ופי' רש"י שאין להמקדש רק טוה"נ ליתנו לכהן וגם היא אינה יכולה ליהנות רק ליתנו לכהן ואין לה רק טוה"נ, ומדכתב רש"י שאין לו רק טוה"נ מוכח דגם בתר דידי' אזלינן דאל"כ הוי שפת יתר מ"ש רש"י דלדידי' ל"ה רק טוה"נ ומ"ש רש"י דגם לדידה ל"ה רק טוה"נ ולכאורה מוכח מדידי' דטוה"נ ממון אם נימא דלדידי' בעי ג"כ ממון מזה אין ראיה די"ל לאלומי הקושיא כתב רש"י כן דאפילו אם תרצה לדחות דלא אזלינן בתר דידי' מ"מ גם לדידה ל"ה רק טוה"נ אבל אי נימא דלדינא ס"ל לרש"י דלא בעינן לדידי' שם ממון הוא שפת יתר ברש"י מ"ש דלדידי' ל"ה רק טוה"נ הן אמת ראיתי בשעה"מ שהוכיח להיפך מדברי רש"י אלו מדכתב וגם היא אין לה רק טוה"נ מוכח דבתר דידה אזלינן, ולא ידעתי לפ"ז מאי בעי רש"י במ"ש דלדידיה ל"ה רק טוה"נ:
ואפ"ל דהוצרך רש"י לומר דלדידי' ל"ה רק טוה"נ לאפוקי אי הוי לדידי' ממון גמור והוא מקדשה בו אע"ג דלדידה ל"ה רק טוה"נ מ"מ היתה מקודשת מדין ערב כמו תן מנה לפלוני כיון דעל ידה מוציא ממון מרשותו עכ"פ נ"ל דאין ראיה גמורה מזה די"ל כמ"ש. והנה הרא"ש תמה על רש"י דהוצרך לחלק בין קדושי אשה לשארי דברים וכתב הרא"ש דלא הוצרך לזה די"ל אף שארי דברים מותרים לו בדיעבד עיי"ש, ע"כ נ"ל די"ל לעולם דרש"י ס"ל ג"כ שצריך להיות שוה כסף להמקדש רק די"ל לענין קדושי אשה כיון דשייך לומר משום פו"ר או דל"ה הנאה גמורה כמ"ש התוס' בע"ז ע"כ נהי דלכתחלה לא רצו חכמים להתיר לו הנאה זו וכמ"ש המשנה למלך לתרץ ע"מ דלא חילק הגמ' בנדרים על מכרן וקידש בדמיהם דקדושי אשה שאני דסוף סוף אין ראוי להקל בכך לכתחלה, עכ"פ י"ל דלא הטילו חכמים איסור דיעבד ע"ז וכיון דקליש איסורו ואם רוצה לעבור על איסר של לכתחלה הוי ממונו לענין קדושין ע"כ מקרי ממונו ומתקדשת בזה, וע"כ הוצרך רש"י לחלק בין קדושי אשה לשאר דברים דמשמע לי' דחליפי איסורי הנאה אסורים בדיעבד למחליף וע"כ ל"ה ממון לדידי' ואינה מקודשת דלא נתן לה ממון, אבל אי ל"ה רק איסור לכתחלה י"ל שפיר דהוי ממון לדידי' כיון דקליש איסורו. וכמו לשיטת הפוסקים דבתרי דרבנן מקודשת, ואע"ג דרש"י ס"ל דבתרי דרבנן אינה מקודשת מ"מ י"ל דזה עדיף דל"ה רק איסור לכתחלה, ולפ"ז מוכח מרש"י להיפך דצריך להיות ממון מצד המקדש, ועיין ברש"י בגמ' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן פי' רש"י דשוה לדידי' שיכול למוכרה וגם לדידה שוה שתוכל למוכרה, מוכח דלא נחית רש"י לסברא זו דאי הוי לדידיה ממון מקודשת משום ערב כמ"ש לעיל, [ועיין בחי' רשב"א לעיל בשמעתין משום ערב ועיי"ש דצ"ל בהאי הנאה אבל היכא שמקדשה בכל המעות ל"ש עמא דערב ועיין] ומשמע מדברי רש"י אלו דצריך להיות שוה לשניהם. ונראה מזה דרש"י כתב במתני' לאלומי מלתא דמצד שניהם ל"ה רק טוה"נ, ויש ראיה למ"ש לעיל בשיטת רש"י דצריך להיות ממון מצד המקדש רק כיון שהתירו לו בדיעבד מקרי, ממון משום דקליש איסורו, ועיין עוד שם מה שתמה המ"ל ע"ד התוס' בע"ז (דף ס"ב ד"ה דתנן) כיון דכבר תי' דאסור משמע לאחרים מה הקשו תו דלמא לכתחלה אסור א"כ איך תהי' מקודשת. ולפמ"ש י"ל כיון דל"ה רק איסור לכתחלה קליש איסורו ועדיף מתרי דרבנן, ועיין חולין (דף ד' ע"ב) תוס' ד"ה מותר מיד בסה"ד, גם אפ"ל דנפ"מ שלכתחלה אסור לקבל המעות ואם קיבל מותר ליהנות, ועיין בשעה"מ שנדחק מאד בפי' דברי תוס', ולענ"ד יש לפרש כמ"ש ודוק היטב:
שם מתניתין המקדש בתרומות וכו' ה"ז מקודשת וכו', לפ"מ שתי' התוס' לעיל דמש"ה א"מ בערלה משום שרוצית ליהנות כד"ה, ומיירי ע"כ שלא ידעה שהוא ערלה כמ"ש השעה"מ. ולפי זה בסיפא דמתני' דתני המקדש בתרומה מקודשת ע"כ מיירי דומיא דרישא שלא ידעה שהיא תרומה. וקשה לי לא מבעיא למה דס"ד דמשום טוה"נ היא מקודשת וקסבר טוה"נ ממון, קשה הא עכ"פ הוי מקח טעות שהיא סבורה ליהנות בכולה. ואף למה דמשני משום מתנות שלא הורמו עכ"פ הא דמי תרומה פחות מדמי חולין והוי קדושי טעות. ואף לפמ"ש לעיל די"ל שקדשה בכל דהו ואין נ"מ בדמים רק שיהי' שו"פ, מ"מ נראה דהוי שני מינים כמו יין ונמצא חומץ כיון שהיא סבורה דהוי חולין וראוים לה לאכילה ועכשיו אינה מקודשת רק בדמיהן, ואפ"ל למאי דקשיא לי לשיטת הסוברים דבתר דידה אזלינן מה מקשה הגמ' לעולא דלמא מתני' מיירי שקידש בת כהן דלדידה חזיא, אך זה ליתא דהא ארוסה לישראל אסורה לאכול תרומה כדאיתא ביבמות ארוסין פוסל ולא מאכיל, שוב ראיתי בשעה"מ שכתב הקושיא והתי' הנ"ל, אמנם צ"ע עליו דאכתי איכא לאשכוחי שקידש נערה בת כהן דהקדושין של אביה ולדידי' חזי', ואי דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות, מ"מ בדיעבד י"ל שפיר דמקודשת ולפ"ז יש מקום ליישב הקושי' הנ"ל דס"ל דעיקר קושי' הגמ' דלדידיה ל"ה ממון, אבל משום דידה י"ל דמיירי שקידש נערה בת כהן וע"כ שפיר מקודשת אע"ג דלא ידעה כיון דחזיא לי' ל"ה שני מינים, ואי משום פחת דמי תרומה מדמי חולין י"ל כמ"ש שנתרצה בכל דהו, וזה ראיה למ"ש לעיל בישוב קושית השעה"מ מבכורות. אמנם אפ"ל לפ"מ דקשיא לי לתי' התוס' שהיא סבורה ליהנות כד"ה למה לא נקט רבותא טפי דאפילו קדשה באיסורי אכילה כגון טרפות וכדומה אינה מקודשת בלא ידעה שהיא סבורה ליהנות בעין והוי כמו שני מינים, וצ"ל דעיקרא דמתני' לא נשנית רק בשביל הסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ושיעור המתני' כך הוא אע"ג דבעינא איכא לאשכוחי דא"מ כגון בלא ידעה, מ"מ בדמיהן מקודשת והוי רבותא בלא ידעה דלכתחלה אין לה לקבל חליפי איסורי הנאה כיון דלדידי' אסורין והוי קצת לפני עור ל"ת מכשול וכמ"ש לעיל דאף לדידה י"ל דאסור קבל לכתחלה, ולפ"ז כיון דהא דא"מ בלא ידעה לאו לגופא נקטי' אלא משום סיפא שוב לא קשה ממתני' דהמקדש בתרומה, דעיקר רבותא דמקודשת אי משום טוה"נ ממון אי משום מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ורבותא זו הוא בידעה, והא דלא נקט בלא ידעה אינה מקודשת דזה ל"ה רבותא כלל, רק במתני' דלעיל נקטא משום סיפא דמכרן וקדש בדמיהן, כנ"ל נכון:
שם גמרא איתיבי' ר"א לעולא וכו', לכאורה אינו מובן לענ"ד קושית הגמ' לעולא מדתני המקדש בתרומה מקודשת מוכח דטוה"נ ממון, כיון דע"כ מיירי שהטוה"נ שוה לה פרוטה למה לא תהי' מקודשת בהנאה זו כיון דסוף סוף מגיע לה הנאת הפרוטה ומאי דאמר עולא טוה"נ אינה ממון יש לקיים לענין שגוף הדבר אינו שלו ונ"מ לענין בל יראה בפסח כדאיתא פ' אלו עוברין או לענין להקנות בחליפין כמ"ד רבא [פ"ק דב"מ] בסוגי' ראה אותן רצין אבל לענין קדושי אשה כיון דע"כ מיירי ששמין שהנאה זו שוה לה פרוטה למה יגרע משחוק לפני ורקוד לפני, וראיתי בריטב"א שפי' לקמן אמאי דאמר משלם לו דמי טבלו לאו פרוטת הטוה"נ לחוד צריך לשלם אלא כל דמי טבלו צריך לשלם כיון דיש לו בו טוה"נ הוי כולה דידי' וכמו מתני' דמשמע דקדשה בכולה דומיא דכהן דמקדש בכולה (דס"ל אפילו ישראל הוי דומיא דעיקר הדין דמיירי בכהן דמקדש בכולה), לפ"ז א"ש דאי טוה"נ אינו ממון אינה מקודשת כיון דקדשה בכולה, אך באמת ס' הריטב"א קשה להבין דסוף סוף אין כולה שלו, ועיין חי' רשב"א שכתב כפי' קמא שכתב הריטב"א דא"צ לשלם רק הטוה"נ שיש לו, ולפ"ז עדיין אינו מובן למה לא תהי' מקודשת כיון דהטוה"נ שוה לה פרוטה וצ"ל כיון דטוה"נ א"מ והגונב טבלו של חבירו אינו משלם רק דמי חולין הוי כלא זכתה בהכסף קדושין כיון דאם אחד חוטף ממנה פטור לשלם לה הטוה"נ ע"כ אינה מקודשת אי טוה"נ אינו ממון:
עיין בשעה"מ שתמה על הפ"ח שפלפל אי מתנות כהונה מקרי טוה"נ הואיל דלא דמי לתרומה כדאיתא בבכורות (פ' עד כמה) שאינו רשאי ליקח פרוטה מישראל שיתנו לבן בתו כהן רק הוא יכול לתנו לאיזה כהן שירצה וע"כ י"ל דלא מקרי טוה"נ, והקשה הוא עליו למה לא הוכיח ממתני' דתני מתנות ומוכח דטוה"נ ממון, וצ"ע עליו דלשיטת הר"מ דפסק מתנות כהונה נגזלת ואין להכהן על המקבל כלום רק דינו עם הראשון וכן הוא בש"ע יו"ד [סימן ס"א] א"כ אין ראי' מזה דבנתן לה המתנות הוי ממון גמור, ואי דלדידי' ל"ה ממון, הא לשיטת רש"י לא אזלינן בתר דידיה, וכן מוכח למ"ש הוא בישוב דברי הר"מ בפטר חמור דס"ל דמיו אסורין וכתב הוא הטעם הואיל ושוה ללוקח אחר פדיה ע"כ לא דמי לשאר חליפי איסורי הנאה ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלאחריני שרי ומוכח דאזלינן בתר דידה ואם כן אזדא לה הוכחת השעה"מ: