אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף נ.

דף מז.

סוגיא דסבלונות, מה שנ"ל בישוב איזה דברים בקצרה, עיין בהרא"ש שכתב ממאי דאמר רבה ומותבינן אשמעתין משמע כפי' רש"י דחששא דסבלונות שהם עצמם קדושין, ולכאורה אין הבנה לדבריו [וכן הקשה בפ"י] ועדיין לא עיינתי במ"ש בזה, ולענ"ד כוונתו כך דהא צריך להבין על רבה דקארי לה מאי קארי לה הא במתני' תני להדיא שמחמת קדושין הראשונים שלח, וצ"ל דרבה ס"ל דוודאי אין סברא לומר שאינו יודע כלל שיש מקום ספק בקדושין, וראיה דהא תנא בברייתא ואם בעלו קנו ועיין חי' רשב"א שכתב הטעם דביאה אינה עושה על הספק ומוכח עכ"פ דוודאי לא ברירא לי' דהוי קדושין רק דהואיל דהוי רק ענין ממון שלוח הסבלונות זה עושה על הספק, וס"ל לרבה דזה שייך אי נימא דסבלונות סתם ל"ה קדושין מטעם שלא פירש וכס' התוס' ע"כ שפיר אמרינן דל"ה קדושין, אבל אי נימא דהיכא דיש קצת ראיה כגון שדיך שפיר מצי להיות קדושין אע"ג שלא פירש מהכ"ת נימא דלא כיון לשם קדושין כיון דיודע שהקדושין הראשונים אינם קדושי ודאי, וע"כ הוכיח מזה דסבלונות ל"ה חשש קדושין מטעם שלא פירש וכמ"ש התוס', אבל אי נימא דהחשש הוא שמא קדשה כבר והיינו שאין דרך לשלוח סבלונות אא"כ קדשה. ע"ז לא קשה כלל ממתני' דמהכ"ת לחוש שקדשה ואי משום שלוח סבלונות י"ל שמחמת קדושין הראשונים שלח כדתני להדיא כנ"ל נכון, וארווחנא בזה די"ל רש"י ס"ל ג"כ חששא דתוס' דאיכא למיחש שקדשה כבר ואפ"ה הי' צריך רש"י לומר דמיירי בשדיך והחשש הוא דהסבלונות עצמם קדושין משום דקשיא ליה קושי' הרא"ש וע"כ מוכח דרבה מיירי אפילו ידעינן שלא קדשה קודם אבל היכא דלא ידעינן י"ל שפיר דחיישינן שמא קדשה כבר, ומיושב מה שהקשו על רש"י דהאבעי' דהוחזק שטר כתובה בשוק ל"ה מעין חששא דסבלונות, ולפמ"ש א"ש דס"ל לרש"י בפשיטות דאיכא למיחש ג"כ שקדשה כבר, רק דרבה מיירי בכל גוונא אפילו היכא דידעינן שלא קדשה כבר, וע"כ החשש הוא שמא הסבלונות הם קדושין, וראי' לזה, מדאמר ומותבינן אשמעתין כנ"ל, והנה הרי"ף לא העתיק במתני' שמחמת קדושין ראשונים שלח, ונראה שלא הי' כן בגירסתו וכן משמע ממאי דכתב בגמ' מאי טעמא דהני סבלונות מחמת קדושי קמאי נינהו וקדושי קמאי לית בהו מששא, ודברים אלו נראה שהם מועתקים מהתוספתא שהביא הר"ן שם, וכן משמע מדברי הר"ן קצת שלא הי' בגי' המשנה, ולפמ"ש הדבר מוכרח לומר כן לשיטת הרי"ף דס"ל כפי' התוס' דחיישינן שמא קדשה כבר וקשה קושי' הרא"ש ממ"ד ומותבינן אשמעתין, אבל אי נימא שלא הי' גי' הרי"ף במשנה שמחמת קדושין ראשונים שלח י"ל דהוי פשיטא לרבה דלא טעי וכקושית הר"ן שם מהא דבעלו קנו וע"כ הוי סבר דהטעם הוא דלא חיישינן כלל לסבלונות =אפי' היכא דליכא למתלי שמחמת קדושין הראשונים שלח. וא"ל לפ"ז למה לא תני בפשיטות במתני' דל"ח לסבלונות ולמה נקט דווקא היכא שקדשה כבר. אך זה צריך ליישב בלא זה בגמרא. וצ"ל דאתי לאשמועי' אע"ג דנחית לשם קדושין אפ"ה לא חיישינן, ואביי שני לי' התם כדקתני טעמא כוונתו על הברייתא שהביא הר"ן ז"ל, אבל במתני' נראה דבגי' הרי"ף ל"ה כתב שמחמת קדושין הראשונים שלח:

ונראה דלשיטת רש"י דס"ל דחשש סבלונות שהם עצמם קדושין וע"כ צ"ל כיון דשדיך וגם הסבלונות עצמם מוכיחים שהם דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו ע"כ הוי כמו מענין לענין, לפ"ז נראה דע"כ גרסינן ל"צ דרובא מקדשי והדר מסבלי כמ"ש הר"ן שכן הוא גירסת רש"י דבמיעוט מקדשי והדר מסבלי אבל רובא מסבלי והמ"ק מהכ"ת תהי' אצלה שלוח הסבלונות לשם קדושין דנאמר דהוי כמו מענין לענין דמסתמא היא תולה ששולח לה לשם סבלונות כיון דרובא הכי עבדי דבשלמא לפי' ר"ח דחיישינן שקדשה כבר שפיר י"ל משום חומר א"א חיישינן שהוא מן המיעוט כמו במים שאל"ס וכמ"ש התוס' וא"כ ודאי כבר קדשה, אבל לשיטת רש"י נהי שהוא מן המיעוט מ"מ אין כאן דבר ברור שיהא שלוחו סתם לשם קדושין דלהוי כמו מענין לענין, ועיין בתוס' שכתבו דמש"ה כ' רש"י דמיירי בשדיך דאל"כ מנא ידעה, ואי רובא מסבלי קודם עדיין לא מהני שדיך דמהכ"ת להחזיקו שהוא מן המיעוט שיהי' שלוחו אצלה ברור לשם קדושין, ובזה יש ליישב הקושי' לפי גי' זו מהו דתימא ניחוש למיעוט, מהכ"ת לחוש למיעוט להקל, ולפ"ז י"ל כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דמסבלי והד"מ ל"ה אצלה דבר ברור שהוא לשם קדושין ול"ה כמו מענין לענין וע"כ אפילו באמת הי' כוונתו לשם קדושין מ"מ לגבי דידה ל"ה ידיעה ברורה וע"כ ס"ד דל"ה קדושין, כנ"ל נכון, ובמ"ש מיושב לשון הטור שכתב דלשיטת רש"י ודאי לא חיישינן למיעוט ועיין מ"ש הב"ח בזה, ולענ"ד נראה נכון כמ"ש:

ועפמ"ש י"ל ג"כ הקושי' לשיטת התוס' מהכ"ת ס"ד דניחוש למיעוט כמ"ש הרמב"ן, וי"ל דלכאורה צריך להבין לשיטת התוס' דחיישינן שקדשה כבר מחמת חששא דסבלונות מהכ"ת יכול הוא לאסור אותה, לו יהי' שאומר להדי' קדשתיך דאינו נאמן רק לגבי נפשי', ואין לומר הואיל וקבלה הסבלונות מוכח שגם היא מודה קצת שקדשה וע"כ שפיר יש חשש, אך לכאורה זה ליתא דהא התוס' כתבו דמש"ה כ' רש"י דמיירי בשדיך דאל"כ מנא ידעה, וגם ע"ז הקשו דאפילו בשדיך ל"ה כמו מענין לענין, וע"כ לומר דתוס' ס"ל דהסבלונות אינם ראי' דשמא לשם מתנה נותן לה, וא"כ עדיין קשה מהכ"ת תאסר בשלוח סבלונות כיון דמצד קבלתה אין ראיה כלל, ואע"ג דמצדו נראה דס"ל לתוס' דהוי [לשם קדושין] כל כמה דמצינו לומר שאינו נותן לשם מתנה מדכתבו התוס' מנא ידעה משמע דהקושי' היא רק אע"ג דתלינן שהוא נותן לשם קדושין דמהכ"ת יתן לשם מתנה, אבל מצד קבלתה אין ראיי' וא"כ מהכ"ת יכול לאסרה, ונ"ל ע"כ לפרש דע"כ לא סבירא להתוס' דמקבלתה אין ראי' רק לשיטת רש"י דהחשש הוא רק מחמת רגע קבלת הסבלונות דמשתיקה דלאח"כ אין ראיה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות, ועל אותו רגע של קבלת הסבלונות י"ל דקבלתה לשם מתנה ולא אסקי אדעתה לקדושין ואין אדם מדקדק כ"כ במה שניתן לו, ואי דהוי לה לומר אח"כ שלא קבלתה לשם קדושין כי היכי שלא יהיה חשש לעז קדושין זה לא הוי רק שתיקה דלאחר מ"מ וזה לא מהני, אבל לשיטת התוס' דהחשש הוא שקדשה כבר א"כ נהי דברגע קבלת הסבלונות אין ראי' מ"מ הוי לה להעלות על הדעת אח"כ סמוך לקבלת הסבלונות להודיע שלא נתקדשה כבר כי היכי שלא יהי' חשש לעז של קדושין וע"כ משתיקתה אח"כ ראי' שנתקדשה כבר ואין זה ענין לשתיקה דלאחר מ"מ וע"כ ס"ל לתוס' שפיר דחיישינן, ואין הזמן מסכים כעת עמי לעיין במפרשים אם העירו מזה ולענ"ד הקלושה כעת מוכרח לומר כן, ולפ"ז דגם מצדה צריך ראי' שכבר קדשה ע"כ שפיר י"ל נהי דרובא מקדשי והמ"ס וע"כ וודאי הוא מהרוב, מ"מ מצדה אין ראיי' משתיקתה. דהיא יכולה להתנצל מחמת שנפשה יודעת שלא קדשה ע"כ תלתה שוודאי הוא מן המיעוט וע"כ ל"ה צריכה לומר אח"כ שלא קדשה וע"כ הוצרך להשמיענו דל"א הכי וצ"ע בזה ודוק:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה