חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף מז.
סוגיא דהמקדש במלוה, עיין במשנה למלך (פ"ה מהלכות מלוה) שהעלה בהלוה לו וקצץ לו שימחול הלוה מה שחייב לו המלוה דהוי ריבית קצוצה, ואע"ג דפורע חובו של חבירו פטור ונראה דל"ה הנאה מ"מ היכא דקצץ חזינן דהוי הנאה, וכתב ראיי' מקדושין דלולי דלהוצאה נתנו הוי מקודשת מוכח דהוי הנאה והא דאינה מקודשת היינו שאין המעות בעין ועכשיו כבר הוציאה המעות עיי"ש שהאריך בזה, ולענ"ד נראה דאין הראיי' מקדושין מוכרחת דוודאי אי מלוה לאו להוצאה ניתנה ואם המעות בעין הוי כמו פקדון אצלה פשיטא דהוי הנאה דהא נותן לה כעת המעות בעין במתנה רק הואיל ומלו' להוצאה נתנה ואין לו רק תביעה עליה י"ל דל"ה הנאה. אמנם מצד הסברא וודאי נכון הואיל וחזינן דהתנה שימחול לו המעות הלואה וודאי דאחשבי' להנאה וע"כ הוי רבית, ובקדושי אשה הא דאינה מקודשת י"ל דהיינו טעמא כיון דאין עיקר הקדושין בשביל הנאת הפרוטה, רק שרוצה להנשא דטב למיתב טן דו רק דגזה"כ הוא דאינה מקודשת בריצוי לחוד וצריך קנין אחד מג' דרכים שהאשה נקנית בהם וא"כ במלוה כיון דאינו הנאה ברור' הואיל ואין נותן לה כעת וכמו בפורע חובו י"ל דלמא לא נחשב אצלה הנאה והא שמרוצה בקדושין היא בשביל שרצונה להתקדש ועיין מ"ש הר"ן בקדשה בפחות משו"פ אי מציא אמרה לדידי שוה היכא דאין העדים יודעים שדרכה להתייקר, ואע"ג דחזינן שקבלה לשם קדושין ואשה בפחות משו"פ ל"מ נפשה, ע"כ דה"ט דאמרינן אולי רצונה לא בשביל הנאת כסף כלל] ודוק
ולפ"ז נראה טעם נכון למ"ש הר"מ דבמלוה אינה מקודשת ובמכר קנה וצריך להבין החילוק, ולפמ"ש הנה נכון דבמכר כיון שמוכר חפץ שלו בשביל מחילת המלוה הרי חזינן להדיא דאחשביה להנאה דלולי זאת מהכ"ת ימכור חפץ שלו לחבירו בלא מחיר כסף והוי ראיי' ברורה דאחשביה להנאה וכמו ברבית שכתב המ"ל, משא"כ בקדושין אין ראיי' דאחשבי' וכמ"ש די"ל שרצונה להתקדש בלא מחיר כסף רק בשביל הנאת אישות וע"כ אין כאן הנאה ברורה וע"כ אינה מקודשת, ונ"מ לפ"ז היכא דמכר לו חפץ וזקף לו דמי שיווי החפץ במלוה רק שנתן לו פרוטה לקנין חוץ מדמי שיווי דמהני למ"ש הט"ז (בסימן ק"צ) ודלא כהסמ"ע שם וכ"כ הפמ"א בחדושי קדושין, אם אותה הפרוטה היא מלוה י"ל דאף במכר לא מהני, דכיון דלא נתן הפרוטה רק לקנין בעלמא ודמי החפץ זקף במלוה אין ראיי' דאחשבי' הנאה למחילת המלוה, ועיקר מכירתו הוא בשביל דמי החפץ שזקף במלוה וי"ל דלא קנה, והא דבמכר קנה ויצא לו מסוגיי' דהחליף דמי חמור בשור, שם מיירי בדמי שיווי וכן העתיק הר"מ בדמי שיווי, ולפ"ז י"ל הקושי' המפורסמת על שיטת הר"מ שהוא נגד סוגיי' הגמ' דכאן דקאמר דפליגי אי מלוה להוצאה ניתנה ומסיק עלי' ושוין במכר שזה קנה ואי להוצאה ניתנה אמאי קנה. ולשיטת הר"מ דמחלק בין קדושין למכר אין מובן לקושי' הגמ'. ולפמ"ש א"ש כיון דנקט ושוין במכר משמע מכר דומיא דקדושין שנתן ההלואה רק לקנין לא לשיווי החפץ דאלו מיירי דווקא בנתן לשיווי אף במכר הו"ל לאפלוגי בנתן לקנין אלא וודאי דמיירי לשיווי החפץ דבמכר לעולם קנה ע"כ הקשה הגמ' שפיר, ולענ"ד נראים הדברים נכונים וישרים [וע"פ דברים אלו נראה לכאורה מוכח פי' הר"מ בהנאת מחילת מלוה היינו בשעת הלואה דווקא, כיון די"ל דאינה מחשבת להנאה רק רצונה להיות אשתו מה מהני מה שאומר בהנאת מחילת מלוה אולי אינה מחשבת להנאה ודוק היטב]:
עוד נראה בעז"ה פשוט ליישב קושי' הנ"ל לשיטת הר"מ, דרש"י פי' ושוין במכר שזה קנה היינו אם דמי הלואה בעין וכ"מ דכיון דמוקי הגמ' הפלוגתא במלוה להוצאה ניתנה ולמ"ד מקודשת מיירי דווקא במעות בעין וודאי ע"ז קאי הושוין ג"כ שהוא דווקא בעין, דליכא למימר דמיירי דל"ה בעין ואפ"ה מהני במכר ע"פ הסברא הנ"ל דאין הושוין מעין הפלוגתא וזה פשוט וע"כ או דלא אמרינן כסברת הר"מ לפי סלקא דעתך דהשתא דפליגא במלוה להוצאה, או דע"כ מיירי בפרוטת הקנין וכמ"ש, ע"כ הקשה שפיר דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מה מהני במכר מה שהפרוטה בעין כיון דלהוצאה ניתנה, וא"כ ממה נפשך או דלא בעי בעין ולפ"ז לא שייך ע"ז לישנא דושוין, ואי מיירי בפרוטת הקנין דבעי דווקא בעין קשה אי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה, ולעולם בדמי שוויי' י"ל שפיר דמהני במכר. אך לכאור' נראה סתירה לסברא זו דאי נימא דמש"ה במקדש במלוה א"מ די"ל דהמלוה אינו נחשב בעיניה. א"כ במלוה ופרוטה דאמר רבא ש"מ דעתה אפרוטה ומשמע דאי הי' דעתה אמלוה א"מ ולפי הס' הנ"ל קשה ממ"נ אי דעתה אמלוה ע"כ המלוה חשובה בעיניה א"כ תהי' מקודשת במלוה, בשלמא לפי' של הראשונים דס"ל דהנאה וודאי מקרי רק כיון דאינה מקבלת דבר חדש מש"ה אינה מקודשת א"ש דנהי דדעתה אמלוה מ"מ כיון שאינו דבר חדש אינה מקודשת. אבל לפמ"ש דהטעם דאמרינן דאינה מקודשת משום דאינה חשובה הנאה אצלה וא"כ ממ"נ אי דעתה אמלוה למה לא תהי' מקודשת הא חשובה הנאה אצלה יותר מפרוטה. אך לקמן בפלוגתא דר"נ ור"י הנשיא שבסוף הסוגיא איתא הגי' דעתיה אפרוטה ומשמע דהקפידא הוא מצדו לקדש דווקא בדבר חשוב, ולפ"ז אין סתירה לס' הנ"ל דמש"ה אינה מקודשת למ"ד דעתי' אמלוה די"ל לדידה אינה שוה המלוה אבל הוא רוצה לקדש במלוה שהוא דבר חשוב ועיין לקמן בסוגי' התקדשי בדינר כסף ונמצא של זהב בחי' רשב"א שם דמוכח להדי' דמצדו יש קפידא לקדשה בדבר חשוב להתחשב בבית חמיו עיי"ש]. ובאמת הוא חידוש שינוי הלשון דלעיל אמר רבא דעתה אפרוטה ולקמן איתא דעתי' אפרוטה. וראיתי בסנהדרין (דף י"ט ע"ב) איתא ג"כ דעתי' אפרוטה. אמנם משם אין ראיי' דקאי על מעשה דשאול ודוד ושאול הי' מקדש בתו לדוד שייך דעתי' שהוא הי' המקבל קדושין והוי כמו דעתה. אמנם שמחתי כמוצא שלל רב שראיתי ברש"י שם שפי' להדי' דעתי' אמלוה דעתי' דמקדש אמלוה לקדשה במלוה דחשיבא ומש"ה אינה מקודשת הרי להדי' כמ"ש, וילמוד סתו' מן המפורש דגם מ"ש רש"י לעיל בריש הסוגיי' כדרבא דאמר ש"מ מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ופי' שהרי בכל הי' מקדשה נראה דתלה ג"כ רש"י הדבר בדידי', ואפשר דרש"י גרס לעיל גם כן דעתי', או דעתה בלא יו"ד יש לומר ג"כ דעתו:
ולפ"ז יש לעיין לפמ"ש הרא"ש ז"ל בהא דפקדון אם נשתייר שו"פ מקודשת, והקשה נימא דכוונתה הי' להתקדש בכולה, ותי' שלא הי' יודעת סכום הפקדון, וקשה לפ"ז לר"מ דאמר מלוה ה"ה כפקדון הא מלוה יודעת הסכום ולמה תהי' מקודשת נימא דכוונתה הי' להתקדש בכולה, אח"כ מצאתי בב"ש שהביא מה שפלפלו בשאלה שכ' הטור והש"ע להקשות כעין זה, וכתב בשם הפרישה דהואיל והיא חייבת באחריות הוי כמו מלוה ופרוטה, והב"ש בשם הט"ז גמגם בזה דלא דמי למלוה ופרוטה כיון שהיא הית' סבורה שהוא בעין, אמנם לכאורה מוכח כן מהא דאמר ר"מ מלוה ה"ה כפקדון, ושוב ראיתי בשער המלך שהקשה כן על הט"ז וב"ש מהא דמלוה ה"ה כפקדון דמוכח בחייבת באחריות הוי כמו מלוה ופרוטה, ולכאורה נראה דזה תלוי בפירושים הנ"ל דאי נימא כפי' שנראה מפשטות דברי הראשונים דגריעותא דמלוה הוא רק שאינה מקבלת דבר מחודש וע"כ א"א להקנות עצמה בשביל המלוה ולפ"ז י"ל דבאמת המלוה מה שמחויבת לשלם הוי כמו מעות בעין רק דהקנין אינו יכול לתפוס בשביל המלוה שפיר י"ל דאם נשתייר שו"פ בעין ויש מקום לתפוס הקדושין בפרוטה מהכ"ת נימא שיש לה קפידא הואיל ואינו בעין ושפיר יש לדמותו למלוה ופרוטה, אבל לפמ"ש לעיל בשיטת הר"מ דגריעותא דמלוה הוא שאינה חשובה אצלה, ומצד הסברא נראה וודאי דמלוה גרע מבעין וראיי' מפורע חובו של חבירו דפטור, נראה לכאורה דאין מקום לסברא הנ"ל לומר דהוי כמו מלוה ופרוטה כיון שהיא הית' סבורה שהוא בעין וודאי גרע עכשיו מה שהוא מלוה וקשי' הא דמלוה ה"ה כפקדון, וצ"ל לכאור' לשיטת הר"מ דס"ל כפי' הרשב"א והריטב"א דלשון בפקדון שיש לי בידך משמע בכל מה שיהי' וגם היא נתרצה בכך, וגם קשה לשיטת הרא"ש מאי מקשה הגמרא לפלוג וליתני בדידי' בד"א שלא קבל עליו אחריות וכו', וקשה נהי דעכשיו קיימא דהמקדש במלוה מקודשת היינו ביודעת שהיא מלוה משא"כ באינה יודעת כיון דמלוה וודאי לא עדיף כמו בעין דלמא אין רצונה להתקדש במלוה, וכן ראיתי שהקשה הפ"י והשעה"מ, ועיין פ"י דקושי' זו קשה לי' אף לתי' הרשב"א ולענ"ד לתי' הרשב"א י"ל דמה שיש לי בידך משמע אפילו החיוב שיש לו בידה אם נאבד כולה לפי ס"ד דעכשיו דמקדש במלוה מקודשת, אך לתי' הרא"ש וודאי קשה בפרט לפי' בהר"מ הנ"ל, ולומר דהר"מ ס"ל כשיטת הרשב"א והריטב"א קשה טובא כיון דהר"מ לא הביא לשון הברייתא רק כתב וז"ל, קדשה בפקדון או בשאלה שיש לו בידה אם הי' הפקדון או השאלה פרוטה או שו"פ באחד מהן קיים ברשותה ה"ז מקודשת, ואלו הי' סובר הר"מ כפי' הרשב"א הי' לו להעתיק לשון הברייתא אמר לה התקדשי בפקדון שי"ל בידך, ודוחק להעמיס פי' הרשב"א בדברי הר"מ ז"ל:
ולולי דמסתפינא לפרש פי' חדש הייתי אומר דכדי להנצל מכל הקושי' הנ"ל הי' הר"מ מפרש פי' אחר, דלשון והלכה ומצאתה קשה לכאורה מאי והלכה דהו"ל למימר ונמצא שנגנב או שנאבד מאי והלכה, גם קשה לכאורה אם לא נשתייר שו"פ א"מ משמע דא"מ כלל אפילו ספק קדושין ל"ה וכמ"ש רש"י ותוס' לקמן דמש"ה לא קאמר גבי שמין את הנייר ואם לאו א"מ וקשה למה לא ניחוש דלמא עכשיו נגנבו לאחר הקדושין ובשעת הקדושין הי' בעין, ועיין בגטין (ס"פ כל הגט) המניח פירות ה"ז חושש מעל"ע, וצ"ל דמצאתה שנגנב פי' שידוע שכבר נגנב ולשון והלכה לא משמע כן, ועיין בש"ע ששינה באמת לשון הגמ' ולא כתב והלכה רק סתם ונמצא שנגנב או שאבד, אבל לפי לשון הברייתא קשה, ע"כ נראה דאפשר לומר להנצל מקושיו' אלו דפשיטא לי' להר"מ דוודאי היא צריכה לדעת מה שנשתייר דאל"כ י"ל דדעתה הי' על כל הפקדון כקושי' הראשונים הנ"ל ולכן נקט הברייתא והלכה היינו דלא אמרה הן עד לאח"כ שמצאה שנגנב, דהא ע"כ הברייתא לשון קצרה נקט דהא צריכה לומר הן וכמ"ש הריטב"א דאי לאו הכי הוי שתיקה דלאחר מתן מעות, ולפ"ז י"ל דאמרה הן לאחר שנודע לה שנגנב רק הוא לא ידע דזה וודאי לא משמע מלשון הברייתא שהודיעה לו וס"ד דדעתו לקדשה בדבר חשוב דוקא כמו למ"ד דעתי' אמלוה לפמ"ש לעיל בשם רש"י בסנהדרין דף י"ט ע"ב] קמ"ל דלא אמרינן ואין נפקא מינה לו במה תתקדש, וזהו רבותא יותר ממלוה ופרוטה דהתם נהי דהקנין אינו נתפס בהמלוה מכל מקום המלוה גורם ג"כ שתתקדש דהא נותן לה המלוה משא"כ בזה שהפקדון אבד ואין נותן לה רק הפרוטה ואפ"ה היא מקודשת, והר"מ תפס דרך קצרה וכתב סתם אם הי' קיים דמסתמא דמלתא היא יודעת ולא הוא ואפ"ה מקודשת, ועיין בהרא"ש ג"כ הגי' דעתי' אפרוטה וכן הוא בבה"ג:
ולפ"ז נראה ליישב הא דלא הביא הרי"ף הא דמנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעי' כת"ק לפי מה דאוקי לה ר"ה, ועיין בחדושי רשב"א שכ' בשם הרמב"ן דמברייתא דלעיל מוכח דדוקא במנה זו א"מ בחסר דינר והרשב"א השיב ע"ד ונראה לו דיש לפסוק כת"ק, ועפמ"ש י"ל לפ"מ שיש לדקדק דבתחלת הסוגיי' אמר לימא כתנאי דמר סבר מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס מלוה לאו להוצאה ניתנה ולקמן בכל הסוגיי' קאמר סתם מר סבר המקדש במלוה מקודשת, והנה בהא דסוף הסוגיי' דעשה לי שירים וודאי אין לומר דפליגא במלו' להוצאה דהא לא נתן לה מעות רק שנתחייבה לו שכר פעול', אך בהאי דקדשה בשט"ח הו"מ לומר דפליגא במלוה להוצאה ניתנה, והי' נ"ל דאפ"ל דע"כ לא אמרינן מלוה לאו להוצאה ניתנה וכמ"ש רש"י שחייב להעמידה בעסקא ולכאורה צ"ל טעמא מאי ונראה דהיינו כדי שיהי' הלה בטוח במעותיו, ובשטר כיון דסתם שטר יש שעבוד נכסים נראה דל"ש זה וע"כ וודאי להוצאה ניתנה וע"כ לא קאמר רק במקדש במלוה פליגי, ועיין בהה"מ שלא החליט בדעת הר"מ דקדשה בשט"ח א"מ משום לא סמכי' דעתי' דלא הביא הר"מ דין זה, ואי נימא דס"ל מקודשת ובמעמד שלשתן במלוה ע"פ כתב הר"מ להדי' מקודשת ע"כ הא דתני בברייתא קדשה בשט"ח א"מ ע"כ היינו שט"ח דידה ובמלוה דאחרים י"ל דמיירי בשט"ח דאחרים ופליגא בפלוגתא דרבי ורבנן במסר ולא כתב, ועיין בחדושי ריטב"א שכ' לפי שיטתן ג"כ דבמעמד שלשתן מקודשת ע"כ אליבא דאמת במקדש במלוה פליגא, רק דהגמ' רצה לדחויי דלא מוכח כ"כ אבל באמת מוקמינן דבמקדש במלוה פליגא, ולפ"ז י"ל דבברייתא דלעיל דפליגא ת"ק וי"א ג"כ במקדש במלוה ולאו משום להוצאה או לאו להוצאה כמו דפליגא ר"מ ורבנן בשט"ח דהתם וודאי להוצאה ניתנה וכמ"ש ואפ"ה מקודשת לר' מאיר ה"נ לי"א דלעיל, ולפ"ז ממילא לא קשה הותסברא דתני ושוין במכר שזה קנה דזה ל"ה קשה רק לפום מאי דהוי ס"ד דבמלוה לכ"ע ל"ק רק מטעמא דלאו להוצאה ניתנה י"ל דקנה ולפ"ז ע"כ הושוין הוי כשהוא בעין וכמ"ש רש"י ואי מלוה להוצאה ניתנה מאי מהני הבעין, ולומר דבמכר קנה אפילו אם אינו בעין הוי קשה דוהשוין ל"ה מעין פלוגתתם, אבל לפ"מ דמוכח אליבא דאמת דפליגא במקדש במלוה אפילו אי להוצאה ניתנה י"ל דושוין קאי כפשטי' דמכר קנה כסברת הר"מ הנ"ל דכיון דחזינן דאחשבי' להנאה שמוכר השדה בשביל זה ע"כ קנה וכמ"ש:
ובמ"ש י"ל דברי הרא"ש שלא תי' כתי' הרשב"א, והרשב"א הביא ראיי' מירושלמי ועיין בקרבן עדה שהקשה כן על הרא"ש למה לא פי' כירושלמי, ולפמ"ש אין ראיי' לפי' הרשב"א מדברי הירושלמי, די"ל מה דאמר ר"י שם דמיירי דווקא באמר במה שיש לי בידך אבל באומר בכל מה שהפקדתי אצלך אינה מקודשת ופי' הרשב"א דבאומר במה שהפקדתי כוונתו בין רב בין מעט משום דחושש שמא נאבד וע"כ גם היא מרוצה לדבריו, ולפמ"ש י"ל דהחלוק הוא כך דוודאי משום דידה אין ראיי' שהיא מרוצה בין רב למעט ואדרבא כיון שהפקדון הוא אצלה מסתמא סברה שכולו קיים וע"כ צריך לבא לתי' הרא"ש שלא הית' יודעת סכום הפקדון רק מש"ה באומר בכל מה שהפקדתי א"מ משום לתא דידי', דנהי באומר במאי שיש לי בידך אין ראיי' שמקפיד דווקא על כל הפקדון, מ"מ באומר כל מה שהפקדתי מוכח שמקפיד ע"ז וע"כ אינה מקודשת, לא מבעיי' למ"ד מלוה ופרוטה דעתי' אמלוה משום שרוצה לקדשה בדבר חשוב, אלא אפילו למ"ד מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה יש לחלק כמ"ש לעיל דהכא גרע דשם בא עכ"פ המלוה לידה משא"כ בזה שכבר נגנב וכמ"ש לעיל, ולדינא צ"ע בזה דאפשר ר"י דירושלמי ס"ל מלוה ופרוטה דעתי' אמלוה ומש"ה אינה מקודשת באומר בכל מה שהפקדתי וע"כ לדידן דקיי"ל דעתי' אפרוטה מקודשת, ואפשר לומר דהכא גרע כיון דאמר להדיא בכל מאי שהפקדתי, והכי מסתברא, אך לפ"ז קשה שלא העתיקו הראשונים דברי הירושלמי לדינא וצ"ע בזה:
ובעיקר הקושי' על הרא"ש למה תהי' מקודשת במלוה בנשתייר כיון שהיא סבורה דכולה קיימת וצריך להמתיק תי' הפרישה דהוי כמו מלוה ופרוטה, ולכאורה אין לו דמיון, וכמ"ש השעה"מ וכמ"ש לעיל וגם הב"ש ל"נ לי' בתירוץ זה, אך לפ"ז הקושי' תמוה מגמ' ממלוה וכמ"ש השעה"מ. ולפענ"ד אין רחוק לומר כיון דעיקרו של דבר דאינה מקודשת במלוה הואיל וכבר נעשה מלוה אצלה קודם חלות הקדושין לא מקרי אצלה בעין ודעתה אזוזי כמ"ש הר"ן או שאין הנאתה מרובה וכמ"ש לעיל אבל היכא שמקדשה בדבר שלא תהי' חייבת ושלא תעשה מלוה אצלה מקודשת, וכמ"ד לקמן למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת אע"ג דסוף סוף ל"ה רק מלוה כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ואין הנאתה רק במה שאינה נעשית בע"ח אפ"ה מקודשת דזה מקרי אצלה כמו בעין ומקרי הנאתה מרובה, א"כ ה"נ י"ל כיון שלא ידעה שנגנב ומעולם לא היתה אצלה בגדר בע"ח ותיכף כשנודע לה שנגנב כבר קדשה בו מקדשת עצמה בהנאה זו שלא תיעשה בעלת חוב וזה הוי לה הנאה חשובה כמו בעין, אע"ג דבאמת שכבר היתה חייבת קודם הקדושין מ"מ כיון דהיא לא ידעה מקרי אצלה הנאה מחודשת כמו בעין ואין לדמותו למקדש במלוה כן נ"ל נכון מצד הסברא ואתיין דברי הרא"ש על נכון
והנה ע"פ הס' שכתבתי לעיל דמש"ה ס"ל להר"מ במכר קנה במלוה כיון דעיקר טעמו דאינה מקודשת במלוה משום דאמרינן דלא אחשבה להנאה והוי כאלו נתקדשה בלא כסף אבל במכר לא שייך זה דהא חזינן שמוכר לו שדהו, ולפ"ז נ"ל דלפ"מ שכתב רש"י בהאי דאמרינן לא סמכי' דעתה דלמא מחל לי' ור' מאיר סבר לא שביק לדידי ומחיל לאחריני ופי' דבמכר וודאי לא קנה משום לא סמכי' דעתי', והנה בפי' לא סמכה דעתי' י"ל שני פירושים או דל"ס דעתי' היינו שהוא ספק אצלה אם ימחול או לא, ובאמת כוונתה שלא להקנות רק ע"י מה שתגבה השט"ח וכיון שהוא ספק אצלה אולי ימחול לא גמרה ומקני, וכעין זה צריכין לפרש לעיל במאי דס"ל לרב יוסף שיראי צריכי שומא היכא דאמר לה בחמשין ושוה חמשין משום דלא סמכה דעתי' היינו דכיון שהיא רוצה דווקא להתקדש בחמשין והיא מסופקת אולי אינו שוה חמשין ע"כ אינה מכנסת עצמה על הספק וע"כ אפילו הוא באמת שוה חמשין אפ"ה אינה מקודשת דבשעת הקנאה ל"ה הקנאה ברורה, או אפ"ל דווקא התם כיון דאמר להדי' בחמשין ורצונה דווקא בחמשין שייך לא סמכה דעתי' דדלמא אינה שוה חמשין אבל כיון דקדשה סתם בהשט"ח והנה וודאי אף דמצי למחול מ"מ זה הספק אולי ימחול ואולי לא ימחול עכ"פ שוה השט"ח דבר מה כמו שקונים השט"ח אע"ג דמצי למחול וכיון דלא פי' לה כמה שוה השט"ח הי' ראוי שתתקדש, [זולת לשיטת ר"ת דס"ל מידי דלא בקיאי בשומא וודאי ל"ש לא סמכי' דעתי', אך לשון לא סמכי' דעתי' דלמא מחל לי' לא שייך לפ"ז דאדרבה משום דהיא סבורה שלא ימחול ושוה בעיני' הרבה מש"ה ראוי שלא תהי' מקודשת משום דאיכא לדידן חשש מחילה ודו"ק] וע"כ י"ל לא סמכה דעתה דסברה מחל לי' היינו דאינו שוה אצלה כלום כיון דבנתינתו לה השטר עדיין מצי למחול, והנה וודאי מחילה לאו דווקא בחנם דהא מצי למחול ע"י ריצוי כסף (וזה י"ל דמהני אפילו לדעת הי"א בח"מ סימן ס"ו סעיף ט"ז). כיון דלא נתן המעות לפרעון ועיקר הוא המחילה (ועיין ש"ך שם). וע"כ אינו שוה אצלה כלום, והא דמקדשת עצמה הוא רק בשביל הנאת אישות משום דטב למיתב טן דו וכעין שכתבתי לעיל במלוה, ולפי זה לפי מה שכתבתי לעיל דבמכר לא שייך סברא זו דהא חזינן שמוכר לו שדהו ומסתמא אלו לא הי' השטר שוה אצלו כלום לא הי' מוכר שדהו מוכח דבמכר ל"ש לא סמכה דעתי' וכמ"ש התוס' בבבא מציעא (דף ט"ז ע"א ד"ה האי שטרא), ועיי"ש בתוס' שדבריהם תמוהים שמביאי' אוקימתא שלא נזכר בש"ס וכבר תמה עליהם בס' קצות החשן, וע"פ הדברים שכ' לעיל יש ליישב דבריהם דדחיקא להו לאוקמי אליבא דאמת דפליגא במנה חסר דינר דא"כ הוי ת"ק שלא אליבא דהלכתא כמ"ש הרמב"ן ליישב שיטת הרי"ף ע"כ ס"ל דאליבא דאמת מוקמינן דפליגא בסמכא דעתה וע"כ במכר וודאי קנה ע"פ הסברא שכתבתי דבמכר וודאי ל"ש לא סמכא דעתי' דהא חזינן שמוכר שדהו וכעין שכתבתי ליישב שיטת הר"מ בזה:
והנה לענ"ד נראה להוכיח זה משיטת הטור דפסק בקדשה בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה ואם יש בנייר שו"פ מקודשת וודאי, ואי נימא כפי' הראשון דכוונתה לקנות השטר לגבות רק דאפ"ה אינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה דלמא מחל, ולפ"ז אינו מובן לענ"ד למה תהי' מקודשת בפרוטת הנייר כיון דכוונתה על השט"ח לגבות ובזה לא סמכה דעתה הואיל וספק אצלה אולי ימחול ומה מועיל פרוטת הנייר לפ"ז, ואין זה ענין כלל למלוה ופרוטה, דהתם אין גרעין בקדושין דסוף סוף המלוה שלה משא"כ בזה וצע"ג לענ"ד, ע"כ נראה מוכרח לפ"ז כפי' השני דלא סמכה דעתה היינו שאינו שוה אצלה כלום והוי כמקדשת עצמה בלא כסף וע"כ שפיר מתקדשת אם הנייר שו"פ דכיון דל"ס דעתה על המלוה ואין כוונתה על המלוה מתקדשת בשו"פ של הנייר:
ולפ"ז נ"ל ליישב דברי הרשב"א שהוכיח דבמוכר שט"ח וחזר ומחלו אין הלוקח צריך להחזיר השט"ח ללוה מדאמר אילימא בשט"ח דאחרים קשי' דר"מ אדר"מ ואי נימא דצריך להחזיר הנייר גם לרבנן קשה דאמרי שמין את הנייר וכיון דרבנן דלעיל ס"ל לא סמכא דעתה קשה האיך מקודשת בנייר הא אם ימחול תהי' צריכה להחזיר הנייר, והש"ך בח"מ (סימן ס"ו) דחה ראיי' הרשב"א די"ל דמאי דמוקי בשט"ח דאחרים היינו לפום אוקימתא דפליגא במסר ולא כתב בפלוגתא דרבי ורבנן ולכ"ע סמכא דעתה וע"כ לרבנן שמין את הנייר עיי"ש, ולענ"ד קשה מאד דאי נימא דרבנן ס"ל סמכא דעתה והנה וודאי נראה בקדשה בשט"ח ומסר לה השט"ח וודאי הי' כוונת' שתקנה השט"ח וא"כ למה לא יהי' קדושי טעות לרבנן, ממ"נ אם סוברים דלא קנתה משום דבעי כתיבה ומסירה א"כ הוי קדושי טעות שהיא סברה שקנתה השט"ח, וגם אם ספוקי מספקא להו מ"מ כיון דאי אפשר לה לגבות מהלוה דהוא מוחזק למה לא יהי' קדושי טעות, ולומר דלרבנן כיון דאינה קונה במסירה לחוד ודאי ידעה שהדין כן, זה לא ניתן להאמר לענ"ד דאטו כולהו נשי דינא גמירי ובודאי כוונתה על השט"ח בעצמו ולמה תהי' מקודשת בנייר, ומכש"כ למ"ש הרשב"א בחי' דגם ר"מ ס"ל שמין את הנייר רק מאי דפליגא רבנן ור"מ הוא דלרבנן אף בלא שומת הנייר הוי מקודשת בספק, ואי נימא דרבנן ספוקי מספקא להו אי קנתה במסירה אי לא וכיון דקדשה בספק קנין ולעולם לא תוכל לבא לידי גוביינא אצלה דהלוה הוא מוחזק מהכ"ת תהי' מקודשת כיון דלא יגיע הנאה לידה, ואף אם נימא דתפיסה מהני מ"מ אין קדושי טעות גדול מזה דוודאי כוונתה לא הי' שתהי' צריכה לתפוס דוודאי אין השט"ח שוה כ"כ כמו שאם היתה קנתה לגמרי כמו שהי' כוונתה, ע"כ נראה לפענ"ד מוכרח לפום הו"א דפליגא בשט"ח דאחרי' ע"כ רבנן דס"ל שמין את הנייר היינו משום דס"ל לא סמכא דעתה ואין כוונתה כלל על גביות השט"ח וכמ"ש לעיל לשיטת הטור וע"כ שפיר שמין את הנייר וכיון שכן ראיי' הרשב"א מוכרחת דא"צ להחזיר הנייר כיון דמ"ד שמין את הנייר ע"כ משום לא סמכה דעתה וכמ"ש ממילא דהנייר לעולם שלה ואזדא לה דחיות הש"ך מ"ש דמ"ד שמין את הנייר ס"ל סמכה דעתה, וזה נראה נכון וברור בעז"ה בישוב דברי הרשב"א:
אך הדבר הקשה עלי הוא דברי הרשב"א בעצמו מ"ש בחי' להקשות על קושי' הגמ' קשי' דר"מ אדר"מ והקשה הוא דלמא פליגא לעיל בסמכא דעתי' והכא פליגא במסר ולא כתב ור"מ ס"ל לא קנה עד שיכתוב וימסור מש"ה א"מ ורבנן ספוקי מספקא להו ומש"ה שמין את הנייר והרשב"א בעצמו כתב לעיל מני' דאף ר"מ ס"ל שמין את הנייר ועיקר פלוגתת רבנן דספוקי מספקא להו להוי ספק קדושין בלא שומת הנייר, ולפי מה שכתבתי קשה למה תהי' ספק מקודשת לרבנן כיון דהוי ספק קנין הוי קדושי טעות וכמ"ש. ולולי דמסתפינא הייתי אומר לתקן דברי הרשב"א אלו דבל"ז דברי הרשב"א אלו מוקשים שם מה שסיים שם לבסוף וכיון דאמרינן לרבנן ל"ק עד שיכתוב וימסור לא ניחא לספוקי לרבנן בהא, והוא שפת יתר דבקצרה מיושב קושיתו לפום אוקימתא ההוא דודאי קשי' דר"מ אדר"מ. גם הלשון אינו מדוקדק כמובן מ"ש לא ניחא לי' תיפוק לי' דהוי סתירה גמורה, ע"כ נראה דגם מ"ש בתחלה ורבנן ספוקי מספקא להו הוא שלא בדקדוק וקושיתו הוא כפשוטו לפ"מ דמוקי לעיל דפליגא בסמכא דעתה הכא מיירי במסר ולא כתב וע"כ ממילא לר"מ ליכא למימר שמין את הנייר כיון דס"ל סמכא דעתי' וכוונתה על החוב לא מהני פרוטת הנייר ולרבנן דס"ל לא סמכא דעתה ע"כ מהני שומת הנייר, ולפ"ז הקושי' אפילו אי רבנן סברי ג"כ דבעי כתיבה ומסירה או דקנה במסירה לחוד אפ"ה בעי אם מהני שומת הנייר כיון דס"ל ל"ס דעתה וע"ז תי' כפשוטי' דקושית הגמ' לפום אוקימתא הנ"ל דר"מ ס"ל מסירה לחודה קונה (והאי וכיון שסיים הרשב"א הוא ע"כ איזה גליון ומי שהוסיף האי וכיון הוצרך להוסיף בקושית רשב"א ורבנן ספוקי מספקא להו, ולענ"ד נראה דהא והא אינם מעיקר דבריו הקדושים של הרשב"א ז"ל):
והנה ראיתי בספר קצה"ח (בקונטרס התפיסות) שהרב המחבר הנ"ל עמד בחקירה זו בקידש בדבר שהוא ספק קנין אם מהני תפיסה אי מקודשת, והביא ראיה מתוס' רי"ד בשמעתין שכ' ראיתי מי שמפרש בשטר שאין עליו עדים היינו שט"ח של אחרים שאין עליו עדים רק עדי מסירה וכ' להוכיח מזה דבספק קנין הוי ספק מקודשת, ולפי נוסחת הרשב"א הנ"ל הו"מ להוכיח כן מדברי הרשב"א. דבלא"ה דחו התוס' רי"ד היש מי שמפרש הנ"ל, הן אמת דחיית תוס' רי"ד הנ"ל צ"ע מ"ש דבשטרות פשיטא דמהני עדי מסירה, והרי בגטין שם ס"פ המגרש בסוגי' דשלשה גטין נחלקו אי הלכ' כר"א רק בגטין או אף בשטרות ומוכח להדי' דלר"מ לא מהני ע"מ בשטרות ואפשר דס"ל דזה ל"ה רק לענין לגבות ממשעבדי וצ"ע, והנה עכ"פ מדברי היש מפרש הנ"ל מוכח דאפילו היכא דהוי ספק קנין הוי ספק קדושין, ומצד הסברא הוא תמוה בעיני אע"ג דמהני תפיסה מ"מ נימא דאדעתא דהכי לא נתרצה:
ולענ"ד נראה מהכרח קושי' זו לומר דהיש מפרשים שבתוס' רי"ד הנ"ל אזלי בשיטת התוס' רי"ד שכ' ליישב קושית הראשונים הנ"ל בהאי דנמצא שנגנב או שנאבד אם נשתייר שו"פ מקודשת, והקשו למה לא הוי קדושי טעות דדעתה היה על כל המעות. וכבר כתבתי לעיל מה שתי' הרשב"א והרא"ש ז"ל, והתוס' רי"ד תי' דמיירי שאמרה להדיא שמתרצית בכל דהו, ולפ"ז י"ל דהי"מ הנ"ל ס"ל דברייתא זו בקדשה בשט"ח מיירי ג"כ שאמרה שמתרצית בכל דהו כמו דצריכין לאוקמי ברייתא דלעיל וע"כ א"ש דלר"מ אינה מקודשת כיון דל"ה שטר כלל ולרבנן הוי ספק קדושין כיון דעכ"פ מהני תפיסה וזכות של התפיסה ג"כ עכ"פ שו"פ, ואין לומר לפ"ז לרבנן למה לא תהיה מקודשת בוודאי כיון שנתרצית להתקדש בכל דהו והשט"ח שוה עכ"פ פרוטה מחמת הזכות של התפיסה, והן אמת שלכאורה הדבר צריך עיון, אך אחר ההתבוננות נראה לפענ"ד דשפיר ל"ה רק ספק מקודשת, וטעם הדבר דבשלמא אם באמת קנתה הדבר לגבות בו והשטר ראוי לגבות בו ע"פ הדין וא"כ באמת הוי נתינת כסף או שו"פ מידו לידה, ואע"ג שאינו יכול לגבות בו משום ספיקא דדינא מ"מ לזה שפיר מועיל מה דמהני תפיסה, אבל אי באמת לא קנתה לא מקרי נתינה ונהי שיכולה לזכות אח"כ ע"י תפיסה מ"מ עכשיו לא מקרי נתינה לחול עי"ז קנין של הקדושין כן נ"ל נכון בעזה"י, [וכעין זה כתבו התוס' גבי המקדש בחלקו אי הוי ממון גבוה אינה מקודשת דלא הוי שלו ואע"ג דעל ידו מטי לה הנאה מ"מ כיון דמקדשה בדבר שאינו שלו א"מ, ה"נ בהא נהי דאפשר לה לזכות ע"י תפיסה מ"מ אם באמת השט"ח פסול משום דע"ח כרתי לא מטי לה הנאה מדידי' ודוק כי זה נ"ל ראיי' נכונה למ"ש בעזה"י ועיין במשנה למלך (פ"ה מהלכות אישות) שכתב דין זה הוא מחלוקת רש"י והריטב"א], אמנם הרשב"א דלא תי' כן לעיל דמיירי שגלתה דעתה להדיא שרוצה בכל דהו מסתמא גם ברייתא דקידשה בשט"ח מוקי הכי ומוכח לשיטתו כמ"ש לעיל ומוכח שפיר דאינה צריכה להחזיר הנייר ועיין היטב בכ"ז, ועיין ש"ך (סימן ס"ו) שהעלה דעת הרשב"א לספיקא דדינא ואם קידש הלוקח שט"ח אשה בהנייר לאחר שמחלו המוכר הוי ספק מקודשת, וצ"ל דס"ל דמהני תפיסת הבע"ח הנייר דאל"כ הוי לגמרי כדידה כדמוכח בסוגיא דתקפו כהן דמש"ה נכנסין לדיר להתעשר הספיקות, רק דצריך להבין היכא מיירי אם אינה יודעת מזה נימא דהוי קדושי טעות, ואי יודעת מזה דבע"ח יכול לתפוס ממנה ואפ"ה נתרצה והוי כאומרת בכל דהו למה לא תהי' מקודשת גמורה אם הזכות של הנייר שיש לה עכשיו שוה פרוטה, ובזה ל"ש הסברא הנ"ל שכתבתי דבשלמא היכא שאינו נותן לה רק זכות תפיסה שפיר י"ל כמ"ש דעכשיו אין נותן לה אם אינו באמת שלו, משא"כ בזה שנותן לה הנייר והלוקח זכה בזכות הנייר למה לא תהי' מקודשת ודאי וצ"ע לענ"ד:
ונ"ל להביא ראיה לסברא הנ"ל שכתבתי ממ"ש הרמב"ן בב"ב להקשות על פי' התוס' דמש"ה מוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן והקשה לפ"ז למה תהיה מקודשת בשט"ח למ"ד סמכא דעתה, והפני יהושע בשמעתין הביאו ותמה עליו לימא לנפשי' דהא במלוה ע"פ מוקי לה במעמד שלשתן דודאי הוי דרבנן למה תהי' מקודשת, עיי"ש שסיים וי"ל בדוחק, ולענ"ד כוונת הרמב"ן ז"ל רק להקשות על סברת התוס' דאי נימא הואיל והוי קנין דרבנן מש"ה יכול למחול וע"כ צ"ל אע"ג דכל כמה דלא מחיל מצי הלוקח לגבות מהבע"ח ואפ"ה כשמחל אינו יכול לגבות היינו משום דקנין גרוע הוא הואיל ושטר לאו בר קנין הוא וע"כ לא יצא מרשות המוכר רק דהם אמרו כל כמה שאין פסידא להבע"ח שלא מחלו המוכר צריך לשלם להלוקח, וכיון שכן לא קנתה עדיין שום דבר כיון שהשטר לא יצא מרשות המוכר ובזה ס"ל להרמב"ן דאינה מקודשת מדאורייתא, ונהי דלחומרא י"ל דהיא מקודשת כיון דחכמים עשאו לקנין קצת מ"מ מדאורייתא ודאי אינה מקודשת וכעין שכתבתי לעיל אע"ג שיש לה זכות תפיסה מ"מ אם באמת לא קנתה אינה מקודשת, וכן משמע שם מלשון הרמב"ן בקושיתו על התוס' שכתב דא"נ דקנין שטרות דרבנן ומש"ה יכול למחול למה תהי' מקודשת ומדסיים בקושי' ומש"ה יכול למחול נראה שכוון למה שכתבתי, וממילא לא קשה קושית הפ"י ממעמד שלשתן, דמודה הרמב"ן דמה שחשבו חז"ל לקנין גמור אף דהוי מדרבנן י"ל שפיר דמקודשת מדאורייתא, וכל קושי' הרמב"ן ל"ה רק כלפי מ"ש התוס' דמש"ה יכול למחול ומוכח דאף חכז"ל לא חשבו מדבריהם לקנין גמור, כנ"ל ברור ונכון בישוב דברי הרמב"ן ז"ל, ומזה סעד גדול למ"ש לעיל דאע"ג שיש לה זכות שיכולה לתפוס א"מ בזה כיון דל"ה דרך קנין אם באמת אינו שלה דרך קנין, ודוק היטב:
שוב נתיישבתי בע"ה לאחר זמן בפי' דלא סמכא דעתה דלפמ"ש לעיל ה"ט דלא סמכא דעתה כלל ואינו מחשיבה לממון כמ"ש בישוב דברי הטור וקושי' הש"ך על הרשב"א, ולאחר העיון נ"ל דוחק דמהכ"ת לומר דאינה מחשיבה כלל, ע"כ יותר נ"ל בטעמא דמלתא דמידי דלא סמכא דעתה אע"ג שזה הספק שוה ממון והוי מילי דמזדבני בדינרי מ"מ לא מקרי כסף וכמו דס"ל לרב יוסף דמידי דלא קייץ לא מקרי כסף, ואף דלא קיי"ל כר"י מ"מ מידי דלא סמכא דעתה אע"פ שרוצה לקנות הדבר על הספק מ"מ לא מקרי כסף, ולפ"ז אתיא ג"כ שפיר מ"ש הטור דאם הנייר שו"פ מקודשת והוי קשה לי כיון דכוונתה ג"כ על המלוה למה תהי' מקודשת כיון דלא סמכא דעתה, ולמ"ש א"ש דסברת ל"ס דעתה לא מהני רק דלא מקרי כסף ושפיר מקודשת ע"י פרוטת הנייר, וקושית הש"ך על הרשב"א מיושב ג"כ בדרך זה דע"כ רבנן דאמרי שמין את הנייר ס"ל דקנתה השט"ח דלולי זאת הוי קדושי טעות רק דאינה מקודשת בהמלוה משום לא סמכא דעתה ואפ"ה מקודשת בפרוטת הנייר ומוכח דא"צ להחזיר הנייר:
ולענין הצ"ע שכתבתי לעיל ע"ד הש"ך שכ' אם קדשה בשטר שקנה ומחל המוכר דהוי ספיקא דדינא אם צריך להחזיר השט"ח להלוה או לא וע"כ אם קדש בו אשה הוי ספק מקודשת, והוי ק"ל כיון דע"כ שוה לה פרוטה מה שהשטר בידה א"כ למה לא תהי' מקודשת בודאי דאע"ג דשמא הוא של הלוה מ"מ היא יש לה הנאת שו"פ, ואפ"ל דלא סמכא דעתה אולי יתפוס הלוה, אך זהו סברא מחודשת שלא נזכר בש"ך כלל, וע"כ נלענ"ד שכוונת הש"ך הוא דאע"ג שיש לה הנאה מזה מ"מ אם באמת לא קנתה הדבר לא מקרי קדושי כסף דצריכה דווקא לקנות דבר מה וכיון דהדבר בספק עומד אם קנתה או לא נהי שרשאי להחזיק החפץ מ"מ לזה הצד שהוא של הלוקח לא קנתה כלום ולא מהני קנין כסף כעין זה:
עיין בהר"מ (פ"ה מהלכות אישות הלכה י"ג) ובהה"מ ולח"מ שם שהר"מ לא הזכיר הא דשמין את הנייר לא בקדשה במלוה בשטר שהיא חייבת לו ולא בקדשה בשטר שנכתב שלא לשמה, ודעת הה"מ דאפ"ל דהר"מ מיירי שלא החזיר לה השטר אבל בהחזיר לה השטר מודה, והלח"מ הקשה מהאי דפ"ג בקדשה בשטר שנכתב שלא לשמה או שלא מדעתה דהתם נתן לה השטר ואפ"ה לא כתב הר"מ שמין את הנייר ועיין בפ"י, ולענ"ד אפשר לומר הא דאמר בגמ' ורבנן ספוקי מספקא להו הלכך שמין את הנייר ולשון הלכך אינו מדוקדק, וע"כ נראה דאפ"ל דבאמת כיון דלא נחית לקדש בנייר היה ראוי מצד הסברא לומר דאין כוונתם על הנייר, אך כיון שהיא כבר ספק מקודשת ואגידא בי', ולכאורה נראה נהי דוודאי אם אין רוצה לקדשה קדושין גמורים צריך להוציאה בגט ואם אין רצונו ליתן לה גט צריך לקדשה קדושין גמורים, מ"מ אין יכולים לכופו לקדשה בכסף דווקא ויכול לקדשה בשטר ואם אינה רוצה תשב עד שתלבין ראשה כי הוא יכול לומר שאינו רוצה לקדשה בכסף, וע"כ ודאי נוח להם יותר שתהי' מקודשת קדושין גמורים במידי דאפשר בהאי מעשה דקדושין, ואם השטר פסול מספק וע"כ יהיו אגודים זה בזה ע"כ רוצים ודאי שתתקדש במה דאפשר, ועל כן א"ש לשון הגמרא רבנן ספוקי מספקא להו הלכך שמין את הנייר כיון דבלא זה הוא ספק מקודשת, וע"כ א"ש דהר"מ השמיט דין דשמין את הנייר, דהוא מיירי לדידן דבלא שומת הנייר אינה מקודשת כלל ע"כ לא שמין את הנייר ועיין
עיין בלח"מ שם (פ"ה) מ"ש על הר"מ בארוח לה זימנא למה ל"ה רבית גמור כיון דהתנה עמה בשעת הלואה, וכבר כתבתי לעיל בעז"ה בזה טעם למה ל"ה רבית גמור, ושוב נ"ל מדוקדק לשון הר"מ שכתב המקדש בהנאת מלוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הא"מ לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהי' בידך כך וכך ימים ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות כן מפני שהוא כרבית, ע"כ לשון הר"מ ז"ל, ולכאורה קשה לי על לשון הר"מ שכ' הלוה לה עתה ואמר לה הא"מ בהנאת זמן שארויח לך ולמה לא אמר כפשוטו שהלוה עתה וממילא מסתמא יש זמן להלואה כדקיי"ל סתם הלואה ל' יום וקדשה בהנאה זו ולמה כפל הר"מ שהלוה לה עתה והרויח לה זמן, ואמת שלשון הגמ' הוא ג"כ דארוח לה זימנא, אך לפי' הר"מ על לשון הגמ' גופי' קשי', וגם מ"ש שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש עד סוף הזמן שקבע הוא לכאורה מיותר רק הו"ל לומר שיש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו, ע"כ לבי אומר לי דכוונת הר"מ הוא כך כיון דפסק בהלכות מלוה שאם קצץ לאחר ההלואה ל"ה רבית קצוצה משום דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך דהקפידה התורה רק על שעת הלואה, ולפ"ז י"ל דאם המלוה מלוה לו המעות על משך זמן מה או בסתם הלואה בלא רבית רק שמתנה אם תרצה להחזיק המעות יותר מזמן ההוא יתן לו כך וכך י"ל ג"כ לדעת הר"מ ורבותיו דל"ה רבית קצוצה כיון דעיקר ההלואה נעשה בחנם רק מה שנותן לו הרחבת זמן כך וכך ימים ע"כ בשביל זה נותן לו אבל לא בשביל עיקר ההלואה וגם זה אינו בכלל את כספך לא תתן לו בנשך דעיקר נתינה ל"ה בנשך. ואפשר דזה עדיף טפי ממה שקוצץ לאחר הלואה דשם הוי נתינה חדשה ונעשה כל הענין בשביל הריבית אבל בזה עיקר הנתינה ל"ה בשביל הריבית וע"כ ל"ה רבית קצוצה, וע"כ א"ש לשון הגמ' דארווח לה זמנא, והר"מ ביאר הענין היטב שהלוה לה עתה ר' זוז והיינו בסתם הלואה רק שאמר לה הא"מ לי בהנאת זמן שארויח לך והיינו נוסף על סתם הלואה וכיון דעיקר הלואה ל"ה ברבית ל"ה רבית קצוצה כשיטת הר"מ ורבותיו הנ"ל, וא"ל כיון דע"כ מיירי שמלוה לה עתה אף בלא קדושין רק שמקדש אותה בהנאת הרחבת זמן למה לא יהיה כמקדש במלוה כיון דבלא זה יהיה המעות בידה, אמנם נראה ברור דלא דמי לאומר לה כשכבר המעות בידה דל"ה הנאה חשובה וכמ"ש לעיל משא"כ במה שמקבלת המעות אדעתא דהכי שיהיה בידה כך וכך ימים בזה מקבלת הנאה גמורה כמו שביאר הר"מ כדי שתוכל להשתמש עם המעות עד זמן הנ"ל ואדעתיה דהכי מקבלת המעות שפיר הוי הנאה חשובה שתתקדש בו כנ"ל נכון ובזה מדוקדק מאד לשון הר"מ. אבל באומר לה בשעת הלואה שתתקדש בשכר גוף המלוה שמלוה לה י"ל דהר"מ מודה דהוי רבית קצוצה:
עיין ח"מ וב"ש שהעתיקו מתוס' רי"ד דבאומר לה בשכר שאעשה לך צריך לומר לה אח"כ כשנגמר הרי את מקודשת במה שעשיתי עמך דדבור הראשון לא מהני וכתב הח"מ דצריך ראיה לדין זה. ולענ"ד מדברי חי' רשב"א מוכח להיפך. במ"ש אמאי דאמר בגמ' מאי ממון אילימא באותו ממון וכו' במאי מיקדשא וכתב דהיינו טעמא משום דמסתמא אינה מרוצה כ"ז שלא הגיעה וע"כ וודאי הי' כוונתה שלא תהי' מקודשת רק כשיחזור לה, ואי נימא כדברי התוס' רי"ד דלאחר שנגמר אומר לה הרי את מקודשת במה שעשיתי וע"כ שהיא אומרת הן. הרי רואה שנגמר ואינו מחזיר לה וא"כ ע"כ כוונתה שתהי' מקודשת אף אם ישאר החפץ בידו, וצ"ל דתוס' רי"ד ס"ל כתי' השני של תוס' ב"ק (דף צ"ט) דמש"ה אינה מקודשת כיון דעדיין אינה חייבת ליתן לו ולא מהני ריצוי שלה. עכ"פ לתי' הראשון של תוס' ולתי' רשב"א נראה מוכח דלא כתוס' רי"ד הנ"ל: