אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף מד:

דף מג:

בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה הרי"ף כתב דהלכתא כרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ל"ה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה, והרא"ש הקשה על הרי"ף דמנ"ל דאפילו נתרצה בפירוש לא מהני די"ל דרבינא ס"ל רק דל"ח שמא נתרצה אבל נתרצה בפירוש מהני, והר"ן האריך ליישב זה וכתב דס"ל להרי"ף דאי נימא דנתרצה מהני לא הוי רבינא מיקל דל"ח שמא נתרצה, ולפ"ז כתב דמשמע מדברי הרי"ף דאפילו נתרצה בתחלה נמי לא מהני מדלא חיישינן לארצויי ארצי. וכתב דזה ג"כ מוכח מדלא סבר להא דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה האב בתחלה אלא ודאי דגם נתרצה בתחלה לא מהני, ולענ"ד דברי הר"ן קשים להולמם, דהא הר"ן הקשה לשיטתו למה לא ניחוש שהאב אמר לה צאו וקבלו קדושיך ותי' שאין דרך האב ליתן רשות לבתו, ולפ"ז מנ"ל דארצויי ארצי לא מהני הא רש"י פי' ארצויי ארצי היינו שגילה דעתו שרוצה לקדשו, וא"כ י"ל לפי סברת הר"ן דבבתו ל"ש שגילה דעתו לפניה דבשלמא באב כיון דרצונו שיעשה ע"י האב רק דלא חציף אינש לשוי' שליח לאבוה י"ל שפיר דלמא ארצויי כדי שיבין האב ממילא כוונתו משא"כ בבת י"ל דל"ש זה, וגם אי נימא בפשיטות דבבת שייך ג"כ ארצויי ארצי א"כ מאי קאמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ואי בנתרצה האב נכלל ריצוי תחלה ג"כ א"כ ע"כ הא דאמר נתרצה הבן ל"א היינו ג"כ ריצוי תחלה א"כ מאי מקשה תו דלמא ארצויי ארצי. וכעין שהקשה הרשב"א בחי' על פי' הראב"ד עיי"ש

ולפענ"ד אפ"ל דהוכחת הרי"ף דריצוי לא מהני מדאמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ולבסוף דמסיק דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל כתב רש"י דהא דאמר אפילו למ"ד חיישינן כי היכא דלקבלי מיני', ולכאורה הי' אפ"ל למה דנראה הא דאמר נתרצה הבן ל"א היינו כיון דאין הדבר זכות לפניו כ"כ כמו לאב לקדש בתו קטנה כמ"ש רש"י מש"ה אפילו נתרצה לא מהני דלהוי קדושין למפרע משום זכין לאדם, דא"ל דל"א רק דל"ח לשמא נתרצה הבן, דמהכ"ת הא דהא הגמ' מקשה ניחוש לארצויי ארצי דהא עכ"פ ישא אשה ודלמא נתרצה לזו וזה ברור ופשוט ונהניתי שמצאתי כן להדיא בהרא"ש ז"ל דהא דאמר נתרצה הבן ל"ח היינו דאפילו ריצוי אינו מועיל [ועיין במהרש"ל פי' ג"כ כמ"ש] ואע"ג דהוא חולק על הרי"ף וס"ל דאף לרבינא נתרצה האב מהני ואפ"ה נתרצה הבן מפרש דלא מהני עיי"ש, ולפ"ז י"ל קושי' רש"י דאמר אפילו למ"ד ואע"ג דהוא לא סבר להא דרב ושמואל אמר כן לנפקא מינה אף שיודע שנתרצה הבן אפ"ה ליכא למיחש דנתרצה הבן ודאי לא מהני, אך רש"י לשיטתו דס"ל דאי ידעינן שנתרצה מהני לכ"ע וכמ"ש הר"ן ז"ל לשיטת רש"י ולפ"ז אי אפשר לפרש דמש"ה אמר כן כדי שלא ליחוש אף אי ודאי נתרצה דא"כ לא הו"ל לומר אפילו למ"ד חוששין דהא בוודאי לכ"ע הוי קדושין והו"ל למימר אפילו נתרצה הבן לית לן בה, וע"כ דלא עלה ע"ד רבינא רק לתקן הספק וע"ז הקשה רש"י שפיר הא לא סבר ליה להא דרב ושמואל והוצרך רש"י לתרץ דאמר כן כי היכי דלקבלי מיניה. אבל לשיטת הרי"ף דלמאן דסבר לא חיישינן שמא נתרצה אפילו ודאי נתרצה לא מהני א"ש די"ל דרבינא אתי לאשמועינן דאפילו ודאי נתרצה הבן ל"ח וע"כ הוצרך לומר אפילו למ"ד חיישינן דלדידן אפילו ודאי נתרצה ל"מ (ולשיטת רש"י קשה באמת למה לא אשמועינן רבינא רבותא דאפי' ודאי נתרצה לא מהני והול"ל אפי' ודאי נתרצה לא מהני ודוק], וא"ל לשיטת הרי"ף דהא בהא תליא דמ"ד חיישינן שמא נתרצה ס"ל דנתרצה מהני אבל למ"ד דל"ח שמא נתרצה אפילו ודאי נתרצה ל"מ הדרא הקושיא לדוכתה כיון דסוף סוף צריך לומר דלא סבר הא דרב ושמואל וא"כ ממילא לא מהני נתרצה לבסוף ולמה הוצרך לומר אפילו למ"ד חיישינין וכו', ונראה ליישב דודאי על ספק נתרצה אם הוא חולק על רב ושמואל יותר הי' ראוי בנקל לסמוך על רבינא כיון דאף לרב ושמואל לא הוי קדושי ודאי [ואפשר דמדאורייתא יש לאוקמי אחזקת פנויה] אבל על ודאי נתרצה דהוי לרב ושמואל קדושי ודאי זה היה ירא שלא יסמכו עליו וע"כ הוצרך לומר לרווחא דמלתא דאפילו לרב ושמואל לא מהני האי נתרצה, וממילא מוכח מדאמר למ"ד דלדידן אפילו ודאי נתרצה לא מהני:

עוד יש להוכיח דנתרצה לא מהני מסוגיא דלקמן דסוף שמעתין דמותיב לר' אסי אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא מניין, ואמר רב יכול לשנויי לכו בפיתה שלא לשם אישות וקרא בעי שמשלם קנס כמפותה, ועיי"ש שנדחקו בטעמו של דבר למה יהי' צריך לשלם קנס כיון שאביה נותנה לו בע"כ, ועיין חי' רשב"א מ"ש בזה בשם הרמב"ן דמצד הסברא הוא תמוה מאד, ולפ"ז י"ל דכל חילי' דרב לומר דחיישינן שמא נתרצה וממילא מוכח דנתרצה מהני משום דדחיקא לי' לומר שמשלם קנס במפותה מחמת מיאון דידה כיון שהאב יכול למסרה בע"כ וע"כ הוצרך לומר דמיירי שפיתה לשם אישות, וע"כ דלא הוי בידיעת האב לגמרי דא"כ פשיטא דמקודשת ואין מקום לשלם קנס רק די"ל דהוי שדיך, ומדכתיב אם מאן ימאן שיכולים לעכב הקדושין ממילא מוכח דאם אינם מעכבים הוי קדושין ומוכח דריצוי האב אח"כ מהני, ולענ"ד הדבר מוכרח דלולי זאת מהכ"ת לדחוק דקרא מיירי בפיתה לשם קדושין, וע"כ משום הא גופי' מדכתיב מאן ימאן להורות שהיא יכולה לעכב, ולומר דמשלם קנס במפותה מחמת מיאון דידה הוא נגד הסברא ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' בפיתה לשם אישות ומוכח דריצוי למפרע מהני. והנה נראה להדיא משמעות הגמ' דרב מוקי לה אליבא דאמת בפיתה לשם אישות מדאמר יכול לשנויי לכו משמע דרב ס"ל דאין הפי' כך רק דמיירי בפיתה לשם אישות, והנה הר"מ פסק להדיא דמשלם קנס אם היא ממאנת והיינו לדידן דקיי"ל ריצוי האב לא מהני וע"כ דמיירי בפיתה שלא לשם אישות, ובאמת דבר זה הוא ברייתא מפורשת [פ' אלו נערות דף ל"ט ע"ב] אחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב, והנה באונס ודאי לא מיירי מעיכוב הקדושין דהא באונס ע"כ ל"ה לשם קדושין דהאיך יכול לקדשה בע"כ וע"כ העיכוב ל"ה רק שאינו חייב לנשאה וממילא ה"ה מפתה הנשנית שם מיירי כהנ"ל שפיתה שלא לשם אישות וצריך לשלם קנס מחמת מיאון דידה ולפ"ז ממילא אין ראי' דריצוי מהני וע"כ דרב לא סבר לי' כהאי ברייתא דרב תנא הוא ופליג, גם אפ"ל דלא רצה לאוקמי ברייתא דלעיל מוכרה אלמנה לכה"ג אליבא דר' יוסי בר"י רק דמיירי בלא שדכו וצריכי מיאון כמ"ש התוס' לעיל ולפ"מ שהי' נ"ל הא דבעי מיאון בלא שדכו דגזרינן אטו שדכו וכיון דהצריכהו מיאון ממילא יבא הדבר לידי ב"ד ויעיינו אולי הי' שדכו ויצרכוה גט ומוכח דברייתא זו ס"ל בשדכו צריכה גט וע"כ י"ל דרב סובר כברייתא זו אבל מסתמא דתלמודא דמייתי לעיל ברייתא בין היא בין אביה יכולים לעכב בין באונס בין במפתה מוכח דלא כרב ומוכח ממילא דאף ריצוי לא מהני לבסוף דאל"כ מנ"ל לאוקמי בפיתה שלא לשם אישות ולרב אסי דפליג על רב וסובר אביה ולא היא וע"כ דמוקי קרא בפיתה שלא לשם אישות ואפ"ה ס"ל דריצוי האב מהני צ"ל דס"ל כן מצד הסברא, אבל לדידן דיש לן למפסק כרב דבין היא ובין אביה יכולים לעכב מוכח מדלא מוקמינן קרא דאם מאן ימאן בפיתה לשם אישות וע"כ מוכח דנתרצה לא מהני.

ועפ"ז נ"ל ליישב מה דקשי' לי טובא ע"מ דאמר רבינא לעיל בהא דקידש בכישא דירקא בשוקא אפילו למ"ד חיישינן ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון. לא חיישינן, וקשה הא רב משמע דמוקי קרא בפיתה לשם אישות וע"כ דנעשה שלא מדעת האב דאל"כ אין מקום לשלם קנס וכיון שכן נראה דאין דרך בזיון גדול מזה לפתות לשם אישות ואם לא ירצה האב הכזונה יעשה או אם היא תמאן אח"כ ומלבד זאת הא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וא"כ האיך קאמר רבינא בדרך בזיון לא חיישינן וצ"ע, ולפמ"ש דחילי' דרבינא לחלוק על רב הוא מברייתא דלעיל דהיא ממאנת לענין קנס ומדלא מוקי לה בפיתה לשם אישות מוכח דנתרצה האב לא מהני, ולכאורה יש מקום לחלק דלמא ס"ל לברייתא דלעיל רק דרך בזיון לא מהני ופיתה לשם אישות מקרי דרך בזיון, ומנ"ל לרבינא לומר דל"ח כלל לשמא נתרצה אפילו היכא דלא הוי דרך בזיון, וצ"ל דרבינא ס"ל מצד הסברא כיון דעכ"פ אין ראי' לדינו של רב כיון דלדידן ע"כ לא מוקמינן קרא בפיתה לשם אישות וע"כ שוב לא סבר ליה להא דרב לגמרי דמרב אין ראי' דאיהו מוקי קרא בפיתה לשם אישות. אמנם בזה הי' מקום לבע"ד לחלוק ולומר דמברייתא דכתובות אין ראיי' רק בדרך בזיון אבל שלא בדרך בזיון אין ראי' וע"כ קאמר רבינא שפיר אפילו למ"ד חיישינן והיינו דחש להא דרב עכ"פ ל"ה רק שלא בדרך בזיון דבדרך בזיון וודאי לא מהני כדמוכח מברייתא דכתובות דלא מוקי לה בפיתה לשם אישות:

והנה עוד הי' אפשר ליישב דנהי בנתרצה דרך בזיון חיישינן מ"מ אנן לא חיישינן דמסתמא לא יתרצה, אמנם מצד השכל הדבר קשה לומר כן כיון דל"ח שנתרצה וע"כ דמסתבר טובא שלא יתרצה בזה ממילא הוי לענין זה כלא שדיך ומהכ"ת יועיל הריצוי אחר כך למפרע דהא בקדושי ביאה ע"כ למפרע היא מקודשת כמו שכתב הר"ן ז"ל ולקמן יבואר יותר:

ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמ"ה שהביא הטור דפסק דבנתרצה הוי מקודשת משעה ששמע ושתק ולא למפרע ואפילו נתאכלו המעות מקודשת, ועיין בש"ע (סימן ל"ז). ובב"ש שהקשה על המחבר שלא הביא דעת הרמ"ה והשמיט דעת הרא"ש דבנתרצה מקודשת למפרע, ובדברי הרמ"ה יש לדקדק חדא דמנ"ל דאינה מקודשת למפרע וכ"נ מדברי רש"י, גם לפמ"ש הח"מ הטעם דמקודשת אפילו בנתאכלו המעות משום דהוי כמו מחילת מלוה וזה שייך בקדושי כסף אבל בקדושי ביאה דל"ש זה ע"כ דמקודשת למפרע וכיון דלרב מוכח דאפילו בקדושי ביאה מהני נתרצה לבסוף והתם ע"כ מקודשת למפרע א"כ מנ"ל דבקדושי כסף אינה מקודשת למפרע, וצ"ע, ועפ"ד הנ"ל יש ליישב דכיון דפשיטא להרמ"ה דלא פליג רבינא רק דל"ח שמא נתרצה אבל נתרצה מהני לכ"ע ואי הו"א דנתרצה מקודשת למפרע אבל מכאן ולהבא אין תורת קדושין הו"ל לרבינא לומר אפילו לדידן דנתרצה מהני מ"מ נתרצה הבן לא מהני וכמו שהקשיתי לעיל, דכיון דאין הדבר ברור כ"כ שיתרצה ל"ה גילוי מלתא למפרע וכסברת הרא"ש ז"ל, ע"כ הוכיח הרמ"ה דע"כ יש סברא לומר שמקודשת מכאן ולהבא ואע"ג דהקדושין לא היו אלים בשעת הקדושין אפ"ה יכולים לחול אח"כ (ובאמת זו היא סברא מחודשת כיון דדעתו הי' לקדשו עכשיו] וע"כ ל"ה יכול לומר נתרצה הבן לא מהני דמ"מ למה לא תהי' מקודשת משעת ריצוי וע"כ לא אמר רק לא חיישינן, וא"ש ג"כ בזה מ"ש הרמ"ה דאפילו לא שדיך מהני מכאן ולהבא, דבבן כיון דאין נחוץ לקדש כמ"ש רש"י הוי כמו לא שדיך ואפ"ה מוכח דנתרצה מהני מכאן ולהבא מיהת:

והנה הרמ"ה כתב בשתק ואח"כ נתרצה הוי קדושין משעה ששתק. ולכאורה קשה מנ"ל להרמ"ה הא כיון דאיהו ס"ל בנתרצה ל"ה קדושין למפרע מנ"ל דמשעה ששתק הוי קדושין. ונ"ל לפ"מ שהקשיתי לעיל דמקדושי ביאה מוכח דהוי קדושין למפרע בנתרצ' ונ"ל דע"כ ל"א דהוי קדושין למפרע רק לרב דס"ל מצד הדין איתרע חזקת פנויה וחיישינן שמא נתרצה הואיל ומסתבר שנתרצה האב וע"כ לא חסר לן רק גילוי מלתא קצת ותיכף בשעת קדושין הי' מעשה הנראה לעדים שיש חשש קדושין שייך לומר כשנתברר אח"כ דהוי קדושין למפרע משא"כ לדידן דל"ח שמא נתרצה וע"כ בשעת הקדושין שנעשה לפני עדים ל"ה חשש קדושין כלל ע"כ אין מקום שיחולו הקדושין למפרע, וע"כ ס"ל להרמ"ה נהי דבנתרצה מקודשת לשיטתו מ"מ כיון דבשעת מעשה ל"ח שנתרצה ע"כ אינה מקודשת רק משעת ריצוי, ולפ"ז י"ל דהרמ"ה ס"ל בפשיטות דלמעט במחלוקת עדיף וכיון דרב ס"ל אפילו בסתם חיישינן שמא נתרצה, נהי דלא ס"ל הא דרב ושמואל, מ"מ בשמע ושתק אין ראיי' לדחות הא דרב ושמואל למיחש מיהו דשחיקה הוי כעין ריצוי ולא חסר רק גילוי דעת גמור וע"כ כט אח"כ הוי קידושין למפרע. וזה מוכח מרב דס"ל ע"כ הואיל וחיישינן הוי קדושין למפרע כדמוכח מקדושי ביאה. ה"ה לדידן משעת שתיקה כיון דמאז חיישינן שוב כשנתרצה אחר כך הוי קדושין משעת ריצוי. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש לשיטת הרמ"ה דמשעה ששתק חיישינן שמא נתרצה, ולדעתי הוא מוכרח בשיטת הרמ"ה וחידוש שלא נתבאר זה בדברי האחרונים ז"ל:

ולפ"ז י"ל דברי הרי"ף בפשיטות ע"פ דרך הנ"ל די"ל דפשיטא ליה להרי"ף דאם אין הקדושין חלים למפרע שוב אינם חלים אח"כ כיון דהמקדש קדשה סתם הי' דעתו שיחולו הקדושין מיד וע"כ כיון דל"ח שמא נתרצה וממילא אין הקדושין חלים למפרע שוב אינם חלים מכאן ולהבא וע"כ הא בהא תליא הואיל ול"ח לשמא נתרצה שוב לא מהני אפילו נתרצה אח"כ בבירור, וארווחנא בזה דלפ"ז מדוקדק לשון הגמ' דאמר אפילו למ"ד חיישינן וכו' שמא נתרצה הבן ל"ח. וכתבתי לעיל דאתי לאורויי בזה דוודאי נתרצה לא מהני דבזה הי' ירא שיחושו לדרב ושמואל כיון דלדידהו הוי קדושי וודאי. אך עדיין אינו מדוקדק כ"כ לשיטת הרי"ף דהו"ל למימר אפילו למ"ד נתרצה מהני דנהי דלא הוי מצי לומר סתם אפילו נתרצה דלדידן לא מהני נתרצה מ"מ הו"ל לומר אפילו למ"ד נתרצה מהני, רק דאין זה קושי' כ"כ כיון דזה לא מוכח רק למ"ד חיישינן ע"כ נקט אפילו למ"ד חיישינן, אך לפי דרך זה אתי על נכון דהא בהא תלי' דמש"ה מהני נתרצה הואיל וחיישינן שמא נתרצה ושייך לומר שיחולו הקדושין למפרע ע"כ הוצרך בדקדוק לומר אפילו למ"ד חיישינן, וזה נראה בע"ה כפתור ופרח בישוב דברי הרמ"ה והרי"ף זכרונם לברכה:

ובמ"ש י"ל בדברי מוהרי"ק שכתב ליישב דברי הר"מ התמוהין, שכתב בין היא ובין אביה יכולים לעכב, וקשה תיפוק ליה דאפילו נתרצה אח"כ לא מהני, וכתב מהרי"ק דקאי אשתק אב בשעת קדושין דאז מהני לשיטת הר"מ נתרצה אח"כ וע"כ כתב דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ועיין בלח"מ שכתב דעדיין צריכין לתי' הב"י במ"ש הר"מ דהיא יכולה לעכב עיי"ש, ודבריו אינם מובנים לי דלתי' מהרי"ק דל"ה ריצוי גמור ובעי אח"כ נתרצה בפירוש וכעין סברת הרמ"ה בשתק בשעת שמיעה דבעי ריצוי אח"כ, וא"כ אף דנימא דהר"מ סובר כשיטת רש"י דהיא יכולה לעכב קודם ריצוי האב דווקא, אתי' ג"כ שפיר מ"ש היא יכולה לעכב דהיינו קודם ריצוי האב משא"כ לתי' הב"י דהוי ריצוי גמור ואפ"ה סבר הר"מ שהיא יכולה לעכב. א"כ צ"ל דהר"מ ס"ל כפי' התוספות דאף לאחר ריצוי האב יכולה לעכב, אבל לתי' המהרי"ק ל"צ לזה, ומה שגמגם הב"י בתי' המהרי"ק וכתב דלא מסתבר לומר כן, לפמ"ש מסתבר הדבר טובא, דהנה לפמ"ש בדרך הזה מיושב שפיר מה דקשה על תי' הגמ' אקושי' ודלמא ארצויי ארצי קמי' ומשני בפירוש אמר מר ל"ס לי' הא דרב ושמואל, וקשה דלמא מאי דל"ח שמא נתרצה אח"כ משום דריצוי לבסוף לא מהני כמו דס"ל להרי"ף ז"ל, אבל נתרצה תחלה דמהני דלמא חיישינן ג"כ לשמא נתרצה, ולמ"ש בדרך השני דעיקרא דלא מהני נתרצה הואיל ולא חיישינן וע"כ אין מקום שיהיו חלים למפרע וע"כ אף לאח"כ אינם חלים וכיון דמוכח דל"ח לחששא להוציאה מחזקת פנויה ממילא לשמא נתרצה מתחלה נמי ל"ח, ולפ"ז י"ל דהיינו דווקא שלא בפני האב אבל אם הי' במעמד האב ושתק וודאי יש ריעותא גדולה לחוש שנתרצה או שיתרצה וע"כ ממילא מהני ריצוי לבסוף וע"כ צריך למחות, רק עדיין קשה מה מהני מחאתו אח"כ ליחוש בזה שמא נתרצה בפירוש קודם מחאתו, ואפ"ל דמיירי שעיכב באותו מעמד [או אפשר שהאב נאמן בזה כיון דלא אתחזק איסורו גם הוכיח סופו על תחלתו, והא דקטנה צריכה גט לרב וע"כ ע"י אביה לשיטת הרי"ף דקטנה דווקא ע"י אביה לימא להדיא אינו רוצה, י"ל דאינו רוצה האב להחליט דעתו וצ"ע בזה], ודברי רבינו בית יוסף קשים לענ"ד כיון דהוי ריצוי בשתיקה והיא קבלה הקדושין מוכח שנתרצתה ג"כ וא"כ נגמרו הקדושין לגמרי ומנ"ל דאף בזה לשיטת התוס' יכולה לעכב, דלענ"ד נראה דאף לשיטת התוס' שיכולה לעכב אחרי הריצוי של האב היינו כ"ז שלא גלתה עדיין שמרוצה אחר ריצוי האב ומקבלתה אין ראיי' דאז לא הוי ריצוי גמור של קדושין כיון דעדיין תלוי בריצוי האב אבל כששתק האב בשעת קדושין דהוי ריצוי גמור לשיטת הב"י והיא קבלה אז הקדושין ונגמרו הקדושין לגמרי מהכ"ת נימא דיכולה היא לעכב אח"כ ועיין היטב בזה, ולדעתי צע"ג על הב"י:

ובזה י"ל מה דקשי' ע"מ דאמר צריכה גט וצריכה מיאון. כיון דבין היא בין אביה יכולים לעכב א"כ תיפוק לי' מחמת המיאון מותרת דהא מעכבת, והי' נ"ל דנפקא מינה היכא שבאמת היא מרוצה רק שהבעל אינו חפץ בה וכדי להתירה נותן לה גט וכיון דבאמת היא מרוצה רק שהמיאון היא כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ולזה מהני אפילו אם המיאון הוא רק לפנים גם כיון שרואה שבעלה מגרשה ממילא למה לא תמאן כיון דסוף סוף לא תהי' אשתו, אבל אילו היתה מותרת רק מחמת המיאון, היתה צריכה למאן בלב שלם דנימא אדעתא דהכי לא נתרצה האב, ואח"כ מצאתי הקושי' והתי' בספר עצמות יוסף. ובזה הי' מקום לומר דאפכוהו ושדרוהו היינו שנתחלף להם הדבר וכתבו צריכה מיאון וצריכה גט ואם המיאון הוא קודם משמע שהוא מיאון אמיתי ולזה שוב ל"ה צריכה גט, כן י"ל דרך פלפול, אך לפמ"ש אין צריך לזה דהא דהיא יכולה לעכב היינו אם מעכבת תיכף כשנודע לה ריצוי האב אבל אם הי' מרוצה לאחר ריצוי האב ונגמרו הקדושין שוב אינה יכולה לעכב. ולפ"ז א"ש דצריכה גט אפילו אם תרצה למאן באמת דחיישינן שנתרצה האב והיא מסתמא הית' ג"כ מרוצה דהא חזינן שקבלה הקדושין גם החשש פשוט שנתרצית להדיא ע"כ צריכה גט. כנלפע"ד נכון לולי שמדברי רבינו בית יוסף נראה להדיא דלא נחית לזה ולדעתי צ"ע, ולפ"ז באו דברי הש"ע על נכון שלא העתיק רק שיטת הרי"ף ושיטת הרמ"ה הממוצע בין שיטת הרי"ף לשיטת הרא"ש, דלשיטת הרא"ש קשה טובח הא דאמר אפילו למ"ד דהוי מצי לומר אפילו נתרצה להדיא לא מהני וכמ"ש:

עוד הי' אפ"ל בישוב הקושי' הא דנתרצה וודאי לא מהני, די"ל הא בהא תליא דכיון דהא דקדושין חלים למפרע משום זכות וכיון דמצי לבא לידי קלקול וודאי ל"ה זכות וע"כ י"ל בשלמא אם הדין נותן להוציאה מחזקת פנויה משום חשש שמא נתרצה שוב לא מצי לבא לידי קלקול ע"כ הוי זכות משא"כ אם הדין נותן שאין להוציאה מחזקת פנויה בשביל זה ול"ח לשמא נתרצה ע"כ שוב ל"ה זכות אף אם נתרצה אח"כ כיון שיכולה לבא לידי קלקול אולי יתרצה והיא תנשא אח"כ לאחר. לא מבעיי' לשיטת הה"ג דאם אין אביה כאן יכולה לינשא בלא דעת האב ואף לשיטת החולקים אולי ישהה האב עד שתבגר וכיון שאפשר בשום ענין לבא לידי קלקול איסור אשת איש שוב ל"ה זכות וע"כ דווקא לרב דס"ל חיישינן וממילא לא מצי לבא לידי קלקול שפיר מהני נתרצה משא"כ לדידן דל"ח שמא נתרצה ע"כ אף וודאי נתרצה ל"ה זכות, וכעין סברא זו כתב הפ"י בגטין בסוגיי' תן גט זה לעבדי ליישב שיטת הרי"ף ועיי"ש גם אני הארכתי ת"ל שם בסברא זו, וע"פ השיטות הנ"ל אתי על נכון דלא מיתנא פלוגתא בגמ' בנתרצה אם מהני או לא, ולפמ"ש א"ש דעיקרא תלוי רק אי חיישינן שמא נתרצה:

עיין בספר בית, מאיר שהקשה לשיטת הפוסקים דהיכא דקדושין לא חלו עדיין למפרע אינו יכול לגרש א"כ מאי מקשה אם גט למה מיאון דלמא היינו טעמא דחיישינן שמא יתרצה האב אח"כ ולא הועיל הגט עדיין וע"כ כתב להוכיח דלא כשיטת הפוסקים הנ"ל, ולפענ"ד אין ראיי' מזה דהא דצריכה גט ע"כ היינו שהיא מבקשת הגט דהבעל מדוע יצטרך לגרשה דיכול לישא אשה אחרת וע"כ היינו רק לטובתה שהיא רוצה בגט וכיון שכן ממילא הוי מיאון לבטל ריצוי האב אח"כ ואין החשש רק שמא נתרצה כבר דלזה יש לומר דלא מהני מיאון זה וכמ"ש לעיל ולזה שפיר מהני הגט, ואף למה שכתבתי לעיל בשם העצמות יוסף כיון דהמיאון הוא שלא מרצונה לא הוי מיאון מכל מקום אם הרצוי של האב הוא אח"כ נראה וודאי דאדעתא שהיא נתגרשה כבר לא נתרצה:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה