אור ברסלב

חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף מג:

דף מג.

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי אינהו וכו' והר"מ פסק דבקדושין אמרינן אף עכשיו שליח נעשה עד, ועיין בכ"מ מ"ש בזה, אך הדבר אינו מובן מ"ט לא יהיו נוגעים בעדות דאלו אמרו אהדרינהו הוי צריכין לישבע, ואף שהכ"מ כתב סמך לזה מהירושלמי ומשמעות תלמודא דידן מ"מ טעמא בעי:

ונראה לפ"מ דמשמע מהר"מ (פ"א מהלכות שלוחין) דמש"ה ל"ה השלוחין עדות דהוי נוגעין בעדותן משום שצריכין לישבע, ונראה מפשטות לשונו דאין כוונתו דהוי נוגעין דאלו אמרו אהדרינהו הוי צריכין לשבע דלשון משום שצריכין לשבע משמע דעכשיו צריכין לשבע, ע"כ נראה טעמו דהמלוה יש לו תביעה על העדים ליתן לו הממון ששלח לו הלוה ויש לו עליהם חיוב שבועה וע"כ הוי עכשיו בע"ד (ועיין פ"י שכתב כעין זה ברש"י) ויש נ"מ בזה לדינא למ"ש הר"ן דפטרו מתחלה משבועה, ולכאורה קשה נהי דהמשלח פטרו מ"מ הא המלוה לא פטרו ועדיין יש עליהם חיוב שבוע' נגד המלוה, וצ"ל דפטורין משבועה משום מגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה והוא פטרם משבועה, וזה שייך לשיטת הר"ן דס"ל מגו לאפטורי משבועה אמרינן זולת מיגו דהעזה אבל לשיטת הר"מ דס"ל מגו לאפטורי משבועה אפילו בלא מיגו דהעזה לא אמרינן א"כ עדיין צריכין לשבע נגד המלוה ולא מהני פיטור הלוה, וא"ש דהר"מ נקט טעמא שמחויבין עכשיו לשבע דנ"מ דפיטור הלוה ל"מ. והנה בש"ע חו"מ (סימן קכ"א) הביא המחבר דעת הר"ן בשם יש מי שאומר דפטור בתחלה מהני, ולפמ"ש י"ל דהר"ן לשיטתו א"ש אבל לשיטת הר"מ דס"ל דלא אמרינן כלל מיגו לאפטורי משבועה י"ל דאף פיטור בתחלה אינו מועיל. ובזה יש ליישב קושי' הש"ך ואחרונים עמ"ש הב"י דפיטור דווקא בתחלה מהני ובסימן קמ"ט כתב דאם המשכיר נותן עכשיו המעות מהני א"כ אף כאן למה לא מהני הפטור עכשיו, ולפמ"ש נראה ליישב בפשיטות דהכא כיון שהם מחויבים שבועה לשבע נגד המלוה דהוא תובע מהם מעותיו שנשלח לו על ידם רק שבאנו לפטרם משום מגו שהיו יכולים לומר אהדרינהו ללוה וכיון שהלוה עושה להם טובה עכשיו מה שפטרם משבועה הוי כעין מיגו דהעזה שאין יכולים להעיז נגדו הואיל ועושה להם טובה בפיטור השבועה והוי עכ"פ מיגו גרוע וזה לא מהני לפטורי משבועה והוי ממילא בע"ד כיון שצריכין לשבע נגד המלוה וע"כ ל"ה עדים. משא"כ בסימן קמ"ט דאין כאן עסק שבועה כלל שפיר אמרינן דל"ה נוגעים בשביל הטובה ולומר דבשביל זה מעידים שקר, ועיין בספר נתה"מ שכתב כעין זה אמנם אין חילוקו ברור ולפמ"ש משום מגו לאפטורי משבועה א"ש, ולפ"ז יש נ"מ לדינא בעובדא דחד בר נש שהביא הרי"ף דשם מיירי ששלח פקדון לנפקד דשם אין תביעה להנפקד על השליח דהא אינו שלו י"ל דמהני אף פיטור עכשיו דכיון דפטרו ל"ה נוגע כמו בסימן קמ"ט ועכשיו ל"מ בע"ד דאין להנפקד עליו עסק שבועה, ואע"ג דהר"ן כתב בעובדא דחד בר נש דצ"ל שמיירי שפטרו מתחלה י"ל דס"ל כדעת הרשב"א והנ"י בהאי דסימן קמ"ט דגם שם לא מהני מה שמניח המשכיר המעות עכשיו, וגם בקדושין יש נ"מ זו דנראה פשוט דגם בקדושין אין להאשה תביעה על המעות דאם לא קדשו אותה אין לה שום זכות בהמעות רק דל"ה מיגו דאם היו אומרים אהדרינהו למשלח היו צריכין לשבע ולזה מהני שפיר מה שפוטר אותם עכשיו משבועה. אך הר"מ שכתב בפשיטות דשליח נעשה עד בקדושין ופשוט דמשמע אפילו לא פטרו המשלח וקשה אמאי הא לית להו מיגו דאלו אמרי אהדרינהו הוי בעי אשתבע, ונראה די"ל לפמ"ש רש"י השתא דתקון רבנן ש"ה הוי נוגעים משום דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא, והדבר תמוה דהא טעמא משום ממון איתא בחזרה והכא הא קא עברי משום לא תענה, והיה נ"ל די"ל דבאמת הוי נוגעים משום דרוצים לפטור משבועה וע"כ אין עליהם שם עדות וממילא אין עוברים על לא תענה. אח"כ מצאתי בפ"י שכ"כ ברש"י עיי"ש, והיוצא מזה דאם אנו מחזיקים אותם לנוגעים אינם בגדר עדים, והנה בקדושין ישנו שני עדיות הא' בנתינת המעות ליד האשה והשנית שנתקדשה, והנה אלו היה אפשר לצייר שיכולים לפטור עצמם בנתינת המעות לידה ולא נתקדשה והם אומרים שבאמת נתקדשה הי' להאמין להם כיון שאומרים בתורת עדות שנתקדשה, ולפ"ז י"ל דלמה דקיי"ל באומר לאשה התקדשי לי בסלע זו נטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת, והנה פשוט מוכח מסוגיא דשאלה ושכורה דבאומר בשעה שהית' שכורה מתה אין צריך לשבע שבועת השומרין שמתה בשעה שהיתה שכורה כיון שאומר שמתה לאחר שכלתה זמן שאילתן ול"ה שואל אז עיי"ש בתוס', ולפ"ז נראה בקדושין כיון דנתן להם המעות כדי ליתנם להאשה ותיכף כשנתנו להאשה כלתה זמן שמירתם וע"כ אם אומרים שהאשה זרקתה תיכף לים וכדומה שלא נגמרו הקדושין הם פטורים דמה להם לעשות ואין עליהם שבועת שומרים דהא אומרים שנאבד לאחר שכלתה זמן שמירתם, גם שבועת היסת אין עליהם אפילו אם האשה מכחישם שלא נתן לה כלל וכמ"ש לעיל כיון דאין להאשה תביעה על המעות, וע"כ יש להעדים מגו שהיו אומרים כן והיו פטורים ע"כ עכשיו שאומרים שנתקדשה יש להאמינם בתורת עדות, וא"ל כיון דסוף סוף היו צריכין להעיד עדות שקר שנתנו להאשה א"כ י"ל דפסולים לעדות זה, דז"א לפמ"ש לעיל דמה שצריכים לומר לפטור עצמם אין עליהם שם עדות וא"כ כיון שהיו יכולים לפטור עצמם בנתינת המעות להאשה וע"ז ל"ה שם עדות ע"כ מה שאומרים עכשיו שנתקדשה דע"ז יש שם עדות יש להאמינם במיגו, ואף דאפשר לגמגם קצת על המיגו ולומר דהוי מלתא דלא שכיח או דלא אסקי אדעתייהו לומר כך, אך לפמ"ש הש"ך כמה פעמים דאמרינן מגו כי הני [ובפרט לפמ"ש הפ"י דכל טצדקי דמצי למעבד עבדי כדי שלא להעיד שקר ועיין] ע"כ י"ל דנאמנים לקבל עדותם במגו כמ"ש, ואין להקשות על המגו הנ"ל שיכולים לומר שזרקה הקדושין דאם אינם נאמנים בלא מגו א"כ ע"כ צריכים לומר שהיו מקדשין אותה לפני עדים אחרים כיון דלולי המגו א"נ על קדושין גמורים וע"כ הא דנאמנים לשוי' עדים משום דיכולים לומר שהיו מקדשים אותה לפני עדים אחרים וזרקתה והעדים הלכו למדינת הים, ולקצת פוסקים ל"א מגו זו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, די"ל כתי' הר"ן דבינו לבין עצמו אינם נאמנים במגו משום דהוי נגד חזקה ולא סבירא ליה סברא הנ"ל משום רוצה לשקר ירחיק עדותו, וגם לשיטת הרמ"ה דצ"ל דווקא פלוני ופלוני באומר אל תפרעני אלא בעדים ומש"ה ל"ה מגו דיראים לומר בפני פלוני ופלוני אולי יבואו וימצאו בדאים, אבל הכא א"צ לומר בפני פלוני ופלוני ושפיר י"ל מגו ודוק היטב.

וי"ל ראייה לזה מדהוצרך ר"נ לומר וכן בדיני ממונות ולא אמר בקדושין עצמו דנאמנים אפי' בקדושי כסף דשייך ג"כ הך צריכותא דאימר מפלג פליגא, אבל לפמ"ש דבקדושין יש להם מגו דמצי למימר שנתנו לה ולא נגמרו הקדושין שזרקתה א"ש דבקדושין אין חידוש דנאמנים הואיל ומעידים שנגמרו הקדושין שהוא עדות אחר לגמרי מה שאינם נוגעים וממילא דא"ש ג"כ אף לדידן לבתר דתיקון רבנן היסת וכמ"ש. והנה מ"ש לעיל די"ל דהיכא שאין לאחר תביעה על המעות אינו מצטרף ברי שלו להשביע ומש"ה בקדושין אין עכשיו עליו שבועת היסת, העירני נכדי הרבני השנון מ' וואלף שי' דבתה"ד (סימן ש"ח) מבואר להיפך הביאו הש"ך (סימן קכ"א ס"ק מ"ב) עיי"ש, אמנם הואיל ועיקר ראייתו רק מסוגיא דהכא, ולפמ"ש אין ראיה לדינו דשפיר י"ל דמצינן לחלק כמ"ש, ודברי התה"ד צ"ע דהוא בעצמו כתב שם דהשליח קודם שנשבע ודאי יכול להשביע החנוני כיון דהוא צריך לשבע א"כ שפיר מצינן לחלק דמש"ה צריך הכא השליח לשבע דמצטרף הברי של המלוה דהוא בע"ד אי משום שרוצה הממון אי משום השבועה, ואפילו אם אינו רוצה להשביעו יכול המשלח לומר איני רוצה לשלם לך עד שתשביע השליח כיון שהוא רוצה ליטול, ואין דומה למ"ש התה"ד שם דאין הבע"ח יכול לכוף השליח להשביע החנוני דהכא שאני כיון שהוא נוטל וכמ"ש התה"ד שם כעין זה עיי"ש, וצ"ע דברי התה"ד הנ"ל, ודוק היטב.

שם תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, עד סוף הסוגיא, והקשו התוס' על רש"י שפי' דווקא נערה וקשה ממתני' דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה משמע דכשיגיע גט לידה מגורשת, ואע"ג דמסיק חסורי מחסרא מ"מ וכו' עיי"ש וכבר האריך הרמב"ן בישוב קושיא זו ליישב שיטת הרי"ף שהוא ג"כ כשיטת רש"י וכמ"ש הר"ן ז"ל עיי"ש, ולענ"ד נראה דאפ"ל לפמ"ש הרמב"ן דדחיקא לומר דנקט נערה לרבותא דר' יהודה דיותר הו"ל לאשמעינן קטנה להודיענו כחא דהיתרא אליבא דרבנן וזה הוא עיקר דקדוקו של רש"י והרי"ף ז"ל, ולפ"ז י"ל לפ"מ דס"ד שם דנערה עושה שליח לקבל גט ל"ה קשה כלל ממתני' דנקט נערה, דלכאורה יש לדייק מלשון המשנה דתני היא ואביה מקבלין את גיטה ולשון מקבלין משמע בכוונת מקבל דאם אין הכוונה רק כשנותן הבעל הגט לידם מתגרשת הו"ל למתני נערה המאורסה מתגרשת בין ע"י עצמה בין ע"י אביה כדתני בסיפא א"י להתגרש וכן בג' מדות בקטן תני קטנה מתגרשת בקדושי אביה אבל לשון מקבלין משמע דתלוי בדעתם שהם הפועלים להגירושין ע"כ הוי מצינן למידק דמתני' אתי לאשמעינן שהיא כמו אביה לגמרי ויכולה אפילו לעשות שליח לקבלה ואז היא פועלת הגרושין דלולי שהי' לה כח להתגרש לא הי' מהני עשיית השליח ולא היתה מתגרשת בקבלת השליח, ולפ"ז לא הוי מצינן למידק דקטנה לא מדלא תני קטנה, דכיון דמתני' אתי לאורויי דיכולה אפילו לעשות שליח ע"כ הוצרך לאשמעינן נערה דווקא דקטנה ודאי אינה יכולה לעשות שליח אבל כשיגיע גט לידה שפיר יכולה להתגרש אפילו קטנה, וא"כ מיושב קושית התוס' על נכון דלפום ס"ד דשם דנערה עושה שליח ל"ה קשה כלל מהא דתני אינו גט עד שיגיע לידה דשפיר הו"מ למימר דבהגיע הגט לידה אפילו קטנה מתגרשת ונערה נקט לאורויי דמצי לעשות שליח כדדייק לישנא דמקבלין אבל אליבא דאמת דפשט ר"נ דאפילו נערה ל"מ לשויא שליח וע"כ מקבלת גיטה היינו בהגיע הגט לידה ואפ"ה תני נערה מוכח דנערה ולא קטנה:

ולפ"ז י"ל מה דקשי' למה הוצרך הגמ' לומר חסורי מחסרא דהו"מ לתרוצי דרישא דמתני' קטנה שאמרה מיירי בכולל קטנה בין יש לה אב ובין אין לה אב א"י לעשות שליח ודייקינן מינה דנערה איכא גוונא דמצי לעשות דהיינו באין לה אב, ומנ"ל למידק דנערה מצי לעשות שליח אפילו ביש לה אב דהדיוק לא בעי להיות בכל ענין רק דנערה ל"ה כמו קטנה באין לה אב ועלה תני אם אמר לו אביה כיון דרישא מיירי אף ביש לה אב, ולפי שיטת הרי"ף ורש"י א"ש דלפום פשטות הגמ' דא"י לעשות שליח ומוכח דקטנה לא ממילא צריכין למימר חסורי מחסרא בשביל הרישא (וזה מצינן למימר ג"כ לתי' הרמב"ן על הרי"ף, עכ"פ מזה יש ראיה גדולה לשיטת הרי"ף ורש"י ז"ל]:

ולפ"ז יש מקום ליישב לשון הגמרא אלא כולה ר' שמעון ובשליחות סבר לה כר' יהודה דלאיזה ענין קאמר בשליחות סבר לה כר"י כמו שתמה מהרש"א גם הפ"י עיי"ש, ולפמ"ש אפ"ל עפ"מ שהקשה הרשב"א על קושי' הגמ' לתני בה ובשלוחה דנהי דר"ל ס"ל כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין מ"מ מנ"ל דס"ל דאפילו שליח יכולה לעשות, ולענ"ד הי' נראה פשוט לולי קושי' של הרשב"א דר"ל דס"ל דאפילו להתקדש יש לה רשות א"כ ע"כ יש לה יד כמו אביה כיון דיכולה להפקיע כח האב בלא רשותו ועד כאן לא אבעיא לי' לרבא רק לר"י דלא מצינו שש לה שום זכות לעשות דבר מרצונה רק דקבלתה מה שקבלה הגט הוי כאלו ניתן ליד אביה ומעשה אצטבא בלבד היא דעבדה ע"כ יש מקום להסתפק דאפילו שליח ל"מ משוי משא"כ לר"ל דיכולה אפילו להתקדש שהוא מידי דתלי בדעתה ואפ"ה מהני בלא דעת אביה אע"ג שמפקעת עצמה מרשות אביה מכש"כ דיכולה עשות שליח להתגרש, ונראה ראיה לזה דהא לפום מאי דמפרש הגמ' ספיקת רבא משום דכחצר אביה דמי' מש"ה ל"מ משוי' שליח, ומטעם זה נראה פשוט דא"י להתקדש בלא דעת אביה דאטו אם זרק קדושין לחצר אביה תהי' מקודשת בלא דעתו וע"כ הוי צריכין לומר דהאבעיא לא קאי רק לר"י, ה"נ מצינן למימר למאי דמסיק מי אלימא ידה כיד אביה אתי' ג"כ רק לר"י אבל לר"ל פשיטא כיון דיכולה להתקדש דאלימא ידה כיד אביה, ובזה ניחא דמסדר הש"ס אבעיי' דרבא במס' קדושין ולא במס' גטין כיון דאין האבעיי' רק בגט הו"ל לסדר האבעיי' במס' גטין, ולפמ"ש א"ש דכל כמה דלא אסיק כולה חברותא כר' יוחנן והוי ס"ל דאפילו בקדושין פליגי אין מקום להאבעיי' דפשיטא דמצי למשוי שליח וע"כ לא מבעיי' לי' רק הכא בקדושין לבתר דאסיק בקדושין ד"ה אביה ולא היא:

ולפי זה יש מקום לומר בעיקר מחלוקתן של ר"י ור"ל דתלי' בדקדוק לשון המשנה, דהתוס' הקשו על מה דצווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה הא ע"כ לא דמי דקטנה מצי לקבל הגט אע"ג דאינה יכולה להתקדש, ותי' דמ"מ מה דמצינן למילף לקיים ההיקש יש לנו לקיים, ויש להטעים דבריהם דהא בקטנה אינה מתקדשת משום דבעי ריצוי שלה וכיון דאין לה דעת אין הריצוי שלה כלום ול"מ למילף מויצאה והיתה רק כמו בגט יש לה יד אבל ריצוי ל"מ למילף מהתם מה שאין כן נערה דבת דעת שפיר מצינן למילף כמו שיש לה יד בגרושין יש לה יד בקדושין ובת ריצוי היא על כן יש לן למילף שפיר מויצאה והיתה, וכל זה אי אמרינן דבגרושין מצי משוי שליח וא"כ חזינן דריצוי שלה מהני בגרושין וי"ל דה"ה בקדושין, אבל א"א דל"מ משוי שליח הרי בגרושין גופי' מידי דבעי דעתה לא מהני וא"כ אין מקום למילף מויצאה והיתה, אלא ודאי דלר"ל ס"ל דבגרושין מצי לשווי' שליח ושפיר יליף ור"י דס"ל כפי פשטות ר"נ דל"מ לשווי' שליח ע"כ לא אשגח במה דצווח ר"ל ויצאה והיתה כיון דבגרושין גופא ל"מ דעתה במידי דבעי דעתה ורצונה, ולפ"ז י"ל דר"ל דהוי סבר דמצי למעבד שליח הי' מפרש במתני' נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה לענין שליחות וכמ"ש לעיל ועיקר הרבותא במתני' דיכולה לעשות שליח כמו אביה וע"ז שייך שפיר לשון מקבלין כמ"ש לעיל, ולפ"ז מצינן למימר הא דפליג ר' יהודה ואמר אין שתי ידים זוכות כאחת היינו דווקא במידי דבעי כח וזכות דהיינו לענין עשיית שליח משא"כ קבלת הגט בעצמה מה שנותן לה בעלה אין זה בגדר זכי' כיון דיד אביה היא נעשה הגרושין ממילא בקבלתה מחמת נתינת הבעל וע"כ מודה ר"י דמהני ולא פליג רק ע"מ דאמר ת"ק מקבלין דמשמע אפילו עשיית שליח וע"ז אמר אין שתי ידים זוכות כאחת אבל אם בא הגט לידה י"ל דגם ר"י מודה דמהני ולפ"ז מדויק לשון הגמ' כולה ר"ש ובשליחות סבר לה כר"י, דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן לר"ל לא הוי רק בשליחות. ואין לדקדק לפ"ז דר"י ור"ל פליגי בגרושין אי מצי לשווי' שליח או לא א"כ הו"ל לפלוגי בגטין בפי' דמתני', י"ל דבאמת לולי פלוגתא דקדושין גם לר"י היה מסתבר לומר דמצי משוי שליח דאי נימא דל"מ משוי שליח צריכין למימר חסורי מחסרא רק דהוי קשה לר"י אי מצי משוי שליח א"כ ממילא ה"ה בקדושין כיון דדעתה מהני ומצי למשוי שליח אית לן למילף מויצאה והיתה והי' קשה לו מתני' דקדושין דלא תני בה ובשלוחה ולומר דמתני' כר"ש וסבר לה כר"י דחיקא לי' מלתא לאוקמי ממתני' שלא אליבא דהלכתא, וכיון דעיקר חילי' דר"י מכח דנראה לו ממתני' דקדושין דבקדושין כולי עלמא אביה ולא היא ע"כ נקטי עיקר פלוגתתם בקדושין:

ואין להקשות לפ"ז דעיקרא דמתני' לאשמועינן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה דמצי משוי שליח א"כ למה להתנא למיתני בסיפא דמתני' ואם אמר לו אביה צא והתקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור והיינו לאשמעינן דין שליחות דהאב מצי לעשות שליח לגרש בתו הא כבר תני לה ברישא. ונ"ל עפ"מ שכתבתי כבר בעזה"י בלמדי מס' גטין ליישב קושי' הפ"ח בס' מים חיים שהקשה למה תני מתני' האי חדושא בקטנה דהאב מצי לעשות שליח הא אפילו בנערה פשוט דמצי לעשות שליח עיי"ש שסיים שהיא קושי' חמורה ולא תי' כלום, ולענ"ד הי' נראה בשנדקדק בלשון המשנה אבל אם אמר לו אביה כ"ה הגי' בגטין בגמ' ובמשניות שם ותיבת לו אין לו ביאור דתחלה תני קטנה שאמרה התקבל לי גטי ולא תני לו וכן תיבת צא דתני במתני' הוא מיותר כמו דלא תני בבבא דקטנה שאמרה התקבל לי ולא תני צא, ע"כ הי' נ"ל דאפ"ל דעיקר חדושא דמתני' לא אתי רק לאורויי היכא שהיא עשתה שליח ואחר עשייתה אמר האב ג"כ צא והתקבל וסיפא ארישא קאי וא"ש דקתני אם אמר לו היינו לאותו השליח שהיא עשתה ולשון צא שייך ג"כ דאמר לו לזרוזי אחר שהיא כבר עשתה שליח והוא נהי שהוא מרוצה בעשייתה מ"מ עיקר המינוי שליחות] הוא מכחה רק שהוא נתרצה למעשיה וס"ד דלא מהני ע"כ קמ"ל דל"א כן רק דיש בלשון זה מינוי שליחות בפני עצמו, או משום אד יודע דאין קטן עושה שליח וכדאיתא (ר"פ האומר) בגטין, ולפ"ז מיושב היטב קושי' הפ"ח הנ"ל דלא תני האי דינא בנערה דממ"נ לפום אבעיי' דנערה מצי משוי שליח אין ענין למתני חידוש זה בנערה דאם היא מינתה שליח ואח"כ אמר לו אביה צא פשיטא דמהני מצד עשייתה, ולפום פשטות דרב נחמן דל"מ לשווי' שליח בע"כ צ"ל חסורי מחסרא ותני נערה ג"כ במתני' וממילא קאי הסיפא אף על נערה, גם י"ל בנערה אין זה חידוש כלל כיון דבת דעת היא רק כח האב מונע שאין לה רשות לעשות שליח משום דלא אלימא ידה כיד אביה אבל אם אביה מרוצה פשיטא דמהני אף אי הו"א דאין בלשון זה שאמר האב מינוי שליחות בפ"ע מ"מ מהני כיון שהוא מרוצה לעשייתה משא"כ בקטנה דאינה בעשיית שליח שליחות כלל, כן נ"ל בעזה"י נכון וישר בישוב קושי' הפ"ח:

ולפ"ז ממילא לא קשה קושיתי הנ"ל לר"ל כיון דרישא דמתני' היא ואביה מקבלין הכוונה על שליחות א"כ למה לי' למתני בסיפא ואם אמר לו אביה, ולפמ"ש אין זה ענין כלל לדינא דרישא דסיפא מלתא אחריתא אתי לאשמועינן דלא נימא דעל שליחות דידה קא סמיך ולא הוי מינוי שליח מצדו ודוק הן אמת ממה שהשמיט הר"מ ולא כתב לשון המשנה כצורתה ונראה דלא הי' מפרש כן דסיפא ארישא. קאי ולאשמעינן חידוש זה, אמנם משמעות לשון המשנה משמע כמ"ש ובזה מיושב הקושי' הנ"ל על נכון, ועיין בשעה"מ מ"ש בשם העצמות יוסף והכנה"ג בקטנה שעשתה שליח מדעת אביה מהני, והוא חולק ע"ז ואחד מראיותיו מלשון המשנה דלא אשמועינן רבותא יותר, ולפמ"ש דסיפא ארישא קאי הדיוק יותר חזק, ולענ"ד איני מבין כלל סברת הע"י הנ"ל דמדעת אביה יכולה קטנה לעשות שליח כיון דסוף סוף היא העיקר בעשיית השליח. ולא מבעיא לדעת הר"מ דל"מ שליחות הקטנה משום דאין עדות על הקנין ה"נ שייך טעם זה כיון דס"ס היא העושה השליח ואף. לטעם הראב"ד דאיש כתיב בפ' שליחות ה"נ נהי דנעשה מדעת אביה מ"מ אין האב ממנה שליח רק היא והיא קטנה וצ"ע:

אך עדיין יש לגמגם קצת למ"ש די"ל לר"ל לא פליג ר' יהודה רק על שליחות וכלשון הגמ' בשליחות סבר לה כר"י. א"כ מאי מקשה הגמ' לעיל אי ר"י משא"כ בקדושין משא"כ בגרושין מבעיא לי' הא גרושין אפשר שתקבל הגט בעצמה. גם מאי דמקשה מ"ש מאמר, ולפמ"ש לא מקשה הגמ' מידו כיון דמיירי במאמר בע"כ רק מאי דאמר בנערה מדעתה היינו שמודיעין לה וזה מהני אפילו לר' יהודא, ונ"ל לתרץ דהריטב"א הקשה על שיטת התוס' דקטנה שיש לה אב יכולה ג"כ לקבל הגט א"כ לפום מאי דמוקי במאמר בע"כ למה אין עושין מאמר אלא מדעת אביה הא הוי כמו גט דבע"כ (ואפ"ל דתיבות דבע"כ אדלעיל קאי דמכנסת עצמה, אך הא ליתא דא"כ תקשי נערה). ונ"ל דאפ"ל דהתוס' הקשו לעיל במה דשני במאמר דבע"כ מאי האי דאמר מדעתה או מדעת אביה ותי' דחוק, ונראה דיש לומר דנהי דרבי סבר דבדיעבד קנה אפילו בעל כרחך אבל לכתחלה ודאי ראוי לעשות מדעתה רק בדיעבד סבירא ליה לרבי דמהני אפילו בע"כ, וברייתא דלעיל לכתחלה אין עושין אלא מדעת אביה בקטנה ובנערה מדעתה, רק דאפ"ה הואיל ומאמר איתא בע"כ רק דאין הדבר נאות לעשות בע"כ וכיון דשייך בע"כ שוב לא דמי לקדושין ומהני אפילו אם רוצה לעשות מדעתה מהני דעתה כשהיא נערה דסוף סוף מקרי מאמר מדעת כיון דבת דעת היא, משא"כ קטנה דלאו בת דעת היא לא מקרי מדעתה כלל וכיון דלכתחלה ראוי לעשות מדעת ע"כ אין עושין רק מדעת אביה. וכן מדויק לשון הגמרא הכא במאמר דבע"כ ולא שני במאמר בע"כ רק דבאמת מיירי כפשטא דלישנא מדעתה רק דשני הכא במאמר דבע"כ היינו דאיתא אפילו בע"כ וי"ל דדחיקא להגמ' לאוקמי הברייתא אליבא דר"ל דאתי' כרבי וכר' יהודה כתרי יחידאי וע"כ לר"י מוקמינן כפשטי' במאמר דבעי דעת ואפ"ה מהני והקשה הגמ' שפיר מ"ש מאמר, גם קושי' משא"כ בגט א"ש כיון דמיירי במאמר מדעת הו"ל למתני משא"כ בגרושין היכא דבעי דעת כגון בשליחות וכעין מתני' דגטין בעיקר פלוגתא, אמנם לפמ"ש הריטב"א הנ"ל להוכיח מזה דלא כשיטת התוס' וס"ל כפשטא דגמ' דמיירי במאמר בע"כ וכן משמע מדברי תוס' ממאי שהקשו מאי מדעתה. י"ל בפשיטות קושי' הגמ' מ"ש מאמר, די"ל לפמ"ש לר"ל דמצי למעבד שליח ועיקרא דמתני' נערה מאורסה לענין שליח ובזה מדויק לשון מקבלין גם אין שתי ידים זוכות ולדידי' ל"צ לומר חסורי מחסרא, ממילא אין לנו ראי' לומר דקטנה אינה יכולה לקבל בלא שליחות דהיינו כשנותן לידה ממש והדרינן לפשטא דגם קטנה יכולה לקבל בעצמה וא"כ מוכח בע"כ דלא מיירי במאמר בע"כ דא"כ תקשי קטנה והקשה הגמ' שפיר מ"ש מאמר ודוק היטב, וראיתי בירושלמי שכתב לטעמא דר"י אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח, לדעתי' דר"ל יש לה דעת אצל אביה ועושה שליח, והוא פלא על הרשב"א שנעלם ממנו זה הירושלמי, ולשון הירושלמי מסכים מאד למ"ש דעיקר תלוי במה שיש לה דעת אצל אביה וע"כ לר"י דאין לה דעת אצל אביה וא"י לעשות שליח דלזה בעי דעת מש"ה בקדושין אביה ולא היא משא"כ לר"ל שיש לה דעת ע"כ יליף מהקישא דויצאה והיתה דה"ה לקדושין:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה