חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף מג.
גמרא גלי רחמנא בשחוטי חוץ וכו' עיין מהרש"א שהקשה על קושי' הגמ' לילף ממעילה וטביחה א"כ למה לי קרא בקדשים וגרושין. ותי' דס"ד דלדבר עבירה יותר מתחייב ע"י שליח בדרך קנס הואיל ואהני מעשיו. ולכאורה דבריו תמוהים דנראה פשוט דקדשים וודאי לא הוי מצינן למילף מבינייהו דאף דמעילה הוי בקדשים מ"מ עיקרו הוא שהוציא ההקדש לחולין ולא דמי לעבודת קדשים. וא"כ ע"כ הקושי' דלכתוב קדשים ומעילה וטו"מ רק גרושין לא לכתוב. וע"ז לא תי' המהרש"א כלום דהו"מ למילף מבנייהו, ובלא ההכרח הנ"ל קשה ג"כ על קושי' הגמ' איך ס"ד למילף ממעילה וטו"מ א"כ קשה לא לכתוב גרושין רק קדשים ומעילה וטו"מ ונסתר דיחוי המהרש"א. ועיין בשעה"מ שכתב בשם מהרי"ט דבטו"מ י"ל דחייב ע"י חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו רק במעילה צריך שליחות ויישב בזה לשון הר"מ, וקשה לפ"ז לא הוי מעילה וטו"מ שני כתובים דהא צריך לכתוב טו"מ להורות דחייב אפילו ע"י חשו"ק, ועיי"ש מ"ש עליו השעה"מ ולקמן נדבר מזה, ולומר דבאמת במעילה לאו משום שליחות חייב ולפ"ז ל"ה שייך למילף מביניי' דמעילה וטו"מ ל"ה כלל משום שליחות, אך מהר"מ בהלכות מעילה מוכיח להדיא דמעילה משום שליחות הוא ומש"ה כתב דבשר העולה לא מעל אלא האוכל הואיל ונצטרף עמו איסור אחר:
ונ"ל דאפ"ל דאלו הו"מ למילף ממעילה וטו"מ רק דהוי קשה ליה ל"ל למכתב בגרושין הו"א באמת דבדבר עבירה לאו משום שליחות הוא רק משום דאהכי חייב רחמנא כי היכא דלא נחדש לומר דהוי גזה"כ ובאמת אפילו ע"י חשו"ק ג"כ חייב דכך גזרה התורה וע"כ הקשה הגמ' שפיר ליליף מני' ושוב לא קשה ל"ל דכתב רחמנא בגרושין דהתם טעמא אחרינ' משום שליחות אבל עכשיו דע"כ הוי שני כתובים ואפילו לענין חיוב הוי גזה"כ דווקא במעילה וטו"מ יש לומר לעולם דבעי שליחות רק דחידשה לן רחמנא אע"ג דבעלמא אין שליח לד"ע אפ"ה בהנהו יש שליח לד"ע ולעולם עכשיו מצינן למימר דמ"י חשו"ק פטור דאין לנו להרבות בחידוש כ"כ. אמנם באמת מוכח דמעילה מהני אפילו ע"י חשו"ק כדאיתא להדי' במעילה (פ"ו) שילח ביד חשו"ק אם עשה שליחותו בעה"ב מעל וכדאיתא בגמ' התם עשאן כמעטן של זתים ומזה הקשה הפ"י על קושי' הגמ' נימא אין שליח לד"ע הא במעילה לא בעינן שליחות. ותי' דקושית הגמ' נימא דמעל השליח כיון דהוא גדול והוי בר מעילה יותר מסתבר דלמעול השליח. והנה לשיטת התוס' אי אפשר לקיים תי' הפ"י דהא התוס' תי' לשיטתם דבשוגג יש שלד"ע ע"כ קושי' הגמ' מנזכר השליח ובנזכר שוב לא הוי בר מעילה וא"כ שפיר מעל הבעה"ב כיון דלא בעינן שליחות גמור במעילה, אך השעה"מ תי' דקושי' הגמ' הוא כיון דאשלד"ע ומקרי השליח העושה הוי לן למיפטר הבעה"ב וגרע מחשו"ק ואתיין דברי תוס' שפיר:.
ולכאורה נ"ל להוכיח כתי' הפ"י, דהנה זה ימים כבירים אשר הי' קשה לי לשיטת התוס' דקושי' הגמ' מנזכר השליח וקשה מנ"ל למילף זה מהיקש חטא חטא הא בתרומה גופי' אשכחן לדבר עבירה כגון תורם מן הרעה על היפה, וא"כ אין לומר דההיקש הוא כמו בתרומה מהני לעולם ע"י שליח דהא בתרומה נמי איכא גוונא דלא מהני, וע"כ דההיקש הוא כמו בתרומה שייך לפעמים ע"י שליח ה"נ במעילה, ולשיטת התוס' הא במעילה אשכחן ג"כ גוונא דמהני ע"י שליח כגון בלא נזכר ומנ"ל למילף אף היכא דנזכר השליח, אח"כ מצאתי קושי' זו בספר טורי אבן למס' חגיגה עיי"ש שמחמת קושי' זו נ"ל להלכה כשיטת הריטב"א והנ"י דאף בשליח שוגג אמרינן אשלד"ע, וכבר כתבתי במקום אחר די"ל דהתוס' אזלי לפום תי' התוס' בב"מ [דף י' ע"ב] דאף דאשלד"ע היינו רק לענין חיוב אבל המעשה קיים וא"כ בתרומה לעולם המעשה קיים ע"י שליח והא דילפינן חטא חטא מתרומה הוא מלא ישאו עליו חטא הנאמר באכילת תרומה ושם מהני לעולם ע"י שליח דסוף סוף הוי תרומה וחייב האוכל אפילו היכא שתרם מן הרעה על היפה, אך לתי' השני של התוס' שם דהמעשה בטל וכ"נ משיטת רוב הפוסקים וכן מסתבר דהמעשה בטל כיון דאשלד"ע ובטל השליחות לגמרי. ועיין ש"ך [ס"ס שמ"ח] דלפמ"ש בטעמא דאשלד"ע משום דלדבר עבירה לא מצי למילף מבינייהו ממילא המעשה בטל, ועיין בשעה"מ [סוף הלכות מעילה] כתב בפשיטות דאף לחי' הראשון של תוס' בב"מ המעשה בטל עיי"ש ולפ"ז הדרי הקושי' הנ"ל על תוס' [ולכאורה אינו מובן לענ"ד כלל דהאיך שייך לומר דהמעשה קיים כגון בכהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה דלכ"ע שייך לומר אשלד"ע בין לרבינא ובין לרב סמא, א"כ דהמקדש לא עבר הואיל ונעשה ע"י שליח וממילא השליח וודאי לא עבר דהוא לא קדשה לעצמו גם לפני עור ל"ש דהא המשלח לא עבר וא"כ דאינו עושה איסור האיך שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וא"כ ממילא ראוי להעשות שליח וממילא יש לחייב המשלח והוי תרתי דסתרי, אבל אי נימא דהמעשה בטל א"ש דאי אפשר לו להעשות שליח דאם יהי' שליח יעשה המשלח איסור ושייך לומר דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין ודוק] וגם לשיטת הריטב"א ושאר פוסקים דס"ל דאף בשוגג שייך אשלד"ע קשי' לי ג"כ כעין קושי' הנ"ל כיון דבתרומה שייך ג"כ אשלד"ע כגון בתורם מן הרעה על היפה וע"כ דההיקש כמו בתרומה שייך ע"י שליח ה"נ במעילה, וקשה הא איכא לאשכוחי שהכניס דבר של הקדש לחצירו ע"מ לקנות כגון דסבר שהוא של הפקר וכיון לקנותו וממילא עי"ז הוציא מרשות הקדש וכיון דחצר משום שליחות אתרבאי אשכחן שליח במעילה ג"כ [ועיין נדרים [ל"ה ע"א] ברא"ש שם] מוכח להדי' דכעין זה מועל כיון דהמעילה בא ע"י עצמו. ודוחק לומר דהילפותא הוא דבתרומה הוא דווקא ע"י בן דעת ע"כ צריך לאשכוחי במעילה ג"כ ע"י בן דעת, אך לפי' הפ"י דעיקר קושי' הגמ' הוא דיותר מסתבר שימעול השליח יש לומר לפ"מ דמשמע שם במעילה ר"פ הנהנה יכול אפילו פגם ולא נהנה ובשליח שעשה שליחותו נאמר חטא וכו' ופי' רש"י דס"ד בשליח שעשה שליחותו ימעול השליח, והוא מוכרח בפי' הגמרא דאמר יכול בשליח שעשה שליחותו וקשה הא בשליח שעשה שליחותו באמת יש מעילה ע"כ פי' רש"י דס"ד שימעול השליח. וצריך לפרש הילפותא מתרומה הוא כמו בתרומה בשליח שעשה לא נקרא העשי' על שם השליח שיהי' הוא העושה דאל"כ ל"ה תרומה ה"נ לא מקרי הוא העושה מעתה גם בתור' מן הרעה על היפה דהוי שלד"ע ולא מהני השליחות מ"מ בשום פעם לא אשכחן שמעשה השליח יהי' מעשה מצד עצמותו רק מצד המשלח ה"נ במעילה וע"כ לא מעל השליח [רק בלא עשה שליחותו דמעל השליח ומקרי המעשה ע"ש השליח, דבלא עשה שליחותו מקרי הוא הבעלים דמעות הקדש אין לו בעלים רק המוציא המעות לצרכו מועל. והבן] וכיון דעל כרחך לא מעל השליח ממילא מעל הבעל הבית דהא לא בענין שליחות כקושי' הפ"י ולא קשה הקושיא הנ"ל האיך מצינן למילף מתרומה שימעול ע"י שליח הא בתרומה איכא גוונא דל"מ ובמעילה איכא גווני דמהני כמו שהקשיתי לעיל דעיקר הילפותא ל"ה רק דהשליח לא מעל, אבל לפי' השעה"מ ע"כ הילפותא דהבעה"ב מעל והדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' דהא בתרומה אשכחן ג"כ גוונא דל"מ השליחות כגון לד"ע דהיינו לתרום מן הרעה על היפה, ולפ"ז הדרי' התמי' על שיטת התוס' דבנזכר השליח ע"כ לא מעל השליח וע"כ הקושי' כפשוטי' דלא למעול בעה"ב וקשה דזה ל"מ למילף מתרומ':
וארווחנא במ"ש ליישב התמי' מה דקשה לעיל בסוגין דמקשה גם אתם ל"ל דנילף תרומה מבינייהו, וקשה דלמא אי ל"ה כתיב בתרומה הוי ילפינן חטא חטא ממעילה דאין שליח דבמעילה לא מהני שליח משום דאשלד"ע וע"כ הוי ס"ד דאף בתרומה אין שליח, אח"כ מצאתי קושי' זו בספר טורי אבן הנ"ל ובשעה"מ הלכות תרומות ולפמ"ש הנה נכון דאפ"ל דלא הו"מ למילף תרומה ממעילה דהא במעילה גופי' אשכחן ע"י שליח כגון בחצר וממילא בתרומה ג"כ היכא דל"ש אשלד"ע משוי שליח רק להיפוך מעילה מתרומה שפיר מצינן למילף לענין פטורא דשליח דזה לא אשכחן בתרומה בשום אופן שיהי' נקרא המעשה ע"ש השליח והוא ברור ונכון, [שוב נ"ל דאפ"ל דהילפותא הוא כמו בתרומה אשכחן דמהני רק מתורת שליחות דהא ע"י חשו"ק לא מהני ה"נ במעילה איכא דוכתא דמהני ג"כ מתורת שליחות ואם השליח שוגג בלא שליחות מהני דהוי כמעטן של זתים רק היכא דהשליח מזיד דאלו ל"ה שליח הו"מ לומר כס' השעה"מ דהעשיי' נקרא על שמו רק הואיל והוי שליח מש"ה מעל הבעה"ב, רק דלפ"ז צ"ל דזה אין סברא לומר דאשכחן במעילה ע"י חצר די"ל כיון דשליח דתרומה לא אשכחן רק על ידי בן דעת, ע"כ ילפינן דגם במעילה מהני ע"י בן דעת ואפ"ה א"ש ליישב קושי' הגאונים הנ"ל על הגמ' גס אתם ל"ל דהוי ילפינן ממעילה כיון דסוף סוף אשכחן ע"י חצר במעילה]:
ולפ"ז י"ל קושי' התוי"ט על הר"מ בפי' המשניות שכתב בשליח שעשה שליחותו מעל הבעה"ב דכתיב ואשמה הנפש ההוא. והוא תמוה למה שביק דרשת הגמרא דילפינן חטא חטא מתרומה עיין תוי"ט (רפ"ו דמעילה), ועיין בשעה"מ מה שתי' בזה, ולענ"ד אין תי' ברור, ועפמ"ש אפ"ל דלכאורה קשה בלשנא דגמ' יכול בשליח שעשה שליחותו וכפי' רש"י לחייב השליח, ולכאורה קשה מהכ"ת יתחייב השליח כיון דלא עשה מדעת עצמו לכאורה לא מקרי נהנה כלל כיון דאין לו חפץ בעשיית הדבר ליתן הפרוטה לאחר והוי כמו פגם ולא נהנה, וע"כ הי' אפ"ל דואשמה הנפש ההוא אתי לרבויי דאפ"ה מעל כיון דע"י נעשה המעשה שהוציא מעות הקדש וע"כ צריך ללמוד חטא חטא מתרומה דלא מעל השליח דלא נקרא המעשה ע"ש השליח כמו בתרומה, ואעפ"כ הו"מ למימר דבעה"ב לא מעל ג"כ כיון דאין שליח לד"ע ע"כ אתי ואשמה הנפש ההוא להורות דאפ"ה מעל הבעה"ב אך בלא לימוד דחטא מתרומה הו"מ למימר דאתי להורות שהשליח ימעול וע"כ צריך תרווייהו, וכיון דאליבא דאמת מואשמה הנפש ההוא ילפינן שימעול הבעה"ב ע"כ נקט הר"מ בפי' המשניות סוף הדרשא:
שוב נ"ל דלפום הו"א דשם דאפילו פגם ולא נהנה יהי' חייב קודם דילפינן חטא חטא מתרומה ממילא א"ש דס"ד דיתחייב השליח נהי דלא נהנה הא בהו"א זו אפילו פגם ולא נהנה חייב, גם מנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דחייב השליח מוכח דמקרי נהנה ודוק. [ואפשר דג"ז ילפינן מואשמה הנפש ההוא דמי ששגג בהוצאת המעות הוא ימעול, ובלא נזכרו שניהם דאי אפשר שימעול השליח מגז"ש דחטא חטא מתרומ' מעל בעה"ב ובנזכר בעה"ב דהוי כמו ביטול שליחו' מעל השליח), אמנם פליאה דעת ממני נשגבה על הר"מ הא קרא דואשמה הנפש ההוא שהביא הר"מ הוא בפרשת נשא וזה לא מיירי כלל במעילה רק בגזל ופי' רש"י דפרשה זו נשנה בשביל גזל הגר הנאמר שם ואם אין לאיש גואל, ואפ"ל דהר"מ ס"ל דרישא דקרא כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ואשמה הנפש ההוא לאו בגזל מיירי. וכ"מ בתרגום יונתן שפי' והתודו את חטאת' ויודן ית חוביהן אין ממונא אנס לחברי' משמע דרישא דקרא מיירי בשאר עניינים, וכ"מ בהר"מ (הל' תשובה רפ"א) עיי"ש דרשא דספרי דיליף מני' מצות וידוי לכל העבירות:
וע"כ שפיר מצינן למימר דואשמה הנפש ההוא לדרשת הר"מ וכמ"ש:
אמנם אפ"ל בישוב קושי' הפ"י דבמעילה לא בעינן שליחות דהנה רש"י פי' שליח שעשה שליחותו ששלח לקנות עיין רש"י, ולכאורה יותר הו"ל לפרש שעשה שליח ליתן לאורחים שהוא תיכף בתחלת הפרק השליח שעשה שליחותו (פ"ו דמעילה) עיי"ש. [גם קשה טובא בגמ' דמביא דתני' שליח שלא עשה שליחותו וכו' וזה הוא ברייתא קשה למה לא מביא מתני' דמעילה. ולומר דתניא הוא ט"ס וצ"ל דתנן. אך זה ליתא דבמתני' תני מקודם שליח שעשה שליחותו] ואפ"ל לפמ"ש כבר דבנותן לשליח שיתן לפלוני לזה לא בעי שליחות כלל דפלוני זוכה בקבלתו ע"פ ריצו הנותן והוי כמו ממנה שליח שלא בפניו דמהני כמ"ש הרא"ש (ספ"ק דגטין) והשליח אינו עושה רק מעשה קוף בעלמא שמודיע להמקבל כוונת הנותן, [ובקדושין דבעי שליחות היינו משום שצריך שיאמר שמקדשה כמ"ש כי יקח וגו' ואפילו נתן הוא ואמרה היא לא מהני, ומכש"כ לפמ"ש הב"ש (בס' כ"ז) דטלי קדושיך מעל גבי קרקע י"ל דל"מ ובעי נתינה ממש ע"כ בעי שליחות משא"כ במתנה נראה דאם שולח מתנה לחבירו ע"י נכרי וחבירו קבלה זכה בקבלתו]. וע"כ בנתן לאורחים י"ל דל"ב שליחות רק בשלח לקנות דכוונתו הי' שהשליח יקנה בעדו החפץ וצריך משיכת החפץ ושיזכה בעה"ב במשיכת השליח וכיון דאשלד"ע הו"ל לומר שלא זכה לו וממילא לא מעל, ולפ"ז י"ל דחשו"ק עדיף לפמ"ש התוס' בגיטין (דף ס"ד ע"ב) דבדעת אחרת מקנה אותו יכול לזכות לאחר ולדבר עבירה לא שייך בדידהו והוי כמו חצר דבע"כ מותיב. משא"כ בבר דעת שפיר י"ל דא"י לזכות משום אשלד"ע. [אח"כ מצאתי ראייה לדברי בתוס' מעילה שם בסוגיי' דעשאן כמעטן של זתים. שהקש' התוס' למה לא נימא דבעי שליחות כמו בתרומה, ותי' מגומגם קצת ונראה דעיקר תי' הוא דכיון דע"י חשו"ק נעשה שינוי רשות ועיקר מעילה תלוי בשינוי רשות מש"ה מהני ע"י חשו"ק, ומזה סעד דדווקא בנתינה ע"י חשו"ק או בקנין הואיל והוי דעת אחרת מקנה אותו ממילא נעשה הקנין והוי שינוי רשות, משא"כ בקנין ע"י גדול היכא דשייך לומר אין שליח לד"ע ממילא לא נעשה השינוי רשות ע"י המשלח ע"כ הקשה הגמ' שפיר] אך לפ"מ שנראה לכאורה מסוגיי' דנתנ' לבלן (ר"פ הזהב) כיון דכסף קונה מדאורייתא מעל בנתינת הכסף נסתר תי' זה. אך לפמ"ש הר"מ (פ"ה מהלכות מעילה) דלא מעל עד דמשך א"ש ועיי"ש בכ"מ, וע"כ פי' רש"י שליח שעשה שליחותו ששלח לקנות וכו', והנה לכאורה הו"מ ליישב כפשוטי' דקושי' הגמ' אי אמרינן אשלד"ע לא מהני קבלת החנוני משום אשלד"ע דהחנוני בעצמו הוי ג"כ כמו שליח ושייך ד"ה ודה"ת דברי מי שומעין [אף דל"ה שליח ממש מ"מ מחמת סברת ד"ה ודה"ת דברי מי שומעין הוי כאלו עשה מעצמו) וכמו דמוכח לקמן באומר צא ואכול חלב ובתוס' שם בהושיט ידך לכד של שמן, אך לפמ"ש התוס' דבשוגג יש שליח לד"ע ול"ק רק מנזכר השליח ואז לא בעינן שליחות למה יגרע הזכרת השליח דסוף סוף ממילא נעשה שליחותו, ועיין בס' ושב הכהן שמצאתי אח"כ שמיישב ע"פ הסברא הנ"ל אף לשיטת התוס', ולדעתי הדבר קשה לומר כן לשיטת התוס' דהזכרת השליח יבטל שליחותו של בעה"ב, ולפמ"ש א"ש אף לשיטות התוס' דקושי' הגמ' כיון שנזכר השליח לא מהני זכיות השליח:
גם נראה לפמ"ש הש"ך (סימן שמ"ח) דבאמת הי' ראוי בשוגג לומר יש שליח לד"ע דל"ש לומר ד"ה ודה"ת ד"מ שומעין רק דבאמת זה אינו עיקר הטעם דא"ש לדבר עבירה ועיי"ש מ"ש בשם הריטב"א ולפ"ז נראה דזה ל"ש רק מה שנעשה ע"י שליח י"ל דבזה ל"א שלוחו של אדם כמותו הואיל והוי לדבר עבירה מה שאין כן מה שמזכה דלאו משום שליחות אתינן עלי' רק הוא זוכה בעצמו רק דנימא לפטור הבעה"ב משום ד"ה ודה"ת דמ"ש ויהא כמו שעשה החנוני מדעת עצמו זה י"ל דבשוגג ל"א כן דלא שייך לומר ד"מ שומעין כיון דלאו משום ביטול שליחות אתינן עלי', ולפ"ז גם לדידן א"נ דלא כשיטת התוס' וכמ"ש הש"ך דאף בשוגג אמרי' אין שליח לד"ע אפ"ה ליכא לתרוצי דקושי' הגמ' הוי דחנוני יהי' כמו שליח הואיל ושייך ד"ה ודה"ת דמ"ש, ולמ"ש בחנוני ל"ש זה כיון דלאו משום שליחות אתינן עלי', וצ"ל כמ"ש דמיירי בקנה כמ"ש רש"י דאז בעי שליחות. אך מהר"מ מוכח דאף בנתינה ליד אחר ממש שייך לומר דברי הרב וד"ת דמ"ש, מדכתב הר"מ דבשר העולה לא מעל אלא האוכל והוא מהתוספתא כמ"ש הראב"ד שם וכתב הר"מ הטעם הואיל בכה"ת אמרינן אשלד"ע רק במעילה לבד שלא יצטרף עמו איסור אחר, והנה מדברי הר"מ מוכח דלא כשיטת התוס' דבשוגג יש שלד"ע. דהא התם בשוגגים מיירי ולשיטת התוס' אין ענין לאשלד"ע. ולפ"ז ממילא נסתר מ"ש דהיכא דלא משום שליחות אתינן עלי' ודאי ל"א ד"ה וד"ת דמ"ש ע"פ סברת הש"ך הנ"ל. ומדברי הר"מ מוכח דליתא דמה שהוסיף השליח ונתן מעצמו להאורחים לאו משום שליחות אתינן עלי' ואפ"ה אתי הר"מ עלה מטעם אשלד"ע לפטור השליח וע"כ היינו משום ד"ה וד"ת ד"מ שומעין:
וליישב התוספתא הנ"ל לשיטת התוס' דמוכח לכאורה להדי' דאף בשוגג שייך אשלד"ע וצ"ע לשיטת התוס'. ועיין בס' ושב הכהן מ"ש בזה, ולענ"ד נראה ליישב בפשוט די"ל לשיטת התוס' לא מוכח כלל מהתוספתא, דהנה התוס' הקשו (ד"ה זה נהנה] וא"ת הא במעילה אשכחן באומר לשלוחו אכול ככר זה ותי' דמעל משעת הגבהה ומסופק ר"י באומר הושיט ידך לכד של שמן, ולכאורה צריך להבין מקום הספק כיון דבגמ' קאמר להדי' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ועיין בשעה"מ שכ' בטעמו של תוס' די"ל מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה דלעולם מעל המשלח, ולדעתי קשה לפ"ז מה התחילו התוס' להקשות מאכול ככר זה דלמא מעילה שאני וע"כ דלשון לא מצינו בכל התורה כולה משמע דבאמת לא מצינו כן ואלו הי' במעילה כך מגזה"כ ל"ש לומר לא מצינו בכל התורה כולה [ומכש'"כ לפמ"ש לעיל לא ילפינן כלל מתרומה לחייב הבעה"ב דאי אפשר לפרש כן]:
ע"כ נלפענ"ד יותר לפרש בלשון התוס' דוודאי פשיטא להו דגם במעילה ל"א זה נהנה וזה מתחייב רק דעיקר ספיקם הוא הואיל וכבר תי' באכול ככר זה דמש"ה לא מקרי זה נהנה וזה מתחייב משום דמעל בהגבהה, ולפ"ז אין עיקרו של המעילה בשביל ההנאה דאפילו קודם שנהנה שייך מעילה א"כ אין דומה לאכול חלב ובעול את הערוה דהתם עיקרו של האיסור בשביל הנאת הגוף משא"כ במעילה דאין עיקרו בשביל הנאת הגוף וע"כ בהושיט ידך לכד שמן אע"ג דאין המעילה חל רק בשעת הנאה מ"מ י"ל דבעה"ב חייב כיון דאין עיקר המעילה בשביל ההנאה דאפילו אם לא הי' נהנה רק שאמר לו להגביה הי' מועל הבעה"ב וע"כ אף היכא שנתן לו להנות בלא הגבהה י"ל דמעל הבעה"ב דאין המעילה תלי' בהנאת הגוף, ואפשר דתחלה סברי התוס' היכא דנתן לחבירו לאכול לא נגמר מעילת המשלח עד שיאכל וע"כ אי אפשר לו למעול רק ע"י הנאת חבירו ומיקרי זה נהנה וזה מתחייב, וע"כ הוצרכו לתרץ דמעל משעת הגבהה ועכשיו שפיר נסתפק הר"י דאפי' בהושיט ידך לכד של שמן כיון דעכ"פ אפשר לו למעול בנתן לחבירו אפילו בלא הנאת חבירו ע"כ אע"ג דזה בא ע"י הנאת חבירו מ"מ כיון דאינו תלוי בהנאה לא מיקרי זה נהנה וזה מתחייב ול"ד לאכול חלב, ועיין בהר"מ [פ"ו מהלכות מעילה] בנטל בהמה של קדשי מזבח ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו, ועיי"ש בשעה"מ שכתב דפשטא דלשנא דר"מ מוכח דאפילו שלא נהנה חבירו כלל אפ"ה מעלו כולן משום הנתינה לחבירו ואע"ג שאינה יוצאה לחולין אפ"ה מעל במה שנתנה לחבירו שיקנה אותו ועיי"ש שכ' דמתוס' פ' האיש מקדש דף נ"ד ע"ב ד"ה קרבן] מוכח דס"ל דלא כהר"מ רק כ"מ דאינו יוצא לחולין אינו מועל רק ע"י אכילה או שאר הנאה אבל בדרך הוצאה מרשות לא מעלו, עיי"ש שכתב דהתוספתא מסייע להר"מ, והתוס' ע"כ מפרשי בנתנה לחבירו היינו שנהנה חבירו עיי"ש, ולפ"ז הנה נכון דתוס' לשיטתו דס"ל בקדושת הגוף לא מעל רק ע"י הנאה אתי' התוספתא כפשוטי' דבשר עולה מש"ה לא מעל רק האוכל הואיל דמעילה זו אי אפשר רק ע"י הנאה דהוצאה מרשות לא שייכא כלל בקדושת הגוף וע"כ לא מעל רק האוכל משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ואע"ג דהתוס' נסתפקו בהושיט ידך לכד של שמן, היינו בקדושת דמים דשייך מעילה בלא הנאה ע"כ אין עיקר האיסור בשביל ההנאה אבל בקדושת הגוף י"ל דפשיטא להו דל"א זה נהנה וזה מתחייב ואתי' התוספתא שפיר דבשר העולה לא מעל רק האוכל, אבל הר"מ לשיטתו דס"ל דאף בקדושת הגוף דאין יוצא לחולין אפ"ה שייך מעילה בנתינה לחבירו הואיל ורצה להוציא מרשו' הקדש וא"כ אף בבשר עולה אין המעילה תלוי בהנאה ואפ"ה תנא בתוספתא דלא מעל רק האוכל ע"כ הוצרך לומר הטעם הואיל ומעיל' חידוש הוא ע"כ צריך שלא יצטרף עמו איסור אחר, כנ"ל נכון וישר בעזה"י ודוק, [ועיין שעה"מ שכתב שא"י ליישב לשיטת הר"מ דשייך מעילה בקדשי מזבח בנתינה לחבירו לחוד איך יישב סוגיי' הגמ' דקדושין דף נ"ד ע"ב עיי"ש, ולענ"ד נראה למאי דאיתא במעילה רפ"ה תלש מן החטאת ועיי"ש בהרע"ב שכתב דקדשי מזבח שאינם עומדים לפדיון הוי כדבר שאין בו פגם ומעל בנהנה אע"פ שלא פגם. ולפ"ז א"ש דמה שנתן לחבירו ולפי דעתו נהנה בזה ע"כ מעל אע"פ שלא הוציאו לחולין אבל בקדשי בד"ה דיש לו פדיון והוי דבר שיש בו פגם וצריך לפגום דווקא ע"כ אלו לא הוציאו לחולין אי אפשר לו למעול דהא לא פגמו והתם בקדושין ע"כ מיירי בקדשי בד"ה דהא פליג אם מתחלל בשוגג או לא וקדשי מזבח לעולם אין יוצאים לחולין ע"כ הקשה הגמ' שפיר אם אינו מתחלל קרבן אמאי מחייב, ודוק]:
ובזה י"ל מה דהוי ק"ל למה נקט רבא אליבא דשמאי לאשמוענין זה נהנה וזה מתחייב ל"א ולשיטת התוס' דבשוגג יש שליח לד"ע הו"ל לאשמוענין אליבא דידן, ומצאתי בנודע ביהודה שהקשה כן, והוסיף להוכיח דבהושיט ידך לכד של שמן חייב הבעה"ב דאל"כ עדיין קשה דהו"ל לאשמוענין במעילה באומר הושיט ידך לכד של שמן דבמעילה הא וודאי יש שליח ואפ"ה בהושיט ידך פטור דז"נ וז"מ לא אמרינן, ובאמת י"ל דרבא קמ"ל רבותא לא מבעיא לדידן דהוי חידוש הא דבמעילה יש שלד"ע ע"כ וודאי מה דאפשר למעט בחידוש עדיף, משא"כ לב"ש דס"ל בכל התורה יש שלד"ע ול"ה חידוש כלל קמ"ל דאפ"ה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ולפמ"ש יש ראי' לזה כיון דע"כ לשיטת התוס' מפרשינן התוספתא משום זה נהנה וזה מתחייב ל"א א"כ אף אי נימא דבכד של שמן מעל המשלח היינו כיון דאפשר למעול בלא הנאה, אבל בקדושת הגוף דאי אפשר למעול בלא הנאה דאינו יוצא מרשות הקדש וודאי לא מעל רק בנהנה וא"כ עדיין הו"מ למינקט אליבא דידן, וא"ל דהו"מ למיטעא משום סברת הר"מ הואיל ויש איסור אחר דזה ל"ש רק בבשר עולה דאסור באכילה לבד איסור מעילה [עיין בהר"מ פי"א מה"ל מעשה הקרבנות]. מ"מ הו"מ למנקט שתה בכוס של כלי שרת דהוי קדושת הגוף ואין בו רק איסור מעילה ואין לו פדיון, ע"כ מוכח לשיטת התוס' ע"כ כמ"ש דלרבותא דב"ש נקט הכי, ודוק היטב כי נ"ל בעזה"י ברור ונכון.
מה שנ"ל בישוב לשון הר"מ שכתב בכה"ת אשלד"ע זולת מעילה וע"כ צריך שלא יצטרף לזה איסור אחר, והקשו דהא גם בשליחות יד וטו"מ אמרינן יש שלד"ע, ונראה די"ל דהא דחידש לן התוספתא לפי' של הר"מ דהיכא דנצטרף איסור אחר אמרינן אשלד"ע הואיל וחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, ע"כ לומר דס"ל להתוספתא דלאו מטעם חומר האיסור של אסורין אלו חדית לן רחמנא לומר יש שליח לד"ע כדי לחייב המשלח דא"כ מכש"כ כשנצטרף איסור אחר והוי שני אסורים מכש"כ שיש לחייב המשלח. וגם אין סברא כלל לומר דמשום קלותן של אסורים אלו ל"א לגבי השליא ד"ה וד"ת ד"מ שומעין. דהא אפילו באסורי דרבנן כתבו האחרונים דשייך לומר ד"ה וד"ת ד"מ שומעין, גם מהכ"ת לא נאמר בטו"מ וש"י ד"ה וד"ת ד"מ שומעין, וע"כ מסתבר אדרבא דבאלו החמיר רחמנא על המשלח לחייב ע"י שליח שלא יציל עליו סברת ד"ה וד"ת ד"מ שומעין וע"כ מסתבר שאפילו נצטרף עמו איסור אחר מכש"כ שיש מקום להחמיר על המשלח, והנה במעילה אי אפשר לומר ס' זו ג"כ דמשום חומר האיסור החמיר רחמנא על המשלח דהא אי הוי אמרינן אין שליח לד"ע הי' חייב השליח ואין הספק רק מי יהי' חייב השליח או המשלח, וכיון דמצד הדין אי לא הוי אמרינן אשלד"ע הי' חייב השליח אין סברא לומר שמשום חומר האיסור יתחייב המשלח ויפטור השליח, משא"כ בשליחות יד שאינו שייך רק על השומר וכן טו"מ לענין תשלומי ד' וה' אינו שייך רק על השומר והשליח וודאי אין מקום לחייבו. שפיר מצינן למימר משום חומר הענין או משום היזק הבריות חייבו רחמנא להמשלח אע"ג דאיכא למימר ד"ה וד"ת דמ"ש וע"כ י"ל אפילו בשנצטרף עמו איסור אחר חייב המשלח, משא"כ במעילה דאי אפשר כן דמשום חומר האיסור דא"כ יתחייב השליח וכמ"ש לעיל וע"כ דהוי גזה"כ ואין אנו יכולים לעמוד על טעמו של דבר וע"כ שפיר מצינן למימר אין לך בו אלא חידושו, ויש ליישב לשון הר"מ שכתב בכה"ת אשלד"ע רק במעיל' דע"כ לענין זה הוי חידוש דלאו משום חיובו של המשלח חייבו רחמנא. ולפ"ז י"ל דאף לשיטת הר"מ בטו"מ באומר שחוט לי בשבת חייב וכמ"ש הטור ודלא כמו שהשיג עליו המשנה למלך פ"ג מהלכות גניבה שלשון הטור אינו מדוקדק ולמ"ש א"ש, ועיין בפי' המשניות להר"מ (פרק מרובה) מוכח דהר"מ בעצמו סובר דשחיט בשבת מהני וצ"ל כמ"ש, ועיין ח"מ (סימן רצ"ב) ובסמ"ע ובש"ך דלפ"ד אף בשליחות יד יש לחייב השליח ונסתר מ"ש, אמנם דבריהם קשים ועיין בקצה"ח שכתב כמ"ש, אך הוא יישב דברי הטור רק לשיטת מהרי"ט דטו"מ ל"ב שליחות כלל והקשה ע"ז דגם במעילה לא בעינן שליחות דמהני אפילו ע"י חשו"ק, ולפמ"ש אף דנימא דבכולהו בעי שליחות והא דמהני במעילה ע"י חשו"ק משום דהוי ממנה שליח שלא בפניו וכמ"ש אפ"ה אתי' דברי הטור שפיר ע"פ הדברים שכתבתי לחלק בין שליחות יד וטו"מ למעילה ודוק היטב:
לכאורה יש לעיין על פי' הר"מ בהתוספתא דבבשר עולה הטעם הואיל וחייבין באיסור אחר משום אכילת בשר עולה, וקשה ממאי דאמר בחגיגה (סוף פ"ב) הלכות מעילה כהררים התלוים בשערה דשליח שעשה שליחותו מאי קעביד משמע דמאכיל לחבירו דבר איסור האוכל פטור דהוי אונס. ועיין תרומות (פ"ו) המאכיל את אורחיו תרומה הן משלמים החומש, והיה נ"ל דילפינן תרומה ממעילה מגז"ש חטא חטא אבל משום איסור אכילת בשר עולה קשה לכאורה מנ"ל, ואפ"ל הואיל והוא איסור קדשים ילפינן במה מצינו ממעילה ותרומה, ועיין מ"ש בסוגיא דפסחים השוחט פסח בשבת ונמצא טריפה עיי"ש: