חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף כג:
בעי רבה לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח וכו' עיין תוס' ד"ה מהו שיעשה שליח. ולולי דבריהם היה נ"ל דנפ"מ לפ"מ דקיי"ל גילוי דעתא בגיטין לאו כלום ואם רוצה הבעל לבטל השליחות צריך שיאמר לשון ביטול ולפ"ז נ"מ טובא דאם הוא בר עשיות שליח אם רוצה אח"כ לחזור צריך לבטל השליחות בהדי' אבל אם אינו בר עשיות שליח רק מטעם דזכות הוא לו לזה ודאי מהני גילוי דעת בעלמא שאינו רוצה בקבלת הגט, אך לא נתברר לי עדיין אם זה הענין דגלוי דעתא לאו מלתא הוא בכל עניני שליחות או דוקא בגיטי נשים, ואף שלא ידעתי חילוק בזה בין גט לשאר דברים אעפ"כ לא ידעתי מדוע לא הזכיר דבר זה רק בגט. ועיין בריטב"א לקמן בסוגיא דחוזר בשטר דמשמע דבכל מילי בעי ביטול שליחות בפני עדים, ועיי"ש בריטב"א שכתב כעין נ"מ זו וע"ד אחר:
ועוד י"ל בישוב קושי' התוספות והרשב"א והריטב"א שהקשו מה נ"מ תיפוק לי' משום זכי. ויש לומר לפי מ"ש הרי"ף בגיטין דאפילו בתן גט לעבדי לא יתנו לאח"מ דתן כזכי לא מהני רק לענין חזרה אבל הגט צריך לבא לידו דוקא. ולפ"ז נ"מ טובא דאי מצי משוי שליח לא צריך הגט לבא לידו היכא דעשה שליח כמו בכל שליח לקבלה אבל משום זכי בעי דווקא מטי לידו. אך לכאורה קשה איך אפשר לומר דבעי מטי לידי' לרשב"א כיון דס"ל דל"א גיטו וידו באים כאחד א"כ ע"כ דלא בעינן מטו לידו דהא ע"י עצמו אי אפשר לו להשתחרר כלל. וי"ל לספרים דלא גרסי אף וס"ל לרשב"א יש קנין לעבד בלא רבו א"כ אפשר שנתן אחד לעבד חצר ע"מ שאין לרבו רשות בו ויכול להניח הגט תוך חצרו אבל אי מצי משוי שליח לקבלה אין צריך שיבא הגט לחצרו. שוב ראיתי בפ"י שכוונתי לדעתו בעזה"י בישוב זה אך בסיום דבריו כתב בד"א עי"ש וגם בתחלה עלה במחשבה לפני לומר כן אך לפי הגי' הנ"ל נראה נכון יותר כמ"ש כי סברתו אינה ברורה בעיני לומר דמיקרי יש לו יד ודוק:
ועוד י"ל לפמ"ש הקצה"ח שהבאתי למעלה דאף בזכי שייך אשלד"ע ע"פ סברת התוספות דצריך להיות גם שליח של הבעלים וכמ"ש בפ' איזהו נשך ד"ה בשלמא ואני כ' שם בעז"ה דהיכא דעשאו שליח להדי' א"צ להיות שליח הנותן וכ"כ הש"ך ביו"ד. ולפ"ז נ"מ היכא דשייך אשלד"ע כגון שמשחררו לטובת העבד דל"ש סברת הר"ן שכתב היכא שעושה לטובתו ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו ובזה מיישב הגאון בעל נו"ב קושי' הגאון מהר"י די"ל דמיירי שאינו עושה לטובת העבד. אבל היכא שעושה לטובת העבד שייך לומר אשלד"ע והיינו משום דהוי שליח הנותן אבל אי מצי משוי שליח והוי שליח לקבלה ושוב ל"ה שליח הנותן רק שליח העבד לא שייך לומר אשלד"ע:
גם בפשוט יש נ"מ לפ"ז אם מקבל השחרור אסר הנאתו על הרב א"כ אם הטעם משום זכי כיון דצריך להיות שליח הרב אסור וכדאיתא בסוגיא דנדרים שהביאו התוספות כאן אבל אי מצי משוי שליח אינו נעשה שליח הרב כלל רק שליח העבד ומותר במודר הנאה:
שם גמרא כיון דגמר לה לה מאשה כאשה מה אשה מצי משוי' שליח אף עבד נמי. וקשה הא באשה אשכחן ג"כ דאינה יכולה לעשות שליח כגון קטנה כדאיתא פ' האומר קטנה שאמרה התקבל לי גטי אינו גט עד שיגיע הגט לידה שאין קטן עושה שליח וא"כ חזינן דאפילו באשה גופה היכא דיש דבר המונע עשיות שליחות א"י לעשות שליח ה"נ נימא בעבד כיון דאיהו ל"מ עביד ע"כ יש דבר המונע לעשיות שליחות והוי כמו קטנה. והדבר קשה להבין אם לא דנימא כיון דבאשה אשכחן עכ"פ באיזה אופן שליח לקבלה ע"כ גם בעבד צריכין לאשכוחי שליח לקבלה. ועכ"ז אינו מובן לי הא באשה אשכחן דמתגרשת ע"י עצמה ולא בעבד וע"כ לומר דמידי דתלי בטעמא לא ילפינן מגז"ש דכשנותן לאשה שייך לומר ונתן בידה משא"כ בעבד דאין לו יד ה"נ נימא בשליחות דבאשה שייך שליחות ע"כ כשנותן לשלוחה הוי כמו ידה משא"כ בעבד יש לומר דל"ש שליחות הואיל ואיהו לא מצי עביד. ואפשר לומר לשיטת ר"ת הנ"ל בפרק איזהו נשך דהיכא דזוכה בשביל אחר צריך להיות שליח הנותן ג"כ ל"ש לקיומי' כלל בעבד ונתן בידה דכתיב גבי אשה דבשלמא אי משוי שליח ושליח של אדם כמותו א"כ כשנותן לשליח הוי כנותן לידו דהא ידה לאו דוקא אפילו גגה חצירה מהני וה"ה שלוחו אבל אי ל"מ שליח רק ע"י זיכוי לא הוי נתינה לידו כלל. וע"כ עדיין צריך עיון לפענ"ד. ולא זכיתי עדיין להבין פשטות הגמרא וד' יאיר עיני ברחמיו הגדולים. ועפ"י סברת ר"ת הנ"ל יש להמתיק תי' הרשב"א באבעיי' אי מצי משוי שליח לקבלה דנ"מ אם אמר האדון הילך כמו שאמר שאינו רוצה שיזכה לו רק להיות שלוחו של העבד. ולפמ"ש בשיטת ר"ת דהיכא דזוכה מעצמו נעשה שליח המזכה והיכא דעשאו שליח להדיא אינו רק שליח המקבל ע"כ היכא דאמר תן כזכי עשה שליח הנותן ג"כ משא"כ היכא שאומר שיהיה שליח העבד אין צריך להיות שליח הנותן אי מצי משוי שליח וע"כ אינו נעשה רק שליח העבד וע"כ שפיר אבעיא להו היכא דאמר להאדון שהוא שליח קבלה ומקבלו בתורת שליח קבלה וא"צ להיות שליח הנותן. ואי מצד הדין ל"מ משוי שליח ושליח הנותן לא נעשה ל"מ קבל הגט. ולפ"ז י"ל דנ"מ אפילו היכא דלא אמר לי' הילך כמו שאמר רק סתמא ודוק. ויש לכוון סברא זו בתוספות שכתבו כעין תי' של הרשב"א ולא כתבו שאמר לו הילך כמו שאמרה ולפמ"ש דברי תוס' מובנים על נכון ודוק:
שם אלא הא דאמר ר"ה ברי' דר"י הני כהני וכו'. וקשה לכאורה דלמא ר"ה ברי' דר"י קאמר לדידן דלא אשכחן מידי דאיהו ל"מ עביד ושלוחו מצי עביד אבל לרשב"א מוכח דזה ל"ה כלל כיון דילפינן לה לה מאשה. וי"ל דקשי' להגמרא מנ"ל לר"ה ברי' דר"י להמציא שלוחא דרחמנא נינהו דלמא אין סברא כלל לאמר שלוחא דרחמנא וע"כ שלוחו דידן אע"ג דאנן ל"מ למיעבד וע"כ לומר דר"ה ברי' דר"י ס"ל דזה אין שום סברא בעולם אשר ע"כ הכריח מזה שלוחו דרחמנא ע"כ הקשה הגמרא כיון דלרשב"א ע"כ לא אמרינן סברא זו א"כ מנ"ל להוכיח שלוחו דרחמנא נינהו:
תוס' ד"ה דאמר ר"ה הני כהני וכו' אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו הוי הקרבן כשר וכו', ועיין במהרש"א. ואינו מבין הא איתא להדי' שם בנדרים דף ל"ו אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים ועיין שם בהר"ן שפי' אף אי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו אפ"ה בעי דעת בעלים דרחמנא שוינהו לכהני שלוחא כל היכא דאיכא דעת בעלים, ועיין בתוס' ישינים שם.
עיין בהר"ן שהקשה על הרי"ף שכתב בכסף דזכות הוא לו כרבנן משמע להדי' דבע"כ אינו יוצא בכסף ע"י אחרים וכיון דהגמרא מסיק לעיל שאני כסף דקבלת רבו גרמה לו אפילו בע"כ מהני ומנ"ל דרבנן פליגי בהא על ר' מאיר ועיין חי' רשב"א שהוכיח ג"כ מקושי' הגמרא בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא מכדי שמעינן לרבנן זכות הוא לעבד. דלמא לאפוקי מר' מאיר אתי עיי"ש. ולענ"ד צע"ג א"נ דלר' מאיר מהני כסף על ידי אחרים בע"כ וע"כ צריך לומר אע"פ שאין העבד רוצה לזכות בעצמו אפ"ה יצא לחירות הואיל והרב מסלק זכותו ע"י הכסף. ועיין בפ"י שכתב לר' מאיר הטעם דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור וקשה לפ"ז האיך יליף רבא לעיל מדין עבד כנעני הילך מנה והתקדשי לפלוני מהני אע"פ שאין המעות בא מן המקדש דלמא שאני ע"כ הואיל וא"צ דעת העבד כלל ואין צריך הכסף רק לסילוק האדון ע"כ מהני ע"י אחרים משא"כ בקדושין דהוי קנין שנקנית להמקדש דלמא אינה נקנית רק ע"י כסף המקדש וצע"ג. ועיין מ"ש לעיל דלפ"ז היה מקום למ"ש הב"י בדעת הר"מ דטעמא דאשה משום גז"ש דלה לה אך לפמ"ש לעיל בישוב דברי הר"מ ודמוכח ממ"ש הר"מ מדין חליפין דלא כדברי הב"י הדבר תמוה מאוד:
ולולי דמסתפינא היה נ"ל לפרש כך דלכאורה קשי' טובא על עיקר קושי' לר' מאיר דכסף ע"י אחרים ע"כ שלא מדעתו מדתני בברייתא שטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים א"כ ע"כ מיירי שלא מדעתו דמדעתו אף שטר מהני דהוי שלוחו, וקשה לי הא קיי"ל באשה אפי' גלתה דעתה שרוצת להתגרש אפ"ה לא נתגרשה בקבלת השליח כדאמר בירושלמי בגיטין (ר"פ האומר) הגע עצמך שצוחה להתגרש אני אומר שחזרה בו כיון דגוף הדבר הוא חוב וכן קיי"ל בש"ע סימן ק"מ ולשיטת הב"ח אפילו אמרה בשעת קבלת הגט שרוצת ל"מ [עיין בב"ש סימן ק"מ ס"ו] ולפ"ז קשה דלמא הפי' הוא בכסף ע"י אחרים שאמר העבד שהוא מרוצה ואפ"ה בשטר לא מהני כיון דלא עשאו שליח להדי' ולר' מאיר דהוי חוב לא מהני כמו באשה וע"כ צ"ל דאביי היה סובר כיון דהוי חוב אף כסף ע"י אחרים לא מהני וצריך ג"כ שליחות בנתינת הכסף וכיון דהוי חוב ול"ה שליחות ע"י ריצוי לחוד אף בכסף אינו מועיל והוצרך לשנויי שאני כסף הואיל וקונה בע"כ מקנה בע"כ. אמנם באמת י"ל דבכסף לא בעינן שליחות העבד כלל ואפילו היכא שקבל הרב הכסף שלא בשליחות העבד רק אח"כ אומר העבד שרוצה להשתחרר מהני כיון שהרב קיבל הכסף אדעתא לשחררו והעבד מרוצה מהני משא"כ בשטר דבשעת קבלה צריך להיות שליח העבד וזה לא מהני רק היכא דעשאו שליח להדי'. וע"כ י"ל לרבא דמיירי בכה"ג שאמר העבד שרוצה רק שלא עשאו שליח להדי' ע"כ בכסף מהני אבל לא בשטר ורבא קאי לתרץ עיקר הקושי' ולא על מה דאמר אביי לעולם בע"כ וזה הוא דחדית רבא דל"ב שליחות בכסף אבל בשטר בעי שליחות דוקא אבל רצונו י"ל דבעי בכסף ג"כ ובזה אתי' הסוגיי' ושיטת הרי"ף על נכון. ומ"ש הפ"י בטעמו של רבא דס"ל כר"מ דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ובזה כתב ליישב שיטת הרי"ף. והנה מלבד מה שהקשיתי לעיל דלפ"ז מנ"ל להגמרא בפשיטות לרבנן למה לא מהני כסף ע"י אחרים הא בקדושי אשה צריך למילף מדין עבד כנעני ומוכח דל"ה סברא חיצונה וא"כ בשלמא לר"מ מהני מטעם הפקר אבל לרבנן מצינן למימר באמת דלא מהני ומנ"ל להגמרא בפשיטות דמהני. עוד קשה לי ע"ד הפ"י מסוגיי' הירושלמי דאמר התם דבשדה כה"ג לא מהני אם נתן אחר מעות לבעל השדה מטעם שאין השדה בר זכיי' ואי משום הפקר אתיין עלי' היה מועיל אף בשדה אפי' לרבנן ולפענ"ד נראה מ"ש נכון ואם אין הפשט כן בגמרא צע"ג מנ"ל לרבא דמהני בע"כ דלמא רק בלא שליחות מהני ולעולם ריצוי בעי אבל שטר לא מהני כעין זה דבעי שליחות. ודוק היטב:
עוד הי' נ"ל ליישב דברי הרי"ף עפ"מ שכתב עוד שם אוקימתא דר"א דפליגא באומר על מנת שתצא בו לחירות וכתב דטעמא דרבנן דלא קני רבו אלא ע"מ דמפיק לי' לחירות, והנה מזה הלשון משמע דבאמת קני לי' רבו תיכף רק דל"ק לי' רק אדעתא דמפיק לי' לחירות, ומהרשב"א והר"ן משמע דה"ט דכיון דל"מ לי' לעבד רק לדבר מיוחד מש"ה ל"ק לי' רבו. ופלא בעיני שלא ביארו זה הלשון של הרי"ף. עכ"פ כפי הנראה מזה הלשון נ"ל לפרש דה"ט דרבנן מש"ה יצא בו לחירות כיון שהתנה עם העבד שיצא בו לחירות נהי שאין לו קנין בלא רבו ותיכף זוכה בו הרב מ"מ צריך הוא לקיים התנאי כאלו נתן לו והתנה ע"מ שיוצא העבד לחירות דהא ודאי נראה פשוט אלו התנה עם העבד תנאי אחר שצריך לקיים התנאי, ע"כ סובר הרי"ף דה"ה ע"מ שתצא בו לחירות שצריך הרב לקיים התנאי, ועיי"ש בחדושי רשב"א שכ"כ בשם רב האי כדברי הרי"ף, אך מה שיש לחלק בין זה התנאי לתנאי אחר דזה התנאי תלוי בקנין כיון שכוונתו שיוצא עבד עצמו לחירות היינו שיקנה העבד המעות וזה אי אפשר ע"כ י"ל דהתנאי בטל וקנה רבו אף אם לא יוציאנו, אך אי משום הא לא ארי' כיון דאין נ"מ בזה אם העבד הוא הקונה ופודה עצמו בו או הרב קונה המעות ומוציאו בו לחירות ע"כ צריך התנאי להתקיים, ואפשר דיכולין אנו לתקן דבריו דכוונתו היה שיקנה רבו על תנאי זה כיון דאין נ"מ בזה, אך זה שייך אם אמרינן כס' הרי"ף דאינו יוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ א"כ אין נ"מ בזה מי הוא הקונה ע"כ מסתמא גם הנותן לא הקפיד, אבל לר"מ דקונה בכסף ע"י אחרים בע"כ דעבד א"כ נ"מ גדולה דאם העבד הוא הקונה כפי דבורו אם אין רצונו לקיים התנאי דהיינו שלא ליתן הכסף לרבו ולצאת לחירות הברירה בידו אבל אם הרב הוא הקונה אם רצונו להוציא העבד לחירות שוב לא יכול העבד לעכב, וכיון דיש נ"מ בין הקונים והוא נתן להעבד ע"כ ודאי כוונתו היה שיקנה העבד וזה לא יכול להיות דאין קנין לעבד בלא רבו ע"כ תנאו בטל, ולפ"ז מיושב קושי' הר"ן דמוכח דלרבנן אין יוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ מדיוצא ע"י עצמו באומר ע"מ שתצא בו לחירות. ובזה נתיישב מה דקשה לכאורה מנ"ל לרבנן דר"מ דקאמר ע"י אחרים למעוטי ע"י עצמו דלמא לרבותא קאמר דאפילו ע"י אחרים בע"כ יוצא ומכש"כ ע"י עצמו, ועיין בריטב"א שנדחק בזה, ולפ"ז ניחא דכיון דלר"מ מהני בע"כ ע"י אחרים כדהוכיח הגמ' מוכח דע"י עצמו לא מהני כס' הנ"ל, וא"ל עדיין קשה לרב ששת מנ"ל לרבנן כנ"ל, אך י"ל דר"ש סובר כאוקימתא דאביי על מתני' דמעשר שני ויש לומר שהי' ידוע לרבנן דר"מ סבר אין קנין מברייתא אבל לתי' דרבא קשה, ובזה אתי שפיר די"ל דרבא סובר כתי' דר"א ומוכח כנ"ל דר"מ סובר דע"י עצמו לא מהני כיון דיוצא בכסף ע"י אחרים בע"כ, וזה ראייה לפסק הרי"ף כר"א כיון דרבא בע"כ הכי ס"ל, ועיין בגמ' הגי' אמר רבה אמר ר"ש וברשב"א ובר"ן אמר רבא משמע לכאורה דרבא כר"ש ס"ל, ולפענ"ד נראה כי יש ת"ל מקום בס' זו ליישב דברי הרי"ף התמוהים, ועם כי הסוגיי' מה שהקשה הגמ' ממעשר שני וגם הסוגיי' דנדרים צריך ישוב לפ"ז, אמנם יש ליישב הכל ודוק היטב. ונ"ל להביא ראייה לשיטת הרי"ף מהא דאמר רבא לעיל הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ואם נימא דע"כ נקנה בכסף ע"י אחרים בע"כ מנ"ל לרבא לדמות קדושי אשה לע"כ דלמא שאני ע"כ כיון דלא בעי דעתו דידיה רק קבלת רבו גרמה לו מש"ה מתגרש אף ע"י נתינת אחרים, משא"כ בקדושין דבעי דעתה דידה דלמא בעי ג"כ דוקא דחסר מידי אבל לשיטת הרי"ף אתי שפיר ודוק היטב כי לפענ"ד זו ראייה נכונה לשיטת הרי"ף, ולפ"ז א"ש מ"ש לעיל בסוגיי' דתן מנה במאי שמחולקין הרשב"א והרמב"ם ובזה י"ל דאזלו לשיטתייהו ודוק היטב, עיין בחדושי הרשב"א כאן:
ולפי' התוס' דכאן ק"ל טובא במ"ש לשיטת ר"ת דלרבנן ל"מ כלל ע"י עצמו רק מש"ה נקט ע"י עצמו כיון דלר"מ מקרי ע"י עצמו עיין בסוף התוס', ואיני מבין דבריהם דלפ"ז אם היה ר"מ סובר כמו רבנן היה מקרי לדידיה ג"כ ע"י אחרים וא"כ עיקר הפלוגתא חסר במתני' דלר"מ זה לא מקרי ע"י אחרים דלמא לר"מ מקרי ג"כ ע"י אחרים ולא ממעט רק ע"י עצמו היכא שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, וצ"ע:
ראיתי בספר המקנה שהקשה לתי' השני של התוס' באבעי' דעבד מה שיעשה שליח דנ"מ אי לא מצי משוי שליח ול"ה משום שליחות ע"י אחרים וא"כ יוצא אפילו בע"כ ע"י אחרים. ולפ"ז למה דפשט הגמ' לה לה מאשה ומצי משוי שליח א"י בע"כ ע"י אחרים והקשה מסוגיי' דיבמות דף מ"ח דס"ל לרשב"א ביפ"ת אפי' לא קבלה עליה מצות מותרת מיד שמטבילה לשום עבדות בע"כ וחוזר ומטבילה לשם שחרור בע"כ ומשחררה בע"כ עיי"ש ברש"י, ולפי סוגיי' הגמרא דכאן דלרשב"א אין יכול לשחרר בע"כ קשה האי סוגיי' דיבמות, ובאמת הקושי' חמורה אפילו לפי תי' הראשון של תוס' דמשמע פשוט דבע"כ ל"מ ע"י אחרים, (עיין חי' ריטב"א), ועיין בספר המקנה שכתב דליכא למימר דמיירי בכסף ע"י אחרים דמהני בע"כ, דהתם ל"ש לומר כיון דקנה לה בע"כ כיון דלא קנה לה לגמרי שאינו יכול למוכרה, ועם כי הדיחוי אינו דיחוי לענ"ד דסוף סוף כיון דקנה לה בע"כ יכול לשחררה בע"כ, מ"מ לפמ"ש לעיל להוכיח שיטת הרי"ף דכסף ל"מ בע"כ אין תי' זה מספיק. עוד תי' עפ"י ס' הפ"י הנ"ל דמש"ה מהני כסף בע"כ דהוי הפקר וא"כ לרשב"א דסובר שם המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור נעשה הפקר ע"י הכסף ושוב יש לה יד ויכול לשחררה בשטר, לפמ"ש לעיל לסתור דברי הפ"י גם זה ליתא אם לא דנימא דמיירי במפקירה להדי' וחוזר ומשחררה, וזה דוחק דמשמעות הגמ' דהכל נעשה ע"י שחרור וע"כ הוצרך הגאון הנ"ל להסתייע מדברי הפ"י ולפמ"ש הדרי' הקושי' לדוכתי':
ולפענ"ד נראה ליישב עיקר הקושי' על נכון לפ"מ דקיי"ל תלוהו וזבן זביניה זבינא דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני, ולפ"ז נראה לא מיבעי' לרבנן דס"ל זכות הוא שיוצא מרבו לחירות ומחמת זה נטה דעת הרשב"א דאפילו בע"כ יכול לשחררו ע"י אחרים אפילו עומד וצווח כיון דאיכא תרתי דהוי זכות וגם יכול לזרוק לו גט וע"כ אין לבעה"ב להפסיד מחמת עקשותו של זה עיי"ש, ונהי דלר"ש ב"א ל"ש סברא זו דיכול לזרוק לו גט כיון דס"ל דל"א גיטו וידו באין כאחד, מ"מ נ"ל היכא דכפוה עד שאמרה רוצה אני מהני דלא גרע מתלוהו וזבן אע"ג דזה ל"מ עקשות מה שאינו רוצה למכור אפ"ה אמרינן כיון דאין לו פסידא אמרינן אגב אונסא גמר ומקני מכש"כ בזה דמיקרי עקשות ומסתמא אמרי' זכות הוא לו מכש"כ דמהני אגב אונסא, ואפילו לר"מ דסובר חוב הוא לעבד שיוצא מיד רבו לחירות וא"כ י"ל לכאורה דל"ה תלוהו וזבן, מ"מ אינו מוכרח דרשב"א סובר בהא כר' מאיר, וגם לר' מאיר י"ל כיון דקיי"ל תלוהו וקדש מדאורייתא הוי קדושין, רק היכא דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מניה, וא"כ הכא שעיקר הגירות הוא לקחתה לאשה י"ל דהוי כמו תלוהו וזבן הואיל ומתחייב לה בשאר כסות ועונה ולא מיבעי' לשיטת מהרי"ק דס"ל אפילו לא נתן כל דמי שוי' מהני רק הואיל ומקבלת הנאה ה"נ י"ל כיון דתהי' אשתו עי"ז הוי כמו תלוהו וזבן. ואפילו לפי דעת שאר פוסקים דס"ל דבעי כל כסף ואשה היינו טעמא דשכו"ע מקרי כל כספה וכמ"ש המל"מ ולפ"ז הי' אפשר לומר דווקא בישראלית שעומדת לינשא לישראל הוי זה כל כספה תמורת הקדושין משא"כ תמורת הגירות י"ל דל"מ כל כספה. אמנם אין הדבר מוכרח לחלק כן כיון דלרבנן הוי זכות גמור מנ"ל דלר"מ הוי חוב אפילו נגד קבלת שכו"ע והנאת אישות שיהיה לה דלא להוי תלוהו וזבן וא"כ י"ל שכופה אותה עד שתאמר רוצה אני שיקבל לה אחר הג"ש ושפיר הוי משוחררת. אך לכאורה עדיין קשה כיון דמיירי ע"י כפייה מנ"ל דלרשב"א ל"ב קבלת מצות דלמא מיירי שכופה לקבל מצות כמו שכופה על השיחרור ומנ"ל לש"ס דשם דלרשב"א ל"ב קבלת מצות דלמא כופה אותה עד שתאמר רוצה אני. ונראה מזה ראיי' למ"ש (בתשו' חלק חו"מ סימן י"ג) דנהי דתלוהו וזבן זביני' זבינא היינו היכא שמוציא דבר מרשותו אבל קבלת חיוב ל"מ וכן מצאתי אח"כ בעז"ה בהגה' מיימון דין הנ"ל והוכח' לזה ממאי דאמ' בשבת מודעא רבה לאורייתא והארכתי בזה בשיטת תלוהו וזבן בעז"ה ולפ"ז א"ש דעל קבלת מצות לא מהני מה שתאמר רוצה אני וע"כ מוכח דל"ב קבלת מצות אבל גוף השיחרור שפיר יכול להיות ע"י שתאמר ע"י כפיה רוצה אני:
ועפמ"ש היה מקום להוכיח כשיטת הר"מ דלאו דווקא תלוהו וזבן מהני דה"ה תלוהו וקנה נמי מהני ומש"ה פסק הר"מ האיש שאנסוהו לקדש הוי קדושיו קדושין ובע"ה ס"ל באנסוהו לקנות לא קנה ולפמ"ש דמיירי התם שכופה עד שתאמר רוצה אני והתם נראה דהוי תלוהו לקנות דהיא קונה את עצמה להיות ב"ח כדתני במתני' וקונה עצמה ולשיטת הר"מ א"ש:
עוד יש להוכיח מזה כגי' הר"מ בסוגיי' תלוהו וזבן בשדה זו נמי לא אמרן אלא בלא ארצו לי' זזי שלפי גי' הרי"ף והר"מ הפי' שם דלרבא שדה זו ל"מ דווקא היכא דלא ארצי לי' תיכף המעות עיי"ש אבל ארצו לי' תיכף אף לרבא מהני. ונראה דהיינו טעמא דלא מהני היכא דלא נתן לו תיכף משום דלא סמכא דעתי' כיון דהוא חמסן אולי לא יתן לו ולדידן אף בזה מהני והיה נ"ל הטעם דנהי דהוא בחזקת חמסן מ"מ אינו בחזקת גזלן. וראיי' דמייתי התם מקדושי אשה כיון דעיקר דהוי תלוהו וזבן מכח שכו"ע כמ"ש התו' נימא דלא סמכא דעתה שלא יתן לה אלא וודאי כיון דל"ה בחזקת גזלן שפיר סמכא דעתי'. ולפ"ז א"ש תי' הנ"ל אף לרבא לא מבעי' לרבנן דהזכות הוא מיד שתצא לחירות הוי ארצי לי' זוזי ואפילו לר' מאיר לפ"מ שכתבתי די"ל דהוי תלוהו וזבן מטעם שישא אותה ויתן לה שכו"ע וא"כ מצינן למימר לרבא לא סמכא דעתה. אמנם נראה פשוט דדוקא מי שהוחזק חמסן עכ"פ ס"ל לרבא לא סמכא דעתי' כיון דהורע חזקתו משא"כ ביפת תואר שם ביבמות שרוצה לישא אותה ולא הורע חזקתו כלל נראה ברור דאף רבא מודה דסמכא דעתה. משא"כ לפי' התוספות והרשב"א שם דלרבא ל"א כלל תלוהו וזבן ז"ז רק היכא דמנה המעות שיש הוכחה גמורה שעושה מרצון טוב קשה לאשכוחי בשחרור שיהיה מועיל כפיי' ותיקשי לרבא. ולשיטת הר"מ ניחא:
גם יש בזה מקום מוצא להוכיח דאף רב נחמן ס"ל תלוהו וזבן זביני' זבינא וכדמחלק הר"מ בין גזלן לחמסן והוא לכאורה נגד סוגי' הגמרא שם כאשר הקשו כל המפורשים על הר"מ ועיין בכ"מ. ולפמ"ש דמוכח מהאי דרשב"א דתלוהו וזבן מהני ליישב קושי' הגאון המקנה ע"כ צריכין אנו לומר דגם רב נחמן ס"ל כן ולחלק בין גזלן לחמסן ודוק:
ולהבין עיקר חילוקו של הר"מ בין גזלן לחמסן היה נ"ל דצריך להבין טעמו של דבר דתלוהו וזבן ז"ז דאגב אונסי' גמר ומקני כיון שאין האנס יודע מחשבה שבלב מהכ"ת נימא דגמר ומקני כיון דל"צ לזה. ואפשר לומר דהיינו טעמא כיון דכמים הפנים לפנים אם לא יגמור בדעתו בלב שלם להקנות ויסבור האנס שלא גמר והקנהו יאנסהו יותר ע"כ גומר ומקנה לפטור מן האנס וע"כ אפשר לומר דווקא בחמסן שמקפיד על הדבר לקנות כדין דמש"ה אינו פסול לעדות שייך לומר שיכפהו יותר משא"כ בגזלן דלא נפקא לי' אם קונה כדין או שלא כדין תיכף כשאומר רוצה אני מסתלק ממנו וא"צ להקנות לו בלב שלם. וע"כ אפשר לומר דקודם דאסיק הגמרא שם האי דקדושי אשה והוי ס"ל דאף בחמסן צריך ליתן המעות מיד והוי מחזקינן לי' בגזלן ל"ה מצי לשנויי האי דר"נ מיירי בגזלן והוצרך לומר רב ביבי מימרא הוא ומימר לר"ה לא ס"ל אבל אליבא דאמת שפיר מצינן לחלק ודוק. והדברים ארוכים ואין מקומם כאן והארכתי בעז"ה בזה במקום אחר:
עוד ראיתי בס' המקנה שהקשה על רש"י שכתב דקיי"ל גטו וידו באין כאחד ומעשים בכל יום שמשחרר עבד בשטר ע"י עצמו. וכתב הגאון הנ"ל דלאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו א"כ העדים זוכין לו ונהי דבעי מטא לידו זהו הוי רק משום תנאי בעלמא אבל עיקר הזכיי' הוא מן העדים ול"מ גטו וידו באין כאחד ואפילו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי מ"מ העדים חותמים משום תקה"ע וא"כ אין ראיי' ממעשים בכל יום. ולענ"ד נראה פשוט דאי נמי עדיו בחותמיו זכין לו בשחרור מ"מ צריך האדון ליתן השחרור ליד העדים והם צריכין לקבל בידם מהרב דאם אינם נוטלים כלל והוא מונח על השלחן והם חותמים האיך יכול להשתחרר למפרע הא צריכין לזכות בגט וכן צריך שיבא מיד הרב דלא להוי טלי גיטך מעל גבי קרקע, והא דאיתא בב"מ דבשיחרור יחזור וקאמר הניחא לאביי ולמ"ד זכות הוא לעבד. י"ל דלאביי כיון דלא חיישינן לדאקרי וכתב ע"כ מסתמא עושין כדין וכשכותבין שיחרור לרב צריך ליתנו בפניהן ליד העדים והעדים צריכים לקבלו ואז יכולים לזכות למפרע כשיתנו לידו. ולחוש לשמא לא עשו כך לא חיישינן דאין רשאים לכתוב בל"ז ולדאקרי וכתב ל"ח. אבל היכא שהעבד בפנינו ורוצה לקבל הגט בעצמו או שהרב נותנו לו בע"כ וודאי א"צ למסרו להעדים והעדים א"צ ליטלו בידם ול"ש כלל עדיו בחתומיו זכין לו וע"כ כתב שפיר דמוכח ממעשים בכל יום בסתם שיחרר שנותן השיחרור להעבד ול"ש עדיו בח' זכין לו ואפ"ה משתחרר מוכח דגטו וידו באין כאחד וזה נ"ל ברור. אח"ז ראיתי בתוס' (סוף פ"ק דב"מ ד"ה שובר) שנסתפקו דבעבד אי מהני למפרע דמדאורייתא ל"א עבחז"ל רק מדרבנן. אך לפמ"ש הפ"י שם היינו דווקא במכר העבד עיי"ש. אך לענ"ד נראה דהתוספות ס"ל כשיטת הראב"ד שהביאו הש"מ דמיירי בשובר שנכתב בלשון הקנאה עיי"ש וי"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דעבחז"ל ל"מ רק לענין קול וע"כ כתבו שם שפיר דבשובר ל"ה רק תקנה וכן בעבד ולפ"ז אי נימא דרש"י ס"ל דבעבד ל"מ לענין איסור אין מקום לקושית הגאון הנ"ל על רש"י: