חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יט.
אמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך והקשו התוספות ת"ל מדין ערבות ותי' הואיל ולא דיבר למקדש ל"ש ערבות וכ"כ הרא"ש. עוד כתב הרא"ש דמיירי אפילו בק' שטר דל"ש ערבות. ולכאורה משמע דלתי' השני לא צריך לחילוק הנ"ל ואפילו לא דיבר למקדש שייך ערבות. דאל"כ למה הוצרך לתי' השני. אמנם קשה דלפ"ז מנ"ל ללמוד באמת מקדושי יעוד הא התם שייך ערבות מה שמוחל לה הפרוטה שיש לו עליה. ונ"ל די"ל ביעוד כיון דמצוה ליעדה ל"ש לומר בהאי הנאה כמו בערב דהא עושה כן בשביל מצות יעוד והוי מצווה ועושה ולא מיקרי זה הנאה מה שעושה על פיו כמו בשאר ערב דלדעתי' דנפשיה עביד ואפ"ה מהני וע"כ מוכח דאפילו בקדושי שטר מהני וקושי' התוספות והרא"ש שהקשה ת"ל משום ערבות ל"ה רק על צאי וקבלי למה הוצרך למילף מיעוד ת"ל משום ערבות:
שם בתוס' בד"ה במלוה שיש עלי' משכון. וא"ת כיון דבהנאת מ"מ מקודשת א"כ למה אנו צריכין ללמוד מריב"י. וי"ל דהכי גרע כיון שאינו מחזיר המשכון י"ל דלא סמכה דעתה וא"ת היכי יליף מריב"י הא התם מחזיר לה משכון והכא ל"מ לה משכון וי"ל דפשיטא לי' דלריב"י אין עיקר היעוד מחמת חזר המשכון רק מחמת מחילת המלוה. עיין מהרש"א שהקשה דמ"מ האיך מצינן ללמוד מיעוד הא התם מחזיר לה גופה ול"ש ל"ס דעתה. עיי"ש שנדחק. ולענ"ד נראה לפרש דברי תוספות דודאי לענין סמכא דעתה גם ביעוד שייך כיון שעדיין היא ברשותו כמקדם ויכול לשעבד בה בע"כ יש לומר דל"ס דעתה והא דכתבו התוספות בקושי' השני' הא התם מחזיר לה המשכון עיקר קושי' התוס' דמנ"ל לומר דהקדושין הוי במלוה שיש לו עלי' וע"כ יליף דמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דלמא במלוה אינה מקודשת כלל רק עיקר הקדושין הוא במשכון דהיינו גופה ע"ז תי' דפשיט לי' דמקדשה במחילת המלוה. ונראה דהיינו טעמא כיון דקרא סתמא כתיב אם לבנו יעדנה משמע שמייעדה באיזה אופן שיהיה גם אורחא דמלתא הוי הכי וכיון שמקדשה במלו' מוכח דבמלו' שיש עלי' משכון מקודשת. ובזה אתי שפיר מ"ש התוספות להלן דע"כ ריב"י ס"ל ע"ע אין גופו קנוי. ולכאורה הוא תמי' מנ"ל לר"נ דריב"י ס"ל הכי דלמא ס"ל גופו קנוי ואין ללמוד דמקודשת במלוה שיש עליה משכון וראיתי שבפ"י הקשה כן. וע"ד שכתבתי א"ש דמשמע לי' דקרא לבנו יעדנה משמע באיזה אופן שיהיה ממילא משמע במוחל על גרעונו ג"כ דהיינו במלוה שיש עליה משכון וממילא מוכח דריב"י ס"ל אין גופו קנוי. ולפ"ז נ"ל מוכרח לכאורה לפמ"ש התוס' בקושיא הקודמת מה אנו צריכין למילף מריב"י הלא בהנאת מ"מ מקודשת. ולכאורה היה נ"ל דקושיית התוס' הוא דלמא התם מיירי בהנאת מ"מ וע"כ תי' דהתם גרע די"ל ל"ס דעתה, ולפ"ז הי' אפ"ל דגם אליבא דאמת אינה מקודשת רק בהנאת מחילת מלוה רק דילפינן מריב"י דל"א ל"ס דעתה. אמנם זה דוחק דהא ר"נ סתמא קאמר במלוה שיש עלי' משכון גם בש"ע כתב סתם במלוה שיש עליה משכון ולא הוזכר הנאת מחילת מלוה. גם לפי תי' התוס' דקרא מיירי בכל ענין לפי מה שפרשתי הו"ל לתרץ דקרא משמע אפילו בלא הנאת מחילת מלוה. גם לפ"מ שפי' רש"י דבהנאת מ"מ מקודשת שהיתה צריכה ליתן פרוטה לפייס אותו שימחול לה, נראה דאם כל המלוה ל"ה רק פרוטה אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה כיון דמלוה גופה ל"מ הנאה גמורה, וא"כ בשלמא אם המלוה הוא סך גדול שייך לומר שהיתה נותנת פרוטה שלא יהיה לה שום נגישה אבל אם כל המלוה הוא פרוטה נראה דל"ש זה, (ועיין לעיל מה שכתבתי כעין זה בתן מנה לפלוני וכמשמע מדברי הריטב"א שם] וא"כ ביעוד כיון דתני להדי' אם נשתייר שו"פ מקודשת דכל המלוה ל"ה רק פרוטה א"כ אין הנאת מחילה שוה פרוטה:
ע"כ נ"ל דכוונת התוס' דס"ל בפשיטות נהי דבמלוה אינה מקודשת מ"מ כיון דבהנאת מ"מ מקודשת וע"כ הא דאינה מקודשת במלוה ול"א דהוי ממילא הנאת מ"מ וכמ"ש הרמב"ם על פי' רבותי' וצ"ל אולי תפייס אותו בלא זה וע"כ לא נחשב אצלה לקבלה משא"כ במלוה שיש עליה משכון ועי"כ מחזיר לו המשכון ס"ל להתוס' דודאי לא גרע מהנאת מ"מ ומיקרי הנאה וע"כ מהני אפילו לא פריש בהנאת מ"מ ואפילו שכל המלוה ל"ה רק פרוטה ודוק. ועיין בפ"י נ"ל מוכרח מדבריו דהיה מפרש דקושיית התוס' דמיירי שפירש להדיא בהנאת מ"מ. דלולי זאת ל"ה מתרץ על קושי' שהקשה דלמא כוונת ר"נ למילף הנאת מ"מ ותי' דא"כ למה נקט משכון, ולפמ"ש י"ל דקמ"ל דבזה ל"צ לומר בהנאת מ"מ, ולענ"ד נראה נכון כמ"ש ודוק: