חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יח:
הכא בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה. עיין בלח"מ שתמה על הר"מ שפסק מעות הראשונים לקדושין נתנו ואפ"ה פסק דמוכרה אלמנה לכה"ג וגם פסק דאינו מוכרה לשפחות אחר אשות וא"כ קשה קושי' הגמ' האי אלמנה היכי דמי. וכתב דהר"מ לא גרס בגמ' ואליבא דריב"י רק הכא בקדושי יעוד וס"ל דאפילו א"א מעות הראשונים לקדושין נתנו אפ"ה ל"ד לשאר קדושין שע"י אביה כיון דעיקר המכירה לא היה בשביל קדושין ולא גרס ג"כ הא דאיתא בגמ' ולרנב"י דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונים לקדושין נתנו עיי"ש. ולפענ"ד נראה דאין צריך למחוק הגי' ואליבא דריב"י דהא עיקר החילוק בין קדושי יעוד לקדושי דעלמא משום דקדושי יעוד הוי קדושי דידה. ונראה דמש"ה מיקרי קידושי דידה כיון דמסיק לקמן (דף י"ט) לריב"י דאמר מעות הראשונים לאו לקדושין נתנו מש"ה אין יעוד אלא מדעתה וע"כ מיקרי קדושי דידה דהא אם תרצה תוכל למחות לפמ"ש רש"י וכן הר"מ. ודלא כמ"ש התוס' לעיל (דף ה') דהוי רק ידיעה בעלמא. ועיין חי' רשב"א] ולפ"ז י"ל דשפיר גרס בדרב עמרם ואליבא דריב"י דס"ל דוקא לריב"י צריך דעתה וע"כ מיקרי קדושי דידה משא"כ לרבנן דאם אין צריך דעתה נראה דאין חילוק ברור בין קדושי יעוד לשאר קדושין אבל אם צריך דעתה יש חילוק ברור דמש"ה מיקרי קדושי דידה. ולפ"ז לרנב"י דס"ל אפילו אי מעות הראשונות לקדושין נתנו צריך דעתה מגזה"כ דאשר לא יעדה א"כ ממילא אף לרבנן יש חילוק בין קדושי יעוד לשאר קדושין ולא קשיא קושית הגמ' ומוכח דל"ג ולרנב"י דלדידי' ל"ק כלל. וע"כ אתיין דברי הר"מ שפיר וארווחנא בזה דל"צ למחוק בדרב עמרם גי' דידן ואליבא דריב"י וגם שיש הוכחה שלא לגרוס לרנב"י דכיון דס"ל אפילו למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אין יעוד אלא מדעתה ממילא אף א"א מעות הראשונים לק' נתנו יש לחלק שפיר בין ק' יעוד דהוי קדושי דידה כיון שיש בידה למחות. והנה רש"י כתב אפ"ת מעות ראשונות לק' נתנו ונ"מ דהו"ל שפחות אחר אישות נראה להדיא דרש"י ס"ל אפילו לרנב"י דאין יעוד אלא מדעתה אפ"ה הוי שפחות אחר אישות א"א מעות ראשונות לק' נתנו. ונראה דרש"י הוכרח לזה לפי הגי' דגרס לעיל ולרנב"י אבל אי ל"ג ולרנב"י אין הכרח לזה וי"ל כפשטי' דהואיל ואין יעוד אלא מדעת אפילו אי מעות הראשונות לקדושין נתנו. ולענין קושי' רש"י מה נ"מ אי מעות ראשונות לקדושין נתנו או לא י"ל פשוט דנ"מ למאי דאמר רבא אמר ר"נ לקמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדריב"י לאו אמר ר"י ב"י מעות ראשונות לאו לק' נתנו וכו' ה"נ. אבל א"א דריב"י ס"ל דמעות ראשונות לק' נתנו י"ל דצאי לא מהני וזה נוח יותר דעל נ"מ דרש"י קשה לכאורה כיון דקיי"ל כרבנן א"כ לדידן אין נ"מ בדברי רנב"י דלדידן הוי ודאי שפחות אחר אישות ולמה לרנב"י למשכוני נפשיה לומר דאף ר"י ב"י ס"ל מעות ראשונות לק' נתנו וע"כ הוצרך לחדש דפליגא בגזה"כ (ועיין בפ"י) אבל א"א דנ"מ לענין צאי הוי נ"מ לדידן וע"כ קאמר דאין להוכיח מדריב"י דצאי מהני די"ל מעות הראשונות לק' נתנו ודוק. ולפמ"ש לקמן בשם הגה"מ א"ש דהוכרח רש"י לומר נ"מ דהוי שפחות אחר אישות.
עוד אפ"ל לקיים הגרסא ולרנב"י בשלימות כמ"ש בס' דידן דהא רנב"י אמר לעיל אמאי דבעי למפשט הא זבוני מזבן לה אמר רנב"י תנא בק' דעלמא קאי מזה משמע דרנב"י רצה לומר באמת דיעוד נשואין עושה דאלו לא רצה רק למדחי הפשיטות הו"ל למימר אפ"ת יעוד נשואין עושה ומדאמר בפשיטות תנא בקדושין דעלמא קאי משמע דס"ל לדינא דיעוד נשואין עושה וא"כ הקושי' בפשיטות לרנב"י מברייתא דושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג רק הא דאמר ולרנב"י דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונות לקדושין נתנו מא"ל צריך ישוב לפמ"ש דמשמע דהקושי' הוא רק לפי דס"ל לק' נתנו לא משום דאמר לעיל נשואין עושה ולשיטת הר"מ קשה לפמ"ש דאפילו אי לק' ניתנו הואיל דצריך דעתה הוי ק' דידה. ואם נרצה למעט בהגה"ה י"ל דהר"מ היה לו גי' ורנב"י במאי מוקי לה וקאי על רנב"י לעיל דמשמע דס"ל נשואין עושה
אמנם לענ"ד יש בו מן הישוב לקיים הג' בשלימות. עפמ"ש הפנ"י לדקדק בטעם הדבר מאי ס"ד לומר יעוד נשואין עושה וכתב דאפ"ל הואיל ומעות הראשונות לק' ניתנו והוי כמסר האב לרשות הבעל דהוי כמו חופה והקשה לפ"ז מאי פשיט הגמרא מרב עמרם דאמר בקדושי יעוד ואליבא דריב"י דאמר מעות הראשונות לאו לק' ניתנו הא לדידיה ודאי לאו נשואין עושה והאבעי' אליבא דרבנן וע"כ כתב לחלק דהאבעי' הוא מלישנא דקרא ואם אחרת יקח לו שכו"ע לא יגרע משמע דהוי נשואה מיד, אמנם צריך להבין על פשיטות הגמרא מנ"ל למיפשט דלמא אבעי' דרבה ב"א מטעם מעות הראשונות לק' ניתנו וליכא למיפשט מברייתא דושוין למה דאוקי לה רב עמרם כריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקדושין ניתנו דלדידיה ודאי אירוסין עושה. וצ"ל דפשיטא לי' להגמרא מדלא מפרש רבה ב"א באבעי' שלו אליבא דריב"י לא קמבעי לי כדרך הגמרא בכל מקום ומדקאמר הגמרא סתם משמע דהאבעי' הוא אליבא דכ"ע דלולי זאת היה מפרש דבריו לנ"מ דאלו מצינו למפשט מאיזה מקום דאירוסין עושה איכא למדחי הא מני ר"י ב"י הוא ומדאבעי' לי' בסתמא משמע דהאבעי' ל"ה מטעם מעות הראשונות לק' ניתנו רק מלישנא דקרא כמ"ש הפ"י ע"כ פשיט הגמרא שפיר דמכח לישנא דקרא ליכא לדיוקי דהא לר"י ב"י מוכח דאירוסין עושה. כ"ז לרבה ב"א דמבעי' לי' סתמא משמע דאליבא דכ"ע מבעי' לי' אבל לרנב"י לפמ"ש לעיל דמשמע דס"ל באמת נשואין עושה מדאמר תנא בקדושי דעלמא קאי ול"א אפ"ת נשואין עושה לדידי' שפיר הו"מ למימר דדוקא לרבנן דס"ל מעות ראשונות לק' ניתנו ס"ל נשואין עושה אבל לריב"י באמת אירוסין עושה. והא דלא מוקי ברייתא דבבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' כריב"י משום דאנן קיי"ל ג"כ דרשא זו כיון שפירש טליתו כרבנן דר"ש לעיל ואנן קי"ל כרבנן דריב"י ע"כ הוצרך לומר תנא בקדושי דעלמא קאי ולעולם לריב"י דס"ל מעות ראשונות לאו לקדושין ניתנו מודה דלאו נשואין עושה וע"כ ל"ה קשה רק מחמת רנב"י דלעיל דמשמע דס"ל נשואין עושה ע"כ מקשה הגמרא ולרנב"י דאמר מעות ראשונות לקדושין ניתנו אפילו לריב"י וכיון דאמר לעיל תנא בק' דעלמא קאי דמשמע דס"ל נשואין עושה ולכ"ע מעות הראשונות לקדושין ניתנו קשה לדידי' האי ברייתא דושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג במאי מוקי לה וא"כ הקושיא רק לרנב"י דאמר נשואין עושה אבל לדידן שפיר מצינן למימר כיון דבהאי קי"ל כרנב"י דאף למ"ד מעות ראשונות לק' ניתנו אפ"ה צריך דעתה כדי לאוקמי הברייתא דתנא אביי ברי' דר"א אליבא דכ"ע צריך ליעדה ממילא אף לרבנן הוי ק' דידה כיון דיכולה לעכב:
וי"ל הוכחה לפירוש זה דלרנב"י נשואין עושה לפמ"ש הגהות מיימו"ן על הא דפסק הר"מ הא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך אע"ג דלא מוכח רק לריב"י וכתב הוא דבאמת הוי סברא חיצונה מטעם ערבות כקושי' התוס' וכ"ה בס' התרומה עי"ש. ולפ"ז יקשה קושי' רש"י למאי נ"מ קאמר רנב"י לריב"י אפילו תימא מעות ראשונות לקדושין ניתנו דלענין דלהוי שפחות אחר אישות הא לשיטת הר"מ ע"כ ל"ה שפחות אחר אישות מדכתב מוכרה אלמנה לכה"ג ולענין צאי וקבלי קדושיך ג"כ אין נ"מ כיון דהוי סברא חיצונה מטעם ערבות לפמ"ש הגה"מ הנ"ל. ולפמ"ש דרנב"י י"ל דס"ל מש"ה נשואין עושה משום מעות ראשונות לק' ניתנו ע"כ קאמר אפ"ת לריב"י מעות ראשונות לק' ניתנו לנ"מ דנשואין עושה ובזה א"ש טפי דל"צ הגמרא לאתויי רק הא דאמר רנב"י אפ"ת לריב"י מעות ראשונות לק' ניתנו דמזה גופא מוכח דס"ל נשואין עושה דאל"כ אין נ"מ. ואין להקשות לפ"ז מנ"ל אליבא דאמת דאירוסין עושה דלמא נשואין עושה די"ל רנב"י גופי' הא דדחיק לומר לריב"י מעות ראשונות לק' נתנו משום דמשמע לי' פשטא דקרא אם אחרת יקח לו דיעוד נשואין עושה וקשיא ליה טעמא מאי וע"כ משום דמעות ראשונות לק' ניתנו וקשיא לריב"י ע"כ קאמר דאף לריב"י מעות ראשונות לק' נתנו וע"כ אתיא שפיר פשטא דקרא משא"כ לדידן דקיי"ל מעות ראשונות לאו לק' נתנו לריב"י מדאמר רבא אר"נ מדברי ריב"י נלמוד א"כ ע"כ לריב"י לאו נשואין עושה וע"כ דלא משמע מאם אחרת יקח לו דנשואין עושה ע"כ ממילא אף לרבנן אין ראי' דנשואין עושה ואין לחדש מחלוקת בזה ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון מאוד בישוב הגי' ופסק הר"מ:
ועיין בפנים מאירות (חלק ג' בחי' קדושין) ישוב להר"מ הנ"ל נראה ג"כ דהי' מפרש בפשיטות דמאי דאמר רנב"י תנא בקדושין דעלמא קאי לאו בדרך דיחוי עי"ש לפי דרכו. ולענ"ד דבריו נפלאים ממני שכתב דמש"ה הוצרך לומר ריב"י הוא דאמר מעות ראשונות לאו לק' נתנו דלולי זאת תיקשי לר"א דס"ל מוכרה לקרובים ואין המכירה תלוי ביעוד ע"כ הוי שפיר שפחות אחר אישות אי מעות ראשונות לק' ניתנו. ותמי' הא לר"א מעיקרא ל"ק דס"ל מוכרה לשפחות אחר אישות ומשכחת שפיר דמוכרה אלמנה לכה"ג אף אי מעות ראשונות לק' נתנו. ולגי' התוספות דגרסי לר"ע מוכרה לשפחות א"א ור"א ס"ל א"מ לשפחות א"א ואם כן לכאורה יש מקום לדברי פמ"א הנ"ל. אך ג"ז אי אפשר דלפ"ז ע"כ לומר דושוין לא קאי לר' אליעזר דלדידי' אין חידוש בזה דהא ס"ל מוכרה לקרובים]. דאל"כ מאי משני לרנב"י הא מני ר' עקיבא הוא עדיין תיקשי לר"א דס"ל אין מוכרה לשפחות אחר אישות אלא ע"כ דושוין לא נקט כלל בשביל ר"א וא"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' למה הוצרך לומר אליבא דריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקדושין נתנו לפי שיטת הר"מ ותמי' גדולה על הגאון הנ"ל: