חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
ריש פרק מי שהיה
ראיתי לבאר הנראה לפענ"ד בישוב דברי הרמב"ם התמוהים חדא במאי דפסק כרבי נגד ר"נ ורחב"ע וכמ"ש הראב"ד ז"ל דבשגג בראשון והזיד בשני הי' לו להיות פטור ע' בלח"מ וכבר תי' הכ"מ ע"נ ע"פ גי' הר"מ בכריתות דרבנן ס"ל מגדף היינו מברך ד' כרבי וע"כ פסק כרבנן אך כתב דלגי' רש"י התם לא מוכח, ע"כ עדין הדבר צריך הכרע, עוד מצינו מחלוקת בין רש"י והר"מ דרש"י ס"ל לרבי אפי' עשה את השני חייב כרת אם הזיד בראשון וכן לר' נתן כמ"ש רש"י להדי' והר"מ ס"ל דאם עשה את השני ודאי פטור רק דפליגא בשגג בשני דחייב לרבי ולר' נתן ולרחב"ע פטור וצריך להבין טעם מחלקותם, ולכאו' הי' תמוה דלפ"ז למה קאמר הזיד בראשון ושגג לרבי ולר"נ חייב הו"ל לאשמעי' רבותא טפי אפי' עשה את השני חייב לרבי ולר"נ, עוד הקשה הכ"מ על הר"מ שפסק בפלוגתא דנשים בשני רשות דלא כרי יוסי רק כר"י דבשני אין שוחטין עליהן בפ"ע וקש' למה ע"ש, ונראה דיש מקום ליישב בעזה"י דלהר"מ לשיטתו יהי' הכל נכון, דהנה הר"מ פסק בטמא ודרך רחוקה בראשון והזידו בשני פטורים, וכן מפ' בפי' המשניות דהפי' במתני' שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבים היינו בהזידו בשני דטמא ודרך רחוקה שהיו פטורים מן הראשין והואיל ועיקר ונכרתה כתיב בראשון ע"כ פטורין אפי' הזידו בשני אבל שגג או נאנס חייב בהזיד בשני כיון שהיה בר חיוב בראשון, ותמה הלח"מ לפ"ז מאי אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דתני אלו חייבים ומוכח דמזיד ואונן תני בהדייהו, ולפמ"ש הר"מ דאלו חייבים קאי אשני לא מוכח כלל, גם ק' בגמ' אלא בדרך רחוקה למה נאמר לפוטרו מכרת וכמ"ד הורצה מנ"ל דלמא לפוטרו מכרת קאי אשני, וע' בלח"מ שתי' על הדיקא נמי דאמר רב אשי דדחיקא לי' לאוקמי מתני' רק כרבי והוא דוחק כיון דהר"מ פסק כרבי, ולענ"ד י"ל לפ"מ שהסביר הר"מ בפי' המשניות הטעם דמש"ה טמא ודרך רחוקה פטורים מכרת אם הזידו בשני לפי שנפטר מפסח ראשון שנ' בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נ' בו לשון כרת, ובשגג או נאנס ולא עשה את הראשון חייב כרת אם לא עשה את השני כי ל' התורה כ"מ שאינו טמא ולא בד"ר ולא עשה פסח כלל חייב כרת, וי"ל דכ"ז לא שייך רק לרב ששת דס"ל מדחה דחי' רחמנא ואי בעי למעבד לא שבקינן לי' א"כ אינו בר פסח כלל בראשון וע"כ י"ל שפיר דאינו חייב על השני ול"ד לשגג ואונס דחיובי רמי' עלי' ובכ"ש שיזכור או שיעבור האונס הוי ב"ח משא"כ בדרך רחוקה דאפי' שיכול לעשות שליח אפ"ה פטור א"כ אינו בר פסח ראשון כלל, וע"כ י"ל דפטור אף על השני משא"כ לר"נ דס"ל מיחס הוא דחס רחמנא עלי' ואי עביד תבא עליו ברכה וא"כ חל עליו מצות פסח ראשון י"ל שפיר דחייב על השני דהא שוגג ואונס נמי פטורים מכרת מראשון ואפיה חייב' כרת בשני ה"נ י"ל לר"נ וסברת הר"מ אינו רק לרב ששת דס"ל ל"ה ומדחי' דחי' רחמנא ואינו בר פסח בראשון כלל:
עוד י"ל לכאורה כמו דדרשינן לקמן ובדרך לא הי' אתי ליכול לבא בסוסים ובפרדים וע"כ דהוא מיותר דהו"מ לכתוב והאיש אשר לא יעשה פסח דפשיטא דקאי רק אטהר ושלא הי' בדרך, וא"כ כמו דדרשינן ובדרך לא הי' צריכן למדרש ג"כ והאיש אשר הוא טהור, ולהר"מ אתי שפיר דאתי להורת דוקא טהור אבל טמא אפי' בפסח שני אינו חייב כרת וממילא הוי' ילפינן דרך רחוקה מטמא וע"כ דרך רחוקה אתי ליכול לבא בסוסים ובפרדים אבל לר"נ דלא מקיש אין ראי' לפטור דרך רחוקה מפסח שני דלית לן יתור וגם מצד הס' אין לדמותו לטמא הואיל ואי בעי עביד. ולפ"ז מיושב קושי' הלח"מ הנ"ל דרב אשי אמר שפיר מתני' נמי דיוקא דע"כ אונן ומזיד תני בהדי' מדתני חייבין ודלא כר"נ דלר"נ ליכא למימר פטורים בשני דהא ס"ל א"ע תע"ב ול"ש ס' הר"מ וכמ"ש, וע"כ לר"כ ע"כ אונן ומזיד תני בהדי' וא"כ ל"ל דיקא במתנ'י וכל דברי ר"א רק לסתור הדיקא, ולפי זה מיושב קו' רש"י ותוס' על רב ששת מאי קאמר א"כ למה יאמר טמא הא צ"ל דא בעי למעבד ל"ש לי' והנה לפמ"ש התוס' לקמן דעיקר קו' על הלשון דהאיך שייך לומר פטורים כיון דאפי' א"ב למעבד ל"ש לי', ובמתני' נדחקו לר"ש דאגב דתני בסיפא חייבין, ולשיטת הר"מ אתי' כפשוטי' דפטורים קאי על פסח שני, גם לשיטת הר"מ י"ל דעיקר קו' למה נאמר טמא או בדרך רחוקה רק על מצות פסח שני וכדמשמע פשוטי' דמתני' כיון דכולם עושים בשני למה נאמר טמא ודרך רחוקה שיעשו את השני, ולשיטת התוס' ק' באמת הא צריך דאי בעי למעיבד לא שבקי' לי' ומה שהוכריחו התוס' דע"כ זה אינו קו' דתפ"ל מלפי אכלו וע"כ לזה ג"כ א"צ וע"כ דעיקר קו' רק על הלשון פטורים ולא אוכל למצא דעת קדושים להבין דבריהם, דהא ע"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושאלת האנשים הי' בששי ע"כ הי' ס"ל דאכילת פסחים אינו מעכב ולפי אכלו למצוה דאל"כ מאי ס"ד לומר למה נגרע אלא ודאי דהוי ס"ד לפי אכלו למצוה וכדס"ל לר"נ לעיל ד' ע"ח לענין טומאת בשר ואע"ג דר"נ מודו בטומאת גברי היינו אליבא דאמת דחזינן דטמא מת נדחה אבל לפום שאלת האנשים ע"כ דהוי ס"ד דאפי' טומאת גברי אינו מעכב באכילת פסחים וכמו דסברי זקני דרום בזבחים ק"ב וע"כ אתי' קושי' הגמרא כפשוטי' הא צריך לכתוב דאי בעי למעיבד ל"ש לי' וע"כ גם במתני' ק' לר"ש, אך לשיטת הר"מ דלר"ש קאי אשני א"ש דקשי' למתני' כיון דכולם עושים השני למה פרט במצות שני רק טמא ודרך רחוקה, ולפמ"ש י"ל קושית התוס' שהקשו לר"ע דס"ל דלא כר"י מנ"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא רב לא יליף לה רק משום דס' כר"י, ולפמ"ש י"ל דלכאורה יש להביא ראי' פשוטה דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאל"כ מאי נסתפקו תפ"ל דכתי' לפי אכלו וע"כ שהי' ז' שלהם וי"ל דר"ע ס"ל בפשיטות לפי אכלו לעכב והא דהוצרך הגמרא לומר לרב דס' כר"י י"ל דהיינו לרב לשיטתו דס"ל כר"נ לפי אכלו למצוה ואפי' נטמא הבשר וזרק את הדם הורצה ונהי דר"נ ס"ל דטומאת גברי מעכב דמקשינן אוכלין למנוין י"ל דזה אינו מוכרח למדרש ולחדש דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דדלמא כזקני דרום דלא מקשו ע"כ הוצרך למימר דס' כר"י,, אבל לר"ע י"ל דס' כרבנן וכדקי"ל לפי אכלו לעכב ונטמא הבשר וזרק את הדם לא הורצה וע"כ מוכח בפשיטות דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, רק לכאורה הא קשי' לפי' הר"מ מאי דאמר בגמרא אלא ד"ר למה נאמר לפטרו מכרת וכמ"ד הורצה מנ"ל דלמא כמ"ד ל"ה וקאי אשני, וגם לפמ"ש הלח"מ דרצה לאוקמי מתני ככ"ע אבל ברייתא דממילא ל"א ככ"ע בהא דנשים בשני חייבים ק' מנ"ל דכמ"ד הורצה דלמא ל"ה וקאי אשני וצ"ע, ואפ"ל למ"ש התוס' לעיל דף פ"א בהא דר"י ס"ל חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן, והקשו פשיטא ותי' דנ"מ לקטן שנתגדל בין שני פסחים וקמ"ל שני תשלומין דראשון, ולפ"ז דמוכח לר"י דשני תשלומין דראשון דלא כרבי וכיון דברייתא זו אתי כר"י מוכח ע"כ דלא קאי אשני דבשני כולם פטורים, אך לכאורה קשי' לשיטת הר"מ דס"ל אי אמרינן שני רגל בפני עצמו אפ"ה מי שלא הי' בר חיוב בראשון פטור בשני א"כ למה לי האיש ההוא לפטור קטן שנתגדל תיפוק לי' אף אי הו"א רגל בפני עצמו אפ"ה פטר דל"ה בר חייב בראשון, אך לפמ"ש לעיל דשיטת הר"מ הוא דוקא למ"ד לא הורצה דל"ה בר חיוב בראשון כלל א"כ יש לומר דר"י ס"ל הורצה כברייתא זו דאתי' כוותי', אך לפמ"ש התוספת להוכיח דר"י ס"ל אין שוחו"ז וע"כ ס"ל ל"ה הדרי' הקושי' לדוכתי' לשיטת הר"מ אך באמת דברי התו' תמו' לכאורה דהא עיקר הילפותא דל"ה אי אמרי' אין שוח"וז משום ילפותא דר"ע נאמר טמא ונאמר ד"ר מה טמא שאין סיפק בידו לעשות אף ד"ר דמזה יליף לר"ע ד"ר היינו מן המודיעי' ולחוץ וס"ל דלכל מילי מדמי לי' ור' יוסי הא ס"ל כר"א לקמן במתני' לפיכך נקוד על רחוקה לומר מאסקופת העזרה ולחוץ ובע"כ דלא מדמי לי' לטמא וע"כ אפי' אי ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מצי סבר ל"ה ואפשר דד"ת אלו הם לגירסת רש"י אבל לשיטת התוספת לא קשי' כלל וע"כ שפיר מצינן למימר דר"י סבירא לי' כמ"ד הורצה:
ועוד י"ל ליישב בקיצור דנהי דס"ל להר"מ למ"ד רגל בפני עצמו אפ"ה מי שלא הי' בר חיוב בראשון פטור על השני מכרת, היינו מכרת פטור אבל ודאי מוטל עליו חיוב לעשות פ"ש דהא בהדיא כתיב מצות פ"ש על טמא ושהי' בדרך רחוקה ומאי דממעטינן מחטאו ישא האיש ההוא ממעטינן שאפי' חיוב ליכא רק רשות כמו דס"ל לר"י דנשים בשני רשות משום ה"ט, וא"כ הקושיא מעיקרא ליתא דאי ל"ה כתיב חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן שנתגדל נהי דהוי פטור מכרת מ"מ חיובי הוי רמי' עלי' וע"כ איצטרך האיש לפטרו לגמרי וע"כ הא דפטור היינו משום תשלומין דראשון וכיון דברייתא אתי' כר"י ע"כ לפוטרו מכרת אראשון וע"כ קאמר שפיר כמ"ד הורצה וא"ש למ"ש דר"נ ל"מ לומר מנא אמינא מברייתא זו כיון דברייתא אתי' כר"י ור"י הא ס"ל דרך רחוקה ל"ה מן המודיעי' ולחוץ רק מאסקופת העזרה ולחוץ וע"כ ליכא למימר נאמר טמא ונאמר ד"ר וע"כ לדידי' ודאי הורצה.:
ולפ"ז א"ש ממילא הא דפסק הר"מ נשים בשני רשות ודלא כר"י כיון דהוא פסק כרבי שני רגל בפני עצמו וזה מוכח מרב ששת דלדידי' ע"כ צריך לאוקמי סתמא דמתני' כרבי דאל"כ קשה לדידי' קושי' רש"י ותוס' על מתני' דתני למה נאמר דרך רחוקה וע"כ כרבי וכפי' הר"מ וממילא מוכח דלא כר"י דאיהו סבר תשלומין, ובזה יש מקום לישב קושית המהרש"א בתוספת ד"ה לפטרו שהקשו לר"י דס"ל דרך רחוקה שא"י לבא בשעת אכילה א"כ למה לי לפטרו מכרת ת"ל דפטור כיון דאינו ראוי לאכילה וא"ל הואיל ואפשר לבא בסוסים ובפרדים א"כ למה לי בדרך לא היה ותי' דקמ"ל דמותר לעשות שני והקשה המהרש"א דמ"מ מברייתא זו יש סתירה לר"י דע"כ הברייתא לא ס"ל כר"י דתני לפוטרו מכרת ותיקשי ברייתא לר"י, ולפמ"ש לעיל דברייתא אתי' כר"י ולר"י דרך רחוקה מאסקופת עזרה ולחוץ ומוכח ממילא דלא דרש בדרך לא הי' כיון דס"ל מאסקופת עזרה ולחוץ פשיטא דיכול לבא, גם נ"ל פשוט כיון דס"ל מאסקופת עזרה ולחוץ משמע ודאי דקאי על שעת עשי' ודלא כר"י רק ר"י אזיל לשיטת ר"ע דבעי דרך רחוקה ממש וע"כ ס"ל כיון דמני לבא בשעת אכילה ל"ה ד"ר, גם י"ל בפשוט דאם ל"ה כתיב בדרך לא הי' הו"א מס' חיצונה דדרך רחוקה ל"ה רק כשא"י לבא אפי' בסוסים ופרדים, ובאמת הוי מוכרחים למימר דד"ר אתי למימר דלא הורצה אפי' אי בעי למיעבד ע"י שליח שעשה כבר, [דלולי זאת כיון דאיהו א"י לבא גם שלוחו ל"מ לבא] רק דעכשיו דמצינו למימר לפוטרו מכרת כיון דיכול לבוא בסוסים ופרדים אמרינן לפוטרו מכרת ואי בעי למיעבד שבקינן לי' רק התוס' לשיטתם הקשו שפיר דלאי בעי למיעבד ל"ש לי' ל"צ קרא כיון דאי אפשר לבא בשעת אכילה ת"ל מלפי אכלו אבל לפמ"ש לעיל דע"כ למ"ד שוח"ז שאלת האנשים היה שמא לפי אכלו למצוה א"ש, ולשיטת הר"מ הנ"ל יש לומר בפשיטות דאי לא כתיב בדרך ל"ה הו"א כפשוטי' דדרך רחוקה לא הוי רק בא"י לבוא כלל אפי' בסוסים ופרדים, ובאמת הי' קשה לי למה לן דרך רחוקה והוי צריכין לומר דשני רגל בפני עצמו ואתי לאשמועינן לפוטרו משני, אך האמת יורה דרכו, ונראה לפענ"ד דאף בלא שיטת הר"מ י"ל קושית מהרש"א וכמו שכתבתי לעיל, וע"פ זה יש לישב שיטת הר"מ לחלק בין טומאת המת שהנזיר מגלח עלי' דבזה אפי' טבול יום נדחה וכמש"כ לעיל טעמא ש"ד כיון דהר"מ ס"ל פי' הכתוב והאיש אשר הוא טהור וגו' קאי דוקא אחיוב כרת ואי נימא טמא דכתיב בקרא היינו דוקא קודם טבילה וא"כ צריך לטבול כדי לעשות פסח ואם לא טבל חייב כרת וא"כ למה כתיב דוקא והאיש אשר הוא טהור, אבל לשיטת הר"מ דטמא דכתיב בקרא מיירי בטומאה שהנזיר מגלח וע"כ אפי' לאחר טבילה א"י לעשות א"ש דכתיב אשר הוא טהור לאפוקי טמא דכתיב קודם דאפילו לאחר טבילה אינו ראוי וע"כ אינו בכלל ונכרתה ודוק היטב:
גם י"ל ראי' להר"מ הנ"ל ממ"ד ר"פ א"ד הזאה תוכיח וע' תוי"ט דלהר"מ הפי' הוא שי"ג חל בשבת ולפמ"ש הר"מ הטעם דמשום הכי אין הזאה דוחה הואיל ואינו יום הקרבה, א"כ מוכח ע"כ דאיירי בי"ג דבי"ד באמת למה לא ידחה וע"כ דמיירי בי"ג וק' לפמ"ש הר"מ בהלכות פרה דהזאת יום ז' יכול להיות אפי' בחמישי מהזאת שלישי וא"כ קשה מה הקשה ר"ע הזאה תוכיח מה"ת לידחי הזאה ז' בי"ג בשבת הא אפשר להזות בי"ד בחול אבל לשיטת הר"מ דעל טבול יום דטומאה שהנזיר מגלח אין שוחטין וזורקין א"ש דאם יזה בי"ד יהיה ט"י ואין שוחטין וזורקין עליו ולהראב"ד לשיטתו שם בהלכות פרה מוכח באמת דלא כפי' הר"מ רק דמיירי בי"ד שחל בשבת וכמ"ש באמת בהלכות קרבן פסח, ולפ"ז י"ל מ"ד בגמ' ר"א גמ' איתעקר לי' וקשה באמת על ר"א טעמא מאי, והנה לשיטת הר"מ קשה על ק"ו דר"ע דלמא הכא שאני הואיל ואינו יום הקרבה וצ"ל דר"ע מדמי לי' למכשירין דיש ג"כ צד ריעותא דאפשר לעשות מע"ש ועי', שוב מצאתי אח"כ כן בשעה"מ לישב הקושי' הנ"ל על ר"ע לפ"ז י"ל דר"א לא מדמי לי' וס"ל דיותר יש לדחות הזאה הואיל ואינו זמן הקרבה, רק לפום דאיתעקר לי' אמר ועלי' אני דן אבל באמת בעיקר הדין א"ש שיטת ר"א אפי' לפום שיטתו דהזאה א"ד, רק לפ"ז צריך ישוב שילהי סוגי' דר"פ אלו דברים שם ודוק וי"ל, ועפ"י הדברים האלו י"ל בטעם הר"מ דס"ל לרבי א"ח על הראשון רק בלא עשה את השני אע"ג דרבי ס"ל רגל בפ"ע ועיין בצל"ח, ולפמ"ש הר"מ דעיקר כרת של השני נפקא ג"כ מונכרתה וס"ל וחדל לעשות את הפסח שלא יעשה כלל, ואע"ג דרבי דרש א"נ צ"ל תרתי שמעת מני' דפשטי' דקרא דעיקר כרת אתי מוחדל, וע"כ ממילא בעשה את השני י"ל להיות פטור אף לרבי ומשמע דכש"כ לר"נ דא"כ הו"ל לומר א"ב בין רבי לר"נ, ורש"י פי' להדיא דלר"נ אפי' עשה את השני חייב ולרש"י קשה למה קאמר א"ב שגג בשני דפטור לר"נ למה לא קאמר עשה השני דחייב לרבי ולרחב"ע, ולפום רהיטא נ"ל דאפ"ל לרש"י לשיטתו א"ש ולהר"מ לשיטתו מוכח דלא כרש"י לפ"מ דאי' בסוגי' ר"פ אלו הן הלוקין פלוגתא דר"י ור"ל בלאו הניתק לעשה דר"י סבירא לי' בטלו ולא בטלו ור"ל סבירא לי' קיימו ולא קיימו לפי גירסת רש"י שם וע"ש היטב בתוספת דלפ"ז מוכח דמסתבר לומר בטלו ולא בטלו רק ר"ל הואיל וסובר התראת ספק לא שמי' התראה הוצרך לומר קיימו ול"ק, ולפ"ז י"ל שיטת רש"י דמש"ה קאמר א"ב שגג בשני ול"ק רבותא אפי' עשה השני חייב לרבי די"ל לשיטת רש"י ל"ה זה רבותא כ"כ וע"כ אשמעינן רבותא לרחב"ע אע"ג דס"ל תקוני' לראשון ודמי' ללאו הנל"ע שתיקן הלאו תלוי בעשה וס"ד דכל זמן שלא תיקן העשה אף שהי' שוגג יהי' חייב דס"ס לא תיקן מה שהי' לו לתקן וכמו דס"ל לר"ל בלא קיים העשה חייב, אך כיון דקי"ל כר"י בטלו ול"ב ומוכח דמידי דהוא תיקן האיסור הקדום א"ח עד שיבטלנו, ע"כ ה"נ אינו חייב רק בהזיד בשני וא"ל הלא אף בהזיד בשני כיון דלא עשה מעשה ל"ה ביטול דהא בורכא כיון דכל עיקר חיובו של פסח הוא בלא עשה מעשה ע"כ בהזיד בשני ודאי דהוי ביטל וזה פשוט [ולפמ"ש לקמן יבואר דכעין זה מקרי ביטל אבל אין צורך לזה לענין פסח ודוק] ואפ"ל דאף לר"ל א"ש דאע"ג דס"ל בלאו הנל"ע בעי קיימו דוקא י"ל דהתם כיון דעשה מעשה להיפך ומסתמא לא יתקן כגון בשלוח הקן כיון דנטל האם מה"ת ישלחו ומש"ה ס"ל לר"ל דל"ה התראת ספק וכמ"ש התוס' שם ע"כ שפיר חייב בל"ק, משא"כ בשוא"ת יש לומר שפיר דיתקן אחר כך וכגון בפסח דהעבירה נעשה בשוא"ת ואין מחשבתו ניכר ממה שלא עשה את הראשון שלא יעשה גם השני, וע"כ בעי דווקא הזיד בשני אף לר"ל, ועכ"פ הוי רבותא גדולה לרחב"ע דאפי' שגג בשני הוי תקוני' דראשון ופטור:
והנה לפי' גי' הר"מ התם במכות דגרס להיפך ר"ל ס"ל בטלו ור"י ס"ל קיימו ול"ק ואליבי' הפי' שם בסוגי' להיפך דהואיל ור"י ס"ל התראת ספק שמה התראה ע"כ מצי סבר קיימו ול"ק משא"כ אי אמרינן ה"ס ל"ש התראה בעי דווקא ביטלו וצריך להתרות בשעת הביטל שהוא חלק מעבירת הלאו ולדידי' מוכח להיפך דס' חיצונה היא קיימו ול"ק ועי"ש בחי' הריטב"א ולגי' זו הסכימו גדולי הראשונים וגם מוכח מגי' זו דלא כס' התו' הנ"ל דקיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי דהא מש"ה ס"ל לר"ל בטלו הואיל וס"ל ה"ס ל"ש התראה ולפ"ז מוכח ע"כ דבעשה השני לכ"ע פטור וע"כ מוכח דלרחב"ע אפי' שגג בשני פטור מגזה"כ דאל"כ ק' מנ"ל להגמרא לומר דלרחב"ע פטיר בשגג בשני כיון דהס' החיצונה היא בל"ק לא הוי תיקן הלאו א"כ דלמא ה"נ בפסח ל"פ רק בעשה השני אבל שגג בשני כיון דלא תיקן חייב על הראשון כמו בכל לאו הנל"ע שיש תיקן על העשה ואפ"ה אם לא תיקן אפי' באונס חייב, ולחלק בין אם האיסר הראשון הי' ע"י מעשה או בשוא"ת וכמו שכ' לעיל לר"ל לא מוכח לשיטת הר"מ דס"ל דהוי התראת ספק, ע"ע י"ל להר"מ לשיטתו מוכח דלא כרש"י אלא בעשה השני וודאי פטור וז"נ בעזה"י כפתור ופרח בישוב שיטת הר"מ ז"ל, ועי"ש במכות בחי' הריטב"א ע"מ דאי' התם האי לנתוקי לאו הוא דאתי הניחא כו' עי"ש מה שפירש לשיטת הר"מ דכיון דס"ס לא עשה ל"ה תיקן:
וע"פי הדרך הנ"ל נ"ל דיש מקום ליישב מ"ש הר"מ דקונה חמץ בפסח לוקה ומפשטות דבריו נ' דל"ה לאו הנל"ע, והתוס' דף כ"ט הוכיחו דהוי לאו הנל"ע מדאמר התם בחמץ של הקדש מעל דאתי' כריה"ג יק' האיך יכול לפדותו הא עבר בב"י וכ' התוס' מכאן מוכיח הר"י דמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר והנה הש"א האריך לתמו' ע"ד התו' אלו, חדא דהוי לאו שקדמו עשה וכל לאו שק"ע לוקין עליו כדאיתא במכות, ועוד הקשה דהאיך מותר לכתחלה לעבור לקיים העשה אח"כ, ולענ"ד נ' דיש ליישב קושי' הש"א ע"פ מ"ש רש"י לקמן דף פ"ט ב"י דדמי לי' ופי' רש"י דמש"ה הוי לאו הנל"ע דהכי קאמר רחמנא ל"י ואם נ' השביתיהו, ולכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהו"ל לומר בקיצר דהוי נל"ע דכתי' תשביתו ולא ידעתי מאי בעי רש"י בזה דאם נראה השביתיהו כל ענין לאו הנל"ע הוא כך, וע"כ נ' די"ל דגם לרש"י הוי ק' דהוי לאו שקדמו עשה, אמנם מבואר התם במכות דהיכא די"ל ראיי' למשדי העשה אחר הלאו שדינן לי' אחר הלאו ומש"ה אונס שגירש הוי לאו הנל"ע משום דכתי' כל ימיו מזה משמע למישדי הולו תהי' לאשה אחר הלאו ג"כ ועי"ש בתוס' וחידושי ריטב"א וכן מוכח לענ"ד דהא כל ימיו מבעי לי' שיהני הגט דל"נ כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ, וע"כ צ"ל דמשמעותו של כ"י משמע למישדי ול"ת לאשה אחר עבירת הלאו ולפ"ז נ"ל עפ"מ דאיתא בספרי ולא יראה בטל בלבך ולכאורה ק' מנ"ל למדרש כך וצ"ל דקשה לי' כיון דבאמת לא תלוי בראיי' דאפי' מוטמן עובר ג"כ ולמה כתי' ל"י, גם אזהרת ל"י הוא קשה להבין דממ"נ אם הוא ברשותו ממילא הוא בכלל ראי', והו"ל לומר לא תניח בגבולך שאור ועיין בתרגום יונתן שביאר באמת כן פי' הפסוק עי"ש, וע"כ דרש הספרי דל"י אתי לאורוי שלא יהי' נראה לך בלבך לקיימו וע"כ מוכח דביטל בלב מהני, והנה רש"י פי' דביטל מהני מתשביתו ול"צ לזה ב"י והדרי' הקושי' לדוכתי' למה כ' ל"י אך אם נאמר דאתי להורת שאם נראה השביתיהו ולהורת דהוי לאו הנל"ע א"ש ג"כ לשון ל"י שהוא לשון עתיד, להורת שאף אם יש אצלך צריך לעשות תיקן שלא יראה עוד ולהשביתו וע"כ הוי לאו הנל"ע וא"ש דרש"י ל"ד כדרשת הספרי מלא יראה בטל בלבך דזה צריך להיות לאו הנל"ע ולפ"ז מיושב קו' הש"א הנ"ל דמוכח דל"ה לאו שקדמו עשה, ובזה י"ל קו' השני' דהיכא מותר לעבור הלאו כדי לקיים העשה ולפמ"ש י"ל כיון דהלאו כ' בלשון ל"י משמע שלא יראה להחזיק אצלך שיתראה עוד אבל אם משהה אדעתא לבערו ל"ה בכלל ל"י וכמו שנוטל האם על מנת לשלחו דלא הוי בכלל לא תקח האם ה"נ לא הוי בכלל ל"י, ולפ"ז הי' אפשר לומר דהר"מ ס"ל גם כן כתירץ התוס' דלרי"הג מש"ה יכול לפדותו דהוי לאו הנל"ע משום דרשא דלא יראה וכמ"ש וליכא למימר דל"י אתי לבטל בלבך כדרשא דספרי, דהר"ן כ' לדרשא דספרי הטעם דמהני ביטל הואיל וחמץ א"ב ולריה"ג דמותר בהנאה ע"כ דבעי הפקר גמור ול"צ לימוד לזה וע"כ ע"כ אתי לנל"ע אבל לדידן י"ל דאתי להורות דביטל מהני ול"מ דהוי לאו הנל"ע די"ל דהוי לאו שקדמו עשה:
וע"פי הדברים שכתבתי לעיל י"ל שיטת הר"מ לשיטתו עפ"מ דאי' במס' מכות דף ט"ז ע"א דאמר ר"י אנו אין לנו אלא זו ועוד אחרת ומסיק התם דהיינו שלוח הקן ופאה דמשכחת לה בבטלו ולא בטלו וק' מה שהקשיתי לעיל למה לא חשיב חמץ בפסח דהיינו אם קנה חמץ בפסח ונותנו לפני כלבו דנראה פשוט דל"ק מצות תשביתו וכמו שכתבו התוספת דף כ"ח דתשביתו היינו שלא כד"ה ומשכחת לה בבטלו דלוקין, ולכאורה הוא צע"ג על שיטת התוספת, וליישב שיטת התוס' אפ"ל דחמץ איכא לאשכוחי אף למ"ד דס"ל בטלו ולא בטלו מ"מ בחמץ י"ל דחייב אף בלא קיימו דהיינו שהשהה אותו עד שיצא הפסח ושוב אי אפשר לקיים העשה דהא דבעי בטלו דוקא היינו משום דלולי זאת כיון שהי' אפשר לקיים העשה לולי שנתבטל מאליו כגון שמתה האם בשילוח הקן וע"כ פטור די"ל אי לא מתה עדיין היה משלחה אבל בחמץ י"ל דחייב אפי' בלא קיים כיון שיודע שאח"כ שוב לא יכול לקיים, בפרט לפ"מ שנראה לענ"ד פשוט דלפי שיטת רש"י ופי' במכות דקושית הגמרא הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו אבל למאן דתני קיימו ולא קיימו מא"ל, היינו דלדידי' ל"מ לומר כ"י בעמוד והחזיר קאי, דכיון דהתרהו בו להחזיר שוב א"י להחזיר אם לא החזירהו מיד ולפ"ז ל"צ לומר דהס' חיצונה היא בטלו ומשום הכי אמר ר"י בטלו אע"ג דמצי לומר קיימו ולא קיימו רק דר"י הוכיח לומר בטלו משום דקשי' לפי מאי דמסתבר לי' לומר דלאו שקדמו עשה לא הוי ניתק לעשה דמשום דאית בי' עשה יתירא מגרע גרע כדאמר לי' רבא לר"פ וקשי' לי' אונס שגי' דתני מחזיר ואינו לוקה וצ"ל כ"י בעמוד והחזיר וע"כ מוכח בטלו ולא בטלו ומה שכתבו התוס' התם דלר"י מסתבר לומר בטלו ולא בטלו היינו לפי' התוספת התם דקושי' הניחא קאי אמאי דאמר כתי' ותנינא, וא"כ לשיטת רש"י דאין הכרח לומר בטלו ולא בטלו רק ממאי דמוכח מכ"י בעמוד והחזיר:
א"כ י"ל דהיינו דוקא שיודע שיכול להחזירו עוד אבל היכא שיודע ששוב לא יוכל לקיים העשה י"ל ג"כ ר"י מוד' דחייב והוי כמו בטלו וע"כ כיון דלא הוי בטלו ממש ל"ד לאונס שגי' ופאה דחשיב התם וע"כ ל"ח חמץ בפסח, והנה לשיטת הר"מ וגי' בסוגיא הנ"ל דמוכח דמאן דתני בטלו היינו משום דסבירא לי' התראת ספק לאו שמי' התראה וע"כ בעי בטלו כדי להתרות בו בשעת ביטול העשה, ודלא כשיטת רש"י ותוספת וכמו שכת' הריטב"א שם והנה בנותר מצינו דהוי התראת ספק ופי' רש"י משום דיכול לומר עוד יש שעות, וצ"ל לפ"ז אף למאן דסבירא לי' התראת ספק שמה התראה מ"מ נימא דהוי עבירת ספק, וצ"ל דודאי הוא בעצמו צריך לדקדק שלא יבא לידי נותר רק למאן דסבירא לי' התראת ספק לא שמה התראה לא הוי שם התראה כיון דיכול להתנצל וע"כ אינו בגדר התראה, ולפ"ז אף בחמץ ליכא לאשכוחי דחייב אלא בביטל בידים דא"ל הואיל והניחו עד שאינו יכול לבערו דהיינו שיצא הפסח חייב דהא הוי עכ"פ התראת ספק וא"כ קשה למה לא חשיב חמץ בפסח ע"כ מוכח דל"ה לאו הנל"ע)]:
ולכאורה הו"מ לומר בישוב הוכחת התוס' בהא דחמץ של הקדש דמוכח דיכול לפדותו ומוכח דהוי לאו הניתק לעשה די"ל לרי"הג לשיטתו ביומא דף ל"ו אמר ר"י הכא בלאו דנבילה פליגא וסבר רי"הג לאו דנבילה לאו לאו מעלי' הוא וע"ש ברש"י דאפי' על לאו דנבילה א"ל וע"כ לר"י כיון דל"ד ללאו דחסימה אין לוקין ודלא כתי' דרבא הואיל ואית בה עשה יתירא מגרע גרע וע"כ לדידי' שפיר הוי חמץ לאו הניתק לעשה משום עשה דתשביתו משא"כ לדידן דלא קי"ל כרי"הג יש לומר שפיר דהוי לאו שקדמו עשה ועי' בהר"מ פ"א מהלכות מתנות עניים שפ' כתי' דר"י וכמש"כ הלח"מ שם ובחי' ר"פ איזה נשך כתבתי ישוב נכון למה פסק כתי' דר"י ודלא כאביי התם ע"ש] ולפ"ז א"ש דהר"מ פ' לדידן דלא הוי תשביתו ניתק לעשה, אך לאחר עיון נראה דלשיטת הר"מ הנ"ל שפסק כתי' דר"י ביומא יש סתירה לעיקר תי' התוס' לומר דמש"ה מצי לפדותו משום דתשביתו הוי ניתק לעשה, דנראה דזה ל"ש רק למאן דס"ל הטעם דלאו הניתק לעשה אין לוקין משום דנכתב לתיקון הלאו וכתי' רבא התם לר' פפא בזה שפיר י"ל הואיל שכן אם תחלת כוונתו הוא רק להשביתו אינו עובר וע"כ י"ל אפי' דאי' ליכא אם תיכף משהה ע"ד כך דכיון דחזינן דהעשה נכתב לתיקון הלאו י"ל אם תיכף כוונתו הוא לשם כך אינו עובר כלל משא"כ לרי"הג דס"ל הא דאין לוקין בלאו הניתק לעשה הואיל ול"ד ללאו דחסימה ומשום הכי אפי' בלאו דנבלה אין לוקין א"כ א"צ לבוא לס' זו דהעשה הי' תיקן הלאו מדכתבה התורה מלקות דוקא בלאו דחסימה דמזה מוכח בניתק לעשה הוי תיקון לר' יוסי ל"מ זה כלל וא"כ מה"ת לומר דמותר לפדותו ע"מ להשביתו וצ"ל בישוב קו' התוספת כמש"כ לעיל דמצי לפדותו ולא יכניסו לרשותו כלל ולא יהיה כוונתו לזכות בו:
ועיין בחי' הריטב"א שם במס' מכות לפמ"ש בשם רבינו מאיר דמש"ה למ"ד בטלו ול"ב לא הוי ה"ס משום כיון דאף הביטול הוא מן העבירה מהני התראה שהי' בתחלה כמו בכל התראה דל"ב גמר העבירה בתוך כ"ד ע"ש, ולפ"ז י"ל אף לגי' הר"מ והראשונים הנ"ל, דמש"ה ל"ח חמץ בפסח דל"ב בטלו ממש רק כשלא בערו בסוף ימי הפסח מקרי ביטול והתראת ספק ל"ה דההתראה הי' בתחילת העבירה, אך לפי מה שכת' הריטב"א שם שהנכון הוא כפי' הראשונים דהתראה צ"ל בשעת ביטול א"ש וע' היטב, ולפום ריהטא יש מקום להוכיח כפי' הראשונים הנ"ל ודלא כפי' רבינו מאיר הנ"ל גם לא כגי' רש"י ושיטתו ממ"ד באונס לא משכחת אי קטלה קלב"מ, ועי' בריטב"א שהק' לשיטת רש"י כיון דבעי התראה בשעת עבירת הלאו ל"ש קלבד"מ ע"ש ולע"ד י"ל שיטת רש"י דודאי אלו ל"ה שם עבירה על הביטול ל"ה חייב וכמו שפטר בלא קיים, רק דמש"ה חייב בביטול דאין סברא שיפטור העשה חיוב הלאו הואיל והוא שינה באוולתו וגרם לבטל העשה אבל מ"מ התראה בעי דוקא בשעת עיקר עבירת הלאו, ולפ"ז י"ל שפיר כיון דקלבד"מ שוב לא מצינן לחיובי' על אותו שעה שום חיוב יותר והוי כאלו נעשה ממילא לענין דל"ה ביטול וע"כ פטור, וע' גיטין דף נ"ב בתו' דמש"ה ל"א לשמואל מדאגבי' קני' לחייב על שעת הגבהה כעין ס' זו ע"ש, מיהו הא קשה לשיטת רש"י דמנינן לאשכוחי וכו', כגון דשקיל עלי' בידקי' דמי' ומתה בכח שני וכדאיתא פ"ב דחולין וכיון דהוא הגורם נראה דהוי ביטל וראוי להיות חייב מלקות מחמת הגו' ובשלמא לשיטת הר"מ דהחיוב הוא על שעת הביטול א"כ כמו דפטר מן המיתה בענין זה דהוי רק גרמא וה"נ פטור מן מלקות על מעשה זו דהוי רק גרמא אבל לשיטת רש"י דהחיוב הוא על הגירושין רק דצריך בטלו דלולי זאת יכול לומר רצוני הי' לקיים עדיין, ובכעין זה שהרגה ע"י גרמא של כח שני נראה דשפיר מיקרי ביטל, ודוחק לומר לשיטת רש"י דכעין זה לא מקרי ביטל וכן לשיטת רבינו מאיר הנ"ל יש לעיין דכעין זה ראוי למיקרי ביטל הואיל ואין עיקר החיוב ע"ש ביטל ודוק:
ועוד יש להעיר לפ"מ דאי' בשלחן ערוך א"ע סי' מ"ב דתלוי' וקדש אפקינהו רבנן לקדושיו מני' משא"כ באנסו אותו לקדש הוי קדושין ועי' בב"ש הטעם הואיל והאיש מוציא לרצונו ויכול לגרשה, ע"כ לא אפקעינהו רבנן לקדושי' מני' ודיעה ראשונה שם דל"ה קדושין משום דא"ק בע"כ ולדיעה הנ"ל והוא דעת הר"מ דקונה בע"כ יש להסתפק אם אחד אנס לאיש ואשה שיקדשו זה את זה וכן עשו וקידשו זה את זה ולכאורה בזה לא שייך הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן דהא המקדש לא עשה בזה שלא כהוגן, ובכעין זה נראה דל"ש תירץ הגמרא איהי קאמבטלו' דהא היתה אנוסה, וע"כ היכא דהוא אנס את שניהם נראה דמקרי בטלו ומצי לאשכוחי בכעין זה, ובשלמא לשיטת הר"מ י"ל דמ"מ אין לחייבו על שעת הביטל דס"ס לולי רצונה שאמרה רוצה אני לא היתה מקודשת אבל לשיטת רש"י יש לעיין בזה ג"כ למה לא יהי' ביטל כיון דהיתה צריכה לרצות מחמת אונס ומכש"כ אם הי' אונס נפשות, ולא מסתבר לומר כיון דס"ס נתרצה הוי כאמרה לא בעינא לי' ואין חיוב עליו כלל דלפענ"ד נ' פשוט נהי דעכשיו אין כאן עשה מ"מ הלאו שעבר אינו מתוקן וכיון דהוא גרם לזה הוי בטלו, אבל לשיטת הר"מ ופי' א"ש כיון דזה היא עיקר עבירה וכיון דפתיך בי' רצונה מה שנתרצה ליכא לחיובו על הביטל שגרם הוא דס"ס ל"ה רק גורם, אמנם בעיקר הדין יש להסתפק במי שאנס שנים לקנות ולהקנות דאפשר לומר בזה לא אמרינן תו"ז ז"ז וקצת יש לחלק דשניהם סומכי' דעתם שלא יתקיים הדבר ותיכף בעבור האונס לא יתבע זה את זה לקיום הדבר וצריך עיון:
נחזור על הראשונות דלשי' הר"מ מוכח דחמץ ל"ה נל"ע מדלא חשיב לי' ר"י דהוי בטלו, ולשיטת התוספת יש לומר כמו שכתבתי דמשכחת לה אפי' בלא ביטול בידים ולא דמי לאינך ע"כ ל"ח לי', עוד ראיתי בש"א שהקשה על התוס' מסוגי' דכיצד מפרישין דאמר ר"א ל"ת לה שם שמא תחמיץ וק' הא הו"ל משהה חמצו ודעתו לבערו וכן הקשה השער המלך וביאר עוד דאפ"ל דאפילו הכי לכתחלה עדיף שלא לקרות שם הא בברייתא איתא להדי' לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ובל ימצא, ולפענ"ד כ' דאין מזה קושי', לפי המסקנא דפליגא בהואיל וא"כ נ' פשוט היכא דכבר אכל העיסה שהופרש החלה עלי' שוב א"א למיתשל עלי', דא"כ אכל טבל למפרע ושוב אין החלה שלו ול"י לקיים תשביתו כיון דאין החמץ שלו וע"כ קאמר ר"א שפיר שיעבור על ב"י וב"י דודאי כיון שאופה ביו"ט יאכל ביו"ט ושוב א"א למתשל עלי' וע"כ אף אם ישרפנו לא יקיים מצות תשביתו בחמץ שלו ולא ינתק הלאו שעבר בעוד שהי' יכול למתשל עליו, רק לפום ס"ד דמוקי לה דפליגא בט"ה ממון ק' קושי' הנ"ל דיוכל להשביתו אח"כ דלעולם היא שלו משום ט"ה, אך זה אינו קושי' כ"כ דהוי מצי למימר כדחיות השעה"מ, ול"ק רק אליבא דאמת מהברייתא דתני להדי' שעובר משום ב"י ואליבא דאמת דפליגא בהואיל מיושב שפיר כמש"כ וצ"ע על הגאונים הנ"ל שלא העירו מזה, ובזה י"ל קצת קושי' הר"ן על הרי"ף שכתב אליבא דאמת טעמא דהואיל, ולא משום ט"ה ממון, ולפמ"ש הוכרח לכך דמשום ט"ה י"ל דהוי נל"ע, ומשום זה מוכרח לומר טעמא משום הואיל, ואין לומר עדיין ק' כיון דט"ה ממון א"כ עדיין יוכל לקיים תשביתו בלא הואיל דמשום הכי הוי שלו משום ט"ה, די"ל כמ"ש הש"א דמוכח אליבא דאמת דט"ה ל"מ בחמץ עי"ש, או כמו שכתבתי כבר בעזהש"י בשיטה הנ"ל הואיל כשנתחמץ מסתמא לא יקבל ממנו שום אדם ל"מ ט"ה ובס"ד הוי צריכן למימר דאפ"ה מקרי ט"ה או משום גורם לממון לאחר פסח ואליבא דאמת מוכח דלא כס' זו, אך לפמ"ש לעיל בשיטת הר"מ וגי' מוכח דחמץ ל"ה נל"ע והרי"ף בסוף חולין נ' דגרס כגי' הר"מ, וא"כ מוכח לשיטת הרי"ף דל"ה נל"ע ונסתר זה, אך למש"כ לפי' רבינו מאיר י"ל אף לגי' הר"מ דהוי נל"ע י"ל שיטת הרי"ף עפ"י פי' רבינו מאיר הנ"ל, ולפמ"ש לעיל להקשות לשיטת רבינו מאיר דמשכחת לה באונס שגי' וכפה אחד אח"כ שניהם שיקדשו זה לזו וגרם הוא הביטל י"ל שיטת הרי"ף לשיטתו לשיטת רבינו מאיר הנ"ל דאיש שאנסהו לקדש ל"ה קידושי' קדושין כי"ל דרך פלפול בישוב והוכחת שיטת הרי"ף, אך התי' הנ"ל על קושי' הש"א ממתני' דכיצד מפרישין ודאי נראה ברור בעזהש"י ואין כ' לומר דזה הוא ביעורו מה שאוכל הפת ושוב אין החלה שלו דא"י לתשל עלי' דמ"מ אינו בכלל תשביתו ולא ניתקן הלאו בכך ועי' במג"א סי' ת"מ שכ' דאם בא הא"י בפסח רשאי ליתן לו משמע קצת דלא כס' הנ"ל דהא המג"א הביא שיטת התוס' דהוי נל"ע א"כ נימא שאין רשאי ליתן להא"י רק לקיים מצות תשביתו לנתק הלאו, מיהו משם אין ראי' דאין רשאי לעשות כן משום גזל ומסתמא רוצה בשלו ולכן אין ראי' לנדון דידן ועי' פ"י סוף סוגי' נ' שהלוה, [ועוד יש לעי' לפ"מ שהי' ק' על המג"א בסי' תמ"ד דכתב תשביתו עובר בכל רגע, וצריך לומר כיון שהוא מ"ע צריך להשביתו וכל רגע שמניחו עובר בעשה וק"ל לפ"ז מתוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וא"ת למה ישרפנו יסיקנו תחת תבשילו מעט מעט, וק' כמו לדידן צריך לשרפו ה"נ לר"ש צריך לבערו לקיים מצות תשביתו, וצ"ל דלר"ש דאתי להורות איסור אכילה אין ראי' כלל דאתי למצות עשה רק להורות הדין דאז מתחיל איסור אכילה ומנ"ל דאתי למצוה שיהי' מצוה לבערו בשלמא לר"י דס"ל דאסור מקרא דל"י וע"כ תשביתו למצוה אתי כתב המג"א שפיר דכל רגע שמשהה עובר במ"ע אבל לר"ש ל"מ כלל דהוי מ"ע, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דלר"ש ודאי ל"ה נל"ע]:
ולפ"ז אי הוי מצי למימר דר"י דס"ל דף כ"ט ע"ב כר"ש ס"ל לגמרי כר"ש אפי' לפני זמנו לא קשי' מר"י דל"ח חמץ בפסח דהוי בטלו די"ל כיון דס' כר"ש ל"ה ניתק לעשה. אך לפ"ז היה קשה על פסק הלכה אם ר"י פסק כר"ש אפי' לפני זמנו מנ"ל למפסק דלא כר"י וע' בהה"מ פ"א מהלכות חמץ בדין חמץ לפני זמנו מחלוקת הר"מ והראב"ד עכ"פ יש מקום בזה ליישב קושית הש"א הנ"ל אף לפום ס"ד דפליגי בט"ה ממון, וקשה דהוי ניתק לעשה, ולפמ"ש י"ל באמת לפום ס"ד הי' צריכין לומר דס"ל כר"ש בלפ"ז ולא הוי ניתק לעשה ומיושב ג"כ קושית הר"ן הנ"ל על הרי"ף דאליבא דאמת דקי"ל כר"א ע"כ טעמא משום הואיל דאל"כ הוי לאו הניתק לעשה:
ועפ"י האמור יש ליישב ע"מ דקשה לשיטת הר"מ ע"מ דקשי' על הא דאמר רבה כתי' ותנינא מטמא שנכנס למקדש דלמא מיירי בלא קיימו לשיטת הר"מ די"ל ס"ל קיימו, וע' תוספת מה שפירשו לשיטת הר"ש מוורידן אך י"ל לשיטת הר"מ יכול לקיים לעולם וכמו שכתב הר"ן סוף חולין דלפי' הר"מ ל"מ סברת רש"י דצריך לקיים מיד, אמנם לכאורה איכא לאשכוחי שטבל עצמו בפנים ואם כן שוב לא יכול לקיים העשה לצאת חוץ למחנה, ואשכחן דהוי בית הטבילה בפנים דהא חמש טבילות כהן גדול טובל וכולן בקודש כדאיתא ביומא וסוף מדות], וע"כ אפי' אי הו"א דהוכחת רבה אזלא למאן דס"ל בטלו ג"כ איכא לאשכוחי, אך עדיין יש לומר דאפ"ה ל"מ בטלו דנהי דעשה מעשה במאי שטבל מ"מ כל כמה שהוא אינו מעורב שמש עדיין יכול לקיים מצות שילוח דהא אפילו מחוסר כפורים חייב על עזרת ישראל [כדאית' בכלים פ"א] וא"כ עדיין לא ביטל בידים, אמנם אם שהה אח"כ ולא יצא עד שנעשה מעורב שמש יש לעי' אי מקרי ביטול או לא, ונראה דתלוי בשני שיטות הנ"ל דלשיטת רש"י ותוס' דמאן דס"ל בטלו ל"ב התראה בשעת הביטול וסבירא לי' התראת ספק שמה התראה מקרי שפיר ביטלו וכמו שכ' לעיל בהשהה חמץ עד שאינו יכול לקיים העשה דהיינו שיצא פסח, ולפ"ז קשה לשיטת התוס' ע"מ דאמר רבה כתי' ותנינא הא איכא לאשכוחי בבטלו שטבל בפנים והמתין עד שנעשה מעורב שמש, אך מאן דס"ל בטלו צריך להתרותו בשעת הביטול, ונהי דבשעת הטבילה יכולים להתרותו מ"מ כיון דהביטול אינו רק במה ששהה עד שנעשה מעורב שמש הוי כמו נותר דהוי התראת ספק דמצי לומר עדיין יש שהות, וע"כ ל"מ לאשכוחי בביטול ואיש הכתי' ותנינא די"ל דרבה הוי סבירא לי' כמ"ד בטלו, ומזה ראי' לשיטת הר"מ דלשיטת התוספת קשה אף למאן דאמר בטלו וכמ"ש, אך לפי' הר"מ הנ"ל שהביא הריטב"א אף לשיטת הר"מ י"ל דהוי בטלו ואפ"ה לא הוי התראת ספק דהתראה נעשה בתחילת העבירה וכמ"ש לעיל לשיטתו בחמץ, ולפ"ז י"ל מקום להליץ בעד פי' המשניות להר"מ שפירש במשנה דהנוטל האם על הבנים פלוגתא דר"י ורבנן אם לוקין על לאו הניתק לעשה או לא דלא כמסקנת הגמרא בחולין פרק שילוח הקן דפליגא אי שלח מעיקרא משמע או לא, ולפ"ז י"ל דקשי' על הכתי' ותנינא דלמא מיירי בביטול ול"ק העשה כמ"ש שטבל בפנים ולא יצא עד שהיה לו הערב שמש ע"כ הוכיח דסוגיא דמכות אזלא לפום ס"ד דפלוגתא ר"י ורבנן אם לוקין על לאו הניתק לעשה או לא, ע"כ הוכיח שפיר דל"ה לאו הניתק לעשה משום לאו שקדמו עשה, דאל"כ קשה אמאי פליגא ר"י ורבנן בסיפא בשילוח הקן ולא פליגא ברישא בטמא שנכנס למקדש אם מקיים מצות שילוח ואינו לוקה או לא א"ו דל"ה לאו הניתק לעשה אבל לסוגי' דחולין אין ראי' כלל דיש לומר דפליגא בשלח לרבותא אע"ג דכתיב לבסוף אפ"ה סביר' לי' לר"י מעיקרא משמע וכיון דסוגיא דמכות ע"כ רהיטא לפום ס"ד דחולין ע"כ פי' הר"מ במכות בס"ד דחולין, ודעת לנבון נקל דאף לפמ"ש לעיל ליישב שיטת הר"מ בחמץ דלא סבירא לי' כפי' רבינו מאיר וא"ש הכתי' ותנינא למאן דס"ל בטלו מ"מ כיון דהר"מ סובר דר"י ס"ל קיימו ודאי ק' לומר דהכתי' קאי למ"ד בטלו דהא לר"ש מוורדין הי' זה קושית הגמרא, וע"כ מוכרח לומר אף בלא פי' הר"מ תי' הנ"ל דהסוגיא אזלא לפום ס"ד דחולין:
ולכאורה יש קצת ראי' דהרמב"ם לא סבירא לי' כפי' רבינו מאיר הנ"ל רק כפירוש הראשונים דלמאן דאמר בטלו הוי ההתראה בשעת הביטול דאז הוא עיקר האיסור, ממ"ש הרמב"ם במשכנו של"ב ונשרף המשכון לוקה, והשיג הראב"ד כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם, וכתב הה"מ פ"ג מהלכות מלוה דסבירא לי' להר"מ הואיל ואין חיוב המלקות בשביל חיסור ממון לחבירו דהא נטלו רק למשכון בחובו רק דגזירת הכתוב הוא שלא לעשות דין לעצמו, ע"כ ל"ש בזה ניתן לתשלומין. אך סוגי' הגמרא קשה להר"מ דאיתא להדיא דמש"ה ל"ח משכון דאינו לוקה ומשלם ע"ש בהה"מ, והנה לחומר הקושיא י"ל דהנה נחלקו הפוסקים במשכנו שלא ברשות אם חייב באונסין או לא והש"ך הכריע מדברי הר"מ והר"א הנ"ל דחייב באונסין דהוי כמו גזלן וכן משמע מסוגית הגמרא דלא משכחת לה אפי' למאן דאמר קיימו ולא קיימו דאם נשרפה חייב לשלם, והרמב"ן במלחמות בסוף שבועות הדיינין ס"ל דפטור מאונסין ותי' הגמרא ל"ק רק למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו ע"ש, ולפ"ז י"ל נהי דהר"מ ס"ל דלא כהרמב"ן דחייב באחריות י"ל דהיינו דוקא למאן דאמר קיימו ול"ק דעובר הלאו בנטילת המשכון והוי אז כמו גזלן ע"כ חייב באחריות, אבל למ"ד ביטלו לשיטת הר"מ דעיקר האיסור הוא בשעת הביטול דמש"ה מתרין אותו בשעת הביטול ואם נאבד מעצמו פטור אע"פ שלא קיים העשה י"ל דא"ח באונסין דלא הוי כמו גזלן בנטילת המשכון, ולפ"ז י"ל קושית הה"מ הנ"ל די"ל דהר"מ ס"ל הפי' אינו לוקה ומשלם דתרוויי' לא עבדי' לי', ומ"ש שהק' מר"י דס"ל ממונא משלם י"ל דהיכ' דהאי' הוא משום שעשה עול נגד חבירו הוי כמו חובל בחבירו דאע"ג דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם, רק עיקר קושי' התוס' היכא דפקע הממון למה לא ילקה עי"ש, י"ל לשיטת הר"מ דס"ל מ"ד בטלו ול"ב ס"ל התראת ספק ל"ש התראה, וכיון דבשעת הביטל ע"כ עדיין הי' קיים דאל"כ ל"ה ביטל ואז הי' הדין שישלם מה ששרף המשכון ולא הי' אפשר להתרות בו התראה ודאית לענין מלקות דאם לא ימות אין כאן מלקות וע"כ אין לחייבו וע"כ פטור ממלקות כיון דבאותו שעה ששרף המשכון אז בא לו חיוב המלקות וחיוב התשלומין בב"א ואלו הי' נשרף ממילא הי' פטור וכמו שכתב' דלמ"ד בטלו י"ל דפטור מאונסין אבל הר"מ פסק שפיר לשיטתו כמ"ד קימו ול"ק ולדידי' חייב באונסין דהאיסר הוא מיד בשעת נטילת המשכון והוי כמו גזלן וע"כ ליכא לפטרו משום אינו לוקה ומשלם דחיוב המלקות בא לו בשעה שנטלו והתשלומין בשעה שנאנס רק דק' נימא דהוי לאו שניתן לתשלומין כמו גזל וע"ז תי' הה"מ שפיר דל"ד לגזל דעיקר החיוב הוא משום נטילת המשכון לא בשביל חיסר ממון, רק דאפ"ה ליכא לחיובי' למ"ד בטלו כיון דבאותו פעם שביטלו בא לו חיוב ממון והמלקות ביחד, והנה ס' זו לחלק דלמ"ד ביטלו א"ח באונסין י"ל דלא שייך רק לס' הראשונים דההתראה צריך להיות בשעת הביטל דאז היא עיקר האי' [עי' לשון הריטב"א בחי' משמע להדי' כמ"ש] י"ל דקודם הביטל א"ח באונסים אבל לפי' הרבינו מאיר הנ"ל דאף למ"ד ביטלו התחלת האיסר הוא בשעת עבירת הלאו, ולפ"ז תיקשי למה לא יתחייב באונסין למ"ד ביטלו כיון דנטילת המשכון הי' בעבירה וקשה לחלק בין למ"ד קיימו ובין למ"ד ביטלו אבל לפי' הראשונים א"ש ועי' היטב:
ונראה דלהר"מ לשיטתו מוכח דלא כפי' התו' דלפי מ"ש התו' לא מוכח כלל דהיכא דאיכא חיוב תשלומין ל"ש מלקות ואדרבה התוס' כ' להיפך דממונא משלם רק משום נל"ע פטור, ול"ה בטלו דעדיין יוכל לשלם ולמ"ד קיול"ק משכחת כנ"ל והר"מ ס"ל דכל היכא דאיכא תשלומין ליכא מלקות ומש"ה פסק בכל לאוי דגזל ואונאה ליכא מלקות [ועי' מוהרש"א ר"פ א"נ] וי"ל להרמב"ם לשיטתו, דהתוס' הקשו שם מה מקשה רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל הואיל ואתי מריבית ואונאה הא אין מזהירין מן הדין ותי' דבגזל בל"ה אין לוקין דהוי נל"ע וק' הא משכחת לה לשיטת התוס' בקיול"ק כגון שהתרה בו להחזיר הגזל ולא החזיר אך התוס' לשיטתו דס"ל דר"י ס"ל בטלו ול"ב והלכה כר"י ע"כ א"ש דבטלו לא משכחת בגזל כתי' הגמרא אבל הר"מ ס"ל להלכה קיימו ול"ק לפי' גי' דר"י ס"ל כן והדרי' קושי' התוס' לדוכתי' דל"מ למילף גזל מריבות ואונאה דאין מזהירין מן הדין וניסתר תי' דהוי לאו הנל"ע דהא משכחת לה בקי' ול"ק בגה"ג ע"כ מוכח כמ"ש הר"מ דכל הנהו דניתן לתשלומין אף בלא נל"ע פטור וע"כ ל"ש בגזל מלקות כלל ועיין היטב בכ"ז ועוד הארכתי בזה בחי' על ב"מ:
סליק
סוף הספר