חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סו:
פרק אלו דברים
גמרא אשכחן דדחי שבת דדחי טומאה מנ"ל ע' כל הס גיא, הר"מ כתב פ"ד מה' ביאת מקדש כך למדו מפי השמועה דיחידים דוקא נדחין ולא צבור וי"ל דל' מפי השמועה משמע דמדרשא דקרא ל"מ למילף זולת שהי' מקובל כך ולמה ל"ה ילפותא גמורה כדאמר אביי טמא לנפש ל"ל ע' שם, ונ"ל ע"פ מאי שהקשה בס' צל"ח על הר"מ שפסק [פ"ג מה' ב"מק] כר"י דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב ולר"י מסיק הגמ' שפיר קאמר ר"ש, ור"י האי מבעי' לי' לכדתני' ר"א אומר יכיל דחקו וכו', והר"מ פסק דלא כר"א אלא כרבנן ונמצא דבריו סותרין, ולכאורה הקושי' לק"מ דע"כ קושית הגמרא ל"ה ל"ל לר"י לילף מחנה שלישית במצורע ממחוץ למחנה מושבו למה לא יליף כר"ש דהא מצינן למימר דס"ל דלא כר' נתן וא"כ זב חמיר ממצורע דמטמא בכ"ש וע"כ צריך מחוץ למחנה למחנה ג', רק דקושי' הגמ' הוא ע"מ דיליף זב מלא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה כו' ת"ל דבל"ז מוכח מדהוצרך למיכתב זב כקושית ר"ש יאמר טמאי מת וא"י זב ועכ"פ במאי דס"ל לר"י מחוץ למחנה ג' ולא לנתקו לעשה לזה אין צריך לומר דהוי משום דס' כר"א וע"כ שפיר מצי הר"מ לחייב בדחקו כרבנן דר"א ואפ"ה לא הוי מצורע נל"ע דצריך למחנה ג', ואם נאמר דזה הוא דוחק להמציא מחלוקת שלישית דלא כר"י ודלא כר"ש יש מקום לקושית הצל"ח, אך לפענ"ד נראה דאין זה דוחק כלל, גם י"ל דלכאורה קשא על ר"ל דיליף פסח דוחה טומאה מוישלחו וגו' והקשו התוספות לר"ש פסח דדחי טומאה מנ"ל, ולכאורה אף לר"י קשה דהא צריך לכתוב זב ומצורע למחנה שני' כדי שיכתוב עליהם ולא יטמאו מחניה' ליתן מחנה לזה ומחנה לזה ובלא לא יטמאו את מחניהם לא סגי די"ל לדחקו כתי' הגמ':
**(הג"ה שוב ראיתי שכבר הרגיש מהרש"א בקו' זו והניחו בי"ל ע"ש שהק' על ד"א וקו' מהרש"א י"ל פשוט דלפי תי' ר"ל ל"צ לומר כלל דאתי לדחקו וכמ"ש בפנים אך קושיתי עדיין אינו מיושב היטב מנ"ל למדרש ב' דרשות הא לכתוב זב כדי לכתוב אח"ז ול"י את מחניהם ליתן מחנה לזה כו': ע"כ)**:
וצ"ל דהא דמוקי הגמ' לדחקו הוא לפום תי' דאביי דנפקא ליה מלנפש אדם דפסח דוחה טומאה אבל לתי' ר"ל י"ל דזב ומצורע צ"ל לומר לך יש שעה כו' ומלא יטמאו את מחניהם צריך ילפינן מחנה לזה כו' ולא צריך לתירוצא דדחקו רק אליבא דאביי, והנה מה שהקשה אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע ג"כ לא קשי' אליבא דאמת דזב מטמא בכ"ש ולא נוכל למילף מזב מצורע רק אחר דאסיק אביי דמצינן למילף מלנפש אדם דהוא מיותר הקשה הגמרא שפיר על ר"י שפיר קאמר ר' שמעון דליכא למימר לכדר"ל דהא מצי למילף מלנפש אדם והוצרך הגמ' לומר לדחקו והנה באמת צ"ע דהתוס' הקשו לר"ל ק' לר"ש מנ"ל דפסח דוחה טומאה, והנה בספרי איתא דיליף לה מבמועדו דסתם ספרי ר"ש ולא קשי' קושית התוס' ולפ"ז קשה כמו דר"ש ע"כ לא דרש לנפש אדם מדהוצטרך לילף מבמועדו הכי נמי יש לומר דר"י ל"ד לנפש אדם ונפקא לי' מדרשא דר"ל ומנ"ל דחקו, וע"כ צ"ל דהסוגי' קאי אדאביי דיליף לי' מלנפש אדם וע"כ הקשה הגמרא שפיר רק לשיטת אביי, וע' בסוגיא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דיליף רב מדכתיב ויהיו אנשים אשר היו טמאים וגו' איש איש כי יהיה טמא וגו' מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בערב פסח וממאי דהכי הוי פי' רש"י דלמא משום הכי כתיב לנפש אדם להורות דל"מ מטומאת ערב ס"ל כר"י דאמר למ"מ נטמאו ולא הי' יכולים לטהר וע"כ לרב הוי לנפש אדם מיותר אבל לעולא התם דס"ל שוחטין וזורקין ולא דייק ביום ההוא י"ל דנפ"ל מלנפש אדם דמיירי ע"כ בטומאה אריכא וע"כ י"ל דקושית הגמ' הוא לדידן א"נ רי ס"ל כרב ומצי למילף מלנפש אדם דפסח דוחה טומאה אבל באמת י"ל כמו דר"ש ל"ד לנפש אדם ה"נ ר"י ל"ד וצריך לכתוב זב ומצורע וכדר"ל, גם י"ל לפמ"ש הר"מ דעל טבול יום דמת אין שוחטין אפי' לאחר הזאה וטבילה י"ל דלנפש אדם להכי הוא דאתי להורות שיש חילוק בין טמא לנפש לשאר טמאות וע"כ צריך לילפותא דר"ל רק מחמת דלאביי הוי קשה יאמר זב וא"י מצורע הוצרך לילף מלנפש אדם, ובאמת דלא כדינו של הר"מ אבל אליבא דאמת דמסיק מצורע אינו חמור די"ל הואיל וזב מטמא בכ"ש י"ל כדר"ל וממילא לא צריך לנפש אדם, וי"ל כשיטת הר"מ לחלק בין טבול יום דמת לבין טבול יום דשרץ וג"כ לא מוכח דר"י סבירא לי' דחקו רק כ"ז הוא לתי' דאביי:
ולפי"ז י"ל ג"כ קושית הפ"מ במאי דפסק הר"מ דלא כר"ח דמצורע הוי נל"ע, די"ל דזה הוא ג"כ לפום תי' דאביי דהוי צריכן למימר דר"י ס"ל כר"א דחקו פטורים ע"כ הוי מסתבר לי' לפסוק כר"ש אבל לר"ל כ"ז ליתא דכיון דלא צריך לומר דס' כר"א ממילא ראוי לפסוק כר"י, והנה במאי דיליף ר"ל מוישלחו כו' אלא יש לך שעה כו' ואיזה זה פסח הבא בטומאה ק' למה פרט פסח הבא בטומאה הו"ל לומר כל קרבנות ציבור שבאין בטומאה, וצ"ל דודאי אלו ל"ה לנו שום מקום רמז בתורה שדוחה טומאה לא הוי מצי למילף מוישלחו יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחים ואין ט"מ משתלחין ואיזה זה קרבנות צבור הבאין בטומאה, דלמא אתי לאורוי' שום זמן אחר כיון דאין לנו שום רמז דקרבן ציבור ידחה טומאה רק עכשיו דכתי' איש איש, די"ל דמשמעותא איש נדחה ואין ציבור נדחין רק די"ל בקושית הגמרא דלמא ציבור ל"ל תקנתא ע"כ מחמת ילפותא דוישלחו כל צרוע יש לנו ראי' למדרש איש נדחה ואין ציבור נדחין, וע"כ קאמר ר"ל שפיר ואיזה זה פסח הבא בטומאה דמכח זה מוכח דהפי' הוא איש נדחה ואין ציבור נדחין [ואין להקשות למה לן כולי האי הו"ל לכתוב לימוד גמור שאין ציבור נדחין גבי איש איש ול"ה צריך לדרשא אחרת לגלוי על איש איש, די"ל דהו"א אף בטומאת זיבה וצרעת אינו נדחין דהא דכתי' טמא לנפש י"ל דאתי להחמיר בט"י דמת כשיטת הר"מ] ולפ"ז י"ל מאי שאמר הר"מ מפי השמועה די"ל דדרשה דכל צרוע ל"ה רק ראי' על הפי' הנ"ל באיש איש שאין ציבור נדחין ועיקרא אתי לארוי דזבין ומצורעין נדחין בציבור ועיין היטב בכל זה:
ויש להביא ראי' לפסק הר"מ דט"י דמת אין שוחטין עליו וכמ"ש דראי' מדכתי' טמא לנפש ממ"ד בספרי סי' ס"ה דמועדו אפי' בטומאה, וקאמר והלא דין הוא מה פרה אין דוחה שבת ודוחה טומאה פסח שדוחה שבת א"ד שידחה טומאה [ופי' הז"ר הא דפרה דוחה טומאה היינו מה דטבול יום כשר בפרה] פסח שני יוכיח שדוחה שבת ואד"ט ע"כ צריך במועדו, ולכאורה תמי' טובי מאי מקשה הספרי ל"ל במועדו הא מצינן למילף בק"ו מפרה הא מפרה לא מוכח רק דט"י כשר, וצריך להתיר אפי' קודם טבילה או טמא מת בששי שאי אפשר לו לטבול היום וצ"ג ולשיטת הר"מ דטמא לנפש היינו אפי' ט"י, ולפ"ז י"ל דהספרי סבר ג"כ דרשא דאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין רק הו"מ לפרש ציבור ל"ל תקנתא כקושי' ר"ל ע"כ יליף מק"ו וע"כ טבול יום מיהת נדחה בציבור וא"כ ע"כ ליכא לפרושי ציבור ל"ל תקנתא כיון דקרא מיירי מט"י, וע"כ הפי' ציבור עבדי בטומאה ומוכח ממילא דאפי' טמא גמור מותר בציבור כיון דקרא בכל טמא מיירי גם לט"י ל"צ דמצי למילף מק"ו וע"כ הוצרך לדחות הק"ו דפסח שני יוכיח, וזה נ' ראי' נכונה לפסק הר"מ ולפ"ז הי' אפשר ליישב הקושיא הנ"ל על הגמרא בפשיטות דלמאי דמסיק דלא מצינן למילף מצורע מזב דלמא מש"ה לא יליף ר"י מחנות כר"ש, דס"ל דמצורע וזב אתי ליש לך שעה כדר"ל כיון דעכשיו ל"ק קושית אביי, די"ל קושית הגמרא היא לר"י לשיטתו דס"ל לקמן דפסח שני דוחה טומאה ולא צריך קרא לדידי' דמצי למילף מדרשת הספרי ומאיש איש כמש"כ, אמנם עדיין נ"ל דע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דקושי' הגמ' הוא דוקא לשנוי' דאביי דיליף מטמא לנפש דאין ציבור נדחין דצריך להבין על הספרי דיליף ממועדו דדחה טומאה, א"כ לידחי שאר טומאות ג"כ ומנ"ל דדוקא טמא מת [והנה גם על התוס' דר"פ הי' ק"ל דכ' דברייתא דלקמן נפ"ל מדרשא דמועדו אפי' בטומאה, וק' א"כ מה"ת לומר דוקא טמא מת כיון דמשמעות מועדו משמע בכל ענין והי' נ"ל דאחר דידעינן דפסח דוחה רק טומאת מת, שוב ל"צ למילף מגז"ש תמיד מפסח, די"ל דנפ"ל ממשמעות מועדו, ואפ"ה לא מוקמינן לי' רק בט"מ כדאשכחן בפסח, אבל אם נילף פסח גופי' ממועדו ק' מנ"ל דוקא טומאת מת, ובזה י"ל מ"ש התוס' על ר"ל לר"ש מנ"ל דפסח דוחה טומאה וק' לפמ"מ אינהו גופי' בר"פ דמצי למילף ממועדו מה הקשו דלמא ר"ש ס"ל ג"כ דילפינן ממועדו, ולפמ"ש א"ש דא"כ אפי' טומאת זיבה נמי, אבל על הספרי קשה:
ע"כ נ' די"ל דהספרי ס"ל ג"כ דרשת ר"ל, יש לך שעה שמצורעים משתלחים ואין טמאי מתים משתלחים, רק דמזה לחוד לא מצינו למילף כל כמה דלא אשכחן מקום ללמוד דדוחה טומאה רק דמוישלחו ילפינן דלאו כל טומאה הותרה וכמ"ש לעיל דמש"ה כ' הר"מ מפי השמועה למדו, ולפי זה ממילא מוכח ע"כ דקושית הגמרא הוא דווקא לאביי דילוף מטמא לנפש דליכא למימר כמש"כ לעיל, דמש"ה מקשי שפיר קאמר ר"ש דליכא למימר דצריך לדרשא דיש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחים ואין ט"מ משתלחים דלר"י מצי למילף מק"ו מפרה וליכא למימר פסח שני יוכיח, ולפמ"ש לעיל דלפ"ז ממילא מוכח מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין דליכא למימר ל"ל תקנתא דהא בט"י עכ"פ אית להו תקנתא מקו' וטמא לנפש אתי לט"י לשיטת הר"מ כמ"ש לעיל דהא צריך וישלחו למעט זבים ומצורעים דל"נ כל טומאה הותרה בציבור אלא מוכח דקושי' הגמרא היא דווקא לאביי דס"ל לדרשא פשוטה מטמא לנפש, אבל לפמ"ש הר"מ דט"י דמת אין שוחטין עלי' יש לומר דטמא לנפש להכי הוא דאתי ובאמת קושי' הגמרא לק"מ ולאביי דהוי ק"ל נימא דיש לך שעה שזבים וט"מ משתלחים ול"א אדעתי' די"ל מצורע חמור הוכרח לומר דטמא לנפש אתי לאין ציבור נדחין, אבל למאי דאסיק די"ל מצורע חמור, י"ל דטמא לנפש אתי לט"י ואין ציבור נדחים ילפינן מוישלחו יש לך שעה וכו', ולפ"ז יש ליישב ק' התוס' שהקשו על ר"ל קשה לר"ש דילף מוישלחו ג' מחנות מנ"ל דאין ציבור נדחין, ולפ"ז י"ל דר"ל ס"ל ג"כ דמצינו למילף מטמא לנפש רק דאיהו ס"ל כרב לקמן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וס"ל כר"י טמאי מת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ, וילפינן מטמא לנפש על טבול יום דמת שאין שוחטין עליו וע"כ לא מצי למילף מזה אין ציבור נדחין, אבל ר"ש י"ל דס"ל כשיטת ר"ע רבו שהי' נשמו מישאל ואלצפן או ארונו של יוסף ל"ד ביום ההוא וממילא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וע"כ טמא לנפש מיותר וילפינן מיני'] דאין ציבור נדחין ור"ל אתי אליבא דידן, ועי' לקמן ברש"י דמשמע להיפך למאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא ס"ל מי לא עסקינן כו' י"ל דיליף לי' מטמא לנפש כמ"ש רש"י לקמן ממאי דהכי הוי, ופי' רש"י דלמא הואיל וכתי' טמא לנפש מוכח דלאו בז' הי' דמשמע טמא לנפש [ולשיטת רש"י י"ל בהיפך דר"ל ס"ל כעולא, אך דברי רש"י אינם מוכרחים די"ל דקושי' ממאי דהכי הוא, דמצד הסברא ודאי שוחטין וזורקין עליו כיון דבלילה מצי לאכול וע"כ ממילא מוקמינן לקרא בטמא שאין זמנו לטבול היום וי"ל לשיטת הר"מ כמ"ש]:
ועוד נ"ל להוכיח מזה כמ"ש הסמ"ג דר"ח דאמר מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, לא ידע מפלוגתא דר"י ור"ש, ולכאורה דחיקא מילתא לומר כן ושע"כ פ' הר"מ דלא כר"ח, ולדעתו ע"כ אביי דמקשה יאמר זב ואל יאמר מצורע וכו' וק' בשלמא מזב יליף שפיר דע"כ לדרשא אתי לר"י, דליכא למימר דאתי למחנה שני' דא"כ ל"ל ל"י את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה הא ממילא מוכח מיתורא כמ"ש ר"ש, אלא וודאי דמש"ה כ' ל"י מחניהם להורת דזב לאו להכי הוא דאתי, רק דממילא עכשיו דכתי' זב וקאי עלי' ל"י את מחניהם מוכח ליתן מחנה לזה אבל זב גופי' איצטריך לדרשא דיש לך שעה, אבל על מצורע לק"מ יאמר זב ואל יאמר מצורע דהא לר"י דלא ס"ל נתקו לעשה ק' כיון דמחנה שלישית יליף מלחוץ למחנה דכתיב גבי מצורע, וזה ל"ה רק עשה וע"כ כיון דכתי' בפ' וישלחו וקאי עלי' ל"י את מחניהם ע"כ הוי לאו, וא"כ ע"כ צריך לכתוב מצורע ומה קושי', וע"כ לומר דאביי לא ידע מפלוגתא דר"י ור"ש וע"כ אין תימה לומר דגם ר"ח לא ידע וכמ"ש הסמ"ג, אבל על ר"ל אע"ג דנקט לי' זב ומצורע י"ל דעיקר ילפותא הוא מזב, דמכח ע"כ דלדרשא קאתי הואיל והוצרך לכתוב ג"כ ול"י את מחניהם, ועיין היטב בכל זה:
בד"א נראה ליישב הקושי' הנ"ל על אביי לשיטת הר"מ דטמא לנפש חמור דאפי' על טבול יום אין שוחטין א"כ דלמא טמא לנפש אתי לטבול יום, וע"כ כתבתי לעיל די"ל אביי ס"ל כעולא וסוגי' הגמרא דכאן אזלא באמת שלא אליבא דהלכתא והוא דחוק קצת, שוב ראיתי בצל"ח שתמה ג"כ בזה על הר"מ ולא מצאתי ישוב בדבריו לקושי' זו, ונ"ל ע"פ מ"ש הר"מ עוד דוקא טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליו אם נטמא בטומאה כזו וטבל והזה על טבול יום זה אין שוחטין עליו אבל על טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח, אם הי' טבול יום מטומאה זו שוחטין וזורקין עליו, והוא תמוה מנ"ל להר"מ חילוק זה, וע' בהראב"ד, ונ"ל ע"פ מאי דיש לדקדק שם בסוגיא דקאמר דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכתיב כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ וכ"ת מנ"ל דהכי הוא ס"ל כר"י דאמר טמא מת שחל שביעי שלהם בע"פ היו דכתיב ולא יכלי לעשות הפסח ביום ההוא וקשה דלפ"ז למה קאמר בתחלה מי לא עסקינן כיון דמזה לא מוכח, וראיתי בצל"ח דהרגיש דקדוק זה, ועוד תמו' לשיטת הר"מ כיון דע"כ טבול יום דמת חמור וכיון דרב מודה דעל ט"י דשרץ שוחטין וזורקין מנ"ל למילף דקודם טבילה אין שוחטין מדאין שוחטין על טמא מת הא טמא מת ע"כ חמור דאפי' על ט"י אין שוחטין וזורקין, והכ"מ נדחק מאוד בזה לומר דמדמי רב טמא שרץ קידם טבילה לטמא מת לאחר טבילה, ונ"ל לפמ"ש הר"מ בה' נזירות הטעם שיש חילק בנזיר על איזה מגלח ועל איזו אינו מגלח הוא מדכתיב בנזיר כי ימות מת עליו ולא כתיב כי יטמא לנפש משמע עד שיטמא בגופו של מת ע"ש, ולפ"ז י"ל דבתחלה כתיב אנחנו טמאים לנפש אדם ואח"כ כתיב כי יהיה טמא לנפש, והנה לנפש אדם י"ל דבא להורות על טומאת מת עצמו וכמו שאמר ר' יצחק שהיו טמאי מת מצוה, ולפמ"ש הכ"מ דודאי כבר טבלו ואפ"ה נדחו והוא ממה שהשיב להם משה איש איש כי יהי' טמא לנפש וגו' וכיון דטמא לנפש הוא טומאה שאין הנזיר מגלח מוכח עכ"פ דבטומאה שאין הנזיר מגלח אין שוחטין קודם טבילה דנהי דליכא לאוכוחי דאף לאחר טבילה אין שוחטין די"ל כי יהיה טמא היינו קודם טבילה מ"מ מוכח דקודם טבילה עכ"פ אין שוחטין, ומוכח דהכתוב השוה טמא שרץ קודם טבילה לטמא ט"מ שהנזיר מגלח אף לאחר טבילה, ולפ"ז אתי דברי רב שפיר דלא יכול להוכיח מיום ההוא דהוי טמאי' ממת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ דהא הם הוי ע"כ חמורים מטמא שרץ דאפי' אחר טבילה אינם רשאים לשחוט עליהם ע"כ הוכיח מכי יהיה טמא לנפש דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח רק דקשה מנ"ל דהוי בשביעי וע"ז קאמר שפיר ס"ל כדר"י וכיון דהשאלה היה בטמאי מת שחל ז' שלהם בע"פ א"כ בשלמא אי אמרינן דהתשובה הי' בטמאי טומאה בז' אף דהוי קודם טבילה י"ל דדמי לטומאה מן המת שהנזיר מגלח לאחר הטבילה וע"כ היה התשובה מעין השאלה, אבל אי ל"ה בז' ואפי' בלילה אינם ראוים לאכול כלל ולא היה התשובה מעין השאלה דעיקר שאלתם היה יזרוק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים כמ"ש רש"י וע"כ א"ש דהוצרך לומר מי לא עסקינן דעיקר ראי' רב הוא מכי יהי' טמא לנפש דהיינו טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח, ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל על אביי דאמר לנפש למה לי והקשינו דלמא אתי להורות דטמא לנפש הוא חמור דאפי' על ט"י אין שוחטין וזורקין, ולפמ"ש א"ש דטמא לנפש הוא טומאה שאין הנזיר מגלח ושחו"ז עט"י וע"כ ל"ה רק כטמא שרץ ע"כ לנפש מיותר:
ועפ"י הדברים האלו אשכחן פתרא ליישב דברי הספרי התמוהים שכ' בפ' בהעלותך פסקא ס"ט איש כו יהיה טמא לנפש זה דבר ששאלו או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאלו ואח"כ כתב טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש שאר טמאים מנין הריני דן מטמא ודרך רחוקה כו' הצד השוה שבהן שא"י לעשות את הראשון ועושין את השני אף כל וכו' ותמה הזית רענן עמ"ש כי יהי' טמא זה דבר ששאלו או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאלו פשיטא הא אנו רואים שהוא כך, וכתב לישב שהיה קשה להספרי דהו"ל לומר כל מי שא"י לעשות הראשון יעשה את השני ע"כ כתב שכן דרך להשיב על מה ששאלו ואח"כ מוסיף אף על מה שלא שאלו וזה פי' שואל כענין ומשיב כהלכה ע"כ, ולפ"ד אין קשר למ"ש הספרי אח"כ שאר טמאים מנין, גם צ"ע בסוגיא דר"פ מי שהי' טמא דתני להדיא למה נאמר טמא ודרך רחוקה אלא שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין, גם אית' טמא למה נאמר דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי', ולפמ"ש י"ל ע"נ דכיון דהם שאלו אנחנו טמאים לנפש אדם דהוי ט"מ שהנזיר מגלח והתשי' הי' כי יהי' טמא לנפש די"ל דהוי טמא מת שאין הנזיר מגלח, ולפ"ז הוי מצי לפרש דהתשו' לא הי' ע"מ ששאלו, ואדרבה מכללה יש לשמוע דדוקא טמא לנפש יש לו תקנה בשני הואיל ול"ה טומאה חמירא אבל טומאה שהנזיר מגלח דהיינו לנפש אדם לית לי' תקנתא, ולפ"ז לא הוי מצי למילף זבין וזבות במה הצד מטמא ודרך רחוקה שא"י לעשות ראשון ועושין בשני די"ל טומאת מת שהנזיר מגלח יוכיח, ע"כ הקדים הספרי כי יהי' טמא לנפש זה דבר ששאלו דאין סברא כלל לומר שהתשוב' לא היה כלל על השאלה, וצ"ל או דהספרי ס"ל לנפש משמע טומאה שנזיר מגלח ודלא כהר"מ מ"ש בהלכות נזירות או די"ל אף לשיטת הר"מ שכ' אי הוי כתיב לנפש הו"א כל טומאת, י"ל דלנפש כולל הכל וע"כ שפיר קאמר הספרי דהי' התשובה על ששאלו שלא נימא התשו' הי' דוקא על טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח וע"כ קאמר שפיר אח"כ דלפ"ז מצינן למילף במה הצד שאר טמאים, והנה לרב דס"ל דאשוח"וז על טמא שרץ וס"ל לחלק בין ט"י דמת בטומאה שהנז"מ ובין ט"י דמת שאין הנזיר מגלח נראה דס"ל טמא לנפש אינו סובל רק טומאה שאין הנזיר מגלח דאל"כ יהי' טמא לנפש סובל שני פירושים בטומאה שהנזיר מגלח אפי' לאחר טבילה ובטומאה שאין הנז"מ דוקא קודם טבילה וזה דוחק, או צ"ל דהפי' הוא רק טומאה שאין הנזיר מגלח רק דילפינן מני' ממילא טומאה שהנזיר מגלח לאחר טבילה, ולכאורה קשה דלמא הואיל וחייבים עליו על ביא' מקדש הוא חמור אפי' לאחר טבילה, וצ"ל דנפקא ליה מאיש איש דמרבינן שאר טמאים ובזה א"ש דהספרי יליף שאר טמאים במה הצד מטמא ודרך רחוקה ובגמרא יליף מאיש איש ולמ"ש א"ש דלמאן דס"ל כר"י טמאי מת בז' הי' ומוכיח שהי' טבול יום ואפ"ה נדחו ומוכח לחלק בין טומאה שהנז"מ וא"כ לא מוכח כלל מהתשו' איש כי יהי' טמא לנפש לטומאה שהנז"מ וממילא גם שאר טמאים לא מוכח ע"כ צריך לרבוי דאיש איש, והספרי י"ל דאזיל לשיטת ר"ע דל"ס לי' טמאי מ"מ בז' שלהם ול"צ לחילק הנ"ל, וא"ש [ועי"ש בספרי קודם לאותו פסקא אמר ר' חידקא וכו' מ כח להדי' דס"ל שלא הי' יכולים לאכול אפי' בערב וע"כ דס"ל דלא הי' בז'] ובזה י"ל ג"כ לשון הר"מ שכ' הא דטומאה דחוי' בציבור ילפינן מפי השמועה דכתיב אנחנו טמאים לנפש אדם מפי השמועה למדו שיחידים הם שנדחו אבל ציבור אינם נדחין בטומאת מת דקדק לכתוב בטומאת מת ולא הביא כלל קרא לנפש דילפינן מיני' כמ"ש אביי ולפמ"ש י"ל דהו"מ למימר דלמא דווקא בטבול יום של טומאה שהנז"מ אין ציבור נדחין, או בטמא של טומאה שאין הנז"מ כמו טמא לנפש. אבל ט"מ שהנז"מ קודם טבילה, או בששי שלו עדיין לא ידעינן לרב ע"כ הוצרך לומר מפי השמועה למדו * ולפ"ז י"ל ג"כ כמו בדרך ראשן דר"ל ס"ל כרב ול"מ מלנפש רק טומאה שאין הנז"מ ע"כ הוצרך לילף מיש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין דמשמע רק זבין ומצורעין ואפ"ה הוצרך לילפותא דאיש נדחה כמ"ש לעיל דאל"כ לא עלתה עה"ד לאוקמי קרא בהכי אבל ר"ש לשיטתו דהיא סתם ספרי מדאמר על מה ששאלו מוכח דל"ס לחלק בין טומאה שהנז"מ, לדידי' שפיר מצי למילף מטמא לנפש כאביי ואתין דברי הר"מ על נכון ועיין היטב בכל זה:
**(הג"ה גם י"ל דלנפש אינו מיותר לפי זה דווקא ט"מ שאין הנז"מ אין חייבין על ביאת מקדש אבל שאר טמאים חייבים על ביאת מקדש כדאמר ר"מ בנזיר ס"פ כה ג לא תהא זו קלה מן השרץ וע"כ ל"מ למילף טבול יום דמת רק מטמא לנפש]:ע"כ הגה"ה)**:
שוב הי' נ"ל להמתיק הדברים הנ"ל דהא דיליף הספרי מבמועדו ותחלה רצה לילף מק"ו מפרה, וק' דלפי זה מנ"ל דוקא ט"מ וכ' לעיל דהספרי סמך על דרשא דר"ל יש לך שעה, ולכאורה קשה א"כ למה לי במועדו או הק"ו הו"מ למילף מדרשא דר"ל וממילא הוי מוכחינן מזה דהפי' איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמו שכ' לעי' בכוונת הר"מ וי"ל, אמנם נ' די"ל לפמ"ש הזית רענן די"ל מבמועדו לא מרבינן רק טומאת מת עי"ש רק דק' בהו"א דרצה לילף מק"ו וע"כ דסמך אדרשא דאיש נדחה כמ"ש לעיל דאל"כ דלמא דוקא טבול יום וא"כ ק' נימא ה"ה כל הטמאים ועכ"ל דזה דווקא להספרי לשיטתו, דנפ"ל שאר טמאים מבניי' דטמא ודרך רחוקה, אבל בקרא לא כת' רק טמא לנפש וא"כ ממילא כי מרבינן איש נדחה ואין ציבור נדחין אף דילפינן דיחיד עושה פ"ש אפי' בשאר טומאת, מ"מ בהדי' לא כתי' וריבוי דאין ציבור נדחין י"ל דלא קאי רק אמאי דכתי' והנה כבר כתבתי דבגמ' דריש שאר טמאים מאיש איש וצריך להבין למה לא יליף מבניי', ונ"ל פשוט כיון דבגמ' דריש לנפש אתי להורות שום דבר לאביי דאין ציבור נדחה בט"מ או לרב כמ"ש לעיל, וכיון דלנפש להורת שום דבר אתי י"ל דאתי למעוטי ול"מ למילף מבניי' דטמא ודרך רחוקה דדלמא לנפש למעוטי קאתי, וע"כ אמר אביי בגמרא וכ"ת והתני איש איש וע"כ צריך דוקא לרבוי דאיש איש, ולפ"ז י"ל הפי' בספרי הנ"ל כי יהי' טמא זה דבר ששאלו, היינו דבשביל זה לא מצינן לומר לנפש למעוטי אתי דאורחי דקרא הוא הואיל והם שאלו טמא לנפש השיבו להם טמא לנפש, וכיון דלנפש משום אורחי דקרא כתי' שפיר יליף הספרי שאר טמאים מבניי' אבל אביי הוצרך להביא דרשא דאיש איש, ולמאן דיליף מאיש איש אי הוי ילפינן מאיש נדחה ואין ציבור נדחין ממילא אף בשאר טומאת אינם נדחין כיון דקרא מיירי מכל טומאת, ועי' תי"ט ר"פ מי שהי' טמא דזה תלוי בפלוגתא דר"ע ור"י אי אמרינן דברה תורה כלשון ב"א והיא פלוגתא בכריתות ספ"ב בשפחה חריפה ועי"ש במשנה בגמרא הגי' ר' יהודה מוכח דר"י ס"ל דלא דברה תורה כלשון ב"א וא"כ ע"כ דריש איש איש לשאר טמאים, וא"כ ע"כ צריך לדרשא דר"ל דאל"כ אף שאר טמאים לא יהי' נדחין בציבור וע"כ מוכח כמ"ש לעיל דקושי' הגמרא על ר"י הוא הכל לאביי:
גם הי' נראה לי די"ל הא דלא ילפינן מבמועדו רק ט"מ היינו למ"ד דחוי' בציבור ועיקר קרא דוינזרו מקדשי בני ישראל דילפינן מני' טמא אף בציבור מיירי שפיר מצינן למימר דלא מרבינן רק ט"מ משא"כ למ"ד הותרה [וי"ל דה"ט דס"ל הותרה אע"ג דלכל הענינים דצריכ' לדחות הוי בגדר דחוי וכמ"ש ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, והכא אמרינן הותרה ולא צריך למהדר אטהורים, היינו טעמא כיון דטמא אפי' בדיעבד מחלל עבודה לא שייך לומר בגדר דחוי דאם הי' טומאת הגוף איסור ופסיל דטומאה ל"ה קרבן כלל ול"ד למילה בצרעת וכדומה דנהי שעושה איסור ועובר הלאו מ"מ המצוה נעשה, אבל הכ' אי הוי דחוי ס"ל לר"י דל"ה מצוה כלל] ול"ד לקרבן יחיד דבדיעבד מרצה ציץ אבל לכתחי' להתיר עד"ז ל"ד לשאר מקומות וע"כ ס"ל התרה וכיון דאמרינן הותרה ע"כ דוינזרו לא קאי על ציבור ממילא אין סברא לחלק בין ט"מ לשאר טומאת ולומר דקרא דוינזרו קאי על צבור לענין זב ולא לענין ט"מ, וע"כ א"כ ילפינן מבמועדו הוי לי' לרבות אפי' שאר טמאים, אבל מאן דס"ל דחוי, שפיר מצינן למימר כס' הז"ר הנ"ל דלא מרבינן מבמועדו רק טמא מת, ולפ"ז דר"ש לשיטתו מצי למילף מבמועדו משא"כ [לדידן] אף מבמועדו לא מצי למילף ודוק, וי"ל ראי' ממ"ד ר"פ מי שהי' טמא ר"ע ס' אין שוח"וז על ט"ש ואנא סבר שח"ז והקשו התוס' תימא דמאן דס' אין שח"ז ס' כר"י ור"ע הא סבר דלא כר"י ע"ש, גם ק"ל מנ"ל לר"נ לחלוק על ר"ע בזה יותר ממאי דאותיב רב ששת מר"ע וע"כ נ"ל לפ"מ שפי' רש"י ממאי דהכי הוי דלמא מש"ה כתיב טמא לנפש להורות דלאו בטמא שרץ מיירי אלא בטומאה אריכא ע"ש ברש"י שכ' בשינוי לשון קצת] נראה מדברי רש"י לולי שהי' לנו מקום להוכיח דלאו בטמא מת בז' מיירי הי' לנו לומר דודאי מיירי אף בשביעי משום מי לא עסקינן, ולפ"ז י"ל למאן דיליף מטמא לנפש דציבור עבדי בטומאה בטומאת מת כמ"ד אביי ודאי דמוכח מכח מי לא עסקי' דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דמטמא לנפש לא מוכח לסתור המי לא עסקינן, ולפמ"ש די"ל דלר"י ילפינן אין ציבור נדחין מכח קושית ר"ש יאמר טמא לנפש וכמו דאמר ר"ל אבל לר"ש ע"כ צ"ל למילף מטמא לנפש א"כ י"ל דר"ע ס"ל כר"ש ויליף מטמא לנפש דאין צבור נדחין, ולפ"ז אף בלא ר"י מוכת דאין שוח"וז על ט"ש משום המי לא עסקי' דכל כמה דנוכל לדרוש טמא לנפש למילתא אחריתא דרשינן כדי שלא לסתור פשטי' דקרא דמיירי אפי' בז' דהוי ג"כ טמא לנפש וכמו דאמר מי לא עסקינן וע"כ ר"ע שפיר מצי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ור"נ י"ל דסבר כר"י בדרשא דוישלחו, ונפ"ל אין צבור נדחין מדרשא דר"ל, ואייתר ליה טמא לנפש לאורוי לסתור המי לא עסקינן, ולפ"ז מוכח פסק הר"מ כרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וגם מאי דפסק כר"י דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים מדהוצרך הגמ' לאוקמי רב כר"י ולא מוכח כפשוטי' משום מי לא עסקינן ואי משום קושית הגמ' ממאי דהכי הוי וכמ"ש רש"י דטמא לנפש אתי לסתור המי לא עסקינן, דלמא ס' כר"ש ואצטריך טמא לנפש דאין צבור נדחין וממילא אין לנו ראי' לסתור המי לא עסקינן, וע"כ צ"ל דהגמ' רצה לאוקמי מלתא דרב אליבא דהלכתא כרב יהודה וע"כ מוכח דהלכה כר' יהודה וכרב דאין שוח"וז על טמא שרץ ומוכח כמ"ש לעיל דלר"י אין צריך למילף מטמא לנפש ול"צ לבא אליבא דאמת דס' כר"א דחקו פטורין, וע' הטב בכ"ז: