חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף מג.
סוגי' דנוקשה הלא הוא כתובה על ספרי שו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ט"ו.
ראיתי בתשובת נודע ביהודא חא"ח שכ' להוכיח בפשיטת דאם מי פירות הוא נוקשה מוכח דהוי דאורייתא מדמרבינן מנחת נסכים לחימוץ ומקשה הגמרא מ"נ מי פירות הוא ומשני כדאמר ריה"ג מגבלה במים והיא כשרה ומוכח דמי פירות עם מים הוי דאורייתא, ולענ"ד אינו מובן דבמתני' ר"פ כל המנחות תני' חוץ מחמץ שבתודה ושת"ה שהן באות חמץ רמ"א שאור בודה להן מתוכן ומחמצן די"א אף היא אינו מן המובחר אלא מביא את השאור ונותן לתוך המדה, וכ"פ הר"מ, ולפ"ז י"ל בפשוט דקו' הגמ' היא לפ"מ דס"ד דמנחת נסכים היא בלא מים כלל ע"כ אין שייך חימוץ אבל למאי דשני מגבלה במים שפיר אשכחן חימוץ כמו בשארי מנחות שלא יביא שאור מביתו למנחת נסכים כמו בשת"ה וחמץ שבתודה הן אמת שהתו' במנחות [דף נ"ד] הוכיחו ג"כ מתי' זה דמי פירות עם מים הוי נוקשה ועי"ש דמשמע מלשונם דס"ל דהפי' הפשוט בגמ' משמע שע"י שמגבלה במים נעשה חמץ, וע"כ הוכיחו מלשון הגמרא אע"ג דמי פירות לבד ל"ה חמץ כלל מ"מ עם מים הוי נוקשה, אבל לדינא ודאי מצינן לא קמי כהנ"ל הא דמרבי מנחת נסכים לחימוץ, ומכש"כ דל"ק מה דהקשה לר"י מכל המנחות דהוי מי פירות עם מים ולמ"ש ל"ק מידי, ולדעתי הוא נכון בפשיטות וצע"ג על הגאון הנ"ל, גם הגאון בס' מק"ח הביא דבריו ולא העיר מזה, שוב ראיתי דהא ליתא דמאן דס"ל דמנחת נסכים של כלי יבש לא נתקדש וא"כ א"א לומר דנתחמץ במידת יבש, אמנם זה אפ"ל לפי' הנ"ל שתחלה הי' ל"ש במים לבד ונתן תוך מדת יבש וקודם שנתחמץ הניחו בביסא וכעין זה כתב הצל"ח בעצמו ועוד יש לעיין בזה:
על קושי' העולם מ"ש המג"א סי' תמ"ב ס"ק א' ליישב שיטת הטור דנוקשה מותר להשהותו וכתב המג"א דשיאר ישרף מיירי ביו"ט, וק' האיך מותר לשרפו ביו"ט, נ"ל פשוט למה שהק' התו' בשבת למה לא יהי' מותר לשרפו לצורך האפר ותי' כיון דאסור בהנאה רק אחר שנעשה אפר יוכל להנות מחמת שנשרף למצותו ל"ה צורך הדיוט וכמו נדרים ונדבות אע"ג דיש היתר לאכול הבשר להבעלים אפ"ה אסור להקריבם משום דעיקר הקרבה הוא לצורך גבוה, ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא חמץ שצריך לשרפו משום מצות ביעור משא"כ בשיאר דעדיין ל"ה חמץ גמור ואינו שרפו רק שלא יעשה חמץ ובזה ל"ש תי' התוס', וי"ל שפיר דמצי לשרפו בשביל האפר ודוק, שוב ראיתי במג"א סי' תק"ז בדין עצים שנשרו מן הדקל דס"ל אם אינו ראוי להנות בתחלת השריפה אסיר להדליק ביו"ט, ונ' דל"ס הטעם שכתבתי דהטעם בנדרים ונדבות הואיל ותחלת הענין הוא למצוה והוי הנאה הבאה אח"כ רק טפל דמשלחן גבוה קאזכו וע"כ לפ"ז נסתר התירץ הנ"ל, אך לענ"ד הס' נכונה כמש"כ ודוק.