חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף לז:
סוף ע"ב גמרא א"ר אסי עיסה של מ"ש לדברי ר"מ פטור מן החלה כו' להר"מ דפסק מ"ש ממון גבוה ואפ"ה חייב בחלה וע' בכ"מ ובצל"ח צריך להבין למה חלות תודה שעשאן לעצמו פטור מן החלה, וצריך לומר דכיון שעשאן אדעתא שישחוט עליהם הזבח וא"כ קודם זריקה אין לו אפי' היתר אכילה, וע"כ ל"מ עריסותיכם ול"ד למ"ש דלעולם יש לו היתר אכילה, ולפ"ז הי' אפשר לומר דהא דילפינן במצה לחם לחם מחלה דבמצה דכתיב לחם עוני י"ל דצריך בשעת שהיא לחם צריך שיהי' שלו ולא בשעת שהיא עיסה דלענין זה ל"י מחלה, ולפ"ז הי' מיושב קו' התוס' ד"ה חלות תודה שהקשו דהוי להגמ' להקשות שא"מ לשם מצתכם ולפ"ז ל"ק מידי דהא בסוף היא באמת שלו כיון שיש לו היתר אכילה ומוכח נפסק הר"מ דמ"ש חייב בחלה הואיל ויש לו ה"א, ומשום הכי אף חלות תודה לאחר שנזרק הדם נקרא מצתכם הואיל ויש לו היתר אכילה, ואפ"ל דלגמרי ילפינן מהתם והוי לגמרי דומי' דחלה וע"כ קושית התוס' שפיר אף לפסק הר"מ, וקצת י"ל ראי' מהרא"ש שכ' דבמצה גזולה א"י דל"ה מצתכם וכ"ע ס"ל דילפינן לחם לחם מחלה ולכאו' קשה נימא כמו דבחלה עיסת ישראל חייבת בחלה אפי' לאחר כיון שכבר נתחייבה בשעת גלגול דהוי עריסותיכם לבעלים ופשיטא דאחר האוכלה חייב משים טבל ה"נ במצה כיון שכבר היתה בשעת גלגול של הישראל הראשון נימא דכ"ע יוצאין בה וצ"ל דס"ל להרא"ש דהא דילפינן לחם לחם מחלה הינו כמו דבחלה כתיב עריסותיכם וע"כ בשעת תחלת החיוב צ"ל שלו ה"נ במצה דל"ש שם חיוב רק בשעת האכילה צ"ל בשעת האכילה שלו וע"כ כתב הרא"ש שפיר דבמצה גזולה אינו יוצא ואע"ג דפשיטא בגזל עיפה של טבל הטבול לחלה דחייב משום טבל דהתם עיקר החיוב הוא בשעת גלגול משא"כ במצה העיקר הוא בשעה שאכלה, ולפ"ז מוכח דבמצה הוא העיקר בשעת האכילה ומוכח כשיטת הר"מ הנ"ל דיוצאין במצה של מ"ש מחמת קושית התוס' הנ"ל וכמש"כ לעיל, ויש להביא ראי' לדברי הרא"ש דהגז"ש במצה היא רק בשעת האכילה צריכה להיות שלו ולא בשעת גלגול ממ"ד לקמן הדר אמר רבא מצוה ללתות ממאי מדאמר רב הונא בציקות ש"נ אדם ממל כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, באחרונה אין בראשונה לא משום דלא עביד לי' שימור וק' ת"ל כיון דהוי בציקות ש"נ ל"ה עריסותיכם וע"כ אין אדם יוצא בהם י"ח בפסח כיון דילפינן לחם מחלה א"ו דלא ילפינן רק דהלחם צריך שיהי' שלו לא העיסה וע"כ מוכח שפיר דטעמ' משום שימור, אמנם עדיין אני מסתפק בזה דאפ"ל דלגמרי ילפינן מחלה והעיקר שיהי' שלו משעת עריסה רק דזה תלוי אי אמרינן דבעי שימור דלישה וא"כ הוי זה התחלת המצוה כמו בחלה הגלגול וע"כ צריך להיות אז שלו משא"כ אי אמרינן דלא בעי שימור דמעיקרא ומצי למעבד משעת אפי' ואילך א"כ אין התחלת המצוה רק משעת אפי' ע"כ ל"ב להיות שלו משעת לישה וה"פ בגמ' מ"ט משום דלא עביד לי' שימור וע"כ ממילא ל"ה מצתכם וליעבד לי' שימור משעת אפי' ואילך וממילא דמקרי ג"כ מצתכם אך פשטי' דגמ' ל"מ הכי, וכ"מ מהרא"ש הנ"ל דא"כ הו"ל לצאת במצה גזולה [ובאמת מהירושלמי שהביא הרא"ש משמע דרק משום מצוה הבאה בעבירה א"י וכן מוכח מהתוס' שהקשו דמצה של טבל ת"ל דל"ה מצתכם וק' הא טבל חייב בחלה א"כ נימא דמיקרי ג"כ מצתכם לענין מצה וצ"ל דהתוס' ש"ל דבשלמא בחלה חייבת דהוי כמו עיסת השותפין הבעלים והכהן משא"כ במצה דבעי להיות שלו בשעת אכילה וכיון שאוכל חלק הכהן אינו אוכל את שלו ול"ד לחלה דשם בשעת הגלגול שייך כל חלק להבעלים שלו וראיתי בש"א שתמה על הרא"ש דהא קי"ל גזל חיטין טחנן ואפאן אין זה מברך אלא מנאץ אבל מ"מ חייב בחלה, ולפמ"ש ל"ק מידי דשם חייב דבשעת הגלגול היתה עריסת הנגזל וע"כ מקרי עריסותיכם משא"כ במצה דבעי בשעת אכילה שיהי' של האוכל ע"כ שפיר י"ל דא"י בגזול וכ"מ אח"כ בספר מק"ח ולפ"ז מוכח כמו שכתבתי דסבירא לי' להרא"ש דהגז"ש היא כמו בחלה בעי שיהי' בשעת החיוב בכלל עריסותיכם דהיינו בשעת גלגול ה"ה במצה בעי בשעת מצות אכילה שזה היא עיקר החיוב שתהי' שלו משא"כ מצות חלה אף אם אינה אוכלה אח"כ שייך מצות חלה ולפ"ז מיושב שפיר קושית התו' הנ"ל לשיטת הר"מ:
עוד נתקשיתי בדברי הרא"ש הנ"ל תיפק לי' מדלעסי' קני' דהוי שנוי וכשבלע הוי שלו והא קי"ל בלע מצה יצא ומצאתי בס' מק"ח הנ"ל שכ' מטעם זה יוצא במצה גזולה ול"ה רק משום מה"ב וכ"מ מירושלמי ע"ש ומשום זה כ' דבמרור גזול יצא דל"ה רק מדרבנן ול"א מה"ב כמו לולב הגזול בי"ט שני ואפי' בלע מצה כתב שם דנ"ל דהוי שינוי כשבא לבית הבליעה ונמאס קודם גמר הבליעה ע"ש ולע"ד יש מקום ספק במצה שאין בה ש"פ אם שינוי קונה עפ"מ שכתבתי כבר דבגזל קרקע ה"ט דייאוש א"ק הואיל וילפינן מכלל ופרט דלא קאי עלי' והשיב את הגזילה וכ"כ הנ"י בב"ק וע"כ אינו עומדת ברשות הגזלן וא"כ י"ל דה"ה פחות משו"פ הואיל ואינו בכלל השבה יש לומר דלא קני' לי' בשינוי:
ואם היינו אומרים כס' ש"א הנ"ל דילפינן לגמרי מחלה והיכא דשייך על העיסה עריסותיכם יוצאין ג"כ ידי מצה וסוגי' דלקמן דקאמר בעיס"נ משום דלא עביד לי' שימור ולא משום עריסותיכם ניישב כמש"כ לעיל דהא רבא אית לי' דבשעת מצות שימור צריך להיות עיסה השייך בו עריסותיכם משא"כ אי לא בעי שימור דלישה ל"ב להיות עריסותיכם רק מאבי' ואילך, ובזה היה אפשר לומר ליישב מאי דקשי' לי אאוקימתא דר"א בר"י דקאמר לעולם ר"י הוא ויליף שאור דאכילה משאור דראי' וקשה לי למה קאמר ויליף משמע דר"י דווקא יליף הא ילפותא זו מצי להיות לכולי עלמא בשלמא לשיטת התוס' דבתו"ז אין נ"מ רק לאח"ז א"כ ע"כ הילפותא לאח"ז אסור משא"כ לשיטת רש"י דס"ל אף תוך זמנו א"ע בשל א"י א"כ הוי לי' לומר וילפינן דהא כ"ע ע"כ סברי הכא והיכן אשכחן מחלוקת בזה וצ"ע לענ"ד:
גם ק' היכא אשכחן גז"ש זו לר' יודא ע"כ הי' נ' דאפ"ל לפ"מ דאיתא בפ' ע"פ דר"א ב"י ס"ל מצה בזמן הזה דרבנן ומוכח דל"ד ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אתי לקבעו חובה בזמה"ז, וא"כ ק' לי' שפיר קאמר ר"ש [והנה המוהרש"א הק' די"ל הקישא אתי להורות דברי' הבאים לידי חימוץ ע"ש, ול"נ דעיקר דיוקא מעלי' הוא דזה הוי ידעינן בל"ז כ"מ שאינו בא לידי חימוץ לא נקרא מצה מדכתיב ל"ת חמץ ז' ימים תאכל מצות וכיון דל"ה מצה ממילא הוי ידעי' דא"י בו י"ח ומיתורא דעליו משמע לקבעו חובה וע' היטב ברש"י, ור"ש ס"ל דיתורא דעליו אתי להורות זמן התחלת איסור חמץ גם ראיתי בשעה"מ שכת' דהקישא צריך לח יב נשים במצה כדאי' לקמן כל שישנו בבל תאכל חמץ כו ולענ"ד צריך לעי' לר"י דס"ל תוך זמנו בלאו וכרת ולפ"ז אינו אלא בלאו, וכיון דנשים אתרבוי' מכל אוכל מחמצת ונכרתה דהיינו תוך זמנו מנ"ל לרבוי נשים לפ"ז ועיקר הו"א שיהי' נשים פטורות הוא מהקישא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהוא דנימא כל שישנו, וז"ק לר"י ללפני זמנו או לאחר זמנו דאין בו כרת ותוך זמנו נפקא לי' מלא יאכל חמץ וכמש"כ התוס' וכן בברייתא לעיל מנין לאוכל חמץ חשש שעות ולמעלה כו' שנאמ' ל"ת עליו חמץ, ודוחק לומר דבאם אינו נין אתי לי' וצריך עי, ע"כ אפ"ל דראב"י ס"ל דהקישא אתי לר' יהודה להורות כמו דמצה בעי שלכם ואינו יוצא בש"נ וכמל"ש לעיל ה"נ א"ח על חמצו ש"נ, והא דקאמר הגמ' דר"י יליף שאר דאכילה משאור דראי' היינו דבלא זה לא הי' מסתבר כלל למדרש הכי אבל כיון דאשכחן כה"ג ג"כ בשאור דראי' ע"כ מסתבר לי' לאוקמי הקישא ג"כ להכי, והגמ' הכרח לזה מלישנא דמתני' דקאמר שנאמר ל"י לך שאור מוכח דמזה יליף ולמ"ש א"ש וכעין סוגי' זה כ' התו' ביבמות דף ע"ד ע"ב ד"ה מכלל שכ' ונראה לר"י אי לאו דגלי לן וכו' וכעין זה אשכחן בדוכתי' טובא], ולפ"ז מיושב קושי' התוס' מדאגבי' קני' דס"ס אינו יוצא במצה כזו דבשעת גילגל הי' שא"י ול"ה ב"ח חלה, ואף אם עשאה למכור לישראל וישראל שמרה לשם מצה מ"מ אי אפשר לצאת במצה כזו הואיל ול"ה ב"ח חלה משא"כ חמץ של ישראל אפי' של ישראל חבירו שפיר חייב דבמצה כז' יוצא ג"כ הואיל ובשעת גילגל היתה שייך לישראל, משא"כ אי הוי אמרינן דעיקר מצתכם בעי בשעה שהיא מצה א"כ אין חילק בין שא"י לשל ישראל דאף בשל ישראל חבירו א"י אם אינו שלו בשעת אכילה ואף בשא"י יוצא אם הוא שלו בשעת אכילה אבל אי אמרינן דעיקר הוא בשעת גילגל א"ש ומיושב בזה קושי' נוב"י דהא אף בחמץ של ישראל חבירו א"ע בב"י ורוצה להוכיח מזה דלא כהאחרונים רק ס"ל לדינא דעובר ב"י בשל ישראל חבירו, וק"ל מ"ש מלולב הגזול דפסול מלך אפי' של ישראל חבירו, אמת הדבר שכן ראיתי ג"כ בביאורי החסיד הגאון מווילנא אמנם צריך עיין ולפמ"ש אין ראי' מכאן, הן אמת שלשון הגמרא והמשנה דחוק לפ"ז דמשמע דעיקר הילפותא הוא משאור דראי', אך אין תימה כל כך לומר כמ"ש דנסיב לי' רק לראי' דמצינן לחלק בין חמץ לחמץ וע"כ ילפינן מהקישא לענין זה:
תוס' ד"ה אתי לחם לחם הקשו ל"ל למעוטי שלא יצא בטבל וכו' ת"ל דבעינן שלכם וטבל אין שלכם וכו' די"ל הואיל ומזיק מתנת כהונה או אכלם פטור ול"ד לאתרוג של טבל דהתם האתרוג בעין ע"כ ל"ה שלו משא"כ במצה בשעת אכילה הוא שלו רק התו' לשיטתי' דס"ל היכא דמשתרשי לי' חייב עי' חולין קל"א ע"כ הקשו שפיר, רק באכלו כתבו דאפשר דהי' מתענה, לפ"ז במצה דע"כ צריך לאכול חייב וא"כ ל"ה דידי', רק לשיטת הר"ן התם א"ש דס"ל היכא דנתכוון ללקחו פטור אפי' היכא דמשתרשי לי', ולפ"ז י"ל שפיר דמיירי בכזית מצומצם, ולפ"ז י"ל קושית התוס' שהקשו ת"ל משום מה"ב די"ל באופן שאין לו מצה אחרת והו"א דאתי עשה ודחי ל"ת של מעשר עני ולא הוי מה"ב, רק לשיטת התוס' דיש יותר מכשיעור ק' דהא יכול הפריש ויוכל לקיים שניהם אך לשיטת הר"ן ניחא, מיהו נ' דהא ליתא נהי דא"מ לשלם מ"מ בשעת אכילה לא הוי שלו דכל זמן שהוא בעין מחויב ליתנו לכהן ומה שקי' התוס' בפסחים דמיירי בעני עצמו, וע"כ הוי מצתכם צריך עיון דהא אי' בחולין [דף קל"ב] ל"ת לעני להזהיר עני על שלו ואי' שם להדי' דאפילו מעשר עני מוציאין ממנו וצריך עיון: