חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף כט.
סוגי' דחמץ של א"י
ד"ה בדין הוא וכו' עיין בספרי שו"ת חמדת שלמה חלק א"ח סי' י"א מ"ש שם להקשות ע"מ שרציתי ליישב קו' התו' על רש"י דראב"י ס"ל לר"י דהגל"מ לכמ"ד וס"ל דאף בקבלת אחריות א"ע, והקשתי ע"ז ממה דהוכיח הגמ' והדר בי' ראב"י הא קאמר דכ"ע דהגל"מ כמ"ד, וא"כ ממילא ל"מ למילף שאור דאכילה משאור דראיי', שוב נ"ל די"ל עפ"מ דקשי' על הר"מ דס"ל אם קנה חמץ לוקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה,)** ומשמע דס"ל דל"ה נל"ע וקשי' קו' התו' ד"ה ר"א שהוכיח הר"י דהוי נל"ע, והנה השאגת ארי' האריך בפלפול ע"ד הר"י דקש' לפ"ז מאי נחלקו ב"ש וב"ה בריש ביצה בשיעור חמץ לענין ב"י כיון דאין כאן מלקות ולענין אי' אף ח"ש אסור מ"ה וע"כ לשיטת הר"י לענין ב"י ח"ש מותר, וא"כ קושיתו מעיקרא ליתא דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור, והנה כבר כתבתי במקו' אחר שי"ל טעמ' דחצי שיעו' מות' מ"ה לענין ב"י כיון דמצד עצמותו א"ע י"ל דלא העמידו התורה ברשותו וע"כ ממילא ל"ח לאצטרופי דחצי זית הראשון כבר יצא מרשותו, וכ"ז לדידן אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנאה והוי ממילא ברשותו ע"כ אף ח"ש אסור וע"כ הוצרכו לומר משום נל"ע, מיהו למה שכתבתי לעיל בפ"ק דל"ש לומר דאינו ברשותו של אדם רק היכא שנשאר מונח ברשותו ולא גילה דעתו שרוצה בקיומו אבל בקנה חמץ דחזינן שרוצה להנות ממנו ודאי ראוי שיעבור וממילא שמצטרף לחצי זית שקונה אח"כ מיהו נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה בחמץ שנשאר ברשותו [ועפ"ס זו מוכח שיטת הטור דבמוצא חמץ עבר למפרע דאל"כ אף מכאן ולהבא א"ע שכבר יצא מרשותו:
עוד נ"ל ליישב קושי' הש"א דנ"מ לענין שבועה דלשיטת הר"מ אם נשבע לאכול ח"ש מנבילה חלה השבועה וא"כ נ"מ רבתי לב"ש אם נשבע שלא לבער על כזית חמץ חלה השבועה דא"צ לבער פחות מכשיער, ולב"ה צריך לבער דהוי נשבע לבטל את המצוה, ולשיטת התו' נ"מ להיפך אם נשבע לבער דלב"ש לא הוי שבועת שוא משא"כ לב"ה, אך לפ"ז ק' מאי דתני בעדיות גבי מקולי ב"ש דהוי חומרא ב"ש דחלה השבועה, גם נ"מ לענין בצק שבסדקי עריבה דמוכח ע"כ דיש חילק בין כזית לפחות מכזית, רק לפמ"ש שנראה פשוט דאינו מקיים מ"ע דתשביתו רק אם משביתו מן העולם דרך ביעור משא"כ אם נתנו לכלבו דל"ה דרך ביעור ודאי אינו מקיים מצות תשביתו גם דהוי מה"ב, וא"כ משכחת לה דילקה על לאו דל"י אם ביטל העשה דהיינו שנתנו לכלבו, אך דלפי זה תמוה דבמכות דף ט"ז אמר ר"י אינו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומסיק הגמר' דליכא לאשכוחי אלא בשילוח הקן ופאה ולשיטת הר"י תיקשי דאיכא לאשכוחי חמץ שביטל העשה באופן הנ"ל, ובאמת צ"ע על התו':
ועוד הי' נראה לי דלכאורה דברי התו' תמוהים דנהי דהוי נל"ע מ"מ האיך רשאי לעבור לכתחלה כדי לקיים העשה, וגם בזה האריך הש"א לתמוה על שיטת הר"י וע"כ הי' נ"ל דאפ"ל להצדיק הצדיק דכוונת הר"י הוא דנהי דס"ל בכל האיסורים דחצי שיעור אסור מ"ה וע"כ ס"ל ממילא דאף לענין ב"י חצי שיעור אסור מ"ה היינו אי נימא דלא הוי נל"ע ודמי לכל האיסורים, אבל אי הוי נל"ע אין לנו ראי' לאסור ח"ש משום טעמא דחזו לאצטרופי דאף אם יצטרף עדיין אינו ברור שיהי' עבירות הלאו דהא מצי לתקן ע"י העשה וע"כ י"ל דבאמת כוונת הר"י הוא כך דמוכח דהוי נל"ע ולא עבר בוודאי ע"י השוהה וע"כ י"ל דח"ש מותר מ"ה [ומ"ש הש"א דלשיטת התו' מוכח בל"ז דהוי נל"ע דאל"כ מאי קאמרי ב"ש לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור הא א"ע מן הדין כתבתי ליישב במ"א] ויש להוכיח פירושי שכ' בשיטת הר"י ממאי דקשי' לי אמתניתן דהאוכל תרומת חמץ דפטור מדמי עצים וק' הא קי"ל בח"מ הקוצץ אילן חברו שעומד לקצוץ חייב עשרה זהו' והוא מגמ' דב"ק וחולין פ' כיסוי הדם ולפמ"ש הפ"י שם דמיירי בתרומה שביד כהן למה לא יהי' חייב הואיל שהפסידו המצוה והברכה ולכאורה הייתי ר"ל דע"כ ל"ח ליתן י' זהו' עבור הפסד המצוה רק היכא שהוא עשה המצוה והואיל והוא נשתכר בעשיית המצוה ע"כ חייבוהו ליתן י' זהו' משא"כ היכא שהוא לא עשה המצוה רק שביטל חבירו מן המצוה ע"ז ל"ח חכמים וכש"כ למאן דס"ל דהוי קנסא אין לחייבו רק באופן שמצינו ואין לדמות מלתא למלתא, אך לפמ"ש הש"ך סי' שפ"ב דשכר ברכה עשרה זהו' הוא דוקא כשמברך בקול רם וזה שכיסה בירך בקול נמוך עי"ש מוכח דאפי' היכא שהוא אין לו שכר אפ"ה חייב לשלם, וא"כ ק' למה פטור באוכל תרומת חמץ הא הפסידו המצוה, אבל א"נ דגם הר"י מודה דאסור להשהות אדעתי' לבערו רק דהפעולה ממה דהוי נל"ע הוא משום דעי"ז אין לנו ראי' לאסור ח"ש ומתני' דתרומת חמץ ע"כ דאיירי בכזית דפחות מכזית אינו משלם קרן וחומש כדאי' בתרומת פ"ז, גם ממ"נ אם הוא פחות מכזית אין כאן מצוה בהשבתה וע"כ א"ש, ואף שהוא רחיק להעמיס כן בדברי התו' רק הואיל שאין זה דברי הר"י בעצמו רק שהתו' כ' מכאן מוכיח ר"י, י"ל דכוונת הר"י הי' כך ובאמת התוס' קיצרו במקום שהי' להם להאריך, ובזה מיושב דברי המג"א בסי' תמ"ד שכתב תשביתו עובר בכל רגע והוא עצמו העתיק דברי התו' דהוי נל"ע ועיין באבן העוזר שתמה עליו בזה ולפמ"ש יש בו מן הישוב:
אך מה דתמי' לי ע"ד הר"י אלו דלכאורה נראה נהי דתשביתו הוי נל"ע, אם לא משביתו כדינו בשריפה לר"י או מפרר וזורה לרוח לרבנן א"כ לא קיים העשה קשה ע"מ דאמר ר' יוחנן במכות אנו אין לנו אלא זו ועוד אחרת ומסיק הגמ' דהתם דהיינו פאה ולשיטת הר"י הא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו שהאכיל החמץ לכלבו דל"מ השבתה ושוב לא יכול להשביתו וחייב משום לאו דל"י ולא ידעתי כעת מקום ישוב לזה וצע"ג:
ומה שנ"ל בישוב קושית התוס' דהאיך יוכל לפדותו הא יעבור בבל יראה ע' לקמן שהארכתי בזה, ועוד נ"ל די"ל עפ"מ דקשי' בסוגי' זו מ"ש התוס' הא קדשי ב"ה כ"ע ס"ל פודין ותי' בדוחק וע' בפ"י שתמה מאוד בזה, ולענ"ד הי' נראה דאפ"ל אין פודין היינו רק הכא הואיל ויש תקנה להשהות החמץ עד אחר הפסח אין ראוי לזלזל לפדותו להאכילו לכלבים ולא ק' ממאי דקי"ל קבה"ב פודין דהתם אין תקנה ע"כ שרי משום הפס' קדשים, דוגמא לדבר בה"כ אין מוכרין אותו לד' דברים שהוא תשמיש מגונה וכיון דהטעם הוא רק משום בזיון יש לומר דלישראל להסיקו תחת תבשילו אין כאן בזיון, ולפ"ז יש לומר כל שיש לו היתר לישראל אף לא"י מותר וכמ"ש לעיל בנתערב בטריפ' דפודין כיון דאלו הי' ניכר הי' מותר לישראל, ולפ"ז יש לומר לריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה שפיר מותר למכור לאינו יהודי להסיקו תחת תבשילו כיון שגם ישראל מותר להנות הנאה זו וע"כ מעל דיוכל ההקדש למכור לא"י אבל לרבנן לא מעל דא"ר למוכרו כיון דלישראל אסור בהנאה וע"כ אין פודין וע' רש"י ר"פ כ"ש בסוגיא דחולין שנשחטו בעזרה, ואע"ג שיש קצת דוחק לומר הפי' אין פודין רק בזה אין פודין מ"מ מצינו כעין זה בהרבה מקומות:
והנה הפ"י האריך לתמוה ע"מ דאמרינן דחמץ של הקדש הוי גורם לממון כיון שמותר להשהותו ולאחה"פ הוא ממון גמור לא דמי לשאר גורל"מ, ונדחק ליישב דמש"ה הוי גורם לממון משום דהמועיל צריך לקנות ולדידי' הוי רק גורלמ"מ ודבריו צריכים ישוב כיון דאפי' ר"ש קנסא קניס לאחר הפסח וא"כ אף גורל"מ לא הוי וי"ל בדוחק] ולפ"ד קושית התוס' מעיקרא ליתא די"ל דגי' כ"ע פודין ואפ"ה אינו מועל רק לריה"ג כיון דצריך להיות ממון לגבי המועל ולעולם דמוכרין אותו לאינו יהודי ול"ק קושית התוס' אכן דברי הפ"י תמוהים, דא"כ מנ"ל להגמ' לומר הדר בי' ראב"י דלמא מש"ה לר' יהודה ל"מ אע"ג דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ומותר חמץ של הקדש לאחר המועד מ"מ לגבי המועל אינו שוה כלום דתיכף כשיזכה בו יהי' אסור, עכ"פ נמצינו למידין מדברי הפ"י דגורם לממון דהכא עדיף משאר גור"לממ, ולפ"ז י"ל הא דקאמר ראב"י דכ"ע גור"למ כממון דמי הוא גם כן ע"ד שפרשתי לעיל גורם לממון דהכא הוא כממון משום קושית הפ"י הנ"ל והכי מסתברא דאל"כ קשה מנ"ל לראב"י דפליגא בפלוגת' דר"י ור"ש וכ"ע סבירא להו גורם לממון כממון דמי דלמא פליגא בפלוגתא דגורם לממון אי כממון דמי או לא כמ"ד כיון דגם זה הוי פלוגתא דתנאי:
ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי מנ"ל להגמ' דהדר בי' ר"א ב"י כיון דקאמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון, דמי תו לא מצי למילף שאור דאכילה משאור דראי' מחמת קושית התוס' מדאגבי' קנה לחייב באחריותו, ולפמ"ש כאן אתי שפיר דמאי דקאמ' דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי היינו היכא שבודאי ממילא יהי' שוה ממון אח"כ וכס' הפ"י משא"כ בסתם גורם לממון ע"י אחריות י"ל שפיר לאו כממון דמי אליבא דר"י, וע"כ מוכח שפיר דהדר בי' דאף לאוקימתי' מצינן למילף שאור דאכילה משאור דראיי' וע' היטב:
ועפ"ז י"ל מה שהקשה בצל"ח מנ"ל להגמ' דהדר בי' ראב"י מההוא דלמא מהא דתי' הברייתא הדר בי' ויליף אליבא דאמת שאור דאכילה משאור דראי' ע"ש שנדחק והנה י"ל בפשוט דבשלמא אי אמרינן דהדר בי' ממאי דיליף שאור דאכילה משאור דראי' יש למצוא טעם לחזרתו די"ל תחלה לא ידע מברייתא דאוכל חמץ של הקדש ושפיר הו"מ סבר דר"י יליף ולבתר דשמע הברייתא וס"ל דכ"ע אין פודין ותי' דר"א ג"כ ל"נ לי' מחמת קושית התוס' ולא נשאר לו רק דפליגא בפלוגתא דר"י ור"ש ומוכח דר"י לא יליף אבל איפכא לא מצינן למימר דהדר בי' מתי' דבריית' מכח המתני' דקשה מעיקרא מאי קסבר דהא המשנה ודאי ידע קודם ג"כ, אך עדיין קשה לומר דהדר בי' מכח הברייתא שנודע לו אח"כ, דמאי דוחקא לומר דכ"ע ס"ל דה"ג לממון כממון דמי הו"ל לאוקמי דפליגא בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דה"ג לממון כמ"ד או לא דהוי ג"כ פלוגתא דתנאי אבל לפמ"ש דהפי' דה"ג לממון כממון דמי הוא דוקא זה הגורם לממון א"ש די"ל דס"ל מצד הסברא דזה הגל"מ ודאי כמ"ד כס' הפ"י הנ"ל וע"כ היה מוכרח לחזור מסברתו דשני על המתני' ומוכרח להודות לתי' רבא דר"ש קנסי' קא קניס, גם מוכרח לומר דל"נ לומר האי תנא סבר כר"י בחדא ופליג עלי' בחדא דאל"כ עדיין לא הי' מוכרח לחזור דהוי מצי לומר דכ"ע כר"י ופליגא בגורם לממון דעלמא דלמ"ד כמ"ד לא מצי למילף שאור דאכילה משאור דראי' מחמת קושית תו' אך פשוט דזה דוחק לומר סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא ושפיר מצינן למימר דל"נ לי' לראב"י לאוקמי הכי ודוק והוא בעזה"י נכון מאוד בישוב קושיא הנ"ל:
אמנם נ"ל להוכיח דלא כסברת הפ"י דס"ל זה הגל"מ ודאי הוי כממון הואיל ולאח"הפ ודאי הי' שוה ממון ממ"ש המ"א דמדינא מהני מתנה ע"מ להחזיר רק משום חומרא דחמץ ל"מ ע' סי' תמ"ח וקשה הא עכ"פ הוי גורם לממון דממ"נ יהי' שלו לאחה"פ דאם יחזירנו הא"י יהי' שלו ואם ל"י יהי' המתנה בטלה לגמרי ויהי' שלו, וא"כ למה ל"י הישראל מדאורייתא, ואף הרדב"ז שהחמיר שם הוא מטעם אחר ע"ש ולמה ל"א בקוצר משום גורל"מ אך לפמ"ש המג"א בקיבל עליו אחריות חמצו כל אינו יהודי בביתו של א"י א"ע דגורם לממון א"ע רק בביתו [והא דעובר בבית אינו יהודי אחר י"ל כס' הרא"ש בפ"ק כיון שהשאיל לו ביתו כו' הואיל ואין הא"י האחר מחזיקו לצרכו משא"כ אינו יהודי שהחמץ שלו מחזיקו לצורך עצמו ואף דהישראל חייב באחריותו הוי קיבל אחריות חמצו של אינו יהודי בביתו של אינו יהודי], וע"כ בזה ג"כ אינו עובר דהוי גורל"מ בביתו שא"י דהא הא"י מחזיקו ג"כ לצורך עצמו שנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר אבל א"נ כס' הפ"י דזה ודאי הוי כממון ולא מקרי גורל"מ כלל דהוי ממון ממש, וא"כ אפי' בביתו שא י עיבר והדרי' הקושי' לדוכתי' למה לא יהי' אסור משום דודאי יהי' שלו לאחה"פ א"ו מוכח אליבא דאמת דלא כס' הפ"י דודאי ל"ה ממון גמור, ואף לראב"י י"ל נהי דהוי ס"ל דכ"ע דגורם לממון זה כמ"ד ואפ"ה גורם לממון מקרי, ולפ"ז י"ל כשיטת הרדב"ז שהביא המג"א דמתנה על מנת להחזיר מדינא ל"מ בחמץ הואיל והתנאי תלוי בדעת הא"י שאם לא יחזיר יהי' החמץ למפרע של הישראל דלפמ"ש דמוכח לראב"י אליבא דר"י דלא ימצא אתי לחמצו של ישראל דס"ל בס"ד דגמ' למ"ד לאו כממון דמי לא הוי מצוי כלל וע"כ מוקי לה לחמץ ש"י להורת דזה לא ממעטינן מלך, וקשה מנ"ל לאפוקי לך מפשטי' דמסתמא ממעטינן כ"מ שאינו שלו הוי"ל לאוקמי לי' בגורם לממון דהוי כממון אף לר"י כגון במתנה ע"מ להחזיר [ולומר דזה פשיטא וק' קושי' ל"י ל"ל די"ל כיון דעכ"פ ביו"ט אינו שלו כלל הוי אמינא דלא יעבור] כמו דמוקמינן לר"ש בגורם לממון לדידי' דהוי כממון, וא"כ מנ"ל לתנא דמתני' ולר"י דחמץ ש"י אסור בהנאה לישראל אחר אי יליף שאור דאכילה משאור דראיי', אבל אי נימא כשיטת הרדב"ז א"ש דליכא לאשכוחי גורם לממון דהוי ודאי כממון דעל מנת להחזיר ממילא אסור הואיל והתנאי תלוי בא"י:
והנה המג"א כ' דאם אמר ותחזירהו לי בלא לשון תנאי ודאי מהני מדינא אלא משום חומרא דחמץ ל"מ, והח"י תמה עלי' דקי"ל בי"ד לענין פדיון הבן אם אמר ותחזירהו לי ל"מ ולפום רהיטא הי' נראה לי ליישב דל"ד לפדיון הבן דגזה"כ הוא שאינו נפדה בפחות מה' סלעים, וע"כ י"ל נהי דמתנה לזמן י"ל דהוי מתנה דהוי כמו אחריך לפלוני עיין בר"ן בנדרים ר"פ השותפין מ"מ כיון דצריך להחזיר אינו שוה ה' סלעים מה שקיבל ואע"ג דמתנה על מנת להחזיר מהני אפי' בפדיון הבן י"ל כיון דעל מנת להחזיר היינו שיחזיר ויתננו לו במתנה א"כ קיבל ה' סלעים לגמרי ומה שמחזיר לו הוא כאלו נתן לו מעות שלו במתנה אבל ותחזירהו שאינו נתנו לו אלא לזמן לא מהני אבל בחמץ י"ל כיון דס"ס בימי הפסח ל"ה שלו אינו עובר, אך ע"פ הדברים שכתבתי לעיל יש להוכיח דלא כהמג"א דא"כ עדיין קשה על רא"בי הוי לי' לאוקמי לא ימצא באומר ותחזירהו לי דהוי גורל"מ מה דלכ"ע הוי ממון ומנ"ל לאוקמי לא ימצא בחמץ ש"י ועיין הטיב ועיין חי' רשב"א קדושין דף ו' ע"ב ועפ"ז ממילא מיושב קושי' שני' של התו' על רש"י דהו"ל לאפלוגי בפסח גופי' דא"כ הוי מצינן למיטעא דטעמא דרבא דמחייב משום קושי' התו' וס"ל דאפי' אי אמרינן דבר הגורם לממון לאו כמ"ד ש"ה דכ' רחמנא לא ימצא וכמסקנת הגמ', שוב נתיישבתי דלרבא דאמר לעיל בעירו חמירא דב"ח מוכח דס"ל דדרשינן ל"י לקיבל ע"א וא"כ לתוך הפסח ודאי ליכא למדרש לדידי' ולפ"ז מיושב ג"כ דיקדוק הצ"לח מ"ד ואזדי לטעמי' מנ"ל דלמא רבא מוקי לה אפי' כר"ש,, ול"מ מהכא כלל דרבא ל"ל הקישא לר"י ובאמת הוא דיקדוק קלוש דמ"הת להמציא ד"ז ומוקמינן מתני' כר"ש אך לפמ"ש בל"ז א"ש דיש לומר דפשיטא להגמ' דרבא ל"ל הקישא כיון דאמר לעיל בעירו חמירא כו' ודוק:
בד"א יש ליישב קושית התו' על רש"י שהקשו אם נתנו לו במתנה הוא שלו די"ל שנתנו לו שלא יהי' שלו רק לאכילה ולא לשום הנאה אחרת, והנה בפ' לולב הגזול דף ל"ה פליגא באתרוג של ערלה חד אמר לפי שאין בה ה"א וח"א לפי שאין בה כו', ומסיק התם דנ"מ מ"ש בירושלים עי"ש ומוכח דאפילו היכא שהוא שלו לאכילה אפילו הכי ל"מ לכם, וא"כ הכי נמי י"ל בנתנו לו רק לאכילה לא הוי בכלל לא יראה לך, ואין לומר דמ"מ הוי גורם לממון כיון דמצי לאכלו ולא גרע מק"א דמשום דהוי גורם לממון חייב, די"ל לפמ"ש התו' בחולין [דקל"א] גבי מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ומקשה הגמ' ממי שאנס כו' ושני ש"ה דמשתרשי לי' והקשו התו' הא באוכלו ג"כ משתרשי לי' ותי' דאפשר שאם לא הי' לו לא הי' אוכל כלל ולפ"ז יש לומר בנתנו לו הא"י רק אדעתא שיאכל מיד ובאותו שעה לא הי' רעב לאכול ובלא זה לא הי' אוכל כלל, ע"כ אף גורם לממון ל"מ ומיושב קושי' התו' ואפשר דאפי' למ"ד דהיתר אכילה מקרי לך היינו היכא שיש לו ה"א לעולם כמו מ"ש בירושלים דמ"מ משתרשי' לי' כיון דמצי לאכלו כשיצטרך לאכול אבל באופן הנ"ל שנתנו לו דוקא לאכול מיד ובאותו שעה בל"ה ל"ה אוכל אפשר דלכ"ע ל"מ לך כיון דלא משתרשי' לי', וגם קושי' התוס' השני' י"ל דלא פליגא במועד גופי' דס"ד דטעמא דרבא דהיתר אכילה כעין זה מקרי לך ולא הוי מוכח דלא יליף שאור דאכילה משאור דראי', והוא נכון לענ"ד:
אך לדרך זה אינו מיושב הקושי' מ"ד ויליף דמשמע דוקא ר"י ולא ר"ש הא אף ר"ש מצי סבר דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וי"ל דהתו' הקשו לעיל לר"ש למה לי עליו ת"ל כיון דדריש כולהו קראי ממילא לית לן קרא ללפני זמנו והניחו בקושי' ולענ"ד נראה ליישב קושי' דכיון דר"ש לא ס"ל כר"י דמחמצת משמע דווקא מחמת ד"א כמו שאמר לעיל אליבא דר"י מדאפקי' בלשון מחמצת ולר"ש לא נפקא מחמת ד"א רק אי הוי מיותר לפ"ז י"ל דאי לאו עליו ה"א דלא אתי למחמת ד"א רק ללפני זמנו ואפשר דהוי מסתבר יותר למדרש ללפני זמנו כיון דכבר איכא עשה דתשביתו ע"כ הוצרך לדרשא דעליו דמוכח דאין אסור לפני זמנו וע"כ דרשינן ע"כ מחמצת למחמת ד"א, והנה לכאורה קשה לר"י דיליף שד"א משד"ר לראב"י א"כ למה יהי' חייב לפני זמנו נימא כמו דא"ח בב"י לפ"ז ה"נ אינו חייב באיסר אכילה וצ"ל דמכח יתורא דקראי מוכח דלענין זה לא מקשינן, ולפ"ז שפיר מוכח דר"ש ע"כ לא ס"ל הקישא שד"א משד"ר דאל"כ הדרא הקושי' לדוכתי' למה לי עליו כקושי' התוספת וא"ל דבלא עליו הוי מסתבר לאוקמי מחמצת ללפני זמנו וכמ"ש, דז"א אי נימא דס"ל הקישא א"כ מה"ת לחייבו לפ"ז ולסתור ההיקש ודאי מסתבר לאוקמי מחמצת למחמת ד"א כמו עכשיו מכח עליו, א"ו דר"ש לא ס"ל הקישא ואפשר דזה הוא טעמו של ר"ש דל"ס הקישא מדאצטרך עליו וא"ש, וע' בתשובת נודע ביהודה לפמ"ש בשיטת הר"מ דאף בב"י עובר לפני זמנו נסתר תי' זה, אך לפמ"ש הראב"ד להדי' וכמשמעות כל הפוסקים דב"י ודאי א"ע לפ"ז דכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם א"ש ודוק היטב, אך ליישב קו' הצל"ח למה נקט דוקא חמץ שא"י דאפי' בשל ישראל חבירו מותר לישראל אחר צריך לבוא לתי' הראשון [דיש לומר למ"ד דה"ג לממון לאו כמ"ד נפקא לאסור ש"י מלא ימצא] ויש לעי' דאפשר אם ישראל נתן לו חמץ בפסח דוקא לאכלו והוא נוטלו ממילא זוכה בו לגמרי כיון דחמץ ממילא אינו ברשות ישראל הראשון, ולפ"ז יש ליישב קושית הצל"ח אף לדרך השני וע' היטב בכ"ז:
תוס' ד"ה רב אשי אמר הקשו האיך אפשר לפדות הא עובר בב"י וע"כ הוכיחו דב"י נל"ע י"ל למ"ש התוס' למה לא ימעול בשביל שראוי לשרפו ואפרו יהיה מותר ותי' כיון דכמו שהיא עכשיו אינו שוה כלום ל"ש בו מעילה ונראה כוונתם דכשנעשה אפר פנים חדשות בא לכאן וי"ל דזה ל"ש רק אי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה עכשיו כלום אבל לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה והוי ממון ממש רק דאי אפשר לפדותו שפיר י"ל דאפשר לשרפו ולפדות האפר כיון דמעולם לא פקע שם ממון מני', ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' הראשונה של תוס' דאי גי' אין פודין א"כ אינו שוה כלום ולפ"ז י"ל דלריה"ג כיון דהוי בר ממון רק דאין פודין להאכילם לכלבים וה"ה להסיקו תחת תבשילו י"ל דהיינו דוקא כ"ז שראוי לאכילה אבל לאחר שהוא אפר ודאי יכול לפדותו לדבר שאפר עומד ואין בזיון קדשים וז"ב, ולפ"ז יהי' מוכרח לומר בתי' ר' יוסף דפליגא אי פודין ופרש"י דס"ל כריה"ג ולפמ"ש קשה מ"ט דמ"ד לא מעל אע"ג דאין פודין הא יכול לפדות האפר, אמנם י"ל לר"י דס"ל לכ"ע חמץ אסור רק מ"ד פודין ההקדש עצמו ימכור לא"י ולמ"ד אין פודין אסור למוכרו וכיון דעכשיו אינו ב"ד דחמץ אסור בהנאה ל"ש מעילה וכמ"ש התוס' וע', גם י"ל ההקדש יכול לחרכו ויכול אח"כ אחר לפדות דנ' פשוט לדינא דנהי דחרכו לאח"ז אסור בהנאה היינו דאיסור הנאה לא פקע אבל ב"י ודאי דאינו עובר הקונה חמץ שנתחרך בפסח עד שאינו ראוי לאכילת כלב דודאי שם חמץ פקע מני' רק כ"ז שלא נשרף אסו' בהנאה אפי' לשיטת הר"מ דאפר חמץ מותר מ"מ כ"ז שלא נעשה אפר לא מקרי ביעור אבל ב"י נראה פשוט דלא עבר דאינו מקרי חמץ כיון שא"ר אפי' לכלב דאלו ראוי לכלב אע"ג שאינו ראוי לאדם הוי אסור בהנאה וכמ"ש הר"ן פ' א"ע הואיל וראוי לחמץ בו עיסות אחרות ובזה אפש' דל"ש תי' התוס' דאינו מועל משום האפר דאפר שאני דהוי פנים חדשות לגמרי וראי' דהוי מבוער ע"י שריפה משא"כ בחרכו, ולתי' ר"י דפליגי בפודין צ"ל כמ"ש לעיל דס"ל חמץ אסור בהנאה רק דהקדש ימכור לא"י וע' פ"י שכ' דנ"ל דהפדיון צריך להיות דוקא ע"י ישראל והניח דברי תוס' בצ"ע, ולענ"ד הי' נ' דאפ"ל בכוונתם שהגזבר יפדה אדעת' שלא לזכות רק להפקיע האיסור כמו פודה מ"ש של חבירו וע' בכורות דף י"א בפודה פטר חמור של חבירו והוא לא יפסיד ממונו שיוכל למכרו לא"י, ובזה מוטעם תי' התוס' דתי' דחיישי' שימכור לו לאכלו ולכאו' הוא גזירה רחוקה, ולפמ"ש י"ל הואיל וע"כ צריך לפדותו מקודם ואח"כ יהי' בעיניו כחולין גמור דודאי היכא דתחלת הפדיון הוא אצל הנ' יה' נזהר שלא יהי' רק להסיקו תחת תבשילו משא"כ בזה שכבר יצא לחולין, וארווחנא בזה ליישב מ"ש התוס' אח"כ איך אפשר לפדות הא יעבור בב"י, ולכאו' הי' נ"ל דאפ"ל שיפדה רק להפקיע איסורו ואח"כ יסיקני תחת תבשילו והוא לא יתכוון לזכות ולפמ"ש י"ל דס"ל לתוס' בפשיטות דזה אסור דיוכל לבא לידי בזיון וע"כ צריך לזכות וקשיא להו שפיר דיעבו' על ב"י ודוק אבל למ"ד פודין שפיר יוכל הגזב' לפדותו באופן זה וא"ש אף לשיטת הפ"י: