אור ברסלב

חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כב.

דף ו:

גמרא איכא בנייהו חולין שנשחטו בעזרה והקשו התו' בשם הרשב"א לימא איכא בנייהו נוקשה ותערובות דנ"ל מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה ולר' אבוהו אסר בהנאה, והנה לשיטת הרי"ף דפסק כרבנן דר"א דאין לאו בנוקשה ותערובות ודאי דקו' התוס' ל"ק מידי אך לשיטת הרמב"ם דפסק בתערובות כסתמא דמתני' קשה קו' התוס' לימא א"ב תערובות, אך לפ"מ שפי' הב"י בסי' תמ"ב דעת הרמב"ם דמיירי דיש בו כזית בכדא"פ בהעלטה, ובטיבול אין בו כזית בכדאכ"פ ובע"כ צ"ל דמיירי בענין דלא נתבטל וכמ"ש המג"א ר"ס תמ"ב, ולפ"ז י"ל כיון דלא נתבטל א"כ לו יהי' דאין לנו ריבוי על תערובות דלהוי חשוב כזית בכדא"פ כיון דל"ה כד"א מ"מ לא גרע מח"ש דאף אם יאכל בטיבול נהי דל"ה כזית בכדא"פ מ"מ הוי כמו ח"ש וכמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ אלו עוברין [ועי' בפ"מ בפתיחה להלכות בב"ח] ולפ"מ שפ' הר"מ דאין לוקין על שום הנאה עי' פר"ח א"ח סי' תמ"ג לא ק' קושי' התוס' גם לשיטת הרמב"ם דפשיטא דאסור בהנאה כמו ח"ש ולענין מלקות לא נ"מ מידי כיון דס"ס אין לוקין על הנאה לשיטת הרמב"ם ומכש"כ לפ"מ שנסתפקתי אם איסורי הנאה אסורין אף בח"ש כמ"ש לקמן גם י"ל דבשלמא על האכילה פטור כיון דלא מקרי אכילה כיון שאוכל פחות מכשיעור, אבל לענין הנאה י"ל דאין חילק כיון דס"ס מתהני או דנימא כיון דעל האכילה פטור פטו' ג"כ על ההנא' וצל"ע כעת [שוב מצאתי בצל"ח בשיטה זו שהעיר בזה וכוונתי ת"ל לדבריו בזה] ולפי הצד דלענין הנאה אין חילק ודאי דל"ק קו' התו' על תערובת, והתו' י"ל דסברי כשיטת הטור דכותח הבבלי ל"ה רק קיוהא בעלמא ולולי דכ' לן רחמנא ריבוי לתערובת הו"א דבטל דקיוהא ל"ח מידי [גם יש לראות לענין הנאה אפ"ל דאפי' יותר מכא"פ מצטרף עי' במג"א] סי' תמ"ב בשם הרמ"ך כעין ס' זו לענין בל יראה] וע"כ שפיר צריכן רבוי לענין הנאה דאם אין לנו ריבוי י"ל דלא חדית רחמנא רק לענין אכילה דלא בטיל אבל לענין הנאה י"ל דבטל, אבל לשיטת הרמב"ם דכל אתי לכזית בכדא"פ בהעלטה י"ל שפיר כהנ"ל דלענין הנאה ל"צ קרא, אך לפ"מ שכ' המנחת כהן בשער התערובת דלשיטת הרמב"ם ח"ש ע"י תערובת אפי' אי' אין בו מן התורה וכנראה הסכים ע"י הפ"מ ריש הלכות תערובת [ולי הי' ק' על דבריהם כאשר כ' אצלי במק"א] ולפ"ז כיון דהיכא דאין בו כזית בכדא"פ בטובל לולי דחדית לן רחמנא לעבור עליו הוי מותר גמור] מן התורה הדרי' קו' התו' לדוכתי' אף לשיטת הרמב"ם לימא א"ב תערובת לענין איסור הנאה, והי' נ' לפענ"ד ליישב ע"פ מש"כ רש"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו אי' הנאה והתוס' כ' האכילה ל"ד, והנה לכאורה ק' על שיטת התו' מנ"ל להגמ' לומר דאף האכילה ל"ד דילמא ההנאה ל"ד וצ"ל דאלו הי' עיקר האיסר של חשב"ע דאורייתא הי' מסתבר לאוקמי אותו לחולין שנשחטו בעזרה דהוי אי' מחיצה כיוצא בו כמו שהסביר רש"י המועט על חולין שנב"ע, ולשיטת רש"י צ"ל בע"כ להיפך דמסתבר לאוקמי ע"ש איסורן דאל"כ ק' מנ"ל לר"א לאוקמי אותו על שאר איסורן דלמא קאי על חולין שב"ע אלא ודאי דמסתבר יותר לאוקמי ע"ש איסורן וגם בזה כוונתי ת"ל לדעת הגאון בצל"ח ע"כ קצרתי בהסברת הענין:

ועפ"ז יש מקום אתי לישב קו' התו' לשיטת רש"י מר"ש האוסר גיד הנשה בהנאה דהוי דלא כחזקי' ולפ"ז ניחא די"ל ודאי אי הוי לן שום אי' בתורה לאוקמי אותו עליו הוי מוקמינן לי' עליו יותר מלאוקמי לי' ע"ח שב"ע כמו לר"א רק כיון דלחזקי' שני בין לא יאכל בין לא יאכל ויליף משרצים בע"כ מוקי לי' לאותו על חולין שנב"ע דעל גיד ל"מ לאוקמי די"ל דס' כשהותרה אבל ר"ש דבע"כ לא ס"ל כשהותרה או משום דאין בגידין בנותן טעם ממילא מוקי אותו על גיד כיון דמצי לאוקמי לי' על שאר איסורין דהיינו גיד מסתבר לי' יותר מלאוקמי לי' על חולין שנשב"ע אבל חזקי' סובר כשהותרו בע"כ מוקי לי' על חולין שנב"ע וכיון דכל שאר איסורין בע"כ מותרין בהנאה רק חמץ בפסח ושור הנסקל וגבי' כתי' לא יאכל ומוכח משרצים [ובאמת יש מקום עיון ע"מ שתי' התו' דר"ש כר"א ס"ל הא מוכח בקדושין דר"ש סובר חולין שנשב"ע אסירי מדאורייתא בהנאה עי"ש וצ"ל דיליף לי' ממק"א] ואין להקשות לפ"ז על קושי' הגמ' דלקמן על ההיתורים בחדש ושאר איסורים אליבא דר"א והקשה הגמ' ואידך הא אי לא הוי כתב לן התורה היתר בפירוש ממילא הוי מוקמינן אותו עליו, די"ל כיון דס"ס פשטי' דקרא משמע דמותר בהנאה ובע"כ דאותו קאי על חולין שנשב"ע אין ס' לומר משום דלא נטעי כ"ר בכל הני היתרים רק הוי לן לכתוב איסר הנאה בהדי' בחולין שנשב"ע וכסוגי' זו טובא בש"ס, ולפ"ז מוכרח בע"כ דחזקי' ס' דתערובת חמץ מותר מן התורה דאל"כ עדיין ק' הו"ל לאוקמי לאותו על תערובת כיון דמיסתבר יותר לאוקמי על שאר איסורין מלאוקמי על חולין שנשחטו בעזרה ומיושב קו' הרשב"א דלימא א"ב תערובת חמץ כיון דלחזקי' בע"כ מוכח דבתערובות אין אי' כלל ומר"א לא מוכח ג"כ היכא ס' בתערובת די"ל בהא סבירא לי' כחזקי' ע"כ צ"ל א"ב חולין שנשחטו בעזרה:

ובזה י"ל קושית השעה"מ שהקשה על הרא"מ דס"ל די"ל חמץ לפני זמנו כיון דלא כתיב לא יאכל מותר בהנאה הו"ל להגמ' לומר א"ב חמץ לפ"ז, וי"ל עפ"מ שכתבתי דאי הוי ס"ל לחזקי' כר"י קשה דלמא באמת נפקא מאותו ואתי לרבוי לפני זמנו לאסור בהנאה ועל כן לא יוכל הגמ' לומר א"ב חמץ לפני זמנו:

ובזה י"ל שיטת הרי"ף דפסק כרבנן אף בתערובות והקו' מפורסמת דלמא לא חזר התנא רק מנוקשה לא מתערובות עי' ר"ן ר"פ אלו עוברין והרמב"ם פסק בתערובות כר"א, ולפ"ז ניחא דהרי"ף לשיטתו דפסק כחזקי' מוכח דתערובות מותר מן התורה אבל הרמב"ם דפ' כר"א פסק שפיר לענין תערובות כסתמא דמתני' כיון דתערובות חמיר מנוקשה ודוק [ועד"ז יש מקום דרך פלפול ליישב קושי' הב"י על הטור דמוכח מחזקי' דלא כת"כ דר"י מדפסק בנוקשה פטור מכלום וכן תערובת והמשכיל יבין ולא רציתי להאריך בזה [א"ה והא דפסק הרי"ף בלפ"ז כר"י עי' במלחמות ובש"א סי' ע"ט]:

הרמב"ם פסק האוכל גיד הנשה של נבילה חייב שתים ותמה עליו הרשב"א הא איהו פסק אין בגידין בנ"ט, וא"כ למה חייב שתים וראי' מר"פ גיד הנשה דקאמ' וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין אי' גיד איכא אי' מוקדשין ליכא [ע' בכ"מ שהביאו] ולי הי' אפשר להביא ראי' לדבריו משם וליישב קושית הרשב"א עפ"מ שכ' התוס' שם לימא קסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה אין מוקדשין נוהג משום דאין אי' חל על אי' וכ"ת משום דמתני' כר"מ ור"מ ס"ל אי' חל ע"א א"כ קשה הא לר"מ מוכח דיש בגידין בנ"ט דאמר האוכל גיד הנשה של נבילה חייב שתים, ותי' א"נ י"ל דהוי קשה א"כ אין מוקדשים נוהג בגיד מבעי לי' וה"נ ה"מ לאקשוי' הכא רק דעדיף מני' מקשה ע"ש היטב ולכאורה תירוצם תמוה מ"ש דעדיפא מני' מקשה דהא על תי' הגמ' הו"מ לשנוי' כקושית התוס' דאין מוקדשים נוהג דאין איסור חל על איסור ויותר הו"ל להגמ' לאקשוי' אין מוקדשין נוהג בגיד דבזה אף קושית התוס' מתורץ, ע"כ י"ל כך די"ל הא דפסק הרמב"ם בגיד הנשה של נבילה חייב שתיים היינו דוקא היכא דאתרו בי' משום גיד הנשה דכיון דחייב משום גיד וכיון דהוי אכילה לענין גיד ה"ה לענין נבילה חייב אבל היכא דלא אתרו בי' משום גיד ממילא אף משום נבילה אינו חייב כיון דאין בגידין בנ"ט [ועי' פליתי] ולפ"ז י"ל הא דקאמר במוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא היינו היכא דלא אתרו בי' משום גיד או שהי' שוגג באיסור גיד ממילא פטור אף על מוקדשין, לפ"ז ל"ה מצי לאקשוי' אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' דהא באמת בגיד נוהג מוקדשין דהיכא דחייב משום גיד אף משום מוקדשין חייב, מש"ה קתני גיד נוהג במוקדשין לארוי דדוקא היכא דחייב משום גיד אף משום מוקדשין חייב אבל היכא דאינו חייב משום גיד אף על מוקדשין פטור, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דליכא למימר משום אין אי' חל ע"א פטור משום מוקדשין דבזה אף אם אתרו בי' משום גיד פטור משום מוקדשין וא"כ ק' אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי' [ועיין בתחלת דברי תוס' שכ' והכי פי' אין גיד לבדו נוהג והיא שפת יתר ונ' שבאו לשלול פי' הנ"ל אליבא דהרמב"ם גם לפ"ז י"ל כתי' הראשון של התוס' דמתני' ר"מ היא דס"ל אחע"א ול"ק הא ר"מ ס"ל יש בגידין בנ"ט מדמחייב ג"ה של נבילה שתים דלפמ"ש לעיל לא מוכח מיד' די"ל אף אי אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דחייב משום גיד חייב אף משום נבילה אך אי קשיא הא קשי' מסוגי' זו דקאמרי' הניחא למ"ד יש בגבנ"ט אלא למ"ד אין בגבנ"ט מאי איכא למימר דלדידי' ל"ש לומר כשהותרה דכיון דאין בגבנ"ט ל"ה עליו שם נבילה ולשיטת הרמב"ם אף למ"ד אין בגבנ"ט שייך לאו דנבילה אף בגיד וא"כ שייך שפיר לומר כשהותרה אח"כ מצאתי בפליתי שהקשה כן, [וע' שם בפליתי שתי' דקושי' הגמרא דוקא לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ולדידי' לא חל נבילה על גיד אך דק' הא בקושית הגמ' שם פריך סתם אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ולא איירי כלים מר"ש רק בתי' הגמ' דקאמר מאן שמעית לי', ולענ"ד יש לומר דע"כ לא ס"ל להר"מ דכיון דחייב משום גיד חייב אף משום נבילה רק לדידן דאמרינן גיד מותר בהנאה ואפ"ה חייב על אכילתה א"כ שפיר אמרינן כמו דחייב משום גיד חייב משום נבילה גם כן אבל אי הו"א דגיד אסור בהנאה שפיר מצינן למימר אף דחייב משום גיד היינו דמ"מ האכילה חשוב הנאה וכמ"ש התוס' כאן לחזקי' אבל מ"מ לגבי נבילה דמותר בהנאה י"ל שפיר דל"מ אכילה כלל וא"כ הקשה הגמ' שפיר למ"ד אין בגי' בנ"ט מנ"ל דגיד מותר בהנאה וליכא למימר כשהותרה נבלה הותר גידה דז"א דאי גיד אסור בהנאה לא הוצרכה התורה להתיר רק בשר הנבילה וממילא אין על הגיד שם נבלה וכיון דבאמת אין הגיד בכלל נבילה לא הוי בכלל היתר, רק קו' הראשונה הנ"ל עדיין ק' מנ"ל להר"מ דגיד מותר בהנאה וצ"ל כמו שיתבאר לקמן דיליף לה מטריפה אך אי קשי' הא קשיא להר"מ מהא דאית' בחולין דף ק' ע"ב וסבר ר"י אין בגי' בנ"ט והא תניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ולשיטת הר"מ עדיין קשה דלמא לעולם אין בגבנ"ט ואין כאן אי' טומאה וע"כ חייב משום גיד וכיון דחייב משום גיד חייב אף משום טומאה וצ"ע] ולקושי' הראשונה י"ל עוד דס"ס משום איסור נבילה לא הוצרך התורה להתיר הגיד דבשלמא בשעת אכילה אחשבי' וחייב אף משום נבילה אבל כשנותנו לאחר באותו שעה לא אחשבי' דנהי שלא לקח הגיד מתוך הנבילה מ"מ בזה ודאי לא אחשבי' במאי דהוי שוא"ת וא"כ עדיין אין בו שם נבילה וא"כ לא הוצרך התורה להתיר משום נבילה ומקשה הגמ' שפיר ולקו' הנ"ל מר' יהודה אפשר לומר לפמ"ש דהיכא דלא אתרו בי' משום גיד אינו חייב אף משום טומאה ודוק:

עוד אמרתי ישוב לדברי הרמב"ם שפסק דג"ה מותר בהנאה אף שפסק כר"א וגם פסק דאין בגבנ"ט עפמ"ש הפליתי סי' פ"ז בישוב על הרמב"ם שכ' דמש"ה אם האי' מבאיש ופסול מאכילת אדם פטור דהוי שלא כדרך הנאה ובגמ' הטעם דנבילה שאינו ראוי' אינו קרוי' נבילה וכ' שם דדווקא לר"ש הוצרך לטעם זה דס"ל כ"ש למכות ואפי' שלא כד"ה ע"פ ס' מוהרש"ל ומהר"י בן לב אבל לר"י הטעם משום שלא כדה"נ, והנה לכאורה נ"מ בין ב' הטעמים בדבר שהוא אסור בהנאה אם מטעם משום שאינו ראוי' א"ק נבילה אף דחזי לכלב אין עלי' שם נבילה אבל אם הוא משום שלא כד"א א"כ כיון דחזי להנות ממנה אסור והנה הא דקאמר הגמ' אי אין בגי' בנ"ט ל"ש כשהותרה אף דגיד חזיא לכלב וכמ"ש הרא"ש מ"מ בזה כ"ע מודו כיון דהוי סרוח מעיקרא דקודם שהיה נבילה הוי גיד והוי סרוח מעיקרא לענין נבלה ול"ה בכלל היתר נבילה והנה בטריפה איכא לאשכוחי דנדרסה האם כשהיתה מעוברת קודם שנקשרו האברים וחל איסור טריפה קודם שנעשה גיד וא"כ לענין הנאה לא פקע מני' האי' אם הטעם משום שלא כד"ה, ולפ"ז מיושב הרמב"ם הנ"ל דהגמ' אזלא אליבא דר"ש ולדידי' הטעם משום נבילה שאינו ראוי' אף שלא הי' סרוח מעיקרא א"כ לא מצינן למילף דכיון דנתקשה הגיד עד שאינו ראוי פקע מני' שם טריפה ול"ש כשהותרה דאין עלי' שם טריפה אף לענין הנאה אבל לדידן מצינן שפיר למילף מטריפה [דמנבלה קשה המציאות לומר שהית' נבילה קודם שנתקשרו האברים ובנקובת הוושט ליכא לאשכוחי שנקב הוושט קודם שנתקשרו, חדא דאם חשבינן למתה ק' לומר דאח"כ נתגדל ונעשה ברי' ומכש"כ לפי מ"ש הפליתי סי' ל"ג דאף להרמב"ם ל"ה נבילה מחיים אבל מטריפה שפיר מצינן למילף אליבא דידן דאיכא לאשכוחי שנדרסה האם כנ"ל, כתבתי זאת לפלפולא בימי חרפי כי חדי כו':

יש להסתפק בא"ה אם ח"ש אסור בהנאה דיש לומר דל"מ למילף מחלב דחלב גופי' מותר בהנאה רק דלפ"ז ק' מאי מקשה הגמ' מאבר מן החי לב"נ דלמא מיירי בח"ש, ועם מ"ש במ"א ליישב הקושיא דלמא בטמאה א"ש די"ל כיון דלב"נ אסור בהנאה אין רבותא לבני נח יותר מלישראל, ולפ"ז מוכח אף דנפקא מאותו אפ"ה ל"ה רק גילוי מלתא דאלת"ה לא יאסור לבני נח, ולפ"ז יש לומר מלתא בטעמא דהרמב"ם הוצרך לילף ח"ש מלא יאכל כדי לאסור בהנאה, אך ק' להרמב"ם כיון דר"א. ל"ל למדרש לא יאכל ולפמ"ש דהרמב"ם סבירא לי' כר"א מנ"ל למדרש לא יאכל וי"ל דאף ר"א דרש לא יאכל די"ל דס"ל דל"מ למילף מחלב כיון דסתם אכילה בכ"ש רק דהלכתא אפקי' לכזית כסברת הרא"ש הובא במ"ל בפ' א' מה' חו"מ שפיר ילפי' דלענין אי' אף כ"ש אסור משא"כ בשרצי' דמקרא ילפינן דבעי כעדשה ל"ה אסרינן ח"ש ע"כ איצטריך לא יאכל, ובזה י"ל דרש"י לשיטתו הוכרח לומר דחזקי' אף כר"מ דלפ"מ שפרש"י דהא דקאמר ר"א כל מקום שנאמר קאי רק לר"מ משמע דלר"י דיליף לי' מאותו ל"ה רק עשה ק' מאי קאמר הגמ' א"ב חולין שנשחטו בעזרה דלמא ר"א ל"ק רק לר"מ ולר"י מודה דילפינן לי' מלא יאכל כמו לחזקי', ואין לומר כיון דלר"מ לא שני לי' בין לא יאכל ללא יאכל דכל מקום איסור הנאה במשמע הכי נמי לר"י ל"מ למילף מלא יאכל דלמא ל"ש ולעולם רק איסור אכילה משמע דא"כ ק' לחזקי' כיון דלר"מ ל"ש לי' דלמא ה"ה לרב יהודה ע"כ הוכרח רש"י לפרש דחזקי' אף לר"מ והא דכ' רחמנ' היתר בנבילה משום להקדים, וי"ל דלכ"ע שני לן בין לא יאכל ללא יאכל משא"כ לר"א דלר"מ ל"ש לי' וא"כ בע"כ דאין זה דקדוק מאי דכתיב רחמנא לא יאכל ממילא ה"ה לר"י ל"מ למילף מלא יאכל רק מאותו משא"כ לשיטת התוס' ק' לכאו' כיון דר"א קאי לר"מ א"כ דלמא לר"י סבר כמו חזקי' וע"כ נ' להוכיח מזה לשיטת התוס' דאותו הוי פירש על לא יאכל דהוי אי' הנאה ולפ"ז י"ל דר"א קאי אפי' לר"י וא"כ מוכח דר"א ל"ל דרש' דלא יאכל כלל וקאמר הגמ' שפיר א"ב חולין שנ"בע, ומיושב בזה הא דלשיטת התוס' לוקין על אי' הנאה וקשה לימא א"ב לענין מלקות ולפמ"ש אתי שפיר דלשיטת התוס' אף אי יליף מאותו מ"מ אפ"ה לוקין אך דלכאורה באמת קשה לחזקי' כיון דלר"מ ל"ש לי' מנ"ל לר"י דנפק' לי' מלא יאכל דלמ' מאותו וצ"ל דמסתבר לאוקמ' אותו על חולין שנשחטו בעזרה ואם כן מוכח דלר"א חשב"ע לאו דאוריית' לגמרי משא"כ לשיטת רש"י דיש לומר כ"ע ס' להו דאיסור אכילה דאוריית' רק ר"א דיליף לר"מ מנבילה ומוכח דל"ש בין לא יאכל ללא יאכל ע"כ אף לר"י יליף לי' מאותו וס"ל דמסתבר לאוקמי על איסור לאו כיוצא בו משא"כ חזקי' ס"ל דלכ"ע ילפינן מלא יאכל ובזה י"ל מאי דבעי רש"י בזה דאותו אתי לאורוי' דבעלמא הוא אסור ולא דנפקא ממשמעותא דלא יאכל כמ"ש המפרשים די"ל דרש"י רצה ליישב קו' התוספות דלעיל ולהוכיח שיטתו דלא מצינן לפרש כתוס' דלפי מה דמפורש דאותו ל"ה רק עשה וצ"ל כר"א וכר"מ ואם כן ק' דלמ' ר"י מודה כמו חזקי' דבע"כ מוכח מלא יאכל דליכא למימר מאותו דמסתבר לאוקמי אותו אחשב"ע א"ו מוכח דמסתבר לאוקמי אותו אשאר איסורין וע"כ מוכח שפיר דלר' אבוהו ילפינן לר"י מאותו כיון דמלא יאכל ל"מ למילף דלמ' כמו לר"מ וע"כ ילפינן מאותו דא"ל דר"י ס"ל בע"כ דרש' דל"י דהא מצינן למילף מאותו משא"כ אי הו"א דאותו ל"ה רק גלוי מלתא דלא יאכל משמע א"ה א"כ הוי מצינן לפרש חשב"ע לגמרי לאו דאורייתא דאל"כ מסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע כמו שכ' המפורשי' אליבא דהתו' ואפ"ה מוכח דר"א ס"ל לר"י דילפינן מאותו משום דהו"א דר"א קאי אליבא דכ"ע ע"כ פי' רש"י דר"א ודאי ל"ק רק לר"מ משום דאותו ל"ה רק עשה וא"כ מוכח דמסתבר יותר לאוקמי אשאר אי' וחשב"ע ל"ד היינו ההנאה ל"ד דא"נ דמסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע ק' דלמא ר"א הוכיח ג"כ לר"מ דילפינן מלא יאכל דמסתבר לאוקמי אחולין שנחב"ע א"ו דמסתבר לאוקמי אשאר איסורים ומוכח באמת דר"א יליף לר"י מאותו וחולין שנב"ע ההנאה ל"ד וע"כ דברי רש"י מדוקדקים שבעתים מזוקקים כנ"ל כפתור ופרח בכוונת רש"י:

ונ"ל לישב ג"כ מ"ש רש"י לעיל דחזקי' כר"מ ואו להקדים ולעיל קאמר הגמ' דלר"מ מוכח דלא יאכל משמע אי' הנאה וכן כתבו התו' דל"ה חזקי' כר"מ, ונ"ל דהא כ' התוס' לעיל דמצד הס' ידעינן להקדים רק הואיל דכ' התורה היתר להורות דלא יאכל משמע א"ה ע"כ הוצרך או ולכאורה ק' מנ"ל לר"מ דהיתרא אתוי לארוי דל"י משמע א"ה וע"כ צריך או להקדים ולפ"ז אין המקרא חוזר לגופי' לימא כמו לר"י דברים ככתבן וע"כ דלא מסתבר לי' לומר דברים ככתבם וע"כ מוקי קרא להורת א"ה בעלמא כ"ז לר"א משא"כ לחזקי' דס"ל מסברא דנפשי' דאיכא למדרש מדשני רחמנא לכתוב לא יאכל דמשמע א"ה א"כ מוכח בע"כ דר"מ ס"ל דצריך או להקדים דליכא למימר כנ"ל דמש"ה צריך או הואיל וכתי' היתרא כמ"ש התוס' דא"כ הדרי' הקו' לדוכתי' כיון דמסתבר טובא למדרש לי' לאיסור הנאה וא"כ ממילא הו"ל לר"מ למימר דברים ככתבן כדי דלא תיקשי לן משמעותא דל"י וע"כ כ' רש"י דלחזקי' צריך לומר לר"מ או להקדים, והנה כ"ז לשיטת רש"י דמסתבר לאוקמי אותו לשאר איסורין ואפ"ה דרש לי' חזקי' לחולין שנב"ע וא"כ מוכח דמסברא דנפשי' ס"ל למידרש משמעותא דל"י וא"כ מוכח שפיר דאף ר"מ ס"ל הכי משא"כ לשיטת התו' דמסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע וא"כ מוכח לר"י דשני לי' משא"כ לר"מ לא מוכח ע"כ כ' התו' שפיר דר"מ לס"ל כחזקי' וכל אחד על מקומו יבא בשלום.

תוכן העניינים

חמדת שלמה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה