אור ברסלב

חמדת שלמה על פסחים· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף ו:

דף ה:

גמרא דלמא משכח לה לבתר ז"א ולא מצי מבטל לי' דאר"א שני דברים אינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ולכאורה ק' מנ"ל הא דנהי דעשאן הכתוב כאלו ה"ב דלמא היינו דווקא כ"ז שלא ביטלו אבל אם בטלו לא העמידו ברשותו ואפי' לאח"ז איסורו, ונ"ל דה"ט דכיון דחמץ אסור בהנאה ואסור להיות רוצה בקיומו כדי להנות ממנו ועי' מג"א סי' ת"נ ודוק] ממילא הוא בטיל ולא ניחא להבעלים דלהוי ברשותו כלל וא"כ אי נימא דביטל מהני לאח"ז איסורו אפי' בלא ביטל לא יעבור, ולא מבעי' לשיטת הטור דס"ל מבטלו בלבו דא"צ להוציא בשפתיו כלל ודאי די"ל דממילא הוי ביטל לאח"ז איסורו ואפי' לשיטת הר"ן שכ' י"מ מבטלו בלבו היינו דא"צ להשמיע לאזניו, י"ל דהיינו דוקא קודם ז"א דעדיין מותר בהנאה אם אינו מוציא בשפתיו הביטל הוי דברים שבלב ואינן דברים משא"כ לאח"ז איסורו אי ביטל מהני א"צ להוציא בשפתיו דהיכא דמוכח טובא קי"ל דדברים שבלב הוי דברים כמש"כ התו' בקידושין [דף מ"ט ע"ב] ד"ה דברים שבלב א"ו דלאחז"א לא מהני ביטל דהביטל צריך להיות דווקא קודם ז"א, ולפ"ז יש לדחות מה שהוכיח הגאון בעל ש"א דחמץ שקיבל עליו אחריות דעובר משום גורם לממון ע"כ ל"מ ביטל דאל"כ אף בחמץ דידי' ליהני ביטל לאח"ז איסורו לדידן דקי"ל חמץ לאח"ז מותר מדאורייתא וא"כ כל חמץ הוי גורל"מ ולמה ל"מ ביטל א"ו לגורם לממון ל"מ ביטל, ולפמ"ש דהא דל"מ ביטל לאח"ז איסורו לא מצד הסברא אמרינן כן רק דע"כ מוכח לומר כן כיון דמחמת איסורו ממילא א"ר בו ואפ"ה עובר מוכח דלא מהני ביטל וכיון דזה הוא גזרת הכתוב דל"מ ביטל לאח"ז יסורו לא משום דהסברא הוא כך י"ל דקודם זמן איסור אפי' בדבר הגורל"מ מהני ביטל:

והנה זה ימים כבירים הי' ק"ל ע"ד ש"א הנ"ל די"ל כיון דאין רשאי להשהותו ע"כ אף גורל"מ ל"ה כיון דמצוה להשביתו אח"ז רב נדפס ס' מק"ח על הלכות פסח וראיתי שהשיג כן על הש"א, אמנם לענ"ד הי' נ"ל דראי' הש"א היא דאי נימא דע"י שהוא מצוה להשביתו ע"כ א"ב א"כ ס"ס הי' צריך לכתוב לן מצות השבתה, וא"כ מנ"ל דעשאן כאלו הוא ברשותו הא בלא מצות השבתה הי' באמת ברשותו משום גורל"מ, וא"ל כיון דצריך להשבית א"כ ממילא אינו ברשותו וא"כ למה לן לאו דב"י כיון דממילא צריך להשביתו משום מצות השבתה ממילא א"ב דלפענ"ד משום הא לא ארי' כיון דע"כ הוצרך רחמנא לצוות על השבתה ממילא אין קושי' מה שהחמירה התורה לאסור ע"י לאו ועשה, אך בזה יש לעיין כיון דתשביתו חל מחצות היום א"כ שוב אינו ברשותו והאיך מצי לחול אי' ב"י אח"כ כיון שכבר א"ב, ודוחק לומר דאתי לחמץ שקנה לאח"כ דאז תרווייה' בהדדי קאתי ועי' לקמן עוד בזה] ובזה יש ליישב מה שהקשתי לרש"י האיך אפשר לומר תשביתו היא בי"ט הוי לאח"ז איסורו ולא שייך תי' המג"ש על קושי' התו'] ולמש"כ אתי שפיר דאי תשביתו הוא בי"ט לא מוכח כלל דא"ב ועיין היטב:

אמנם קשה לי על הא דאמ' ר"א שני דברים א"ב של אדם וכו' ואלו הן חמץ בפסח וכו' הא חזי לשלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא כדמשמע לכאורה מהפוסקים וא"כ הוא ברשותו ועיין תו' לקמן סוגי' איסי בן יהודה, ולומר דמש"ה הוי א"ב הואיל וצריך לבער קשה הא ע"ז אנו דנין דמש"ה הוצרכה התור' לצוות לבער כמ"ש לעי' ועי' לקמן מש"כ בזה בישוב דעת הטור דעובר למפרע ומצאתי אח"כ שכוונתי לדעת הגדול בעל הצל"ח זצ"ל עיי"ש ומזה קשה לי על הבעל ש"א שכתוב דלר"ש מש"ה ל"מ ביטל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן לאח"הפ ולענ"ד קשה כיון דלדידי' אינו מוכח דעשאן ברשותו י"ל דאף לאח"ז איסורו יכול לבטל וכן הי' נ"ל להוכיח דהא ק' על הגמ' דמקשה כי משכחת לה לבטלי' ול"א אדעתי' הא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ק' על תחלת הביטל קושי' הר"ן דל"ה לשון הפקר וצ"ל תי' הר"ן ולפום ס"ד דלא אסיק הא דעשאן כאילו הוא ברשותו ק' על תחלת הביטל, ולפמ"ש בישוב דעת הטור א"ש דודאי אסיק דהוי איסורי הנאה וא"ב רק דס"ד דצריך גילוי דעת שא"ר בחמץ וע"כ אף לס"ד מהני גילוי דעת, ע"כ משני דעשאן הכ' כאלו הוא ברשותו וא"כ ק' לר"ש דהוי גורם לממון לולי דצותה התורה לבער וע"כ י"ל דביטל מהני אף לאחר זמן איסורו, והנה לענין קושיא הנ"ל הי' נ"ל לפמ"ש הר"מ בפ"א מה"ח דתערובת חמץ עוברין היינו דאכל בהלעטה דבטלה דעתו אצל כ"א, וע' רש"י שכ' דל"ה אכילה מוכח לכאורה דבחמץ חייב שלא כד"א ומכש"כ שחייב שלא כדרך הנאה ע"ש, ופלא בעיני שלא ראיתי מי שהעיר מזה הן אמת דבל"ז צריך עיון דהא שאור אינו ראוי לאכילה ואפ"ה חייב כדאיתא ריש מסכת ביצה מיהו בזה א"ל דמיירי שאכלו ע"י תיקון רק דס"ד כיון דמצד עצמותו אינו ראוי לאכילה אינו חייב לבער דאין עליו שם חמץ אבל מתערובת לפ"ד הר"מ דפי' הכ"מ והב"י מוכח שפיר דחייב אף שלא כד"ה ואי נימא דהוכיח מזה דבחמץ חייב שלא כדרך הנאה א"ש, ובזה הי' מקום ליישב מ"ש הרי"ף טעמא דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל וע' בר"ן די"ל לפמ"ש הר"ן אליבא דהריף מוכח דס"ל תערובת חמץ הוא מטעם היתר מצטרף לאיסור ע' בר"ן במשנה א"ע, ולפ"ז אין ראי' דחמץ אסור שלא כדרך הנאתן ותיקשי הא דאר"א חמץ א"ב ש"א אך לפי מ"ש הפ"י דלחזקי' דנפ"ל איסור הנאה מלא יאכל אסור אפי' שלא כדרך הנאתן א"ש דהוכרח לפסוק כחזקי' ועדיין צ"ע בזה מלשונו של הר"מ פ' ה' מה' יסודי תורה דנראה דחמץ מותר שלכד"ה מדאוריית' וי"ל ע' במג"א ריש סי' תמ"ו ס"ק ב' ואפ"ל טעמו של הר"מ דחייב בתערובת משום דאחשבי']:

עוד י"ל מאי שכ' הרי"ף אה"נ מלא יאכל, וי"ל דנ"מ למ"ש המג"א בסי' תמ"ב בשם הרמ"ך דבפחות מכזית בכדי אכילת פרס חייב בביעור אע"ג דלענין אכילה אינו עובר ולכאו' אינו מובן כיון דאין עוברין באכילה מה"ת יהי' בו איסור ב"י ע' בר"ן רפ"ק דפסחים, וי"ל דהיינו טעמו דע"כ שייך בו אי' חמץ ולענין הנאה שנהנה מכזית חמץ ביחד אם מוכרו, אמנם לפמ"ש הר"מ בפי' המשניות בכריתות דאי' הנאה ל"ה מוסיף היכא דא"י לחול מצד אכילה דעיקר האי' הוא מצד אכילה וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דאף הנאה מדאו' מותר בזה אך למ"ש הרי"ף דאה"נ מלא יאכל שפיר י"ל דהוי אי' מצד עצמותו וי"ל כמ"ש וצ"ע:

הש"א בסי' הקשה מנ"ל, דחמץ א"ב דלמא משום גורל"מ ותי' אינו מבורר בעיני ומכש"כ דקשה להש"מ גופי' דס"ל גורל"מ כממון דמי וא"כ שפיר הוי ברשותו לולי דצותה התורה לעבור עליו בב"י, וא"כ קשה על מאי דמקשה אח"כ מהי' יושב בבית המדרש דלמא ר"ש היא ותי' דלר"ש ל"מ לשון ביטול ולדידי' קשה נהי דלא מוכח לר"ש דעשאן כאלו ברשותו מ"מ עכשיו שצותה התורה לבער ודאי דאינו ברשותו וע"כ שפיר מהני לשון ביטול, גם לפ"מ שכתבתי לעיל ליישב דאפ"ל כיון דתשביתו הוא מחצות היום ורק בלילה חל אי' ב"י כמ"ש הפוסקים וע"כ קאמר שפיר דא"ב כיון דכבר חל אי' תשביתו וע"כ לא מצי לחול אי' ב"י אח"כ בשלמא א"ה אתי תרווייהו בהדדי שפיר י"ל דהוצרכה התורה להזהיר שלא יהי' ברשותו וע"כ אין קו' דהחמירה התורה בלאו ועשה אבל אם כבר חל מצות השבתה וא"כ שוב ל"מ לחול אי' ב"י לולי דעשאן כאלו הוא ברשותו אך כ"ז ליתא לר"ש דהא לר"ש תשביתו ל"ה אי' הנאה רק שמצווה לבערו מן העולם כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב וכ"ש לשיטת בע"ה וא"כ הדרי' הקושיא לדוכת' ולענ"ד הי' נ' ליישב קו' הגאון ש"א הנ"ל ע"פ מ"ש הפ"י ליישב קושי' התוס' על רש"י לקמן ך"ט דפי' לר"א ב"י הוי ס"ל דחמץ של א"י מותר אפי' באכילה והקשו התוס' דהא מדאגבי' חייב באחריות והוי גורל"מ ועובר על ב"י והוי שלך, ותי' הפ"י דגורם לממון ל"ה עד שיהי' גורם לשו"פ וע"כ נ"מ בפחות משו"פ ות"ל קיימתי' מסברא דנפשאי קודם ראיתי דברי הפ"י הנ"ל כמ"ש במ"א ולפמ"ש מיושב בפשיטת קושית הגאון הנ"ל דהא מוכח מדעובר בכזית חמץ אע"פ שאינו שו"פ וז"פ, וא"כ מוכח דלאו משום גורל"מ עובר רק דעשאן כאלו הוא ברשותו, אך לפמ"ש הסמ"ע דפחות משו"פ אסור בגזלה משום חצי שיעור אסור מה"ת וכיון דמדמי פחות משוה פרוטה לח"ש א"כ לר"ש דס"ל כ"ש למכות וכל השיעורין ל"ה רק לענין קרבן א"כ שפיר י"ל לר"ש מטעם גורל"מ אוקמי ברשותי' ול"ש תי' הנ"ל שאינו שו"פ דלר"ש אין נ"מ בזה שוב נ' לענ"ד שיש מקום ליישב קושית הש"א בפשיטות דנ"מ בחמץ שא"י להתקיים עד אחר הפסח כדאשכחן בעריבת העבדנין שא"י להתקיים יותר מג' ימים ואח"כ הוא נפסד ומבאיש [ע' סי' תמ"ב] ואין שם חמץ עליו, וי"ל דבזה אין מקום לחייב משום גורם לממון דכל זמן שהוא חמץ אינו שוה כלום ועי' היטב:

עוד הי' קשה לי על קושי' הש"א הנ"ל שהקשה הא כל חמץ הוי גורם לממון לדידן והי' ק"ל דלמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אף גורל"מ לא הוי כיון דאינו ברשותו וכל מי שירצה יוכל לגזלה ממנו, אמנם י"ל דזה תלוי בפלוגתת הר"מ והראב"ד דלשיטת הר"מ אפילו אחריות שלא מ"ה אפ"ה חייב לבער כיון דס"ס הוי לדידי' גורל"מ וה"נ בחמץ המונח ברשותו אף דעכשיו אינו שלו מ"מ כיון שיהי' מותר לאח"פ ואז ממילא יזכה בו מקרי עכשיו גורל"מ משא"כ לשיטת הר"א דצריך להיות מ"ה והיינו דצריך להיות מוטל עכשיו עליו איזה חיוב או איזה זכות ולולא זאת לא הוי גורל"מ אף שיהי' לו אח"כ ע"י מקרה איזה חיוב או איזה זכות א"כ כאן לא הוי גורל"מ כיון שבתוך הפסח אין לו בו שום זכות משא"כ לשיטת הר"מ דס"ל כיון שידעינן שיבוא לו אח"כ החיוב מקרי גורל"מ ה"נ י"ל היכי שידעינן שיהי' לו איזה זכות אח"כ מקרי גורל"מ, ועוד י"ל לפי מה שהי' נראה לי בישוב קושי' התוס' לקמן דף כ"ט שהקשה בחמץ של הקדש ממנ"פ קודם פדי' אסור להנות ממנו ולאחר פדי' הוי דידי', והי' נ"ל די"ל הגזבר או אחר יכול לפדות ההקדש ע"ד שלא לקנות רק להפקיע כח הקדש כמו פודה מע"ש של חבירו שאין הפודה זוכה בו רק שמפקיע כח קדושת מעשר ואז יכול להסיקו תחת תבשילו ואינו עובר כלל כיון שאין כוונתו לזכות בו ולא הוי דידי', ולפ"ז א"ש הא דקאמר הגמ' לקמן בסוגי' דהואיל לימא בטוה"מ קמפלגי והי' קשה לי כיון דקי"ל דאם מונח העיסה שיער מיל בלא עסק הוי דאי חמץ א"כ אין התחלה לטוה"נ כלל כיון דודאי יתחמץ ולפמ"ש י"ל דהגמ' אזל לפ"מ דהוי ס"ל לראב"י דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' ומותר חמץ שא"י בהנאה וא"כ אפי' בפסח יוכל הכהן להנות מהחלה אף לאחר שתחמץ וא"כ י"ל הטו"ה בפסח שיוכל ליקח פרוטה שיניח להכהן להנות מהחלה ובאמת לא יזכה הכהן בהחלה כמ"ש לעיל בחמץ של הקדש ואין זה תימא דהא התו' כתבו לקמן דף כ"ט הא דאיתא בחולין סברוה אזיל לפום מה דהוי ס"ד לראב"י דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' אמנם לשיטת הר"מ שהבאתי לעיל א"א לומר כן דהא ס"ל אפי' אחריות שלא מ"ה מקרי גורל"מ והיינו כיון שידעינן שאח"כ יוכל לבוא לו איזה חיוב מקרי גורל"מ וה"נ י"ל היכא דידעינן שיהי' לו איזה זכות מקרי גורל"מ ולפ"ז יש לדון במי שיש לו חמץ של הפקר **(דיני הפקר אינן נוהגין בזמן הזה,)** ברשותו די"ל דצריך לבער כיון דאחר הפסח יזכה לו חצירו מקרי לדידי' גורל"מ וא"ל לפ"ז מאי קאמר הגמ' חמץ א"ב ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו הא הוי ברשותו לענין זה והוי לדידי' גורל"מ הא בלא זה הוכיח הש"א מזה דגורל"מ אינו ברשותו לענין ביטל ועוד יש לדבר בזה, ולפ"ז י"ל הקושי' שהקשיתי לפי הוכחת הצל"ח דחמץ של ישראל המופקד אצל ישראל אחר עובר עליו אפי' בלא ק"א מדנקט מתני' של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לפי תירץ ראב"י דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' והקשתי לפ"ז מנ"ל לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה משום דמיותר חד לך אליבא דידי' הוי לי' למדרש שא"ע בב"י על של ישראל דמסתבר טפי וזה הי' נ"ל ראי' ברורה כמ"ש במ"א ועי' בביאורי הגאון מוהר"א שכ' ג"כ בפשיטות כהצל"ח ולפע"ד הי' קשה לי מדריה"ג מנ"ל דחמץ מותר בהנאה, ולפמ"ש כאן י"ל דודאי מלך הוי ממעטינן אפי' של ישראל דל"מ לך, והא דצריך שני מיעוטי' גבי חלה לא"י ולהקדש ולמ"מ מחד מיעוט י"ל דהו"א דהקדש שהוא צורך גבוה יד כל ישראל שוין בו, אבל חמץ של ישראל חברו ודאי דל"מ לך כמו דממעטינן אתרוג שאול מולקחתם לכם [והקדש ממועט באתרוג כיון דגלי רחמנא כמ"ש התוס' לענין חלה] רק דאפ"ה של ישראל חבירו עובר עליו כיון דאינו ברשותו של ישראל ופקע כחו והוי לי' כמו של הפקר ומקרי למי שיש לו בביתו גורל"מ וע"כ חייב לבער כיון דגלי לן רחמנא בחמץ דגורם לממון חייב לבער ולפ"ז אתי סוגי' הנ"ל כפשטי' לשיטת הר"מ דהוי גורל"מ ומש"ה למ"ד טוה"נ ממון עובר בב"י, ואף לשיטת הר"א י"ל לפמ"ש כבר דשני הלשונות לעיל דקאמר הניחא לר"ש ולישנא בתרא דקאמר לר"ש ל"י למה לי י"ל דפליגא בזה היאך הי' עובדא דרבא [ועי' בט"ז ובח"ש חלק א"ח סי' י"א] והר"א כתב דהאחריו' הוי מן הדין וראייתו מהא דאר"נ פוקו זבינא וכו' ועי' בלח"מ וי"ל דמודה ג"כ דלישנא קמא הוי סבר דהוי שלא מ"ה וי"ל ג"כ סוגי' זו לפום לישנא קמא, ובזה מיושב שיטת הרי"ף לקמן שכתב דלמסקנא צריך לומר דבהואיל פליגי וי"ל ג"כ קושי' הצל"ח לראב"י די"ל דהוי סבר כלישנא קמא וע"כ שפיר י"ל בין חמץ של א"י לחמץ של ישראל, וע"כ י"ל דלדינא תלוי בפלוגתת הר"מ והר"א ובזה י"ל לשון הש"ע בסימן תמ"ג שכת' אפי' לא קיבל עליו אחריות דלכאורה משמע מזה דדוקא משום המפקיד חויב לבער ולמ"ש י"ל דרבות' הוא לשיטת הי"ח דסי' ת"מ שהוא שיטת הראב"ד מיהו לשיטת הר"מ דפסק טוה"נ א"מ מוכח בקיצור דאליבא דאמת בהואיל פליגא ולשיטת רש"י דס"ל אליבא דאמת בטוה"נ ממון פליגא מוכח ע"כ דשל ישראל מקרי גורל"מ אפילו בלא ק"א וע"כ פרש"י שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים א"י דשל ישראל ודאי לרש"י דאסור ודוק:

הרמב"ם פסק אם קנה חמץ בפסח לוקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה,)** וקשה לי נימא כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואינו שלו וע"כ א"ע והכא ל"ש לומר דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא דהא לא כתיב לא תקנה חמץ רק לא יראה לך וכיון דהקנין ל"מ ממילא אינו שלו ולא עבר אמימרא דרחמנא, ונראה ליישב די"ל הא דא"ע אם אין החמץ שלו היינו דוקא היכא שלא גילה דעתו שרוצה בקיומו רק שהחמץ נשאר ממילא ברשותו ואפ"ה עובר ע"כ זה דוקא בחמץ שלו משום דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו משא"כ היכא דקנה חמץ א"כ גלי דעתו שרוצה בחמץ ההוא וא"כ לדידי' ודאי הוי גורל"מ ולא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות ולשיטת הר"מ אפי' אם האחריות שלא ע"פ הדין אפי' הכי עובר וא"כ נראה דכש"כ היכא שקנה החמץ ורוצה בקיומו אף דמצד הדין לא קנה מ"מ כיון דלדידי' הוי גורל"מ עובר עליו כן נ"ל נכון * ולפ"ז נסתר מ"ש כבר ליישב קושי' התוס' לקמן דף ך"ט על רש"י דפירש לראב"י דהוי סבר דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וע"כ חמץ של א"י מותר באכילה והקשו התוס' מדאגבי' קניא והוי ברשותו ותירצתי ע"פ מה שנ' מדברי הנ"י על מתני' בב"ק שטפה נהר כו' ע"ש ודוק ולפמ"ש כאן א"א לומר כן דכיון דהוא רוצה בקיומו הוי עכ"פ לדידי' גורל"מ ובזה נסתר ג"כ תי' הפ"י שנתן לו ע"מ שלא יקנה עד לאחר שיאכלוהו דס"ס הוי לי' גורל"מ אמנם קו' התוס' י"ל בפשיטות דלכאו' נראה דאם החמץ אינו שוה פרוטה ל"מ גורל"מ וכבר כתבתי לעיל בזה א"כ נ"מ אם אין החמץ שוה פרוטה, שוב מצאתי בפ"י שכ"כ להדיא:

**(הג"ה אך לפ"ז נ"מ לדינא אם קנה חמץ ע"י ק"ס לא ע"י משיכה והחמץ נשאר ברשות הא"י אי נימא דל"ה רק גורל"מ י"ל דא"ע כמ"ש המ"א סי' ת"מ ס"ק א':)**:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה