חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף קי.
משנה שנים שהוציאו שט"ח זה ע"ו עי' בבעל המאור ומלחמות ד' שנחלקו בפי' הסוגי' דהבעה"מ ס"ל מש"ה ל"ק לר"נ דאפי' במסי זמני' ואפי' יהבי זוזי והדר כתבי' שטרא אפ"ה ס"ל לרבנן שי"ל שעשה כן כדי לגבות בינונית והוא יגבה להשני זיבורית והרמב"ן הרחיק פי' זה מכמה טעמים דאין סברא שעשה בשביל זה דא"כ הי' יכול לגבות בינונית בל"ז ולמכור הויבורית שלו עי"ש וע"כ פי' דלר"נ ל"ק די"ל דמוירי בכתבי שטרי והדר יהבי זוזי כמו בפלוגתא דהלה הוציא שמכר שדהו במשנה הקודמת ואדמון ס"ל דאבעי' לי' לממסר מודעא ורבנן ס"ל דחברך חברא אית לי' רק דמש"ה נשנית משנה זו אע"ג דהיינו הך קמייתא לאשמועי' האי חדושא דז"ג וז"ג אבל לר"ש ע"כ מיירי ביהבי זוזי והדר כתבי' שטרא דאל"כ קשי' היינו הך קמייתא וע"כ הקשה הגמ' מ"ט דרבנן והש"ך העלה להלכה כפי' הבעה"מ ונ"מ דאפי' ביהבי זוזי והדר כ"ש אין לבטל השטר הראשון די"ל שעשה כן משום עידית ובינונית והנה לפי הנראה עיקר הקושי' על פי' הרמב"ן שדוחק לומר דכולה מתני' לא אתי רק לאשמועי' דז"ג וז"ג דהו"מ לאשמועי' באנפי נפשי' בלא פלוגתא דאדמון ורבנן, כגון היכא דתרווייהו מודו שהשטרות אינם פרועים רק דנ"מ לענין גוביינא איך תהי' או בלא מטא זמני' של שס הראשון ואין וה ענין כלל לפלוגתא דאדמון ורבנן כמ"ש הש"ך:
ולפום רהיטא נראה לע"ד לקיים פי' הרמב"ן וליישב קושי' הש"ך הנ"ל די"ל דע"כ לא מהני סברת רבנן מכרך חברא א"ל רק במוכר שדהו במשנה קמייתא אבל בשנים שהוציאו שט"ח הי' מקום לומר דל"מ סברא זו רק משום דאמרי' דז"ג וז"ג, מש"ה מהני בזה ג"כ דהנה יש לדקדק בלשון המשנה דלעיל אמר אדמון אילו הייתי חייב לך לפרוע, וכאן אמר כיצד אתה לוה ממני, והנה נראה מבואר מלשון זה כיצד אתה לוה ממני ולא כמו לעיל הי' לך לפרוע ממני את שלך משמע שהוא בלתי אפשר להיות כך ולכאורה הי' אפ"ל לפי"מ דאי' בירושלמי בפלוגתא דר"נ ור"ש אם הראשון של מאתיים ושני של ק' ומחל הראשון חובו, לר"נ אמרי' שמחל כל חוב שלו והוא צריך לשלם להשני ק' ולר"ש הוי כאלו לא נתחייב לו השני רק מאה כיון שהמלוה הראשון חייב ק' להלוה שהוא המלוה השני וכבר יצא מאה במאה ומחל לו הק' הנותרים נמצא שא"ח לשלם להשני, היוצא מזה דלר"ש לפי שיטת הירושלמי אין התחלת חיוב הואיל והראשון חייב להשני ע"כ הוי כאלו לא נתחייב לו דמש"ה אמרי' אעפ"י שמחל החוב שלו לא מחל רק היתר אבל מה שכנגד החוב השני הוי כאלו לא נתחייב לו כלל דיצא זה בזה:
ולפי"ז הו"מ לפרש דע"כ ל"ס לרבנן דחחא"ל רק לעיל דהתם ודאי הוי שם מכירה על השדה, רק דקשה ל"ל לעשות זאת הי' לו לגבות חובו והוי רק בגדר ריעותא וכיון שיש לו התנצלות דרצה להיות בטוח שיכול למשכנו מסלקינן הריעותא משום עילה כ"ד דאע"ג דהו"מ לממסר מודעא מ"מ י"ל חחא"ל, משא"כ בשנים שהוציאו שט"ח אי הו"א דכ"א עומד בשלו וכס' הירושלמי דהוי כאלו לא נתחייב להשני כיון דהשני חייב לו, א"כ השט"ח השני הוא סתירה להשט"ח הראשון דאיך אפשר להיות שחייב לו דאם השני חייב לו אין עליו שום חיוב להשני מחמת ההלוואה וכיון שהוא כ' שט"ח להשני הוי הודאה גמורה נגד השט"ח שלו, וזה נראה מדוקדק בלשון אדמון דאמר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני שהוא סתירה גמורה וכיון שכתבת בשט"ח שאתה חייב לי מוכח שאין אני חייב לך וא"ל למה הוצרך אדמון לטעם זה ת"ל הא איהו ס"ל דהו"ל לממסר מודעא וא"כ אף בלא כיצד אתה לוה ממני הי' לו להפסיד חובו, י"ל בכמה אנפי חדא די"ל דע"כ לא ס"ל לאדמון לעיל אבעי' לי' לממסר מודעא כדי שלא יצטרך למכור השדה וכמו שיבואר לקמן בעזהש"י בישוב קושי' תוס' גם התם הוי. רק להחזיק אבל הכא מוציאין ממנו שהוא יצטרך לשלם להשני ע"כ הוצרך לזה סברא אלימתא יותר כיצד אתה לוה ממני, ולפ"ז י"ל דאף רבנן היו מודים לאדמן דהכא הי' ראוי להפסיד חוב הראשון ול"א שעשה כן כדי להיות בטוח במעותיו כיון דהוי סתירה גמורה והוי כמו הודאה שאין השני חייב לו ולזה ל"מ אמתלא וע"כ קאמרי רבנן ז"ג וז"ג ושפיר יש שם חיוב על מה שלוה הוא אח"כ אע"פ שהמלוה השני חייב לו כנגדו ושוב ל"ש לומר כיצד אתה לוה ממני דהא יש עליו שם הלוואה אע"פ שהשני חייב לו רק דקשה שהי' לו לפרוע כמו במשנה הראשונה ושוב י"ל בפשוט שהי' פקח כדי למשכנו ולא מסר מודעה משום חברך חברא אית לי', אמנם לר"ש דע"כ צריך לאוקמי בזה לה' וזה לעשר וא"כ גם לאדמון הוי שני ענינים נפרדים ול"ש לומר דיצא זה בזה דהא נ"מ בהלואה שלוה לענין עכבות זמן וא"כ יקשה מאי דאמר אדמון כיצד אתה לוה ממני כיון דאף לדידי' ל"ה סתירה גמורה והי' לו לומר כמו לעיל הי' לך לפרוע את שלך וליישב זה י"ל דהי' פשוט להגמ' דא"א לאוקמי רק ביהבי זוזי והדר כתבי' שטרא דהוי ג"כ סתירה כיון דהמעות הי' בידך איך אתה לוה ממני וע"כ הקשה הגמ' שפיר אי דמטי זימני מ"ט דרבנן כיון דע"כ מיירי ביהבי זוזי והדר כת' שטרא והוצרך לשנוי ביומא דמשלם זמני' ולאדמון דס"ל לא יזיף אינש ליומא הוי לי' כאלו מטא זמני' וע"כ קאמר האיך אתה לוה ממני:
וארווחנא לפי' זה דלפי פשטות פי' הרמב"ן ובעה"מ דעיקר חידושא דהאי מתני' רק ביהבי זוזי והדר כ"ש לשיטת הבעה"מ לכ"ע ולשיטת הרמב"ן לר"ש, [ומ"ש הסמ"ע וכ"נ מדברי הש"ך דקושי' הגמרא אפי' בכ"ש דהכא גרע מדלעיל נראה דוחק] וקשה איך נוקי סתמא דמתני' דלעיל בכ"ש והדר יהבי זוזי וסתם מתני' דהכא ביהבי זוזי והדר כ"ש ואף דממשנה יתירה מוכח כן מ"מ הוא דוחק בפרט דאיכא למיטעי כר"נ ולפמ"ש א"ש דלשון המשנה מורה זה דלעיל נקט רק בדרך קושי' הי' לך לפרוע מזה משמע דמיירי רק בכ"ש והדר יהבי זוזי וע"כ המכירה הוא נכונה רק דהוי לי' לממסר מודעא וע"ז נקט שפיר הי' לך לפרוע את שלך אבל הכא דנקט האיך אתה לוה ממני משמע שהוא סתירה גמורה וע"כ א"א רק ביהבי והדר כת', ובכ"ש והדר יהבי י"ל באמת דס"ל לאדמון ג"כ דלא הפסיד ע"פ הסברות שכ' לעיל דהכא אין הריעותא כ"כ דהו"ל למסור מודעא כיון דאין כאן מכירת שדה גם דהוי מוחזק והוצרך לשנויי ביומא דמישלם זמני' ולפ"ז מיושב מאי דקשי' טובא ע"ת הקושי' לר"ש כיון דע"כ הלוואה השנית נעשה אי במטי זימנא או ביומא דמישלם זמני' וא"כ מסתמא זמן פרעון שטר השני הוא מאוחר לראשון והוי זה לה' וזה לעשר ומה הואיל ר"נ בתי' אם לא דנימא דס"ד דמיירי שהשטר השני נכתב שיוכל לגבותו כ"ז שירצה ומי מזקיקנו לומר כן ולהקשות ודקארי לה מאי קארי לה ולפמ"ש א"ש דס"ל דמוכח מלישנא דמתני' כיצד אתה לוה ממני שאין התחלה להלוואה וע"כ שזמן השני הוא סתם אימתי שירצה יגבה וא"כ ל"ש ז"ג וז"ג לר"ש רק בזה לחמש וזה לעשר וא"כ קשה קושי' השני' ה"ד ומיושב עוד בזה מאי שהוא דחוק לכל הפירושים דקו' הגמ' אי בכת' והדר יהבי היינו קמייתא מ"מ נראה דאין זה קושי' אלימתא כ"כ מהקושי' השני מ"ט דאדמון ומ"ט דרבנן וכיון דלא ידע לתרץ קושי' זו יותר הוי להניח דמיירי בכתבי' והדר יהבי' ולהקשות היינו הך ומהיכא פשיטא דודאי מיירי ביהבי' והדר כתבי' ולהקשות קו' אלימתא ולפמ"ש דלישנא דמתני' דוחקת א"ש ודוק:
ועפי"ז יש לומר ג"כ מאי דקשה טובא בסוגיא זו על תי' דרמב"ח דאמר הכא ביתמי עסקי' דלא בא לתרץ רק קושיא דז"ג וז"ג הו"ל לשנוי לעיל קודם קושי' ה"ד וע' פ"י שעמד ג"כ בדקדוק זה ותי' לפי דרכו ולפמ"ש מיושב ע"נ די"ל לרמב"ח דל"צ לאוקמי בזה לחמש וזה לעשר לפ"ז מצינן לאוקמי כמו לר"נ דזמן השני הי' לכשירצה לתבוע וכמש"ל שכן הוא משמעות הלשון כיצד אתה לוה ממני וע' או"ת שהביא בשם בעה"ת דאיכא מ"ד במכר הראשון החוב אין הלוקח יכול לגבות דכל היכא דכ"א עומד בשלו הוי כאלו השט"ח פרוע וזהו כשיטת הירושלמי דלעיל אך מתי' דרמב"ח דס"ל דהוא צריך לשלם והוא א"ג מיתומים מוכח דאפי' לר"ש ל"ה כאלו הוא פרוע וע"ש באו"ת מ"ש ליישב שיטת האיכא מ"ד, אמנם לא נפלאת ולא רחוקה לייחס דעת האיכא מ"ד לאדמון דס"ל הכי וע"כ כיון דלדידי' אין כאן שם הלוואה וע"כ הוי הודאה גמורה על השטר הראשון וע"כ אמר שפיר כיצד אתה לוה ממני ורבנן השיבו דז"ג וז"ג וכמו שפי' רמב"ח ראוי לגבות וא"ל דא"ג מיתומים ומוכח דל"ה כאלו הוא פרוע וע"כ ממילא אינו בגדר הודאה והוי רק בגדר ריעותא ושפיר מצינו לומר שעשה כדי לפרע את חובו, ולפ"ז י"ל מאי דתמי' טובא על קו' רבא וליגבי להו ארעא כו' כדר"נ וע' ש"מ שהקשו המפורשי' דלמא ל"ל ארעא ותי' הו"ל לקנות קרקע ולהגבותו אך קשה דלפ"ז הו"ל דאקני לגבי הבע"ח ראשון ול"ש שעבודא דר"נ רק היכא דכ' לי' דאקני ודלמא מיירי דלא כ' לי' דאקני אח"כ ראיתי שהק' כן האו"ת ותי' דרך פלפול דע"כ מיירי דכ' לי' דאקני ע"ש אמנם לע"ד א"י מאי הואיל בזה כיון דעיקר הטעם דהיכא דל"כ דאקני ל"ש שעבודא דר"נ הואיל וא"א להחשובה כאלו גבה מחיים והי' אפשר להבריחו למכרו שלא הי' יכול לגבות ממנו וכמ"ש הש"ך וא"כ מכש"כ אם קנה הקרקע אחר מיתת המלוה הראשון דודאי ל"ש לומר כאלו גבה אביהם כיון שבחייו עדיין ל"ה ביד הלוה וא"כ אף בכ' דאקני אינו מועיל להיות נחשב כגבוי מחיים דאבוהן לענין שיחול עליו שעבודא דר"נ וצע"ג:
ע"כ נראה דאפשר לומר כך דהנה נראה ביישוב קושית האו"ת הנ"ל ע"ד האיכא מ"ד דס"ל דא"י למכור השט"ח דהו"ל כאלו הוא פרוע ויצא זה כנגד זה וקשיא מאוקימתא דרמב"ח ביתמי נימא ג"כ דהוי כאלו הוא פרוע ונראה דהא האיכא מ"ד אמרו להדיא דאם יש לזה בינונית ולזה זיבורית ל"א כן לר"נ וע"כ ה"ט היכא די"ל נ"מ לא הוי כמחל שעבוד שלו רק רצונו שיגבה שניהם וישתכר הוא בגביות בינונית רק היכא דאין נ"מ אמרי' דמסתמא הוי כאלו שני השט"ח פרועים וצריך להבין כיון דיש נ"מ לענין מכירת השטר נימא דא"ר שיהי' כאלו פרוע כדי שיוכל למכרו, וא"ל מה הואיל בזה הא איכא ריעותא לפניו ג"כ דהשני יכול למוכרו, דז"א כיון דהשני י"ל קרקע לא יועיל מכירתו דהא יכול לגבות מהלוקח דמשועבד לו, אך נראה די"ל דזה אין סברא שעושה כן בשביל רמאות להפסיד לחבירו, וע' ש"ך שכ' ג"כ כעין סברא זו בישוב קושית הרמב"ן אבל בינונית וזיבורית אינו בגדר רמאות דהדין הוא כך כן צ"ל בישוב קו' הנ"ל ולפ"ז יש לומר לרמב"ח אמרי' שדעתו הי' שיהי' שני השעבודים קיימים שלא יהי' יכול לגבות מיתומים אם ימות הוא וזה ג"כ אינו בגדר רמאות שאינו עושה דבר להפסיד לחבירו רק דהדין הוא כך:
אך עדיין קשה דמה"ת יעשה זאת בשביל נ"מ זה הא אדרבא אם ימות חבירו יהי' לו הפסד שהוא לא יוכל לגבות מהיתומים אך יש לומר דהשני יש לו קרקע ויגבה ממ"נ והשני לא יוכל לגבות ממנו שהוא אין לו קרקע וכיון דעכצ"ל דמיירי ביש לו קרקע הקשה רבא שפיר ליגבי' להו ארעא ואין לדחות דלמא מיירי באשתדוף דלפמש"ל דאם לא הי' מקום לומר דז"ג וז"ג ל"ה חולקים רבנן על אדמון דהוי כמו הודאה כיון דנתבטל השטר ואין כאן התחלת חיוב רק הואיל דשייך ז"ג וז"ג ודאי הוא דוחק לאוקמי מתני' פלוגתא דאדמון ורבנן רק כה"ג ומיושב היטב קושי' האו"ת דלפום סברת רמב"ח דיש לו נ"מ ל"ה כאלו שני שטרות פרועים וכל סברת האיכא מ"ד הוא רק היכא דל"ל נ"מ זולת ע"י מכירה וזהו רמאות אמרי' מסתמא ל"א אדעתי' לעשות כך שבשביל כך יהי' השעבוד קיים אבל לרמב"ח דיש נ"מ בלא רמאות הוי כמו בינונית וזבורית לר"נ ועדיין הדבר צריך יישוב אך לחומר הקושי' הנ"ל איני רואה ישוב אחר זולת זה וצע"ג על שיטת הפוסקים:
[הסברא שכ' לעיל בקצרה בישוב קושי' התו' דלעיל אמרי' חחא"ל אפי' לאדמון ועתה אפרש קצת לפמ"ש נ"ל דהכא אם ימסור מודעא יכול לבטל המכר ודלא כמ"ש הפ"י דפשיטא לי' דא"י לבטל המכר, ולע"ד נ' עפימ"ש הב"י סי' ר"ה דה"ט דל"מ מ"מ לומר שהי' צריך למעות דא"כ כ"א יעשה כן ואני הסברתי הדבר יותר דמ"מ זו היא שלא כדין דלמה יהתל בחבירו ליקח מעות חבירו לשלוח בו יד שלא מרצון חבירו שאינו נותנו לו רק שימכור לו השדה וע"כ אף במ"מ אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד דאפ"ה בשעת מכירה גמר ומקנה שלא לעשות שלא כדת בפועל ממש ולפ"ז היכא שחבירו חייב לו ויוכל ליקח המעות לפרעון החוב רק דאם לא מ"מ אמרי' מסתמא קבל על מכירת השדה וכמ"ש המרדכי וכדאי' בש"ע סי' ק"צ, אבל במ"מ מהני שפיר לבטל המקח דאינו עושה שלא כדין נגד חבירו כנלע"ד ברור ועי' במלחמות ד' משמע ג"כ דבמ"מ יכול לבטל המכר ולפ"ז י"ל קושי' תוס' דלעיל ל"ה רק בגדר ריעותא כיון דלא עשה מעשה בשביל זה להוציא דבר מרשותו שפיר אמרי' דל"ה צריך למסור מודעא משום חששא דחחא"ל אבל הכא כיון שיכול לבטל המכר לגמרי ע"י מ"מ ס"ל לאדמון דהו"ל למסור מודעא ולא לחוש לחששא רחוקה דחחא"ל כיון דהי' אפשר ע"י לבטל המכר לגמרי ודוק]:
עיין ספר נתיבות המשפט שהקשה דהי' יכול לחזור תכ"ד ותירוצו אינו מובן לע"ד ולענ"ד י"ל כיון דסו"ס לא הי' יכול לזכות רק מטעם חזרה וע"כ הוי אמרי' דתחלה רצה למכור א"כ הריעותא במקומו עומדת שלא הי' לו למכור ומה יפעול בחזרה ודוק הדק היטב בזה:
ת"ו"ש"ל"ב"ע
סוף הספר