חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף קט.
תוס' ד"ה שני דברים לע"ד אפ"ל קו' תוס' דהש"ך סי' קכ"ח סק"ח כתב די"ל דה"ט דפורע חובו פטור דמסתמא הי' דעתו ליתן במתנה וע"כ בהי' בידו משל חבירו ל"ש זה ע"ש ולע"ד תמו' דא"כ למה יהי' מותר לחנן במודר הנאה כיון דאם רוצה שיפרעו לו הוא בר תשלומין וצריכים לשלם לו רק דאמרינן שכוונתו הי' לשם מתנה וא"כ נהי דא"ח לשלם לו מ"מ במודר הנאה יהי' אסור דהא אסור ליתן לו מתנה וע' רש"י שכ' להדי' הואיל ולשם הלוואה לא ניתן לפרע מש"ה לשם מתנה מותר במודר הנאה ולפ"ז י"ל דהנה י"ל במה שהוסיף ריב"ז לומר הניח מעותיו על קרן הצבי וע' תוי"ט שפי' שהוא במקום שיפסד שהצבי רץ והולך לו ועדיין קשה מאי רצה להורות בזה וי"ל דחנן אמר סתם איבד את מעותיו והי' אפשר לפרש כמ"ש הש"ך דאמרי' מסתמא מחל ואף שעכשיו אומר שלא נתן לשם מתנה אפ"ה איבד וא"ג מעותיו דלא מהימנינן לי' וריב"ז בא ליתן טעם אחר דאף דאמרי' תחלה לא הי' דעתו לשם מתנה אפ"ה אינו גובה דפ"ח ש"ח לא נתן לגבות דהוי אברוחי ארי בעלמא כדאי' בנדרים וע"ז שייך הלשון הניח מעותיו על קה"צ דשם ודאי לא הי' דעתו לשם מתנה ואפ"ה הולך לאיבוד שהוא מקום שבא ממילא לידי הפסד ה"נ כן אע"ג שלא נתן לשם מתנה אפ"ה אין מקום לגבות ונ"מ בין שני הטעמים במודר הנאה דלטעם מחילה נראה דאסור במ"ה וכמש"ל ולטעם השני מותר אף במ"ה וכמ"ש רש"י כיון דלשם הלוואה ל"נ לתבע וע"כ שפיר הוצרך לומר כי"ב להורות דלענין הטעם הלכה כיוצא בו ריב"ז וע' בהרא"ש שפי' תחלה כי"ב לענין נדרים.
וגם כיוצא בו דמי שהלך ואשתו תובעת מזונות יש ג"כ ליישב דמאי דאמר חנן תשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה מזה הלשון משמע דמש"ה גובה בלא שבועה משום דתשבע לבסוף ולפ"ז משמע היכא דלא תשבע לבסוף כגון עכשיו דנמנעו מלהשביעה אף מזונות א"ג ועי' ב"ש שהקשה מזה על הרמב"ן דאף לדידי' קשה דהו"ל לומר מזונות נמי לית לך כיון דל"ת לבסוף ועי"ש מה שתי' דל"ה קפידה בזה ועיקר הכוונה דל"ת בתחלה ונראה דזה יוצא מלשון ריב"ז שאמר ל"ת אלא לבסוף [ממאי דקאמר אלא] משמע דתחלה אין שום מקום להשביעה כלל ואין זה תלוי אם תשבע לבסוף או לא שאין כאן כלל שבועה מתחילה רק לבסוף] וע"כ אף היכא דל"ת בסוף אפ"ה גובה אבל מלשונו של חנן שאמר תשבע בסוף ול"ת בתחלה הי' מקום לומר מש"ה אינה נשבעת בתחלה הואיל ותשבע בסוף וע"כ הוצרך לפסוק כי"ב להורות דהלכה כריב"ז ג"כ ונ"מ דאע"ג דל"ת בסוף אפ"ה גובה כן נ"ל נכון ליישב דברי רש"י:
שם משנה העורר על השדה והוא חתום כו' לכאורה קשה לא דמון נהי דמצי לומר הראשון קשה הימנו מ"מ איך יכול להוציא השדה דלכאורה נראה לפי דבריו שאומר שהי' לו תועלת בעדותו הוי נוגע ופסול השטר ואע"ג שיש לו עדות שהשדה הוא שלו נימא דהוי תרי ותרי כמו עדים מעידים פסולי עדות היינו ופי' תוס' קרובי' בנשותיהם ואפ"ה הוי תו"ת כיון דאנן מחזקי' מסתמא לסתם שטר שהוא כשר וא"ל דמיירי שהוא מוחזק כמו עובדי דאפטרופוס לקמן לפי' הרי"ף [ויהי' מיושב קושי' הרא"ש על הראב"ד מ"ד ר"י על מתני' אם חזר וטען עי"ש] דזה ודאי ליתא דהא במתני' תני העורר על השדה מוכח שאינו מוחזק וצ"ל דנ"מ היכא דהשטר אינו מקוים דלאדמון נאמן לומר השני נוח לי במגו דמזויף ול"ה מיגו במ"ע משא"כ לרבנן דל"ס סברת אדמון כלל אף מגו ל"מ דהוי כאלו הודה שהוא של חבירו וכן נראה להוכיח מדברי הרא"ש הנ"ל שהקשה דעל מתני' ל"ש לומר שהוא מוחזק ולכאורה קשה על חי' הרא"ש ג"כ שכ' דמהימן במגו דמזויף איך קאמר ר"י סתם על מתני' דנאמן חזרתי ולקחתי מנ"ל דמתני' מיירי באינו מקוים ולפמ"ש ע"כ מיירי מתני' באינו מקוים ואתי שפיר:
עוד קשה לי ע"ד הרא"ש וכן תוס' שפירשו כהרא"ש למה לא נימא דהוי מגו להוציא כיון דאידך מוחזק בהשדה ויש לו ראי' שחזקתו נכונה מחמת שעשאה סי' לאחר א"כ הוי מגו להוציא, ול"ל דה"ט הואיל והוא מוחזק בכל השדה ולענין שאר השדה לא מהני חזקתו די"ל שלא עשה סי' רק תלם א' וכיון דחזינן שחזקתו בשדה זו הוא שלא כדין אין חזקתו ראי' כ"כ שלא נימא מגו להוציא ולפ"ז מיושב על נכון על האפטרופוס שאמר תחלה דלמא הוי אבוהון טעין שלא עשה סי' רק תלם אחד ואח"כ טען שאינו רוצה ליתן התלם דלמא הוי טען חזרתי ולקחתי ולמה ל"א בתחלה תיכף דלמא הוי טען חזרתי ולקחתי ולפמ"ש נכון דאם הי' צריך לטעון על כל השדה כן הו"א כיון שחזקת המחזיק בהשדה הוא כדין זולת המגו הוי מגו להוציא אבל עכשיו דאין זוכה רק תלם א' וע"כ הוי חזקתו שלא כדין בהשדה ע"כ שפיר מצי לטעון חזרתי ולקחתי ול"ה מגו להוציא כן נ"ל נכון: