חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף קח.
גמרא אמר רב אושעי' הא מני חנן היא והב"י ורמ"א בחו"מ סי' קכח פסקו אפי' בבע"ח דוחק והש"ך סק"ג העלה בבע"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ועי"ש שמפרש פי' אחר בירושלמי דאף להירושלמי לא נפשט האבעי', ומפרש דאף הירושלמי מוקי אליבא דאמת באבד וגבוי וכן מקריב קיני זבין בבא ליד כהן ונאבד, ועי' או"ת שתמה ע"ז דבקיני' ודאי חייב באחריות ועי' בקצה"ח שכ' דאשתמיט מהאו"ת משנה דספ"ד דשקלי' דתנאי ב"ד הי' דהמספק את הקינין מספק את הפסולת עי"ש ואני תמה מה הועיל בזה הא תני ג"כ חטאות ואשמות וע"ז לא הי' תנאי ב"ד וגם ל"ה צריך תנאי ב"ד דמסתמא הבעלי' שם ועומדים על קרבנם גם משום סמיכה עי"ש בהרע"ב ועי' בר"ן בנדרים שכ' יש אינם גורסים במתני' חטאות ואשמות אבל הוא העלה דגרסי' וכ"כ הרא"ש שם ובירושלמי גופי' בההיא דמייתי מקריב עליו קיני זבין לראי' על בע"ח דוחק סיים ג"כ חטאות ואשמות:
**(הג"ה אחר זמן רב ראיתי בס' אבני מלואים שחיבר הגאון בעל קצה"ח בסופו בקונטרס משובב נתיבות שעמד בעצמו ע"ז מההיא דחטאות ואשמות וכ' דהר"ן כ' שיש אינם גורסי' חו"א אבל הא דמקריב עליו קיני זבין ודאי דא"ש ולענ"ד מלבד מה שכתבתי דהר"ן בעצמו מסיק חו"א אמנם גם הא דקיני זבין אינו מיושב במ"ש דתנאי ב"ד הי' המספק את הקינין מספק את הפסולת וע"כ רצו לדמותו לשוקל את שקלו הואיל ותורמין על האבוד ולע"ד נראה דאינו ענין לזה דבשלמא בשוקל את שקלו היינו כמו שכתבתי בפני' דכוונת השוקל הואיל ומעות הנודר נאבד ונהי שתורמין מן הלשכה עליו אעפ"כ הי' דרך הבעלים ליתן עוד שקל כי לא נאה הדבר שלא יקריב ממעותיו רק דזה אינו חוב עליו רק ברצונו תלי' מלתא ע"כ קמ"ל דמותר לעשות כן ועי' ברש"י שכ' דהמצוה הוא של השוקל אבל במקריב עליו ק"ז אי נימא דהמספק את הקינין הי' צריך ליתן אחרות אין שום מצוה על הבעלים שיתן אחרת דהמספק הי' צריך ליתן עבורו וא"כ אין זה טובת המודר כלל רק טובת המספק ודוק: ע"כ הג"ה):**
והנה הש"ך כ' תחלה די"ל דה"ט דלא הביאו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם הא דבע"ח דוחק משום לפום תלמודן מוכח דאפשר לאוקמי הא דשוקל את שקלו באבד וגבוי ע"כ אין ראיית הירושלמי ראי' ולא ידעתי למה לא נימא דעדיפא מיני' כיון דלרבא דמוקי לה כבני כוה"ג ובהלוהו שלא לפרוע מוכח ע"כ דשוקל את שקלו הוא באבד וגבוי וההיא דמקריב עליו חו"א צ"ל דהכהן המודר הנאה מותר להקריב וכדמוכח בנדרים דפשיט מיני' כהני' שד"ר נינהו מוכח דמיירי מענין הקרבה אבל גוף הקרבן י"ל דהוא של הבעלים לא של המודר, ובזה הי' נ"ל לפרש לשון הירושלמי לא בשלא בא לידו כלום וכה בשלא בא לידו כלום עי"ש במפרש שנדחק וכן באו"ת ראיתי שפי' כפי' המפרש ולפמ"ש י"ל דהירושלמי הביא ראי' משוקל את שקלו ואח"כ הביא תדע ההיא דמקריב עליו ולכאורה קשה מאי אולמא ראי' שני' מראשונה דאמר תדע ולפמ"ש דעל ראי' משוקל את שקלו יש לדחות דמיירי באבד וגבוי, וגם על ראי' שני' יש לדחות דלמא מקריב היינו שעושה ההקרבה משום שלוחי דרחמנא, וע"כ י"ל דה"פ כיון דעכ"פ שוקל את שקלו היינו משל המודר דאל"כ מה שוקל את שקלו, וס"ל להירושלמי דה"ה מקריב עליו משל המודר דומי' דשוקל וע"כ א"ש תחלה הוצרך להביא הא דשוקל את שקלו דאע"ג דאפשר לדחות דמיירי באבד וגבוי מ"מ כיון דמוכח שהוא משל המדיר ע"כ מוכח מההיא דמקריב עליו דשם ליכא לאוקמי באבד וגבוי וכמ"ש משום חטו"א וע"ז סיים לא בלא בא לידו פי' כמו דבשוקל מיירי בלא בא לידו ה"ה במקריב עליו ועכ"פ מסוגי' דידן לרבא צ"ל דל"א הדומיא וכן מוכח בנדרים ממאי דאבעי' התם תורם משלו עש"ח דס"ל תורם תרומותיו איירי משל בעל הכרי אע"ג דל"ה דומיא דשוקל את שקלו וע"כ מוכח לדידן דאין ראית הירושלמי ראי':
ולענ"ד הי' נראה טעם הפוסקים דפסקו אפי' בבע"ח דוחק אע"ג דלמ"ש אין ראי' הירושלמי ראי' הוא מההיא דסיים הירושלמי אין אדם נתפס כו' והנה בבע"ח כזה שתופס איש אחר נראה דהוי בע"ח דוחק ואפ"ה א"צ לשלם לו וכיון דזה אמר ריב"ל בירושלמי ע"כ אף בלא ראי' י"ל כן והא דלא פשיט הירושלמי מריב"ל י"ל דרצה לפשוט ממתני' לפום שיטתי' גם הא רב חולק וע"כ לא רצה לפשוט מזה ופשיט ממתני' ומרב לא מוכח להיפך די"ל דשלא מדעת עדיף וע"כ אין להקשות מרב ולהוכיח דס"ל בע"ח דוחק חייב לשלם די"ל מדעת א"צ לשלם וכמו דמחלק הגמ' בב"ק אבל לדינא כיון דדחו הפוסקים הא דרב וקי"ל כריב"ל דאפי' שלא מדעת א"צ לשלם לו ממילא דבע"ח דוחק מדעת א"צ להחזיר כן נ"ל נכון אך לס' הסמ"ע דס"ל להיפך דשלא מדעת גרע טפי שא"צ להחזיר נסתר זה אך כבר כתבתי מאי דקשי' לי ע"ד הסמ"ע עי' לקמן בתוס']:
שוב נ"ל דאף לדברי הסמ"ע אין סתירה לזה דהסמ"ע כ"כ ליישב לשיטת ר"ת דס"ל בפרע מדעתו חייב לשלם בשאר חוב זולת מזון אשה וקשה מהא דאין אדם נתפס ע"ח ע"כ הוצרך לחלק ולומר דמדעתו ראוי לעשות תקנה שלא לנעול דלת בפני ג"ח אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כשיטת ירושלמי דאפי' בפורע חובו פטור רק דהירושלמי נסתפק בבע"ח דוחק וכיון דמוכח מריב"ל דאפי' בבע"ח דוחק פטור מנ"ל להמציא לעשות תקנה בבע"ח דוחק ע"כ בפשטות משמע דאין חילוק דמנ"ל להמציא תקנה כיון דאין ראי' לזה וזה ברור ועי' בס' נה"מ להגאב"ד ליסא יצ"ו שכ' ג"כ מצד הסברא דיש לחלק ולומר דשלא מדעת יש לפטור יותר ועי"ש ראי' מסי' שצ"א סק"ב בש"ך ולע"ד רחוק הדבר לדמות לשם ולומר דהוי כמו אין שבח סמנים בצמר דהא התם מקשה מערלה והוצרך לשנויי והכא ודאי מקרי הנאה במודר הנאה לשיטת ר"ת מיהו אפ"ל הואיל ופרע מדעתו גרע וכמ"ש הש"ך לענין מאכיל בהמת חבירו פי' שלו אמנם מצד הס' נראה כיון דה"ט בהאכיל מפירות שלו דהוי כמו ירד להשביח וכמ"ש הש"ך נראה דהיינו דווק' אם ירד אדעתי' דתשלומין אבל היכא דלא נחת אדעתא דתשלומין אי נמי דלא הוי הנאה מה שהשביח ממונו ונרצה לדמות לשם לההוא דצבעי' קוף הי' ראוי להיות מותר במודר הנאה כיון דגוף הענין מה שנהנה ממנו אינו הנאה ואינו בר תשלומין רק היכא דהוא ירד לשם תשלומין והוי קצת כעין סברת הסמ"ע וקשיא ההיא דמודר הנאה נימא כיון שאינו רוצה בפרעון אין איסור הנאה אמנם כבר כתבתי דגם לסמ"ע ל"ק], ולפמ"ש אתי שפיר הא דהשמיט הרי"ף ההיא דבע"ח דוחק די"ל דסמך אמאי שהביא ההיא דא"א נתפס ודוק:
תוס' ד"ה ה"מ תנן הוא ור"ת מפרש כו' נראה לע"ד הא דס"ל לר"ת דחנן לא מיירי רק במזון או"ב ולהיפך מסוגי' הירושלמי וכמעט כל הפוסקים חולקים דמנ"ל לחלוק על הירושלמי בסברת הפוכות, ונראה דיצא לו להר"ת ממאי דמדמי בנדרים למב"א ולפי' התוס' ע"כ מב"א אינו פטור רק היכא דלא ברי היזקו ודחיקא לי' לר"ת לומר דסתם בע"ח ל"ה ברי היזקו כמ"ש תוס' בב"ק ואע"ג דהירושלמי קאמר מפייס הוינא לי' היינו דבשביל זה ל"ה כאלו בא לידו דבר כיון דאפשר דמפייס הוי לי' אבל לומר דל"ה ברי היזקו ויהי' עדיף מאבידה בקדם ברועים ומקלות דהתם אפשר ג"כ אולי ל"ה טרף הארי וע"כ ס"ל להר"ת דל"מ רק במזון או"ב, ולשיטת הירו' באמת ל"ה טעמא משום מבריח ארי רק משום דלא בא לידו וע"ש בירו' לא בשלא בא לידו בפי' המפרש שם [וע' מש"ל] אך לפמ"ש אין ראי' לזה מסוגי' דידן דלא כירושלמי ומצינן למימר דמב"א ג"כ מיירי בברי הזיקא וכמ"ש וע' באו"ת שעמד על אריכות הלשון בתוס' שכ' דהירושלמי פליג עם תלמודן ממאי דמוקי שוקל את שקלו ביכול למשכנו ולא באבד וגבוי ולא הוכיחו בקיצור מדדחקו בגמ' לאוקמי כחנן מוכח דרבנן פליגא בכל חוב דגובה מעותיו ורצה לחדש בשביל זה דסתם חוב הוא חוב דוחק וליישב בזה שיטת הריף שלא הביא ההיא דבע"ח דוחק ע"ש ולע"ד דבריו דחוקים לומר דסתם בע"ח דקאמר הירושלמי מיירי בהתנה שלא לפרוע דהא כבר אסיק לעיל מיני' אפי' במלוה שיש עליו משכון:
ובישוב דברי תוס' נראה דל"ה מצי להוכיח כפשטי' מדלא מוקי כרבנן ובשאר חוב מוכח דלא כירושלמי די"ל דנהי דהירושלמי ס"ל לרבנן א"צ לשלם משום דאמר מפייסנא הוינא לי' דהיינו בשביל זה אין כאן תביעת ממון מספק אבל מאן לימא דמודר הנאה מותר דדלמא ל"ה מצי מפייס וע"כ הוי ספק איסור לחומרא ע"כ מוקי הגמ' כחנן די"ל דפשיטא להגמ' סברת הירושלמי דאין רצונו שתמות אשתו ברעב ואפ"ה ס"ל לחנן דא"ח לשלם לו דהוי רק מב"א אפי' בהנאה ברורה וע"כ ממילא מותר במודר אבל לרבנן דבהנאה ברורה חייב לשלם רק משום דמצי למימר מפייסנא הו"ל י"ל במודר אסור וע"כ הוצרך להביא ראי' משוקל את שקלו דמוקי לה אליבא דרבנן היכא דמצי למשכנו ומוכח לרבנן דמשום טעמא דמפייסנא לי' אפי' במודר מותר ומוכח ממילא דפליגי ולפ"ז מצינן למימר דהא בהא תליא משום דהירו' לא רצה לאוקמי ההיא דשוקל א"ש באבוד וגבוי מוכח עכ"פ או דרבנן מודו בשאר חוב או לפחות כאבא ב"מ דלחנן אין חילוק ואפי' בשאר חוב איבד את מעותיו וע"כ א"ש ההוא דשוקל את שקלו אבל לפום תלמודן דמוקי ההוא דשוקל את שקלו באבוד וגבוי אין ראי' כלל דחנן מודה בשאר חוב וע"כ ניחא לר"ת למעט במחלוקת דשאר חוב כ"ע מודו:
[גם י"ל דלכאורה יש לדקדק למה נקט הפלוגתא במזונות אשה ולא בשאר חוב וצ"ל או דבשאר חוב אף חנן מודה לרבנן או להיפוך דרבנן מודו לחנן וכשיטת הירושלמי והנה לכאורה מסתבר יותר דחנן מודה דהוא ת"ק ודוחק לומר דנקט מזונות משום דבשאר תוב הוי מלתא דפשיט' ואף רבנן מודו דעכ"פ הו"ל למנקט תרווייהו רק הירושלמי הוכרח לומר דבשאר חוב רבנן מודו משום דק"ל האי דשוקל את שקלו ול"נ לאוקמי באבוד וגבוי אבל לפום תלמודא דידן דמוקי לה באבוד וגבוי וי"ל שפיר דחנן מודה בשאר חוב מדנקט פלוגתי' דוקא במזונות דזה י"ל דחיקא לי' לר"ת לומר דפליגי בבע"ח דקשה למה נקט מזון אשה]:
ולע"ד נראה מוכח דר"ת לא ס"ל כתי' התוס' דהא דחייב ביכול לקדם להחזיר משום תק"ח ודמש"ה יהי' חייב להחזיר לו בחוב ברור דא"כ הומ"ל אף לשיטת ר"ת דחנן ל"מ רק במזון אשה ובנות מ"מ מתני' דנדרים י"ל דמיירי בכל חוב דכיון דרק מצד התקנה מחויב להחזיר מוכח דל"מ הנאה שיש עליו חיוב ממון ונהי דתקנו חכמי' להחזיר אם הוא תובע להחזיר לו אבל אם היא א"ר י"ל דמותר במודר הנאה דהוי כמו האומר אי אפשי בתק"ח וע' סמ"ע סי' קכ"ח דנראה מדבריו דאף לשיטת ר"ת י"ל דבשאר חוב הוי רק מצד התקנה ולע"ד נראה מוכח כמ"ש * גם ק"ל ע"ד הסמ"ע א"נ דלר"ת לא הוי רק תקנה בפורע מדעתו שלא לנעול דלת בפני ב"ח ומצד הדין א"ח ליתן לו א"כ י"ל מאי קו' מפורע את חובו דהא פורע א"ח י"ל דכוונתו דהמודר ישלם לו כמו בכל פ"ח ש"ח דצריך לשלם לו ולא אמרי' דנחת אדעתא דמתנה וע"כ לומר דגם זה מקרי הנאה מה שמלוה לו וזה פשוט אך זה שייך אם מצד הדין חייב לשלם לו דהוי כאלו מלוה לו אף אם מצד הדין פטור והוי רק גרמא כמ"ש התוס' רק דאפ"ה תקנו חכמים שיחזיר לו וכיון דבאמה לא מקרי שבא ליד המודר רק דהוי גרמא בעלמא מנ"ל דזה אסור במודר הנאה וקשה למה הוצרך ר"ת לאוקמי במזון אשה א"ו מוכח דלר"ת מצד הדין חייב וע"כ הוי כאלו נתן לו וע' היטב:
**(הג"ה שוב העירנו אחד מהבחורים דתקשי ע"ז ממקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש, והנה לפמ"ש הר"ן דמקום שנוטלין שכר היינו היכא שבטל מסלע אינו ענין לכאן כלל וע' תוי"ט שהסכים לפי' הר"ן אך הביא שהרמב"ם מפרש מקום שהמנהג שנוטלין שכר אך לפי"מ שסיים דנראה כאלו החזיר מצד מה שיקבל ממנו ע"ש ולפ"ז אינו דומה לפורע חובו דאדרבא נראה שאין דעתו לתבוע ממנו דסוף סוף לא יהי' לו ריוח ודוק: ע"כ):**