אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף קז.

דף קד.

תוס' ד"ה ששמעו לקו' ראשונה של תוס' על רש"י נראה לכאורה דה"ט דאין פוסקין לשמואל אף שאין החשש גדול כ"כ וראי' דלרב ל"ח כלל רק דהטעם הוא שמא יבא יאמר הנחתי לה מזונות ותודה לדבריו וכמ"ש הר"ן דלא ותוכל להעיז ע"כ אין הב"ד נזקקין להוציא לפסוק לה מזונות וכעין חוששין ללעז וע"כ בשמעו בו שמת דודאי לא יבוא ע"כ פוסקין רק דקשה לרש"י כיון דהחשש גדול כ"כ למה לא תשבע עכ"פ וע"כ תי' רש"י דתשבע לבסוף אך קשה מאי דסיים רש"י ולצאי ליכא למיחוש ת"ל משים שבועה וצ"ל דס"ל לרש"י דזה אינו נכלל בהשבועה שתשבע לבסוף אך הא קשי' דהא רש"י פי' לקמן אם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן אף להוציא ומוכח דמצד עצמותו הוא חששא גדולה לשמואל דהא שם מיירי דהיא מכחשת ואפ"ה נאמן להוציא וא"כ תיקשי למה פוסקין בשמעו בו שמת אך נראה לפי"מ שפי' הרא"ש וכ"כ כל המפורשים דלרש"י אפי' לרב אם בא ואמר פסקתי נאמן אפי' היא מכחשת אע"ג דלכתחלה פוסקי' לה כדין וצ"ל דאפ"ה כיון דהוא טוען פסקתי אגלאי מלתא למפרע שהפסיקה הי' שלא כדין רק ס"ל דאנן לא טענינן ולשמואל טענינן וע"כ י"ל דמש"ה ס"ל כיון שאם יבא ויטעון נאמן ע"כ אין פוסקין ורב ל"ח להכי אבל באמת במת דוודאי לא יבוא ע"כ פוסקין וע"ז הי' קשה לרש"י דעכ"פ תשבע ותי' דתשבע לבסוף וחוש לשיטתם לקמן מקשו שפיר:

[ולע"ד נראה לולי פירושם דרש"י גופי' ל"ק רק לשמואל אבל לרב נאמן כפי' התו' וכן מ"ש ונראה לרבי נאמן בשבועה ודאי הוא תמו' למה יהי' נאמן להוציא ועי' בפ"י ודבריו תמוהים דא"כ אדרבא בשמעו בו שמת למה לא יפסקו אם לא כפי' התו' והא רש"י ל"ס כפי' התוס' ואפ"ל שזה הוא טעמו של שמואל לדחוק בהנהו שינוין משום נאמן דתנא בברייתא דמשמע כפשוטו אפי' להוציא ולפ"ז נראה דלשמואל בשמעו בו שמת פוסקין אפי' מזונות שמכבר כיון דשוב לא יבוא בעלה ויכחישנה] ונראה להוכיח כן לפי"מ שפי' הרמב"ם בפי' משניות תשבע לבסוף כשיבוא בעלה כו' ולא רצה לפ' כרש"י לבסוף כששמעו שמת בעלה ותבוא לגבות כתיבתה ונראה משום דקשי' לי' דאין זה דבר ברור שיבוא לידי כך דלמא לא ימות בחיי' ולמה לי' לתנא למתני כהאי לשנא כיון שהוא עדיין חי וע"כ נדחק הרמב"ם בפי' המשניות כשיבוא ובאמת צ"ע כיון שכבר נשבעה למה תשבע שנית מיהו אעפ"כ צ"ל כן ולפ"ז י"ל דלשמואל הוי קשי' לי' לשון תשבע לבסוף וע"כ מוקי לה בשמעו בו שמת וע"כ שייך שפיר תשבע לבסוף ובזה מיושב דקדוק הלשון תרגמא ולא הבמ"ע ולפמ"ש א"ש דמוכח ע"כ דמיירי בשמעו בו שמת וע"כ שייך שפיר תשבע לבסוף אך עדיין קשי' דלמא לא יבוא לידי גוביינא ותאכל מזונות לעולם ל"מ לשמואל דס"ל כאנשי גליל אין היורשים יכולים לסלקה ואפי' לאנשי יהודה קשה הא חנן משני דייני גזרות שבירושלים ובירושלים היו כותבין כאנשי גליל עי' ס"פ נערה אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאלמנה צריכה לשבע על מזונות והראב"ד תמה עליו מהא דשמואל דמוקי לה בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר לא תשבע בתחילה ולפמ"ש י"ל דע"כ ס"ל להרמב"ם דחייבת לשבע על מזונות ורק על מה שחייבים היתומים דהיינו מכאן ולהבא אבל מזונות שתובע' מחיי בעלה דהדין הי' נותן ליתן לה רק מש"ה לא פסקו לה שמא יבא בעלה ויאמר נתתי ויהי' נאמן בכך אבל כשמת חזר הדין כמו לרב וכמו שפסקינן לרב כ"כ לשמואל אם שמעו בו שמת ולא יטעון עוד ולפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם מלשון תשבע לבסוף דקשה לאנשי ירושלים ולפ"ז מוכח אדרבא משמואל דאלמנה צריכה לשבע על המזונות ואף דאליבא דרב לא מוכח מידי דלדידי' הפי' תשבע לבסוף כשיבא בעלה מסתבר לי' להרמב"ם ורבותיו דאף לרב תשבע, ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן מההיא דהשולח שהביא הר"ן דאמר מזונות לית לך מדשמואל דאמר התובעת כו' ול"א בקיצור דאף למזונות צריכה לשבע אפי' לרב ולפמ"ש שזה אינו ס' פשוטה רק לשמואל מוכח וכיון דס"ס לא נפקא רק מדשמואל ע"כ אמר מאי דאמר שמואל להדיא ובפרט דנ"מ בקופצת וכמ"ש הר"ן ז"ל ויש ראי' לפי' הרמב"ם מקושי' כיון דלא תשבע לבסוף אף לרב לא הי' לה לגבות אך לפי' הרמב"ם א"ש ובזה מיושב קו' התו' ל"ל נחלקו בני כה"ג בכל אלמנה ולשיטת הרמב"ם א"ש:

עוד י"ל ע"פ קושית תוס' הנ"ל שהקשו למה ל"פ בני כה"ג בכל אלמנה די"ל דפליגא דוקא בהלך למדה"י דעכ"פ יש חשש צררי קצת רק דאין הריעותא כ"כ שלא תגבה אפי' בשבועה וכמ"ש תוס' לעיל ואפ"ה יש לחוש שמא נשאר לה מצררי וע"כ צריכה לשבע וכמ"ש מהרש"א וצ"ל דקו' התוס' הוא לר"פ דס"ל דל"ח לצררי רק משום צאי כמ"ש הפ"י וצ"ל לתי' תוס' דהוי רבותא לחנן והנה לפי תי' זה י"ל קו' הראב"ד שהק' מסוגיא זו ופי' הר"ן לרב ל"מ מכל מקום מדשמואל נשמע לרב והנה זה הי' מוכרח אם שמואל הי' אומר כן מסברא דנפשי' אבל כיון דלשמואל הוי פלוגת' דחנן ובני כה"ג ולולי הכרעת ריב"ז שאמר יפה אמר חנן הי' הל' כרבים וא"כ כיון דאף שמואל ל"א מסברא דנפשי' רק לדידי' הוא מוכרח לפסק הלכה כחנן שפיר מצינן למימר לרב דאין לנו הכרח י"ל לדינא כבני כה"ג אליבא דשמואל ואין סתירה לפסק הרמב"ם, וכ"מ דמצינן למיעבד שלא לפרוע מנכ"י בלא שבועה. ראוי לעשות כן ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' הרמב"ן מהא דהשולח דלפמ"ש אי אפשר לומר כפסק הרמב"ם רק אליבא דר"ז וצריך לבוא לתי' התו' אבל לר"פ מוכח דעכ"פ לא סבירא להו לבני כה"ג תשבע בתחלה רק הכא דנשאר חשש צררי אבל בשאר אלמנה לא והדרא קושי' הראב"ד וע"כ י"ל דרבה בר"ה אמר התם מלתא דפסיקא מזונות נמי ל"ל מדשמואל דאמר התובעת כתובתה דלולי זאת לר"פ מוכח דא"צ לשבע אבל פסק הרמב"ם יש לקיים שפיר אליבא דר"ז וע"כ אין להוציא מיתומים בלא שבועה ודוק:

שם תוס' ד"ה ששמעו ובקול נמי ליכא למימר כו' ע' פ"י שרוצה להוכיח מד"ת אלו כשיטת קצת הפוסקים דמשיאין ע"פ קול ע"ש ולענ"ד תמו' דא"כ בקיצור הו"ל תוספת לדחויי כיון שהיא אומרת שהקיל שקר איך אפשר להתיר לה להנשא ואיך שייך דייק' ומנסבא כיון שאומרת להדיא שהקול שקר ואדרבה ק' להיפך דלא תירץ כלום וכן מוכח דאל"כ קשה לוקמי באמת שמעו בו שמת בע"א וע' פ"י ע"כ נ"ל דתוס' הוי ס"ל דע"י קול שוב ל"ה החשש כ"כ שמא יבא בעלה ואין ריעותא כ"כ ע"כ י"ל דשמואל מודה וא"ל לפ"ז למה הוצרך ר"פ לקמן לומר הואיל ואי בעי מנסבא ולא כפשוטו הואיל ואיכא עכ"פ ע"א או דהו"ל לאוקמי בקול ואפ"ל שאינו רשאי למנסבי' אפ"ה מתפרנסת י"ל דק"ל דא"כ פשיטא דאין זנין בניו ובנותיי אבל השתא דמוקי לה היכא שרשאי לנסב וא"כ לכאורה י"ל כיון דת"כ ככתובה דמי א"כ כי היכי דהיא נוטלת כתובתה יתחייב נמי במזונות הבנות מכח ת"כ לכשתנשאי לאחר, אמנם י"ל כיון דראב"ע דרש הבנים ירשו כו' מה הבנים א"י רק לאח"מ אביהן ע"כ א"ח במזונות בנותיו בחייו י"ל דלענין זה ג"כ דרשי' מדרש כתובה שכ"ז שאין הבנים יורדים לנחלה א"ח במזונות בנותיו וזה מדויק מאוד בתי' ר"פ וע"כ שפיר קמ"ל דאין זנין בנותיו ובניו וע"כ הוצרך לאוקמי דוקא היכא דמצי לאנסובי ודוק וע' תוספות לקמן ד"ה מאי פסקא:

שם תוס' ד"ה קטנה כו' נראה להוכיח מתוס' כדעת גדולי ראשונים שהביא הר"ן דסוגיא מיירי אפי' בספקה מע"י נגד מזונותי' אפ"ה אין מחשבין הב"ד לה מע"י והר"ן תמה ע"ז וסיים שאין בידו לחלוק על אבות העולם ומתוס' יש בפשטות ראי' לדעתם שהוצרכו לדחוק על שמהני מחילת הקטנה ולשיטתם א"ש די"ל דמיירי בספקה ואפ"ה לולא חששא דצאי היו פוסקין ונראה דה"ט כיון דתקנו מע"י תחת מזונות והתחלת החיוב הוא המזונות ומכש"כ לשיטת הרמב"ם דמשמע דסובר מזונות דאורייתא ע"כ הוי זה חוב בפ"ע רק הוא יש לו תביעה נפרדת עלי' למע"י וכשיבוא יתבענה רק היכא דאמר לה צאי גילה דעתו שאינו רוצה לוותר על מע"י ע"כ אין לפסוק לה ובזה אין אנו צריכים למחילתה וע"כ שייך אף בקטנה ויש ראי' לזה לשיטת הרמב"ם דס"ל דא"י לחייב דשא"ק ונראה דגרע אפי' מדשלב"ל דהא ס"ל להפוסקים דאפי' לר"מ א"י לחייב דשא"ק מדהקשו מהאי דיכיר ל"ל וכמש"ל וא"כ קשה הא קי"ל דאין אדם יכול למחול דשלב"ל וא"כ אפי' בקבלה עלי' מאי מהני צאי אי לא ספקה ועוד יש ראי' דא"נ דזה הוא דבר ברור היכא דספקה אין רצונו לפסוק לה מזונות א"כ הו"ל לומר דבספקה ל"ח לצררי דמה"ת יתפיס לה צררי כיון דספקה ואם אח"כ לא ספקה י"ל דפוסקין לה מזונות למ"ד טעמא משום צררי והו"ל לומר איכא בינייהו גדולה וספקה אבל לשיטת גדולי ראשונים הנ"ל א"ש דאף בספק' חיישי' לצררי דשמא אין דעתו להקפיד עלי' במע"י ולענין קושי' הר"ן שהקשה דאי חששא דצאי מיירי בספקה למה לא ניחוש לה לרב זביד לענ"ד אפשר דאין זה קושיא דאדרבא כיון דספקה לא עלתה ע"ד לומר לה צאי דאינו צריך לחוש לה כלל כיון דספק' ואין ראי' ממאי דחייש לצררי דצררי הוא חששא שעשה כן לטובתה אולי לא יספיקו לה מע"י וצאי הוא חששא לגריעותא דידה וע"כ אין למידין זה מזה ודוק.

שם תוס' ד"ה חנן עד סוף הדיבור ולע"ד הי' נראה דאפ"ל דה"ט ביכול לקדם ברועים ומקלות צריך לשלם לו מה שהוציא וכן שכר בטילה כפועל בטל די"ל כיון דחייב לטרוח להשיב אבדה מה"ת והתורה לא חייבתו היכא דיש לו הפסד כדיליף בב"מ מאפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם ע"כ צריך לשלם לו הפסידו דמסתמא נחת הוא אדעתא דמצות השבת אבדה והוא מחויב לעשות כן רק בתנאי להחזיר לו מה שמפסיד וע"כ חייבין להחזיר לו ואע"ג דש"ח אינו חייב לקדם בשכר ואפ"ה צריכין להחזיר לו מה שהוציא אם קידם י"ל דהיינו דלא נקרא פושע בשמירתו דמצד השמירה א"ח לקדם רק כמו אינש דעלמא שמחויב לטפל בהשבת אבדה וכעין שאמרו [במס' ב"מ ל"א] והשבות לו לרבות אבידת קרקע שאם רואה מים באים להציף קרקע של חבירו צריך לטרוח בעשיית גדר הרי חזינן שמוטל עליו לעשות תיקון שלא יבא חבירו לידי הפסד וע"כ נראה דה"ה שצריך לקדם ברועים ומקלות מטעם השבת אבדה וע"כ מחויבין להחזיר לו:

והנה מבריח ארי מנ"ח הוי ג"כ בגדר השבת אבדה וע"כ אם הוציא ע"ז י"ל ג"כ דצריך להחזיר לו דהוי כמו קדימת רועים ומקלות רק זה שייך היכא דהוי בגדר השבת אבדה אבל לפרוע חוב חבירו דאין כאן משום ה"א שלא חייבה אותו התורה בזה ואין לומר שהי' מוכרח לעשות כן בשביל ה"א רק הוא מדעת' דנפשי' עשה שפיר י"ל כיון דלא בא על ידו לחבירו דבר מחודש אינו חייב לשלם לו והא דמדמי הגמרא בנדרים פורע חוב ש"ח למבריח ארי היינו לענין זה כמו במבריח ארי אע"ג דלולי זאת הי' מפסיד חבירו לגמרי ול"א דהוי כאלו נתן לחבירו משלו ויהי' חייב לשלם לו אפי' בלא הוציא כלום ול"ד לה"א דלא ברי היזקו דאם לא החזיר זה הי' אחר מוצאו ומחזירו משא"כ בהברחת ארי דזמנו בהול נימא דהוי כאלו נתן לו משלו וכיון דל"א כן רק דהוי כאלו הצילו מהפסד רק דצריך לשלם לו מה שהוציא הוא כמ"ש משום דהוי בגדר הש"א ה"ה נמי בפורע חוב ש"ח ודל"ה כאלו נתן לו משלו וכיון דל"ה כאלו נתן לו ממילא אין כאן חיוב ממון כיון דל"ה בגדר הש"א:

והאי דשטף נהר חמורו אתי' כפשוטי' כמ"ש הרא"ש כיון דהבעלים שם הי' לו להתנות וע"כ אין לו שכרו כמ"ש התו' לשיטתם ג"כ ומ"ש תוס' מההוא דנפל לגינה דמוכח לתי' קמא ה"מ מדעתו דמדעתו אין לו אפי' שכר טרחה וע"כ קשי' להו ההיא דשטף הנהר חמורו דעכ"פ שכר טרחה אית לי' ולפמ"ש י"ל דהתם כיון שיש לו מלאכה אחרת להציל את שלו ע"כ צריך ליתן לו שכר טרחה כמו בכל אבידה אם הי' בטל מסלע ונהי דחמור שלו א"צ לשלם דאולי הי' מצילין ע"י אחר ולא הי' צריכין ליתן רק שכר טרחה אבל שכר טרחה צריך ליתן עכ"פ כיון דיש לו מלאכה אחרת משא"כ במ"א י"ל דמיירי שאין לו מלאכה אחרת לעשות וע"כ אפי' ש"ט א"צ ליתן וכן בנפלה לגינה דנראה דש"ט היינו שצריך להעמיד ולתקן גינתו מה שנתקלקל ע"י נפילה לגינה ויוכל לתקן בשעה פנוי' וע"כ ל"ה רק כמו מבריח ארי וע"כ אין לו לשלם רק משום דהוי שלא לדעתו ואינו שייך למצות הש"א ועוד י"ל הא דמדמי הגמ' למב"א, דס"ד פורע חובו כיון דכל הנאתו הוא מה שהוציא זה מעותיו לפ"ח ע"כ י"ל דחייב להחזיר לו לכן השמיענו הגמ' דאפ"ה א"צ להחזיר לו דל"ה רק כמב"א רק מה שצריך ליתן במב"א מה שהוציא היינו היכא דחייב לעשות וכמ"ש דלולי זאת לא חייבו התורה משום שלך קודם גם ההיא דשטף נהר חמורו י"ל מש"ה צריך ליתן לו ש"ט דכיון שכ' דה"ט דא"צ לשלם החמור דמיירי ביכול להציל וכמ"ש התוס' וכיון דזה צריך להפסיד חמורו אינו מחויב לטרוח בש"ח ופקע מיני' מצות הש"א וע"כ שפיר יוכל ליקח עכ"פ שכר טרחה לפי אומד שהי' אידך רוצה ליתן להקדים בהצלת חמורו כן הי' נלע"ד נכון לולי שרבותינו התו' לא פי' כן ובענ"ד הי' נראה כמ"ש צ"ע למה לא פי' תוס' כן ועי' מ"ש לקמן בתו' ד"ה חנן הוא:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה