חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף פט.
משנה כתובה ואין עמה גט כו' הרי"ף והרמב"ם פסקו דבמקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה רק במקום שאין כותבין והר"ן כתב דאפילו במקום שא"כ אינה גובה בלא גט אפי' יש לה עדי גרושין כיון דאיכא ריעותא שאין הגט בידה ולדידי' אתי' מתני' דהכא כפשטי' אכן הרמב"ם פסק דאפי' בלא עידי גט גובה עיקר כתובה וא"נ במגו דל"ג דאשה נאמנת לומר לבעלה גרשתני לגבות עיקר הכתובה ולדבריו קשה איך קאמר הגמ' הכא מתוך שיכול לומר ל"ג הא אלו אמר ל"ג הי' צריך ליתן לה עיקר הכתובה ותירצו בזה הגאונים בעל ב"מ וס' הפלאה שליט"א כיון דהתם לרב קיימינן דס"ל א"כ שובר וא"כ אף אם יאמר ל"ג והוי כאומר ל"פ אפ"ה אין צריך ליתן עיקר כתובה בלא גט דשמא תגבה פ"א ע"י הגט רק דצריך להבין קושית הגמ' אימא סיפא ואי דליכא ע"ג במאי גבי' הלא מה"ס מצינו למימר שפיר דנאמן באמרה גרשתני:
ונ"ל די"ל דמתני' סתמא קאמר דגובה בל"ג אפי' אין הבעל בפנינו ואז א"נ לומר גרשתני ע"כ הקשה הגמ' שפיר במאי גבי' ובזה אתי ג"כ שפיר דהרמב"ם הביא דינא דמתני' הוציאה גט וקשה הא לדידי' גובה אפי' בלא עידי גט ובמ"ש א"ש דנ"מ היכא דגובה שלא בפניו רק דקשי' לדידי' טובא מתניתין כתובה ואין עמה גט לדידן דקי"ל כ"ש וא"כ ל"ל מיגו דל"ג דהא יהי' צריך ליתן עיקר הכתובה כן הקשה הגאון בעל ב"מ שי' והנה אשכחנא מרגניתא בדבריו הקדושים שכ' דמוכח להדי' מרמב"ם בה' שמיטה דמ"ה ואילך היינו לעולם אף בזה"ז וע"כ י"ל דהא דאר"ה אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת היינו בזה"ז אבל מתני' דנשנית קה"ס באמת לא היתה נאמנת לומר גרשתני כיון דאיכא ריעותא שאין הגט בידה והנה אם כי דבריו הקדושים נכונים מצד הסברא אמנם מפשטי' דגמ' משמע דמשום חזקה דאינה מעיזה לחוד נאמנת וכיון דהחזקה אלימתא כ"כ להוציאה מחזקת א"א אף דאין דשב"ע פחות משנים מוכח דהחזקה הוי כמו א"ס וא"כ אף דליכא ריעותא י"ל דנאמנת ואדרבא י"ל דנאמנת יותר קה"ס דהא קי"ל היכא דאיכא מידי דמסייע לה מעיזה ומעיזה וא"כ קה"ס דאיכא ריעותא דאין הגט בידה ואפ"ה מעיזה ע"כ י"ל דנאמנת לאפוקי לאה"ס אין ההעזה כ"כ גדולה כיון דאין כאן ריעותא עכ"פ מסתבר כיון דחזינן דנאמנת לאחה"ס ה"ה ומכש"כ קה"ס דכל מה דריעא טענתי' הוי ההעזה יותר:
אמנם לפע"ד נראה די"ל דברי הרמב"ם בלא זה, רק דזה צריכנן לומר כמ"ש הרמב"ם בה' שמיטה הנאמר לעיל דמה"ס פי' לעולם רק מאי דקשי' לר"י ולדידן דס"ל כ"ש א"כ כתובה ואין עמה גט ל"ל תגבה לפחות העיקר דאין לו מגו דל"ג די"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל כשיטת הר"ן דהיכא דאיכא ריעותא דאין בידה הגט או הכתובה א"נ דיכול הבעל לומר פרעתי וא"כ קה"ס א"ש דא"ג בלא גט רק דעדיין קשה עכ"פ ל"ל תגבה התוס' וע"כ כ' הב"מ דאף לר"י צ"ל משום מיגו עי"ש, אמנם נלע"ד דלפמ"ש תוס' במס' ב"מ דף י"ז דמה שכותבין כתובה הוא משום תוספת וא"כ אף לשמואל קשה נהי דל"ג עיקר תוס' מיהא תגבה ול"ש תי' רש"י שכבר גבתה עם הגט ות"ל יתברך שמצאתי אח"כ כן בפ"י שפי' כן בשיטת תוס' והי' נ"ל דתוס' ס"ל בשלמא לשמואל דס"ל במקום שכותבין כותבין אף משום עיקר הכתובה י"ל דמתני' לא מיירי כלל מדין תוס' רק שהוציאה לגבות עיקר כתובה וגם ל"ה מלתא דפסיקא די"ל תוספת וקמ"ל דא"ג דיוכל לומר פרעתי ע"י הגט אבל לרב דס"ל גט גובה עיקר כתובה גובה תוס' וא"כ אין כ' כתובה רק בשביל התו' וא"כ מסתמא כשהוציאה כתובה היינו לגבות התו' ע"כ הקשו תוס' שפיר תוס' מיהא תגבי וא"כ לשיטת הרמב"ם דלר"י במקום שכותבין א"ג בל"כ וא"כ כותבין משום העיקר וא"כ אף לר"י י"ל דמתני' לא מיירי רק מדין עיקר וע"כ א"ג כיון שאין הגט בידה הוי ריעותא וא"ג קה"ס:
ולפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם במאי דפסק במקום שא"כ וכ' לה הו"ל דין מקום שכותבין ואפי' העיקר א"ג בל"כ והרא"ש חולק כדאיתא בש"ע שני הדעות ולפ"ז מוכח כשיטת הרמב"ם כיון דרישא דמתני' מיירי במקום שא"כ וא"כ סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו בכ' לה וא"כ מוכח דאף אם הוא מקום שא"כ והוא כ' לה משום עיקר כ' לה דא"נ דבמקום שא"כ אף אם כ' לה ל"ה רק משום תוס' וא"כ כתובה ואין עמה גט הדרי קושיא לדוכת' תוס' מיהו תגבה ואין לתרץ כנ"ל דמיירי רק מהעיקר הא במקום שא"כ אף בכ' לה הוא רק משום תוס' א"ו דאף אם כ' לה הוי הכתובה משום עיקר וי"ל שפיר דא"ג היינו העיקר בשלמא משמואל ל"ה מוכח זה דלדידי' י"ל דהעיקר רק משום מאי הועילו חכמים ול"ל כל הטוען כו' רק משום מאי הועילו גובה במקום שא"כ וא"כ פשיטא בכ' לה דא"ג אבל לדידן שפיר הומ"ל כס' הרא"ש ובאמת לר"י מיירי דאין שם עידי גרושין כמו לרב אבל לשיטת הרמב"ם דלר"י ל"מ למימר דאין שם ע"ג ומשום מגו דהא באמר ל"ג הי' צריך ליתן עיקר הכתובה כיון דמודה שלא נתן לה דכל האומר לא כו' וגם דס"ל דאכ"ש א"ו מוכח דלא מיירי מתוס' ומוכח כשיטת הרמב"ם דבכ' לה הו"ל דין מקום שכותבין אך לפ"ז יקשה לאביי דהוי ס"ל דר"י מיירי אף במש"כ וגובה עיקר בל"ג וא"כ לדידי' ודאי צ"ל דכותבין רק משום התוס' וא"כ קשיא איך הוי מפ' כתובה ואין עמה גט נהי דעיקר ל"ג תוספ' מיהא תגבי ולדידיה ל"ל דאין שם ע"ג וי"ל מגו דל"ג הא סו"ס יהי' צריך ליתן העיקר:
אמנם נ"ל דתוס' הקשו כאן על מגו דל"ג הא ר"י ס"ל כרב המנונא משמע דהומ"ל דר"י דרב המנונא וע"כ העמידו קושיתם דוקא על ר' יוחנן ולא על רב והא דהוכיחו דר"י א"ל דר"ה היינו מסתמא דגמ' דהקשו אליבא דר"י מדר"ה וע' בהמקומות שהביאו תוס' לראי' דר"י א"ל דר"ה, וא"כ י"ל דזהו אליבא דאמת לא רצה הגמ' לומר דר"י פליג על ר"ה ולפ"ז תו ל"ק על אביי דהוי ס"ל דר"י מיירי אף במקום שכותבין באמת היינו צריכין לומר דר"י ל"ל דר"ה ושפיר אית לי' מגו דל"ג בין לענין עיקר בין לענין תוס' ומזה י"ל ראי' לשיטת הריף והרמב"ם וכפי' הרמב"ן דאליבא דאמת לא מיירי ר"י רק במשא"כ כיון דאליבא דאמת מוכח מסתם גמרא אליבא דר"י דאית לי' דר"ה וקשיא לדידי' מתני' דכתובה ואין עמה גט וצ"ל כמ"ש אך לפי"מ דנראה ראי' גדולה לשיטת הרמב"ם דאפי' בתובעת כתובתה נאמנת לומר גרשתני מחמת קו' תוס' על המגו דל"ג דיתחייב בשכ"וע דעל תירוצם יש לגמגם טובא לפי הטעמים דט"ח כו' פטור ועי' במהר"ם שיף שהעיר מזה ולשיטת הרמב"ם ניחא כמ"ש הב"ש כיון דנאמנת להנשא לאיש אחר פשיטא דתו אינו חייב ליתן לה השכו"ע אך לפ"ז קשי' לאביי קו' התוס' כיון דלדידיה צ"ל דאין שם ע"ג וצ"ל דל"ל דר"ה כמ"ש ולפמ"ש לשיטת הרמב"ם דאי ליתי לדר"ה אין כאן מגו מחמת הג"ה קושי' תוס' דיתחייב בשכו"ע:
**(הג"ה והנה אני מסתפק אף לשיטת התו' דבת"כ ליתי' לחזקה דר"ה מ"מ צ"ע אם מותרת לחזור לו די"ל לגבי דידה שוי' נחד"א דליהוי כמו ביאת פנוי' ובע"כ צ"ל דה"ט כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה וכמ"ש הר"ן במשנה דהאומרת טא"ל ולפ"ז י"ל דהיכא דהוא אומר שמוחל לה השעבו' שלו שייך שפיר לומר שנח"דא ולפ"ז ל"ק קו' תוס' דאף אם יאמר ל"ג יהי' פטור משכו"ע כיון דאסורה לו משום לתא דידה שאסרה נפשה וצ"ע:
ע"כ הג"ה)**
אך לפע"ד אפ"ל דאף אביי הוי ס"ל דבמקום שכותבין ונאבדה הכתובה או הגט דנאמן לטעון פרעתי לר"י דאף הטוען כו' מ"מ היכא דאיכא ריעותא י"ל דנאמן לומר פרעתי רק דהוי ס"ל לאביי דר"י מוקי למתני' דהתם כמו שמואל דמיירי אף במש"כ והביאה ראי' שלא כ' לה ומזה מוכח שפיר דהטוען כו' לא"כ דבשלמא במשא"כ י"ל שפיר דסומכין על תנאי ב"ד וגם דגט היינו כתובתה ע"כ א"נ לומר פרעתי אבל במש"כ רק הוא לא כ' לה כיון דשם עיקר הסמיכה על הכתובה י"ל היכא דלא כ' לה א"נ כיון דבאותו מקום אין סומכין על תב"ד וע"כ קאמר שפיר אביי מנ"ל דמתני' במש"כ רק הוא ל"כ לה דמזה מוכח דלא"כ דלולא שאת הי' הבעל נאמן הואיל והוא במש"כ דלמא לא מיירי רק במשא"כ דאז סומכין על הגט דגט היינו כתובתה ולפ"ז אף לפי"מ דס' אביי בשיטת ר' יוחנן דאף במש"כ אמרי' דלא אמר כלום היינו היכא דליכא ריעותא וא"כ אתי' מתני' דהתם כפשטי' הוציאה גט היינו גט ממש וסיפא דכתובה ואין עמה גט היינו נמי גט ממש כמו לשמואל דהתם וסבר' זו נ"ל להוכיח דבמש"כ ולא כ' לה תלי' אם אמרי' כרחב"א אמר ר' יוחנן במס' ב"מ דף י"ז סוף ע"א או לא ממאי דק"ל במאי הוי פליגי רו"ש דרב מוקי לה במשא"כ ושמואל מוקי לה אף במש"כ והביאה ראי' שלא כ' לה ולכאורה ק' כיון דעיקר הקושיא משום כותבין שובר א"כ פשיטא דאף לרב מהני היכא שהביאה ראי' של"כ לה ולפמ"ש א"ש דרב לא סבירא לי' כרחב"א אר"י ע"כ הוצרך לאוקמי דוקא במשא"כ דבמש"כ ולא כתב לה נאמן לומר פרעתי ושמואל ס"ל כרחב"א אר"י ע"כ אף במש"כ והביאה ראי' של"כ לה א"נ לומר פרעתי.
ובזה נתיישב דברי תוס' ד"ה הוציאה מ"ש דלר"י שייך לומר אלמו' ע"ש היטב וקשיא טובא דלמא אף רב ס"ל כרחב"א אר"י היכא דל"ש לומר טעמא דא"כ שובר וע"כ אף לרב שייך לומר אלמו' כמו לר"י ולפמ"ש א"ש דמוכח מדפליג רב ולא אוקי למתני' במש"כ והביא' ראי' של"כ לה מוכח דלית לי' הא דרחב"א אר"י ואף דאח"כ הדר בי' רב ואוקי במילי אוחרי גט גובה עיקר מ"מ מזה לא מצינו דהדר בי' ממאי דהוי ס"ל מעיקרא דלא כרחב"א אר"י ושוב הדר אביי דל"ל דגט היינו כתובה וא"כ אף במשא"כ צ"ל טעמא דרחב"א אר"י וא"כ שפיר י"ל דמתני' מיירי במש"כ ול"כ לה ואפ"ה א"נ לומר פרעתי משום דרחב"א אר"י ובזה נתיישב שיטת הריף והרמב"ם על נכון ע"ד פי' הרמב"ן ז"ל רק דל"צ לומר דאביי הדר בי' בפי' דברי ר"י ממאי דהוי סבר מעיקרא וע' במהרי"ק שורש ע"ב שהאריך מאוד ביישוב דברי הרמב"ם ולע"ד נראה דלפמ"ש אתי הכל שפיר ול"צ לאפוקי למתני' לבר מהלכתא כמ"ש מהרי"ק שם.
ולע"ד נראה להוכיח עוד שיטת הרי"ף והרמב"ם דהנה תוס' נדחקו מאוד בס"ד דגמ' דקאמר ש"מ כ"ש ולא אסיק אדעתיה דמיירי במשא"כ א"כ למה תגבה בגט ולא בכתובה והוכרחו לפ' עידי גט ובסיפא דאין לה אפי' ע"ג ע"ש שמכח קושי' הוצרכו לומר דלר"י ידע די"ל אלמוהו ורש"י נראה דל"ס כפי' התוס' ע' ברש"י וכ"כ הפ"י והנה לפמ"ש בשיטת הריף דלא ס"ד כלל אפי' לאביי לומר דמתני' מיירי במש"כ היכא דאיכא ריעותא וא"כ קשה טובא על הס"ד דהתם למה תגבה בגט בל"כ ועי' בפ"י וגם קשי' לשיט' תוס' מנ"ל להוכיח מכאן דכ"ש דלמא הכא שאני כיון דאף אם אין הכתובה בידה צריך הוא לשובר ומ"ש תוס' דנ"מ במקום שאין מכירין יהי' נאמן במגו ק' טובא מנ"ל להגמ' להוכיח מזה דכ"ש דלמא הכא שאני דבע"כ צריך לשובר אולי יבוא למקום שמכירין וגם כל הנישאות בתולות י"ל קול וע' בפ"י ות"ל כוונתי לדבריו, ע"כ נ"ל די"ל דבס"ד הוי סבר כפי' הבעה"מ דרישא דהכא מיירי באינו מכחיש כלל ומודה של"פ רק דאינו רוצה לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה וקמ"ל מתני' דכ"ש ובסיפא קמ"ל רבותא דהיכא דמחולקין בפרעון אפי' בכתובה א"י לגבות אם אין הגט בידה ואף דהרמב"ן הרבה להשיב על הבעה"מ מ"מ בס"ד הי' מוכרח לפרש כן ומוכח שפיר דכ"ש דאם תחזיר לו הכתובה שוב לא תוכל לגבות כלל כיון דמיירי במש"כ עד דמשני הגמרא דמיירי במשא"כ או שהביאה ראי' של"כ לה ולפ"ז מוכח כשיטת הריף והרמב"ם דלפמ"ש אם אמרי' כרחב"א אר"י לא מוכח כלל דכ"ש די"ל כיון דצריך ממילא לשובר שוב ל"ח למקום שא"מ וא"כ ק' לפמ"ש תוס' דקו' הגמ' למ"ד אכ"ש וק' ל"ל הביא הגמ' דלר"י לשיטתו ממילא צריך לשובר ולא מוכח כלל דבעלמא כ"ש א"ו דאף לר"י נאמן לומר פרעתי במש"כ וא"כ אף לדידי' צריך לאוקמי שהביאה ראי' של"כ לה והיינו תרוצא דשמואל כן נלע"ד נכון: