חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף פד:
גמ' ההיא בקרא עי' ברא"ש שכ' דהבקרא לא הי' עדות לחייב שבועה דהוי בע"ד והק' בס' הפלאה דהא ל"ה נוגע דמצי למימר מחיים תפס ויהי' פטור ועי"ש מה שפלפל דלא חייב שבועה דהוי טענת ספק עי"ש ולכאורה יש לראות למה לא יתחייב שבועת שומרים דחייב אף על הספק אך נראה דזה ל"ה בגדר ש"ש דהוי כאלו אמר החזרתי כיון דניתן לפרעון חוב של אביהם ול"ד לש"ש ואעפ"כ אינו ברור אצלי כ"כ, ולעיקר הקושיא הנה מדברי הרא"ש משמע הואיל והוי בע"ד ל"ה בגדר עד ול"ד להן הן שלוחיו דהתם כיון שיש לו מיגו ממילא הוא פטור ול"ה רק בגדר נוגע דצ"ל כך וכיון שיש לו מגו אפי' נוגע ל"ה משא"כ הכא דהוא חייב לשלם המעות ע"כ הוי בע"ד ואינו יכול לחייב שבועה כנ"ל פשטות דברי הרא"ש והר"ן ודוק:
אמנם בלא זה נ"ל ליישב בפשוט די"ל הבקרא בעצמו א"י אם תפס מחיים או לאחר מיתה ואם יאמר א"י יהי' הוא חייב כיון דודאי בא הפקדון לידו ואינו יודע אם החזירו כדין או לא [עי' בש"ך סי' רצ"א] וע"כ אמר לאח"מ תפס כדי לחייב התופס ואולי לא ירצה לשבע ויהי' הוא פטור אבל אם יאמר א"י יהיה התופס פטור והוא יתחייב ולומר מחיים תפס ג"כ לא ניחא ליה להיות גוזל היתומים ע"כ רוצה לברר האמת ואומר לאח"מ תפס אולי יודה לדבריו אי לפחות יתחייב שבועת היסת נגד הבקרא דלפ"ד שהוא חייב לשלם א"י לתפוס כמ"ש הפוסקים וכן הכריע הש"ך דלחובת הבקרא א"י לתפוס רק הואיל והוא טוען שמחיים תפס וטוען שהבקרא פטור וע"כ לפ"ד הבקרא חייב שבועת היסת ולעולם שא"י וכיון שצ"ל כן לפי דעתו כדי לברר האמת אין כאן תורת עדות ודוק:
אך לפמ"ש הר"ן דאפי' טוען הבקרא שתפסו באונס ל"ה הבקרא יכול לחייבו שבועת היסת כיון דהוא פטור ואין לו עד דהוי בע"ד כיון שצריך שבועה ובזה נראה דאין עליו טענת ממון רק שהוא גורם לו שחייב לישבע ובזה נראה פשוט דאין מקום לחיוב שבוע' וליכא למימר שרצינו לחייבו שבועת היסת וא"כ הדרי הקושיא לדוכתי' כיון דהוא הוי מצי למפטר נפשי' בטענת מחיים תפיסנא למה יהי' בע"ד וצ"ל כמש"ל שרוצה לברר הדבר אולי יודה ויותר נראה כמ"ש כיון דסוף סוף המשפט נוגע לו הוי בע"ד ואינו בגדר עדות וכיון שצ"ל כן לפי דעתו לברר האמת אין כאן תורת עדות ודוק:
אמנם בל"ז דברי הר"ן צל"ע דל"ד להן הן שלוחיו דהתם שפיר אמרי' כיון דצריך לישבע שנתנו להמלוה כיון דא"נ רק במגו דאהדרינהו ללוה ואז הי' ג"כ חייב שבועה וע"כ שוב ל"ה עדות דע"פ שני עדים אמר רחמנא וכמ"ש תוס' והר"ן בקי' אבל הכא נהי דצ"ל שתפסו באונס מ"מ אינו צריך לישבע שתפסו לאח"מ דוק' דמכש"כ חם תפסו מחיים פטור וא"כ ע"ז שאומר שתפסו לאח"מ אינו צריך שבועה ול"ל יהי' בגדר עדות לאחר שנשבע שתפסו באונס לפטור עצמו כקושי' תוס' בקי' ואולי אפשר לומר דיש לחוש אולי לא דיקדק בשבועתו ורוצה שהתופס ישלם ועי"ז יקל עליו שלא יהי' שבועתו שבועת פקדון רק שבועת ביטוי דלא הי' בו כפירת ממון ועי' מה שכתבתי ריש ב"מ ובסוגי' דקציצה וצ"ע:
שם כ' הרא"ש והדין דינא כו' ואי ל"ל לב"ח ראי' כו' מחייב בקרא לשלומי ותמהו המהרי"ט והש"ך בסי' נ"ח סק"ז כיון דהבקרא חייב למה יועיל תפיסתו עיש"ה, ולע"ד נראה דהנה הרי"ף פ' שבועת הדיינין בדין סטראי הוכיח דאתרע שטרא לגמרי משמע מדקאמר הכי השתא התם כיון דאתורי יהיב ומתורי שקיל וודאי אתרע שטרא והתם ודאי לגמרי אתרע דנמחל שעבודא והר"ן תמה דהתם נמי אפשר לומר שקבלו על חוב בע"פ שהי' לו עוד נחלקו הפוסקים ביתיב אמסחתא דדעת הרמב"ם אפי' בלא עדים א"נ לומר סטראי אע"ג דאית לי' מיגו ותמהו עליו כיון דאית לי' מיגו למה יהי' אתרע שטרא:
ולפע"ד נראה דחדא מתורצת בחברתא דלכאורה קשה כיון דר"פ הוי ס"ל לא אתרע שטרא וע"כ כיון דמצינן למתלי הפרעון בד"א ע"כ מוקמי' השטר אחזקי' משום שטרך בידי מ"ב א"כ גם בהאי דיתיב אמסחתא כיון דסו"ס אין סברא לבטל השטר לגמרי כקושי' הר"ן אע"ג דנראה דיהיב לי' אשטרי' מ"מ דלמא נתנו אחוב בע"פ ואדרבא יש ראיה לזה מדלא הזכיר לו השטר כמ"ש הר"ן והו"ל לאוקמי השטר אחזקתו ע"כ נראה לא מבעי' למאי שפרש"י אתורי יהיב לקנות שוורים למחצית שכר ולפי"מ דאי' פ' המקבל דף ק"ד ע"ב להכי אקרי עסקי לאעסוקי בי' ולא למשתי בי' שכרא ואמר רבא ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו הואיל ואין בידו להוציאן ע"כ סמך עליו המלוה ולפ"ז י"ל דה"ט שאינו יכול לומר סטראי כיון שאין להלוה רשות להוציא המעות לד"א רק על חוב זה ע"כ מה שפרע סתם מדמי השור הוי ודאי דעת הלוה לשלם על דמי השור ואע"ג די"ל הכא כיון שפורע המעות למלוה גופי' והוא יכול להרשות אותו ליתן לו על חוב אחר מ"מ סתמא דמלתא ודאי נותן המעות ע"ד שהוא עומד לכך ולא לדבר אחר דסתם העושה ע"ד ראשונה הוא עושה למה שבא לידו לפרוע מהן העסקא ומכש"כ שאין המלוה יכול לתפסו על מע"פ שלא מדעת הלוה כיון דלא זכה הלוה בהמעות לצורך דבר אחר ואין חבין לאדם שלא מדעתו וע"כ פסק הרמב"ם שפיר דאפי' שלא בעדים כיון שמודה דאתורי יהיב וע"כ הוי דעת הלוה לפרעון דמי השור והוא א"י לתפסו על חוב אחר שוב ל"ש לומר שיהי' נאמן במגו כיון שא"י לתפסו ע"ח אחר ממילא השטר ודאי בטל ועל המע"פ אין להאמינו במגו דהוי מגו להוציא ואתי' ראית הריף ג"כ על נכון דאבטיל שטרא דבהאי דאמסחתא מוכח דהיינו לגמרי דאל"כ רק דנימא דאפשר שנתן לו ע"ח אחר ונימא דל"ה עסקא א"כ למה יהי' אתרע כלל לר"פ וכמ"ש לעיל וע"כ דמיירי בעסקא וממילא הוי פרעון ודאי על השטר כיון שהחזיר לו העסקא גופי', ואפשר דאפי' שניהם רוצים אח"כ שיחזיר לו העסקא על חוב אחר אפ"ה בטל השטר עסקא שנכתב על עסקא זו להיות בעין וכבר החזיר לו ועל חוב אחר לא נכתב השטר ועי' בקצה"ח סי' ס"ו שהעלה לדינא דשטר עסקא אפי' חלק המלוה ל"צ כומ"ס ונקנה באגב לכ"ע דהוי כמו פקדון עי"ש שכ' שכן הוא להדיא בנ"י עי"ש וכיון דל"ה רק כמו פקדון מה"ת נימא שחזרת העסקא יהי' פרעון על חוב אחר וע"כ תיכף בחזרת העסקא נמחל שעבוד השטר כנ"ל ברור]:
והנה בהרמב"ם לא כתב שנתן לו על עסקא רק שהוא דמי השור שלקחתי ממך מ"מ י"ל נהי דלא נתנו לו למחצית שכר מ"מ אדעתא דהכי נתנו לו שיגבה מדמי השור גופי' וכן משמע הלשון אתורי יהבית ואתית ויהבית משמע שממילא אתי ויתיב שלכך נתן המעות שיגבה מדמי השור וע"כ הוי ג"כ כמו עסקא שאין רשות להקונה להוציא המעות בד"א וכן מדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שכ' הואיל והודה שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע בטל השטר ותחלה כ' אמר לו הלוה הלא שט"ח זה דמי השור שלקחתי ממך נראה מדקדוק לשונו שכ' דמי השור הוא החוב ולא כמ"ש בתחילה שהחוב הוא דמי השור יש לכוין בזה שכוונתו דמי השור הנגבה מבשרו הוא החוב שעל דבר זה ניתן לו המעות להשתלם מבשרו וע"כ דמי השור הוא החוב וא"א ליקח אותו ע"ח אחר וע"כ אין כאן מקום שיהי' נאמן במגו ומדוקדק בזה לשון הבעה"ת שער י"ט שכ' והדין הוא סברא דרבינו האי גאון ורבינו שרירא גאון ומסתייעי' האי סברא מהא דא"ל לאו אתורי יהבית ומתורי שקלית ואר"פ אתרע שטרא והאי פרעון דשטרי' הוא וליכא למימר בהאי דשטרא כדקאי קאי א"ו איבטל שטרא לגמרי כו' והנה ממה שגזר אומר והאי פרעון דשטרי' הוא משמע דאי אפשר באופן אחר רק שזה הוא פרעון השטר וזה מורה להדיא כמו שכתבתי ובלשון הרי"ף שכ' ודאי פרעון דשטרא יש לומר שאנו דנין אותו לודאי אבל לשון בעה"ת שכ' פרעון דשטרי' משמע שאי אפשר רק לפרעון השטר וכמ"ש ודוק ועיי"ש בבעה"ת בחלק שני דמשמע מל' הבעה"ת דל"ה דבר ברור וע"כ השיג על הרמב"ם אך לשון הנ"ל והאי פרעון דשטרי הוא י"ל שהוא לשון הגאוגים רב האי ורב שרירא ז"ל ושפיר י"ל לדידהו כמ"ש:
ולפמ"ש יש לעי' אם תפס אחד תורא מהשומר ותפסו על חוב שאינו ברור ויש לו מיגו וטוען שהשור הוא עסקא ביד המקבל אף לשיטת הפוסקים והכרעת הש"ך דהיכא דמחייב השומר א"י לתפוס דלא תפס משל הבעלים רק משל השומר ונראה דה"ט דהשור הוא משועבד יותר להשומר ע"ח שמירתו וע"כ א"י לתפוס מהשומר וע"כ נרא' לע"ד פשוט היכא שתפוס של"ב ואומר שהשור הוא שלו לגמרי וגנוב הוא אצל המפקיד אע"ג דהשומר יהי' חייב מ"מ אין להוציא מיד התופס דשלו הוא תופס ול"ד לתפסו לחובו דאין השור שלו רק לשעבודו ע"כ א"י לחייב השומר ולפ"ז נראה לי היכא דאומר שהוא בעסקא אצל הבעלים כיון דתמיד צריך להיות בעין מחמת סמיכת שעבודו י"ל דמהני תפיסה אף לשיטת הש"ך ולפ"ז מיושב קושית מהרי"ט והש"ך על הרא"ש מ"ש בחוב שאינו ברור כו' הבקרא חייב ותמהו עליו כיון דהבקרא חייב למה יועיל תפיסתו, ולמה שכתבתי נ"מ באופן הנ"ל היכא שטוען שהשור הוא בעסקא ביד המפקיד, ואע"ג שאין להכריח זה מדברי הרא"ש כי הש"ך תי' בע"א מ"מ לדינא נראה לע"ד די"ל כמ"ש דבענין זה מהני תפיסה אע"ג דהשומר חייב וצ"ע:
**(כל הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול להבין בדברי הגמרא והראשונים ז"ל אבל לא למידן דינא להלכה למעשה בדיני ממונות כי כל דיני ממונות נוהגין בזמן הוה ע"פ דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא,. נקוט כלל זה בכל דברי הספר לבל יהי' מן הצורך להכפיל הדברים.)**
תוס' ד"ה את הקשו על רש"י דס"ל בתופס לבע"ח אם עשאו שליח מהני מהא דיימר בר חשו, ולע"ד נראה קצת ליישב עפ"י מה שיש לחקור תופס לבע"ח דקי"ל לא קנה, אם חובו מאה מנה ויש ד"מ עשרה בע"ח והוא תפס כל המאה מנה ואם היו ב"ד מסדרין לבעלי חובות כולם הי' מגיע על חלקו עשרים מנה מעתה איך הוא עם אותן העשרים מנה אשר הי' מגיע על חלקו אם נימא דנהי דבכל מה שתפס לא קנה ואפי' מה שהי' מגיע על חלקו עפ"י סידור ב"ד או נימא דלא קנה המותר ממה שהי' מגיע על חלקו עפ"י סידור בע"ח אבל מה שהי' מגיע ע"ח זכה ולישנא דלא קנה משמע דלא קנה כלום אפי' חלקו אין לו ומצד הס' נראה כיון דבמאי שהי' מגיע על חלקו ל"ה חב לאחריני מה"ת נימא דלא קנה והנה מלשון הטור שכתב דלא קני כלום הוסיף תיבת כלום נראה להדי' דגם מה שהי' מגיע ע"ח לא מהני התפיסה, וגם משיטת הש"ך מוכח כן דס"ל דאם גם להתופס מגיע מאותו הלוה אע"פי שאין מגיע לו כ"כ כמו שתפס בעד אותו המלוה אפ"ה מהני הואיל ויכול לזכות במקצת המגיע לו זכה בכולו כן ס"ל להש"ך מעתה אם נימא דעכ"פ זכה כנגד המגיע להמלוה אם הי' סידור ב"ד א"כ בכל תופס לבע"ח נימא הכי מיגו דזכי על המגיע לחלקו זכה בכולו א"ו מוכח דלא זכה כלל אמנם צריך להבין טעמו של דבר דלמה באמת לא זכה כלל, אך נכון מאוד דב"כ וב"כ חב לאחרים כיון שכל מלוה יש לו זכות זה שיכול לתפוס כל המעות א"כ הרי הוא מחייב בתפיסתו עבור זה לבעלי חובות אחרים שמפקיע זכותם שכ"א מהם הי' יכול לתפוס כל חובו והוא חב לאחרים וכיון דמטעם חב לאחרים אתינן עלה ע"כ נכון מאוד שלא זכה כלל ודוק:
ולפי"ז י"ל בטעמו של רש"י דהנה מצד הס' נכונים מאוד דברי רש"י דבעשאו שליח מהני דבשלמא בלא עשאו שליח והתופס ממציא את עצמו לזכות לזה המלוה וזה נראה כעין בע"ד [ועי' ר"פ האיש מקדש] מעתה שפיר שייך לומר היכא דחב לאחריני אינו רשאי לעשות כן ולא שייך בזה כלל זכין לאדם שלא בפניו משא"כ בעשאו שליח מצד הס' נראה דמהני אמנם הפ"י כ' בטעם הפוסקים דס"ל דאפי' בעשאו שליח דל"מ משום דאין שליח לד"ע ומה שכ' שם מאפטרופוס אפשר דאפטרופוס עדיף:
מעתה כיון דמטעם שלד"ע אתינן עלה נראה ברור ופשוט דמה שהי' מגיע על מלוה זה שתפס עבורו ע"פ סדר וחלוקת ב"ד על חלק זה ל"ה שלד"ע כיון דאף הב"ד היו פוסקים כך בשלמא חב לאחרים שפיר יש לקראו כיון דעכ"פ מפקיע בזה זכות חבירו ומה לו להכניס עצמו בזה לחוב לאחריני אבל לבטל השליחות ולומר דהי' דבר עבירה מי זה יאמר כן מה שמגיע על חלק המלוה ע"פ ד"ת כלום עבירה יש בה, מעתה כיון שעל חלק זה ל"ה שלד"ע מהני התפיסה על חלק זה וכיון שזכה השליח במה שהי' מגיע על חלקו שוב ממילא זכה בהכל כמ"ש לעי' ע"פ סברת הש"ך ע"כ שפיר כ' רש"י דבעשאו שליח מהני מעתה ביימר בר חשו בלא תפיסה ע"פ דין הי' מגיע הכל ליורשים ולא היו הב"ד נותנים לשום בע"ח כלום ורק מכח תפיסה בא לזכות להוציא מהיורשים לפום ס"ד דר"פ דתפיסה לאח"מ מהני וכיון שע"פ ב"ד לא הי' נוטל כלום רק מכח התפיסה מחייב להיתומים והוי שפיר שליח לד"ע ומודה רש"י דלא מהני כלל ודוק היטב כי הוא כפתור ופרח בעזה"שי:
ועפי"ז הי' מקום ליישב מ"ש הרמב"ם וכ"פ בש"ע דאם הלוה זיכה להמלוה ע"י אחר מהני אפי' אם חב לאחרים והדבר קשה להבין איך יוכל לעשות שליח ולזכות כיון דחב לאחרים וראיית הרה"מ לדין זה עי' בקצה"ח ומ"ש הקצה"ח דהלוה יש לו רשות ליתן מטלטלין לכל מי שירצה ואין זה חב לאחרים והביא ראי' ממס' גיטין והתם ג"כ חב לאחריני דהא ט"ה א"מ עי"ש ודבריו תמוהים דנהי דט"ה א"מ מ"מ לענין זה נתנה התורה רשות ליתן לכל כהן שירצה כיון דכתיב בי' נתינה משא"כ היכא שחייב לאחרים במידי דלאו בר שעבוד נהי דבדיעבד אם נתן מועיל דלא גרע מתפיסה מ"מ לכתחלה כיון דאין לו בו שום זכות ומחויב לפרוע חובו ודאי דאין רשאי ליתן לא' אמנם לפמש"כ דמוכח מהטור והש"ך דאפי' מה שהי' מגיע על חלק המלוה ע"פ סידור ב"ד ג"כ מקרי חב לאחרים דאל"כ ממילא הי' מהראוי שיועיל התפיסה בכולו ע"פ שיטת הש"ך מעתה י"ל דכל זה שפיר רק היכא דבא לזכות ע"י תפיסה שלא מדעת הלוה וכיון דהוא בא לזכות ע"י תפיסה וזכי' זו היו יכולים בע"ח אחרים ג"כ לעשות ע"י תפיסה בכולו ע"כ הוי חב לאחרים משא"כ היכא דהלוה בעצמו נותן לו ולפמ"ש לעיל מצד היושר ראוי להלוה שיתן לכל המלוים שלו לכ"א לפי חלקו וא"כ מה שמגיע למלוה זה ע"פ סידור ל"ש לומר חב לאחרים דזה הוא מצד החיוב שצריך ליתן המגיע על חלקו גם ל"ש לומר אולי היה נותן לאחר כיון דחזינן דמזכה לזה מסתמא לא הי' רוצה ליתן לאחר וע"כ עכ"פ כנגד המגיע על חלקו ל"ה חב לאחרים ושוב שייך לומר מיגו דזכי לפלגא זכי לכולה כסברת הש"ך ודוק כי נכון הוא:
והנה לפמ"ש בטעמו של רש"י דשליח מהני הואיל ומהני נגד המגיע ע"ח היה מקום לומר דבמציאה אין חילוק בין עשאו שליח או לא דבמציאה ל"ש לומר המגיע ע"ח דכולי עלמא שותפים בו ואין מגיע ע"ח שו"פ אבל באמת ליתא דבמציאה שוב רחוק הדבר לומר דהוי שלד"ע מאי שממהר לזכות בשביל זה רק חב לאחרים הוי ולפי שכתבתי מהני בשליח במציאה וע"כ צ"ל קושי' הרא"ש על רש"י דמדמי מתני' למגבי' מציאה הא מתני' אמר תנה ואי דר"נ ס"ל ג"כ כר"י דתנה לא הוי כאומר זכה וע"כ לא הוי שלוחו הקושיא מעיקרא ליתא דאף דלא אמר תחילה מ"מ לצורך חבירו ודאי לא הגבי' שיזכה בו קודם נתינה וכדמשני ר"י:
ואפשר לי לומר בטעמא דר"י דתנה לא הוי כזכי אע"ג דס"ל תן כזכי וכתבו תוס' דזה דוקא בד"א מקנה אותו ואפ"ל עוד כיון דהוי חב לאחרים רק דאפי' הכי ס"ל לר"י דקני משום מגו דזכי לנפשי' י"ל דזה דוקא באומר להדיא שרוצה לזכות לחבירו אבל מסתמא י"ל דאין דעתו לחוב לאחרים וע"כ אין רצונו לזכות עבורו רק שנותנו לידו ואין הוא עיקר החב לאחרים דהקנין נגמר ע"י הקונה והוא רשאי בכך לזכות לעצמו וע"כ באומר תנה לי אנו דנין שכוונתו מה שנוח לחבירו לעשות וגם חבירו רוצה בכך ולפ"ז י"ל בס' ר"נ דפשיטא לי' אי דנין מגביה מציאה לחב לאחרינא אע"פ שלא חלו בה עדיין יד אחרים פשיטא ליה דלא קני וכל ספיקו דר"נ די"ל דלא הוי כלל חב לאחרים כיון שלא חלו בה ידים של אחרים כלל וע"כ הוכיח ממתני' דע"כ הוי חב לאחרים ומש"ה לא הוי כזכה דאידך אינו רוצה לחוב לאחרים אבל אי נימא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ויש לומר דמשום מגו זכי לנפשי' לא הוי בגדר חב לאחרים ממילא הוי לי' לומר דהוי כזכי כיון דל"מ חב לאחרים:
ולפ"ז יש ליישב קושית תוס' שם בב"מ ד"ה ולימא כו' עי"ש דמוכח בע"כ דר"נ ס"ל לר"א משום מגו מהני דאם נימא דלר"א ס"ל בלא מגו מכח דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קני א"כ י"ל לרבנן דמעני לעני מודו דמשום מיגו מהני ולעולם דמקרי תב לאחרים ומש"ה ל"ה כזכה וע"כ דס"ל דאי הוי חב לאחרים ודאי לא קני וקשה הא חזינן דר"א ס"ל דקנה אלא ודאי מוכח ע"כ דפשיטא טעמא דר"א משום מגו ל"מ חב לאחרים וע"כ א"ש פירוש רש"י דאי מעני לעני פליגא מה"ת לומר דר"א סבירא לי' תרי מגו ודוק:
שוב נראה דאפשר לומר בישוב דברי הרמב"ם דס"ל בזיכוי מהני בחב לאחרים ע"פ הדרך הנ"ל ויותר מורווח ע"פ שיטת הרי"ף שכתב הרא"ש בשמו דאף באינו חב לאחרים לא הוי רק משום תקנה משום דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את ולפירושו צ"ל מאי דאמר ר"נ הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הא התם י"ל הטעם משום דבזה לא תקנו חכמים ולפמ"ש לעיל דראיית ר"נ לא הוי רק דזה מקרי חב לאחרים אע"פ שלא חלו בה ידי אחרים ואפי' א"נ דמש"ה לא תקנו חכמים מ"מ פשיטא לר"נ דבשביל זה ל"ק ועי' בש"מ שכ' ממילא דהוכחת ר"נ לאו הוכחה גמורה ועיקר ראייתו ממשנה דלא תני תחלה [ולפי מ"ש לעיל בשיטת רש"י הוצרך ר"נ להוכחה דאי ל"ה חב לאחרים י"ל דהוי זכה והי' מוכח ע"כ דתחלה קאמר] ויש ראי' לשיטת הרי"ף מקושית הפ"י דל"ל מהני שליח וכיון דמכתובות מוכח דשליח ל"מ וכמ"ש תוס' וקשה טעמא מאי כמו שתמה הפ"י ולשיטת הרי"ף א"ש דכיון דחב לאחרים לא תקנו חכמים ומצי אידך למימר לאו בע"ד דידי את ושם נמי מצו היתומים לומר כיון שכ"ז שלא תפס נותנין ליתומים מצי למימר לאו בע"ד דידי את ובזה ל"ת חכמים וביתומים נראה לע"ד פשוט דל"ש תקנה כיון דאין היתומים בעצמם חייבים כלום ואינם מחויבים לשלם ואפי' סברת הרשב"א ל"ש דהוי משיב אבדה ולפ"ז י"ל פשוט דפשיטא להרמב"ם דנגד המגיע ע"ח של הבע"ח שתפס בשבילו ל"מ חב לאחרים כיון דע"פ ב"ד הי' מגיע לו כך וממילא הי' ראוי לקנות הכל לשיטת הש"ך רק כיון דצריכין לבוא לתק"ח ובזה לא תקנו כיון שעי"ז יבוא הפסד לשאר בע"ח משא"כ בעשאו הלוה שליח לזכות דבזה ל"צ לתק"ח ועכ"פ זכה חלקו המגיע ושוב ממילא זכה הכל ע"פ ס' הש"ך ודוק היטב: