חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף מד.
תוס' וי"ל ש"ה דגלי קרא ומתה כו' והיינו נמי אין לה אב עייש"ה ק"ל לפ"ז מנ"ל דמתה אתי לרבות הורתה שלא בקדושה דשמעית מיני' תרתי חדא דהו"של בקדושה הוי בסקילה ואידך דפתח ב"א אינו מעכב דלמא לא אתי רק להא לחוד דפתח בית אב אינו מעכב כגון באין לה אב או יש לה אב ואין לה פתח ב"א ומנ"ל לריבוי הורתה שלא בקדושה, גם יש לראו' למה לא הוכיחו תוס' דפתח ב"א אינו מעכב מדאיצטריך בישראל למעוטי הורתה שלא בקדושה ת"ל דא"ל פתב"א, אך זה י"ל דליכא להוכיח מדאיצטריך בישראל די"ל לעולם דבעי קרא כדכתיב, ובישראל כיון דליכא לאוקמי להורתה שלב"ק נימא דאתי למעוטי אף הורתה בקדושה וכמו גבי חליצה כיון דהוי יתירא מוקמינן למעוטי אף הורתה בקדושה, אך לשיטת תו' לקמן דאיכא למילף קנס ממיתה מוכח שפיר בלא קרא דומתה דל"ב קרא כדכתיב כנ"ל מדאיצטריך למעוטי הורתה שלב"ק וא"ל כנ"ל דהוי מוקמי' בישראל להורתה בקדושה א"כ בתולת ישראל למאי אתא כיון דאפי' הורתה בקדושה ממועט מסקילה וא"ש דליכא למימר ומתה אתי לארויי דנ"ב קרא כדכתיב דזה הוי ידעינן בלא קרא דומתה מדאיצטריך מעוטא דבישראל ובתולת ישראל, אך לשיטה דס"ל דליכא למילף קנס ממיתה הדרי' הקושי' לדוכתי' אליבא דאמת דלמא קרא דומתה אתי לארויי דל"ב קרא כדכתיב ועל התו' ודאי קשה לכאו' כיון דלא כ' כלל דמוכח מדאצטריך בישראל רק מקרא דומתה קשה כנ"ל, ותו קשה דלפי שיטת התוס' דמקרא דומתה מוכח דל"ב קרא כדכתיב ולפ"ז בקושית הגמ' לקמן דמקשה דלמא ומתה לרבות הורתה ולידתה בקדושה לפי הו"א זו לית לן ריבוי דל"ב קרא כדכתיב אם לא מדאיצטריך ולפמ"ש לקמן דאין ס' להוכיח מדאיצטריך וכמ"ש תוס' לקמן גבי מאן ימאן] א"כ בע"כ דישראל אתי לדרשא אחריתי דליכא למימר למעוטי הושל"בק ת"ל דאין לה פתח ב"א כיון דבעי קרא כדכתיב ואפ"ה איצטריך קרא דומתה דלא ניטעי למעוטי מבישראל וע"ד משני הגמ' האי ישראלית מעלייתא היא וליכא למעוטא מבישראל וקשה לפי הו"א כיון דבעי קרא כדכתיב וליכא למעוטי מבישראל הושלב"ק א"כ הוי מוקמינן קרא דבישראל בע"כ למעוטי הורתה ולידתה בקדושה וכמ"ש תוס' לענין חליצה, ודוחק לומר כעין דחיית המורמ"ש דמהא גופא הוי מוכח דל"ב קרא כדכתיב כי היכא דלא נצטרך למעט מישראל הור"ול בקדושה מלבד דדבריו על קושייתו לכאו' דחוקים ומכ"ש על קושי' כיון דבעלמא אמרינן דבעי קרא כדכתיב ואשכחן גבי חליצה דישראל אתי למעוטי אף הורתו ולידתו בקדושה מסתמא הוי אמרי' הכי ג"כ דבעי קרא כדכתיב וישראל אתי למעוטי הו"ול בקדושה ומכש"כ לפמ"ש ראיה מתוס' גבי מאן ימאן דל"ש תי' המורמ"ש, ולפי"מ שהסברתי ס' תוס' דמש"ה ל"א מדאיצטריך דא"כ ל"ה הקרא חוזר לגופי' לאפוקי מידי דתלי' בסברא דגלי לן קרא דלא כסברתן:
ולכאורה י"ל דאכתי הוי מוקמינן בישראל להושל"בק וא"ל כנ"ל כיון דבעי קרא כדכתיב ל"צ קרא להושל"בק כיון דממעוטי דישראל ממעטינן אף שלא ע"י הוצא' ש"ר וכגון שבאו עדים קודם שנכנסה לרשות הבעל א"כ ל"ק ל"ל מיעוטא ת"ל דאין לה פב א דצריך למעוטי כנ"ל היכא דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין וא"ל לפ"ז מאי הוכיחו תו' מקרא דומתה דלמא ומתה אתי להיכא דל"צ פב"א וכנ"ל ז"א דבשלמא מיעוטא שפיר איכא לאוקמי אף דל"צ לגבי הוש"ר מוקמי' באם אין ענין וכאן עדיף מאא"ע דעלמא) כיין דס"ס ממועט גיורת אף מהוש"ר תיתי מהי תיתי אבל קרא דאתי לרבות היכא נימא דאתי לדין אחר וגבי הוש"ר לא מקיימינן קרא דומתה ע"כ הוכיחו שפיר דבעי קרא כדכתיב וע"כ משני הגמ' שפיר האי ישראלית מעלייתא דל"ה ממעטינן כלל מבישראל, ויש לראות לפי' ר"ש דאשכחן בהוש"ר היכא שזנתה אחר שנכנסה לח פה דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין א"כ דלמא ומתה אתי לגבי הוש"ר בכה"ג היכא דל"ב פתב"א ולעולם דבעי קרא כדכתיב דהיכא דמעיקר הדין בעי פב"א רק שאין לה אב או פתח ב"א דלמא מעכב, ולפמ"ש הרמב"ם דין מוש"ר א"ש כיון דאתמעט מדין ש"ר ל"ה ביה הדין החדש וצ"ל דמסתמא ומתה קאי ע"כ ענייני הוש"ר וצ"ע ועי' ברמב"ם שסוב' ג"כ כשיטת ר"ש ואעפ"כ כ' שסוקלין אותה ע"פ ב"א וא"ש קושיא זו לשיטתו:
אך עדיין קשה מאי משני הגמ' האי ישראלית מעלייתא היא הא לפי הו"א זו דומתה אתי להורתה ולדב"ק ובעי קרא כדכתיב א"כ בע"כ דבתולת ישראל דכתיב במוצא שם רע ודאי אתי להו"ול בקדושה דאל"כ ל"מ לקיומי ואם אמת היה הדבר ולפי"ס התוס' דתלי זה בזה ע"כ דאתי להו"ול בקדושה דבשלמא בישראל דכתיב גבי מיתה מצינן לאוקמי בלא הוצאש"ר אבל בתולת ישראל א"א לאוקמי רק לגבי הוש"ר א"כ אי ל"ה כתיב ומתה בע"כ הוי מוקמינן בתולת ישראל לה"ול בקדושה א"כ מאי משני הגמ' ישראלית מעלייתא היא הא בהאי פרשתא אימעט לפי הו"א זו והוי איכא למימר דבישראל קאי ג"כ לענין הוש"ר וממעט ג"כ הו"ול בקדושה ומזה יש ראיה דאשכחן הוצש"ר דדינו מעיקר הדין לשער העיר היכא שזנתה לאחר שנכנסה לחופה א"כ מצינן לאוקמי מיעוטא דבתולת ישראל ג"כ בהורתה שלב"ק ול"ק ת"ל דאין לה פב"א ולא מצינן לקיומי ואם אמת היה הדבר לפי הו"א זו דשפיר מצינן לאוקמי מעוטא להיכא שזנתה אחר שנכנסה לחופה דל"ב מעיקר הדין פתח בית אב ולעולם הו"ול בקדושה ישראלית מעלייתא היא ומשני הגמ' שפיר:
ולפי"ז י"ל דרך חדוד ליישב קושית מוהרמ"ש הנ"ל מאי מקשה רבא מדתני אמי לפי' התוס' דלמא בתולת ישראל אתי להו"ול בקדושה והיא קושיא גדולה ולפ"ו גם ההמשך בגמ' דקושית רבא דוקא לאחר שחילק הגמ' דבא עליה ואח"כ נתייתמה ל"ה בכלל מוצש"ר על היתומה וא"כ מקשה רבא שפיר דבע"כ מעוטא דבתול"י לא אתי להו'ול בקדושה וכקושי' הנ"ל דאם נימא דקרא דבת"י אתי להו"ול בקדושה א"כ י"ל דומתה קאי ג"כ להויול בקדושה כקושייתי הנ"ל וא"כ בעי' קרא כדכתיב וכיון דבעי קרא כדכתיב אפי' בא עלי' ואח"כ נתייתמה קודם העמדה בדין דהייני קודם שהביאה היא עדים להזים עדי הבעל פטור, ומדנקט המש"ר על היתומה וממעט מקרא דונתן לאבי הנערה משמע דלא ממעט רק היכא שהיתה יתומה בשעת הוש"ר גם הו"ל לאשמועינן רבותא טפי היכא שאין לה פתח ב"א פטור כיון דליכא לקיומי קרא כדכתיב, [גם י"ל בדרך זה כיון דבישראל מוכח בודאי ממתני' דדרשינן ליה מדממעט הול"בק מסקילה וא"כ כמו דמפ' תוס' דהי' קשה לרבא דודאי אין חולק לדרשא דבת"י ה"נ ודאי דהי' סובר דאין חולק על דרשא דבישראל וא"כ אם נימא דבת"י אתי להו"ול בקדושה כקושית מור"מ שיף אף השתא דכתיב בישראל אי ל"ה כתיב ומתה הוי מוקמי על הו"ול בקדושה ואיצטריך ומתה לריבוי הו"ול בקדושה וקשה לא נכתוב לא בישראל ולא ומתה רק בתו"י וממילא הוי ידעי' דהו"ול בקדושה בסקילה כיון דל"ל מיעוטא לגבי מיתה והורתה שלא בקדושה ממילא ממועט כיון דבעי קרא כדכתיב] [אם לא דנימא דריב"ח ס"ל כאינך תנאי דל"ב קרא כדכתיב] וא"ל דמדאיצטריך הכל מוכח דל"ב קרא כדכתיב דהא כבר כתבתי לעיל דתו' ל"ל הא סברא אך לפמש"ל הא ליתא דדרשא דבישראל דכתיב גבי מיתה איצטריך להיכא דל"ב פתח ב"א כגון בלא הוש"ר [ויל"ע לשיטת הרמב"ם דלזנות ב"א כתיב ובעי פת ב"א לשיטתו] ולפי תי' הראשון י"ל קושית תוס' שהקשו ל"ל מאן ימאן ת"ל מבפ"י ולפ"ז א"ש דאי לא הוי כתיב מאן ימאן הוי מוקמי' בתו"י כקושית מוהרמ"ש להו"ול בקדושה ואצטריך ומתה לרבוי הו"ול בקדושה דלא נימעטו מבישראל וכנ"ל ולעולם דבאמת בעי קרא כדכתיב ופטורה היכא שאין לה פתח ב"א אבל השתא דכתיב מאן ימאן ואצטריך בת"י להורת' של"בק ולא ממעטינן מבישראל רק הושלב"ק ובע"כ דומתה אתי לריבוי לידתה בקדושה מוכח שפיר דל"ב קרא כדכתיב וצ"ע לעת הפנאי:
העולה מזה שכתבתי להוכיח שיטת רבינו שמואל כי היכא דמצינן לאוקמי מעוטא דבת"י להורתה של"בק ולדתה בקדושה דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין ומה שהקשיתי דלפ"ז מוכח היכא מומתה דל"ב קרא כדכתיב דלמא לא חדית רחמנא רק היכא דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין כגון שנבעלה אחר שנכנסה לחופה יישבתי לעיל דלפמ"ש הרמב"ם דין חדש יש כו' אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוש"ר כו' עי"ש מזה הלשון משמע אף שהוציא הבעל ש"ר רק שאין דנין בהם דין הוצאת ש"ר כגון בוגרת או גיורת ל"א בהם זה החידוש אם היה אמת הדבר א"כ תו ליכא למימר דקרא דומתה איירי שנבעלה אחר החופה דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין דבזה ל"ה הדין החדש כיון דאין בהם דין הוש"ר, אמנם לכאורה קשה איך אפשר לומר דהיכא דל"ש דין הש"ר ל"א הדין החדש א"כ איך קאמר רבא שאני מוצא שם רע דחידוש הוא מש"ה ל"א אשתני גופא הא גבי בוגרת ל"ש דין החדש של מוש"ר כלל ולא חדית רחמנא גבי כלום ולכאורה י"ל דהא דכתב הרמב"ם דין הוצא' ש"ר היינו אליבא דאמת דממילא אדחי תי' של רבא רק רבא רצה לדחוק עצמו כדי שלא לשבש ברייתא דשילא אבל אליבא דאמת הדרינן לסברא חיצונה ול"א הדין החדש רק היכא דשייך דין הוש"ר ודוק:
אך לפ"ז יקשה על הס"ד של רבא מנ"ל דבעי קרא כדכתיב דאין לומר דמוכח מומתה קשה קושי' הנ"ל דלמא ומתה אתי להיכא דל"ב פתח ב"א מעיקר הדין ול"ש תי' הנ"ל כיון דלדידי' הוי הדין החדש אף היכא דל"ש דין הוש"ר כגון בבוגרות ודוחק לומר דרבא סובר שלא אליבא דהלכתא דל"ב קרא כדכתיב [ומכש"כ לפמש"ל ליישב קו' תוס' ממאן ימאן מוכח דרבא סובר דבעי קרא כדכתיב]:
ונ"ל דהנה לכאו' יפלא על תוס' שהקשו למ"ד דבעי קרא כדכתיב מנ"ל דפתח ב"א אינו מעכב דבספרי איתא להדיא אין לי אלא שיש לה אב ויש לה פתב"א יש לה פב"א ואין לה אב או שיש לה אב ואין לה פב"א מנ"ל ת"ל והוציאו את הנערה מ"מ א"כ מוכח להדיא מקרא דל"ב קרא כדכתיב וצ"ל דקושית תוס' אליבא דאמת דמפיק הגמ' מקרא דוהוביאו את הנערה הנערה שהיתה כבר א"כ לא מוכח דפב"א אינו מעכב כיון דבעי למדרש הנערה שהיתה כבר ע"כ הקשו תו' שפיר ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל דבס"ד דרבא דהוי סובר הא דל"א אשתני גופא בהוש"ר היינו משום דחדית רחמנא ולא הוי יליף לי' מקרא דהנערה שפיר הומ"ל דהחידוש הוא אף היכא דל"ש דין הוש"ר ול"ק קושיא הנ"ל מנ"ל דבעי קרא כדכתיב די"ל כדרשת הספרי מוהוציאו את הנערה אבל אליבא דאמת דילפי' מהנערה שהיתה כבר ע"כ צ"ל דמוכח דל"ב קרא כדכתיב מומתה ומוכח כנ"ל דהיכא דל"ש דין הוש"ר ל"א הדין החדש:
ועפי"ז נתיישב לי קושיא עצומה מאי דקשה על קושית ר"ה ברי' דר"י דלמא כי חדית רחמנא כו', וקשה לשיטת הרשב"ם דלמא רבא סובר ג"כ דרשא דהנערה א"כ מוכח דבהוש"ר ל"א אשתני גופא רק מש"ה לא ילפינן כיון דהוי חידוש לענין נבעלה אחר שנכנסה לחופה בשלמא לשיטת רש"י ל"ק דבע"כ ל"ס רבא דרשא דהנערה דא"כ מנ"ל דמש"ר הוי חידוש אבל לשיטת רשב"ם קשה ועי' בפ"י ובהפלאה שכ' להדיא דלשיטת רשב"ם נוכל לומר דרבא אסיק דרשא דהנערה ואף אם נאמר שלא אסיק דרשא דהנערה מ"מ קשה אליבא דאמת מנ"ל לשבש ברייתא דשילא, וראיתי בפ"י דחק עצמו בנעימת לשונו למאוד בתי' הגמ' והוא דוחק עצום בפי' הגמ' עיי"ש ולפמ"ש מיושב היטב דממ"נ אם נימא דמשום דמש"ר חידוש מש"ה ל"א אשתני גופא ע"כ צ"ל דבבוגרת אף דל"ש דין הוש"ר אפי' הכי הוי חידושו של הוצאת שם רע גבי' והדרי קושיא הנ"ל לדוכתי' מנ"ל דל"ב קרא כדכתיב דומתה מצינן לאוקמי להיכא דל"ב פב"א מעיקר הדין ובע"כ צ"ל מוהוציאו את הנערה כדרשת הספרי א"כ לא מצינן למדרש מיני' הנערה שהיתה כבר ובע"כ מצד הס' ל"א גבי אשתני גופא כיון דחדית רחמנא הקשה ר"ה ברי' דר"י שפיר דלמא כי חדית רחמנא ואליבא דאמת דמשני הגמ' הנערה מוכח דבבוגרת ל"ש חידוש של הוש"ר כיון דל"ש גבי' דין הוש"ר וילפי' שפיר מומתה דל"ב קרא כדכתיב וא"ש ודוק היטב ולפ"ז ניחא מאי דקשיא אליבא דאמת הו"מ למילף מהנערה דל"א אשתני גופא כמ"ש תוס' הא באמת מוציא שם רע חידוש לשיטת הרשב"ם והרמב"ם ולמ"ש אתי שפיר דבוגרת ליתא לחידוש:
אמנם לשיטת הרמב"ם הקושיא הנ"ל במק"ע דלמא רבא אסיק ג"כ דרשא דהנערה ולדידיה נסתר כל הנ"ל כיון דסובר אף בזנתה אחר החופה בעי פתח ב"א ומוכח שפיר מקרא דומתה דל"ב קרא כדכתיב וגם הקושיא שהקשיתי * דלמא ומתה אתי להו"ול בקדושה כיון דאי לא הוי כתיב ומתה בע"כ הוי מוקמינן בתו"י להו"ול בקדושה דכיון דבעי קרא כדכתיב לא מצינן לקיומי ואם אמת היה הדבר ומקושיא זו יש לכאורה להוכיח לשיטת הרמב"ם כפי' תוס' דלא תלוי דין הוש"ר בדין מיתה ונתיישב בזה קו' הכ"מ על הרמב"ם שכ' דנערה מלא דיבר הכתוב כיון דבאמת קי"ל כ"מ שנאמ' נער אפי' קטנה כ' שפיר דהטעם הכא משום נערה אף דבאמת ילפי' ל"ק כ"כ על הרמב"ם וכ"ר בפני משה שכתב דהרמב"ם מפ' כפי' התו' ולדברי יש הוכחה לשיטתו לפי' של תוס' ודוק:
**(הג"ה קצת י"ל ע"פ דרשת הספרי דאי ל"ה כתיב ומתה הוי דרשי' מהנערה כדרשת הספרי ולעולם בת"י אתי' להורתה שלב"ק ול"ה דרשינן הנערה שהיתה כבר וע"י תוס': ע"כ):**
אמנם אי משום הא לא אריא דלשיטת הרמב"ם י"ל קושי' תוס' בקיצור דהנה בספרי איתא ולקחו אבי הנערה ואמה אין לי אלא שיש לה אב כו' אין לה אב ואם מנין ת"ל הנערה מ"מ, ועי' ברבינו אלי' מזרחי עה"ת שכ' דמוכח מדלא כתיב אביה ואמה וכיון דמוכח דאף באין לה או"א שייך דין הוצאת ש"ר א"כ מוכח דל"ב קרא כדכתיב דאל"כ קשה הא בעי לקיומי ואם אמת היה הדבר אך לפי' הרשב"ם לא מוכח מזה די"ל לעולם דבעי קרא כדכתיב והא דמרבי בספרי לענין הש"ר היכא שאין לה אב היינו היכא דל"ב פב"א מעיקר הדין כגון היכא שזינתה לאחר שנכנסה לחופה אך לשיטת הרמב"ם דסובר אף היכא שזנתה לאחר שנ"ל סוקלין אותה על פתח ב"א בהוצאת ש"ר מוכח שפיר מדרשת הספרי דל"ב קרא כדכתיב מדמרבי אין לה אב לגבי הוש"ר ודוק:
אך מ"מ יש להוכיח לשיטת הרמב"ם כפי' התוס' דלא תלוי דין הש"ר בדין מיתה דאל"כ קשה על הספרי גופא כיון דדריש מוהוציאו את בתולי הנערה לרבות אין לה אב א"כ ל"ל לריבויי מוהוציאו את הנערה ת"ל מוהוציאו את בתולי הנערה דהא בעינן לקיומי ואם אמת היה הדבר בשלמא לשיטת הרשב"ם לא מוכח די"ל והוציאו את בתולי הנערה אתי להיכא דל"ב פב"א מעיקר הדין ולעולם דבעי קרא כדכתיב מש"ה צריך והוציאו את הנערה אבל לשיטת הרמב"ם קשה א"ו דלא תלי דין הוצאת ש"ר היכא דמקיימינן ואם אמת היה הדבר ויש להוכיח מזה שיטת הרשב"ם לפי פירש"י דתלי דין הש"ר באם אמת היה הדבר וקש' ל"ל להספרי שני למודים על אין לה אב אלא מוכח כשיטת הרשב"ם וא"ש כנ"ל דהו"מ לאוקמי לימוד הראשון להיכא דל"ב פב"א:
אמנם עדיין קשה לכאורה על הספרי דאי' התם מנין לרבות ביאה אחרת ת"ל והוציא עליה ש"ר, ולכאורה פי' ביאה אחרת היינו שלא כדרכה ואח"כ אי' ואם אמת היה הדבר אין לי אלא כדרכה של"כ מנין ת"ל היה וקשה ג"כ קו' הנ"ל למה לי שני למודים ואפשר ליישב דלכאו' צ"ל מה"ת לחלק בין כדרכה לשל"כ לענין העונש דהא משכבי האשה כתיב ע"כ אפשר לומר לשיטת הרשב"ם דמש"ה צריך ריבוי לשל"כ היינו לענין החידוש כגון שזנתה לאחר שנכנסה לחופה וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דוקא שזנתה כדרכה ולפ"ז אין ראיה מהריבוי של הש"ר לענין של"כ די"ל שם מיירי היכא שזנתה קה"ח וכיון שזכינו לדין י"ל ג"כ שיטת הרמב"ם אפי' אם נימא דתלי דין הש"ר בואם אמת היה הדבר ואפי' הכי צריך ריבוי לאין לה פב"א לענין מיתה ול"ק דמוכח מדין הש"ר דלשיטת הרמב"ם דבהוש"ר אפי' זנתה אחר החופה בעי פב"א ושפיר הו"א דאין לך בו אלא חדושו והיכא דל"ל פב"א תהיה פטורה היכא שזנתה אה"ח והא דמרבי' לענין הוש"ר א"ל אב היינו היכא שזנתה קה"ח ע"כ צריך לימוד דאפי' גבי החידוש לא מעכב פב"א וקצת יש להוכיח כן דהא סתם ספרי הוא ר"ש ור"ש סובר במסכת נגעים דל"ב קרא כדכתיב כדאי' שם בסנהדרין ודוחק לומר דר"ש יליף מכאן לכל מקום ולפ"ז א"ש דכאן צריך ריבוי לענין החידוש:
ולפי"ז י"ל קושית תוס' על שיטת רבינו שמואל מסוגית הגמ' דלקמן דקאמר לזנות ב"א פרט לשמסר וקרא במוש"ר כתיב ולפמ"ש י"ל כיון דלפי תלמודן כל עניני דמש"ר לא מיירי רק בכדרכה לפ"ז י"ל דגם החידוש של מוש"ר דהיינו זנתה לאה"ח ל"ה רק בכדרכה ושפיר ממעטינן מקרא דלזנות ב"א פרט לשמסר לענין נבעלה של"כ, ואין להקשות א"כ תיקשי לשיטת הספרי דמרבה אף של"כ לזב"א מאי דריש בי' דבאמת בספרי דריש לי' לדרשא אחרינא לגז"ש נאמ' כאן בית אבי' כו' עי"ש ודוק:
עתה נשובה לקושיא הראשונה שהקשיתי לדעת הרמב"ם דלמא רבא סובר ג"כ דרשא דהנערה, ונלפע"ד ליישב דרך פלפול בהקדם מה שפסק הרמב"ם דסרחה ולבסוף בגרה סוקלין אותה על בית הסקילה וכ' הרה"מ דטעמו מדקתני בברייתא היא וזוממי' מקדימין לבית הסקילה אע"ג דל"א אשתני גופי' מ"מ להא מהני הא דאשתני דל"ב פב"א ולכאורה עדיין אינו מובן החילוק כיון דלענין קטלא ל"א אשתני למה לענין פב"א נימא אשתני, ונראה להסביר ע"פ מה דאי' בסנהדרין בסו"מ שהקיף זקן התחתון עד שלא נגמר דינו פטור ומשנגמר דינו חייב ועיי"ש בגמ' ותוס' ומהרש"א שכ' אליבא דאמת אע"ג דקיי"ל לגבי סרחה ולבסוף בגרה דל"א אשתני דינ' ש"ה כיון דאשתני דינא לפטורא לגמרי וכיון שכן דהיכא דאשתני דינא לפטורא לגמרי אשתני ולפי"ז יש להמתיק סברת הה"מ דבשלמא לענין קטלא כיון דל"א דינא לגמרי דסו"ס חייבת מיתה דיינינן לה כדמעיקרא אבל פב"א דהוי עונשו של אבי' ראו גדולים שגדלתם וכיון שבגרה אם זנתה השתא נפטר האב מזה העונש לגמרי והוי כמו בסו"מ דאשתני לפטורא לגמרי אמרי' שפיר אשתני דינא דאף לגבי דין דידה לא אשתני מ"מ לדידי' מקרי שפיר אשתני לפטורי לגמרי:
ועפי"ז נ"ל דיש מקום ליישב הדקדוק בגמ' דנקט בקו' היא וזוממי' ס"ד מאי בעי הגמ' בזה דסו"ס הקו' כיון דקתני סקילה בברייתא ועי' שיטה מקובצת נראה שהרגיש בדקדוק זה אמנם תירוצו דחוק מאוד] ונראה דהנה בהתחלת הלימוד סוגיא זו הקשיתי מנ"ל להגמ' להקשות דלמא הברייתא מיירי שהוציא ש"ר שנגמר דינו בב"ד פלוני דשפיר הוי בסקילה דל"ש אשתני דינא כדמוכח גבי בסו"מ וא"ל דזה דוחק לאוקמי הברייתא בענין זה דמאי בעי הבריי' בזה דנקט הדין שהוציא ש"ר שנגמר דינו די"ל כיון דהבריי' נחית להשמיענו דבהוש"ר כשהיא בוגרת פטור ממאה סלע והיכא דהיא בחנק ל"ה חידוש לפמ"ש תוס' ורש"י דבעינן לקיומי ואם אמת הי' הדבר ע"כ נקט הברייתא אף שהוש"ר בענין שחייבת סקילה כגון שהוש"ר שנגמר דינו אפ"ה פטור אף דיש לקיומי ואם אמת היה הדבר מ"מ פטור משום דעקימ' שפתיו הי' כשהיא בוגרת, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דל"מ לאוקמי שהוש"ר שנגמר הדין דא"כ קשה למה קתני לבית הסקילה על פב"א בעי למיתני וא"ל כנ"ל דלגבי האב כיון דאשתני לפטורי לגמרי אשתני דז"א דהא גבי סו"מ עצמו לאחר שנגמר דינו ל"א אשתני ומיושב שפיר הדקדוק הנ"ל דאי לא היה מפרש תחילה היא או זוממי' הו"א כיון דהיא וזוממיה סותרין אהדדי בע"כ מלת היא הוי טעות בברייתא כיון דקתני הוא אינו לוקה קיימו שניזומו עדי הבעל שייך שפיר למתני הזוממין מקדימין [ועי' בתוספתא דתנא התם איזהו בבות בעניני הוש"ר ובכולהו תני זוממי' מקדימין חוץ מזו ואי הוי משבשינן לי' גם הכא הוי תנינן זוממי' לבד כמו באינך ואי הוי תני הכא שפיר הומ"ל דמיירי שהוש"ר שנגמר דינה ול"ק דהו"ל למתני על פתח ב"א כיון דלא מיירי ממיתה דידה כלום רק מזוממי' ובזוממי' שייך שפיר למתני לבה"ס ע"כ מקדים הגמ' דל"צ לשבושי הברייתא רק היא או זוממי' ומוכח שפיר דמיירי בלא נגמר דינה מדקתני לגבי דידה בה"ס וא"ש:
ועפי"ס זו נראה לכאו' ליישב קו' תי' מה שהקשו דנימא דבעי קרא כדכתיב כיון דגלי לן רחמנא בסרחה ולבסוף בגרה דתידון בסקילה ואע"ג דלגבי אב אשתני דינא לפטורא לגמרי וא"כ אין סוקלין אותה עפב"א והוי כמו אין לה אב ואפ"ה היא בסקילה מוכח דל"ב קרא כדכתיב, [בל"ז י"ל דלמא עיקר דינו של בוגרת לבה"ס ול"ש לומר דל"ה קרא כדכתיב אבל לפמ"ש הטעם משום דאשתני דינא של אב וכיון דהוי משום לתא דאב ליהוי כמו אין לה אב א"ו דל"ב קרא כדכתיב, ולפ"ז מיושב ג"כ הקושיא הנ"ל שהקשיתי דלמא רבא סובר ג"כ דרשא דהנערה רק דלא ילפי' ממוש"ר דהוי חידוש ולפמ"ש א"ש דמוכח דרבא ל"ל דרשא דהנערה שהיתה כבר בהו"א זו דסובר דמוש"ר הוי חידוש דקשה מנ"ל דל"ב קרא כדכתיב וא"ל כנ"ל דיליף מוהוציאו את הנערה שהיתה כבר דל"ש בי' פב"א וכנ"ל דז"א בשלמא אי ילפי' מיניה בעלמא דל"א אשתני גופא וכיון דקי"ל בעלמא דהיכא דאשתני לפטורא לגמרי אשתני מוכח שפיר דל"ב פב"א לעיכוב כיון דבבגרה סלקינן לי' בבה"ס, אבל לסברת רבא דסובר דמוש"ר חידוש הוא ובעלמא אמרי' אפי' אשתני גופא א"כ מנ"ל דל"ב קרא כדכתיב כיון דבכ"מ בעי' קרא כדכתיב נימא לעולם דהכא ג"כ בעי' קרא כדכתיב והכא בבגרה באמת סוקלין אותה על פתח ב"א דכי היכא דחדית רחמנא דלא נימא גבה אשתני גופא ה"נ חדית רחמנא דתיהוי עפב"א ולא נימא אשתני לפטורא [גם לרבא דס"ל אשתני גופא ל"מ כלל חילוק הנ"ל דלפטורי' לגמרי דלדידי' אתיא שפיר בפשיטות בבסו"מ רק ממאי דתני בברייתא ב"ה] דכיון דבעי קרא כדכתיב א"כ תלי דין סקילה בפב"א א"ו צ"ל דרבא סובר כדרשת הספרי דיליף פב"א א"מ מדכתיב הנערה מ"מ א"כ תו לא מצי יליף הנערה שהיתה כבר ובע"כ מצד הסברא קאמ' רבא כיון דמש"ר חידוש הוא ל"א גבי' אשתני גופא והקשה ר"ה בר"י דר"י שפיר דלמא כי כו' ואין להקשות בהו"א זו דסובר רבא דבכ"מ אמרי' אשתני גופא רק במש"ר ל"א כיון דהוי חידוש א"כ לא נימא ג"כ אשתני לפטורא ותיהוי עפב"א הא ליתא דנהי דמסתבר דל"נ אשתני גופא במש"ר כיון דהוי חידוש מ"מ אשתני לפטורא לגמרי י"ל דאמרי' אבל אליבא דאמת קשה שפיר מנ"ל להוכיח דל"ב קרא כדכתיב דלמא קיימינן בס' החיצונה דבעי קרא כדכתיב והכא חדית רחמנא אפי' לגבי פב"א ותו כיון דעיקר החידוש הוא משום קטלא דידה שפיר אמרי' דל"ח רחמנא רק לגבי דידה אבל לגבי אב ל"ח רחמנא כיון דלא תלוי דין סקילה בדין פב"א אבל אי ילפי' בגרה מוהוציאו את הנערה א"כ ל"ל ילפותא דל"ב קרא כדכתיב רק מהא דחייב רחמנא בסקילה בבגרה קשה שפיר מנ"ל כיון דהס' חיצונה דבעי קרא כדכתיב וכיון דחדית רחמנא דבעי סקילה ממילא בעי פב"א ולעולם דבעי קרא כדכתיב א"ו מוכח אי ילפי' מהנערה שהיתה כבר ילפי' מיני' בכ"מ דל"א אשתני גופא ומוכח שפיר דל"ב קרא כדכתיב, ועפ"ז י"ל בכוונת דרשת הספרי כמו תלמודן דמחמת הנערה שהי' כבר מוכח דל"ב קרא כדכתיב אך רחוק הוא להעמיס כן בכוונת הספרי אך לפע"ד נראה דלשיטת הספרי ל"צ דרש להנערה שהיתה כבר דהנה כתבתי לעי' לפרש דברי הרמב"ם בהא שכ' אבל שאר נערות מאורסת שלא הי' להם דין הוש"ר שכוונתו אף שהי' הבעל מש"ר רק כיון שאין דנין בו דין הוש"ר כגון בגיורת או בבגרה והנה האמת שלא מצאתי במפרשים שהתעוררו על לשון זה אך לכאורה נ"ל להביא ראי' ממאי שתי' הפ"י על קושי' דלמא בישראל לא אתי למעוטי רק הדין החדש ותי' דזה מוכח מבת"י ולכאורה דבריו אינם מובני' דבת"י מיירי לענין קנס ומנ"ל למעוטי לענין מיתה א"ו דמוכח דס' כיון דאמעט מקנס ואין בו דין הוש"ר ממילא אמעט מהחידוש של מוש"ר, ולכאורה נ"ל להביא ראי' ממאי שפסק הרמב"ם דאם באו עדים לאחר בעילת הבעל סוקלין אותה בבית הסקילה ותמה עליו הראב"ד דכל דין מוש"ר הוי בבעל ואפ"ה סוקלין אותה על פב"א ועי' בהרה"מ שכ' ראי' לדין הרמב"ם בבאו עדים לאחר שבגרה מברייתא וכ' שסובר רבינו דה"ה בבעל דבתרווייהו אשתני דינא רק דקשה עליו קושית הראב"ד והניחו בקושי' ולדידי צ"ע טובא דכמו שכ' הרה"מ שיש ראי' לדין הרמב"ם בבגרה מהברייתא דמשבגרה הוציא עלי' ש"ר דקתני היא או זוממי' מקדימין לבה"ס ה"נ יש ראי' לדין הרמב"ם בבעל מברייתא דאי' בסוף הסוגי' לא אמר לעדים באו והעדוני הוא אינו לוקה כו' היא או זוממי' מקדימין לבה"ס וקשה שם ג"כ למה קתני בה"ס א"ו כדינו של הרמב"ם דבאו עדים אחר שבעל אין סוקלין אותה על פב"א וצע"ג על הרה"מ שלא הביא ברייתא זו לסייע לדברי הרמב"ם אם לא שנאמר לפי מה שראיתי בתוספתא דמכילתן ואי' שם שני הברייתות ובברייתא של בגרה אי' היא או זוממי' כמו בגמ' ובברייתא. של לא אמר לעדים ליתא שם מלת היא רק זוממי' מקדימין וא"כ אין ראי' לרמב"ם ואפשר שכן הי' גי' הרה"מ אבל לפי"מ דאי' הגי' בגמ' דילן בברייתא של לא אמר לעדים היא או זוממי' מקדימין לבה"ס מוכח להדי' כדברי הרמב"ם דבבעל א"ס אותה עפב"א וכמ"ש, ולענין קושי' הראב"ד תי' במ"ע לחלק בין הוש"ר לבאו עדים בלא הוש"ר דבהוש"ר סוקלין אותה בכ"ע עפב"א והנה באמת החילוק של המ"ע מבואר כמעט ברמב"ם עצמו דלעי' כ' להדי' דבהוש"ר סוקלין אותה עפב"א אם זנתה קודם בעילת הבעל משמע להדי' דהעדים באו לאחר בעילת הבעל רק שהיא זנתה קודם בעילת הבעל וצ"ע על שלא תי' הרה"מ כן:
אך נראה דקושית הרה"מ היא כך כיון דראיות הרמב"ם הוא מהברייתא דקתני משבגרה הוציא עלי' ש"ר א"כ מוכח דאף בש"ר אמרי' היכא דאשתני דינא דאין סוקלין עפב"א וכיון דהרמב"ם מדמה בעל לבגרה א"כ קשה אף בהוש"ר בבעל למה סוקלין אותה עפב"א והנה אמנם כן הוא לפמ"ש בכוונת הרה"מ עפ"י גירסת הספרי אך לפמ"ש לפי גי' תלמודא דידן ויש ראי' להרמב"ם מברייתא דלקמן א"כ שפיר יש לחלק כמ"ש המ"ע ובבגרה טעמא אחרינא דאפי' ע"י הוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א ואפשר דמש"ה כ' הרמב"ם הלשון דין הוש"ר כי היכא דלא נצטרך לומר טעם חדש על בגרה דאפי' בהוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א ע"כ סובר אליבא דאמת דבבגרה כיון דאין דנין אותה בדין הוש"ר אין לה דין הוש"ר ואף דרבא לא הי' רוצה לחלק היינו כי היכא דלא נשבש ברייתא דשילא אבל אליבא דאמת יותר נכון לומר דלא מקרי הוש"ר ולומר דמש"ה אין סוקלין אותה עפב"א, יהי' איך שיהי' מוכח לכאורה כרמב"ם דבבעל בלא הוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א:
ולפי"ז י"ל ראי' לפי' הרמב"ם דלא כרש"י בהא דאמר בבא מש"ר חידוש כו' דהנה תוס' ישינים הקשו לפי' רש"י מברייתא דלא אמר לעדים ל"ל נימא אשתני דינא ותי' דמ"מ בא ע"י הוש"ר עי"ש והנה לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דסוקלין על בה"ס מדקתני בברייתא בה"ס וקשה קושי' הראב"ד מכל מוש"ר דהוי בבעל ועכצ"ל כתירוצו של המ"ע לחלק בין הוש"ר לבאו עדים בפ"ע וא"כ מוכח דבברייתא דקתני לא באו עדים לא מקרי הוש"ר כלל ואם נאמר כפי' רש"י דרבא סובר אשתני דינא זולת בהוש"ר קשה קושי' התוס' דהיכא דל"א לעדים כי היכא דל"מ הוש"ר לענין פב"א ה"נ לימא דל"מ הש"ר לענין סקילה גופא א"ו מוכח כפי' הרמב"ם וי"ל דרבא ל"ס אשתני דינא וכמו שפי' תוס' בשיטת ר"ש ואין להקשות לפי"מ שפי' הה"מ בטעם הרמב"ם דבבגרה אין סוקלין אותה עפב"א וכן בבעל משום אשתני דינא א"כ קשה דבאו עדים לאחר שנ"ל שזנתה בב"א דסוקלין אותה עפב"א נימא ג"כ אשתני דינא [ואפ"ל דזה לא מיחשב א"ד כיון דעדיין אפשר לה לבוא לידי סקילה ע"י הוש"ר] אך זה לק"מ לפי"מ שהוכחתי שיטת הרמב"ם עפ"י פסקו דחופת נדה אינו קונה א"כ ל"ש חידוש של רש"י כלל דכיון שבאו עדים שזנתה קה"ח אגלאי מילתא דהחופה ל"ק כלל והוי כמו לא נכנסה לחופה ות"ל כוונתי בס' זו לדעת הגאון הגדול בס' הפלאה ולפ"ז ל"ק קושי' הנ"ל דבבאו עדים לאחר שנ"ל בע"כ שזנתה קה"ח דלאה"ח הוי בחנק בלא הוש"ר וכיון שזנתה קה"ח ל"ה חופה כלל ול"ש א"ד ודוק היטב:
ולפמ"ש בכוונת הרה"מ שלא רצה לחלק כתי' המ"ע אשר הוא מבואר ממ"ש ברמב"ם משום דקשי' מברייתא כמש"ל יש מקום אתי ליישב קושי' הראב"ד והרה"מ בד"א נכון דלפע"ד נראה די"ל ס' א"ד ל"ש רק היכא דהדין שייך כמו מעיקרא רק שהתורה גזרה לשנות הדין כגון נערה שזנתה ונתבגרה דאלו זנתה בבגרה הוי אותו האיסור ואותו הענין בעצמו כמו בנערה ואפ"ה גזרה התורה לשנות הדין ע"ז שייך שפיר לומר א"ד וכדומה אבל היכא שעיקור המציאות לא שייך עכשיו כגון כאן לפ"מ שכ' המ"ע לחלק דבהוש"ר גזרה התורה לסקלה עפב"א אבל בלא הוש"ר אמרי' א"ד ול"ק דאף בהש"ר נימא ג"כ א"ד דכיון דקי"ל כראב"י דמוש"ר ל"ה רק בבעל א"כ ל"ש לומר במוש"ר א"ד די"ל כיון דגזרה תורה בהוש"ר לסקלו בכ"ע עפב"א אלו הי' שייך הוש"ר אף לאחר שבעל באמת הי' סוקלין אותה עפב"א והא דאין סוקלין אותה משום דל"ש דאיך יכול לומר ל"מ בתולים לאחר שבעל הוא וכיון דהקפידה התורה דל"מ הוש"ר רק שיטעון הבעל טענה מבוררת בעצמו ואפי' הביא עדים ל"מ דבעי ל"מ לבתך בתולי' ממש ע"כ לא מקרי א"ד כיון דהמציאת ל"ש אבל בלא הש"ר א"נ דסוקלין אותה על פתח בית אביה בבעל הוי שפיר אשתני דינא דבלא הוצאות שם רע איכא במציאות שזנתה אחר שבעל אבל בבגרה אף בהוצאות שם רע שייך לומר אשתני דינא דמיד שבגרה אף אם זנתה אח"כ והבעל הוש"ר שזנתה בבגרות אפ"ה הוי בחנק אע"ג דהוש"ר שייך שיאמר לא מצאתי בתולים שטען טענה מבוררת מה לי שיאמר שזנתה בבוגרות או בנערות ואפ"ה א"ד הוי שפיר א"ד אף בהוצאת ש"ר ומש"ה אין סוקלין אותה על פתח ב"א:
ועפי"ס זו י"ל שיטת הרמב"ם במאי שמחולק עם הר"ח דהר"ח סובר דבוגרת אין לה ט"ד רק טענת פ"פ והרמב"ם סובר בהיפוך [ועי' מש"ל במקומו ובר"פ האשה שנתארמלה] וראיתי בס' הפלאה שפי' דלשיטת הר"ח צ"ל הא דקתני בברייתא משבגרה הוציא עליה שם רע היינו שבעלה כשהיא נערה רק הוצאת שם רע הי' בבגרה כיון דלראב"י צריך הבעל לטעון טענה מבוררת לא מצאתי לבתך בתולים בדבר הברור ופתח פתוח לא מקרי טענה מבוררת ולפמ"ש דמש"ה מקרי בבגרה א"ד ואין סוקלין אותה על פתח בית אבי' כיון דאלו זנאי שייך הוצאת שם רע ואפ"ה אין סוקלין אותה ולפי סברת הר"ח לאחר שבגרה לא שייך כלל ענין הוצאת שם רע והוי כמו בעל דלא שייך לומר א"ד כיון דל"ש דין הוצאת שם רע כלל וקשה למה אין סוקלין אותה על פתח בית אבי' אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דאף בזנתה משבגרה שייך הוצאת ש"ר כיון דיש לה ט"ד וכיון דשייך הוש"ר ואפ"ה צוותה התורה לשנות הדין מקרי שפיר א"ד ודוק:
ולפ"ז י"ל קושי' הכ"מ על הרמב"ם בה' נערה בתולה שפסק כראב"י בבעל ואפ"ה כ' ופרשו את השמלה יחוורו הדברים דלא כראב"י ולפמ"ש מוכח ע"כ דברייתא דקתני ל"א לעדים דסוקלין אותה על ב"הס מוכח דבבעל א"ד וקשה קושיות הראב"ד וצ"ל כמו"ש דבהוש"ר לא מקרי א"ד כיון דענין הוש"ר לא שייך אחר שבעל זה שייך לראב"י דסובר ל"מ לבתך בתולים ממש אבל לרבנן דעיקר הוש"ר הוא שהבעל מביא עדים שזנתה א"כ אף שבעל שייך עיקר הוש"ר ואפ"ה ל"א א"ד לענין פב"א וקשה קושיא הנ"ל מבגרה דאפי' בהוש"ר א"ד וכנ"ל א"כ מוכח דשני הברייתות אלו אתי' כראב"י ע"כ פסק שפיר כראב"י:
והא דפסק גבי ופרשו את השמלה דלא כראב"י נ"ל עפ"מ שכתב הרמב"ם בה' נעו"ב דמאי דכתיב בקרא ואם אמת היה הדבר שהביא הבעל עדים להזים עדי האב וראיתי בירושלמי שהיא מחלוקת בפי הפסוק ואם אמת היה הדבר חד תני בזוממי זוממין כפי' הר"מ וחד תני ואם אמת הי' הדבר שלא מצא האב עדים להזים עדי הבעל, ולפע"ד צריך להבין מאי דוחקי' דהתנא לפרש בזוממי זוממין למה לא נפרש כפשטי' וכ"מ מדברי הרמב"ם מפי השמועה למדו שהפרשה בזוממי זוממין משמע דפשטי' דקרא לאו בהכי מיירי דודאי מ"ש הרמב"ם מפי השמועה לאו הלמ"מ קאמ' רק שהוציאו חז"ל כן משום דרשא ונ"ל דלישנא דהיה הדבר משמע כן דאם נימא שלא מצא האב עדים כפשוטו הו"ל למכתב ואם אמת הדבר כיון דהוי אמת מתחילה ועד סוף אבל אם מיירי שהאב הביא עדים להזים עדי הבעל א"כ בתחילה היה מוחזקין דברי הבעל לשקר רק אח"כ שהביא הבעל עדים להזי' נודע למפרע שהי' אמת שייך שפיר וא"מ הי' הדבר ואידך תנא דסובר ואם אמת הי' הדבר שלא מצא האב עדי' י"ל דסובר דהי' אתי לשום דרשא, ות"ל מצאתי און לי בספרי דאי' שם אין לי אלא כדרכה של"כ מנין ת"ל הי' לא נמצאו בתולים לנערה אין עדים להזים עדים של זה והוא כמו האית תנא בירושלמי ע"כ באמת הי' לדרשא אחרינא ולפ"ז כיון דסובר הרמב"ם כמו הת"ק שבירושלמי דהפסוק מיירי בזוממי זוממין מוכח שפיר דע"כ ופרשו את השמלה ל"ה ממש דהתוס' כ' לראב"י ל"ל פרישת השמלה ותירצו דצריך לחצוף דווקא שבא להראות השמלה שאין עלי' דם ונמצא מלאה דם וכיון דפי' דקרא ואם אמת הי' הדבר לא נמצאו בתולים שהביא הבעל א"כ קשה נהי שיכול הבעל להזים עדי האב אבל היאך יכול להיות אמת שלא מצ"ב כיון דכבר הביא השמלה ואמר שאין עליו דם וע"כ הודה שזו היא השמלה ושלא נעשה רמאות דאל"כ לא החציף וכ"מ להדיא בתוס' ופרשו השמלה וראו הב"ד שיש עליו דם אע"כ דופרשו השמלה היינו יחוורו הדברים כשמלה וראב"י דפי' ופרשו השמלה ממש י"ל דסובר כאית תנא וכשיטת הספרי דואם אמת היה הדבר שלא מצא האב והיינו דהיה אמת מתחילה וע"ס ולא נעשו הברורים של אב כלל ע"כ שייך שפיר ואם אמת הי' הדבר:
והנה בגוף הדבר צריך אני להתלמד לפי פי' הת"ק שבירושלמי וכמ"ש הרמב"ם דקרא מיירי בזוממי זוממין נהי שכתבתי דלשנא ואם אמת הי' כו' משמע הכי מ"מ צריך להבין על הפסוק גופי' מאי בעי קרא בזה שהי' אמת ע"י זוממי זוממי' ולא כפשטי' ואם אמת הדבר מתחי' וע"ס דהיינו שלא הביא האב עדים להזים עדי הבעל כיון דלא נ"מ לדינא והיותר קשה על הרמב"ם וכי פירושא דקרא אתי לאשמועי' ובפרט בדבר שבמחלוקת שנוי' בירושלמי מי הכניסו לתגר זה לפסוק הלכה במאי שאין נ"מ לדינא ולדידי צ"ע טובא:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלפמ"ש הרמב"ם דמוש"ר חידוש שאם באו עדים לאחר הוצאש"ר שזנתה לאחר שנ"ל הוי בסקילה דחדית רחמנא ונהי דהוי חידוש מ"מ כל מה שיכולין אנו לקרב הדבר שלא יהי' כמלתא בלא טעמא כלל ראוי לקרב הדבר דקשה מאי חילוק יש אם הי' ע"י הוש"ר או שבאו עדים בלא הוש"ר ע"כ י"ל קצת טעם לדבר לפי מ"ש הרמב"ם דקרא מיירי בזוממי זוממין י"ל דטעמא דקרא ע"ד קנס כיון שהיה מהדר אחר עדים פסולים להזים עדי הבעל ע"כ גזרה התורה שאם נתברר אח"כ שעידי הבעל היו אמת להחמיר במיתתה ולדונה בסקילה, ואף שמ"מ הוי חידוש מ"מ יש בדבר קצת טעם, ולפ"ז יצא לנו דין חדש שאם היה אמת תיכף דהיינו שלא הביא האב עדים להזים עדי הבעל ל"ה בסקילה אם זנתה לאחר שנכנסה לחופה, ולפ"ז יש נ"מ גדולה בהא דנקט הקרא ואם אמת היה הדבר לומר דהחידוש ל"ה רק ע"י זוממי זוממין והוצרך הרמב"ם ג"כ לפסוק הלכה בזה ואפשר שזה כוונת הרמב"ם במ"ש בהא"ב אבל שאר נערות מאורסות שלא הי' בהם דין הוש"ר היינו לשלול מאי שכת' בה' נ"ב דדין הוש"ר הוא ע"י זוממי זוממין ושאם לא הי' ע"י זוממי זוממין ל"א החידוש רק לפ"ז צריך לדחוק קצת בפי' הגמ' בהא דקאמר רבא שאני מוש"ר דחידוש הוא וכיון דהחידוש ל"ה רק ע"י זוממי זוממין א"כ הא דקתני בברייתא היא בסקילה בע"כ ע"י זוממי זוממין אך על הזוממין קשה למה הוי בסקילה כיון דבתחילה כשהוציא הבעל ש"ר אם לא הי' האב מביא עדים להזים עדי הבעל ל"ה רק בחנק א"כ לא באו העדים לחייבה רק חנק ולמה יהיו הם בסקילה והנה בפשוט י"ל דרבא מוקי להברייתא כאית תנא בירושלמי דקרא לא מיירי בזוממי זוממין ואפ"ה הוי החידוש וא"ש אך אם נרצה לדחוק קצת י"ל דזוממי' היינו אם חזר האב והביא עדים להזים הזוממין של הבעל דאז באו הזוממין של בעל לחייבה סקילה ע"כ הם ג"כ בסקילה ודוק היטב:
וארווחנא בזה מאי דקשה על סברת רבא דנהי דמצינו דחדית רחמנא במוציא שם רע דלמא היינו דווקא היכא שיש לו דין הוצאת שם רע אבל היכא שהוציא עליה שם רע משבגרה מנ"ל דהוי כלל דין הוצאת שם רע וכמש"ל סברא זו די"ל היכא שאין דין הוצאת ש"ר לענין מלקות ומאה כסף אין לו דין הוש"ר לענין החידוש וצ"ע ולפ"ז י"ל כיון דהחידוש לא הוי רק על ידי זוממי זוממין א"כ בתחילה כשהוציא ש"ר והביא עדים שזנתה לאחר החופה אם לא הי' האב מביא עדים הוי היא בחנק דבלא זוממי זוממין ל"א החידוש ולפי שיטת התוס' דהיכא דהיא בחנק הוא אינו משלם מאה כסף דל"מ לקיומי ואם אמת הי' הדבר א"כ מוכח בע"כ דהחידוש הוא אף היכא דלא שייך דין הוש"ר לענין מ"כ דנהי דאח"כ כשהביא הבעל עדים להזים עדי האב היא בסקילה כנ"ל מ"מ בתחילה כשהוציא ש"ר ל"ה רק בחנק א"ו דלא קפיד רחמנא בהכי [ואף שיש עדיין לחלק קצת דמ"מ כיון דנוכל לקיומי סקילה ע"י זוממי זוממין מ"מ בתחילה לא בא הבעל רק לחייבה חנק ודוק היטב] ע"כ קאמר רבא שפיר דאפי' בבוגרת אמרינן החידוש ודוק:
ולפי"ז לא נפלאת ולא רחוקה לומר דבזה מחולקין התרי תנאי בירושלמי דמאן דמוקי בזוממי זוממין מחמת דקדוק מלת הי' וכמש"ל בע"כ מוכח הך חידושא מכח קושיתי הנ"ל על הקרא גופי' דלמה נקט בזוממי זוממין כנ"ל ואידך תנא דמוקי הי' לדרשא אחריתא כתנא דספרי באמת לא מוכח הך חידושא:
ולפ"ז יש ליישב קושית הפלאה שהקשה לר"י דסובר שצריך להתרות באיזה מיתה וגם סובר התראת ס' לא שמי' התראה איך אפשר לאשכוחי האי חדושא דאיך יכולים העדים להתרות סקילה כיון דאינם יודעים אם יוציא הבעל ש"ר עי"ש ולפ"ז י"ל דר"י סובר כתנא דספרי דהי' אתי לדרשא אחריתא ובאמת לא מוכח האי חדושא וגם קושית התוס' י"ל מה שהקשו מלזנות בית אבי' ועי' בפ"י מה שתי' ולפמ"ש הרמב"ם קשה ע"ד דכיון שנכנסה כבר לחופה איך יכול אח"כ להוציא ש"ר כיון דהוי בחזקת בעולה ועי' לעיל בפ"ק דלשיטת הרמב"ם אף לענין איסור ל"צ קידש ובעל לאלתר [ועדיין לא עיינתי שם כראוי אמנם כן נראה שם לפום רהיטא] ובשלמא לשיטת ר"ש י"ל שהי' חופת נדה אבל להרמב"ם דסובר חופת נדה א"ק קשה, ולפ"ז י"ל כיון דפשטי' דקרא משמע בלא זוממי זוממין וכמ"ש הרמב"ם מפי השמועה משמע דפשטי' דקרא לאו הכי משמע אם כן י"ל דלזנות בית אבי' אתי למעוטי היכא דל"ה זוממי זוממין דשם לא הוי החידוש:
אך אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש דצ"ל לתי' רבא הא דקתני בברייתא זוממי' מקדימין לב"ה היינו שחזר האב להזים הזוממין של הבעל וכיון דזוממין של הבעל באו לחייבה סקילה ועדי האב חנק דעדי האב לא באו רק לחייב עדי הבעל הראשונים חנק כמו דהם לא באו רק לחייבה חנק דבתחילה הוי דינה בחנק וכיון דקי"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו א"כ למה קתני זוממי' בסקילה כיון דעדי הבעל מחויבים חנק משום מה שרצו לחייב עדי האב הראשונים חנק וסקילה משום מה שרצו לחייב אותה סקילה א"כ בחנק הו"ל לדונה משום ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כמו בזוממי של ב"כ דהוי בחנק מהאי טעמא אך לפ"מ שפסק הרמב"ם גבי זוממי ב"כ דהיכא שלא גמרו ב"ד דין הבועל רק דינה בשרפה אז גם הזוממין בשריפה והתוס' נסתפקו בזה בריש מכות א"ש די"ל דמיירי שלא גמרו ב"ד הדין של עדי האב רק דינה בסקילה מש"ה אח"כ גם הם בסקילה אך לכאורה קשה המציאות דבשלמא גבי שריפת בת כהן שפיר איכא לאשכוחי כגון שלא הי' הבועל לפנינו ע"כ לא גמרו רק דינה אבל הכא כיון דקי"ל אין מזימון העדים אלא בפניהם וכיון שהי' כאן כמו שגמרו דינה בסקילה ממילא תיכף גומרין דין העדים בחנק ודוחק לאשכוחי במציאות רחוק שברחו מיד לאחר שהיו מזימין אותם זהו בתכלית הדוחק:
ויש להביא ראי' מזה לשיטת הריב"ש הובא בש"ך חו"מ סוס"י ל"ז דהא דקאמר הגמ' אין מזימין אלא בפניהם ונהי דהזמה ל"ה הכחשה מיהו הוי היינו רק לענין ועשיתם לו כאשר זמם אבל ודאי המזימין נאמנים לגמרי לבטל עדות הראשונים לגמרי וכבר הבאתי ראי' לדבריו מדברי התוס' בסוגי' עדים שאמרו עיי"ש ולפ"ד שפיר איכא לאשכוחי כגון שהזימו עדי הבעל עדי האב שלא בפניהם דאז ל"מ הב"ד לגמור דין העדים בחנק רק דינה בסקילה יכולים לגמור כיון דהם נאמנים לגמרי ובטל עדות של עדי האב לגמרי ע"כ הוי שפיר בסקילה, ואין להקשות כיון דליכא לאשכוחי רק בהזמה שלא בפניהם מאי בעי הברייתא בזה י"ל דנקט אגב אינך ברייתות השנויים בתוספתא דנקט בכולם זוממי' בסקילה נקט נמי הכא כן וכל חד לפום עניינו ודוק היטב בכל זה כי הסברות נכונים, ואף כי מאי שכתבתי בענין זוממי זוממין רחוק קצת בפי' הגמ' נלחצתי בזה משום דדברי הרמב"ם קשים טובא למה הביא הא דזוממי זוממין ולפמ"ש א"ש ודוק.
ודעת לנבון נקל ליישב ע"ז מאי דקשה בהא דמקשה הגמ' א"ה מילקי נמי לילקי כו' וקש' דהא קושיא זו קשה בגופי' דברייתא וגם לתי' רבא ועי' במוהרמ"ש ולפמ"ש י"ל דלתי' רבא כיון דבתחלה לא בא הבעל לחייבה רק חנק מש"ה פטור מקנס אף דע"י זוממי זוממין הוי בסקיל' מ"מ כיון דבתחילה ל"ה רק בחנק מש"ה י"ל דפטור אבל השתא דגם בתחילה היא בסקילה קשה שפיר מילקי נמי לילקי ודוק היטב:
שוב נתעוררתי ליישב שיטת הספרי לפמ"ש תוס' דמאי שנעשה בעולה ל"מ אשתני גופי' כיון שכבר נעשה בעולה ע"י הבועל עי"ש ולפ"ז אם בא עליה הבועל של"כ שפיר מיקרי אשתני גופא ע"י בעילת הבעל כיון דל"מ בעולה ע"י אחר שלא כדרכה לדידן דקי"ל באו עלי' עשרה ב"א ועדיין היא בתולה כולן בסקילה מעתה נראה כיון דדרש הספרי מהי' לרבות שלא כדרכה תו לא צריך קרא לסרחה ולבסוף בגרה ע"כ דרש מהנערה לרבות אין לה אב ומוכח מזה לפי תלמודן דדריש הנערה שהיתה כבר דלא דרשי מהי' לרבות שלא כדרכה אם כן ע"כ הי' אתי לזוממי זוממין כשיטת הרמב"ם אך לפ"ז הדרי קושיא הנ"ל לדוכתא מאי מקשה ר"ה ברי' דר"י לרבא דלמא כי חדית רחמנא כו' דלמא סובר ג"כ דרשא דהנערה כנ"ל ומאי שתי' לעיל דלפ"ז ל"ל לרבא לרבות אין לה אב וכמש"ל דמוהציאו את הנערה ל"מ למילף דדלמא לא אשתני לפטורא לגמרי כי היכא דחדית רחמנא דל"נ אשתני גופא עי"ל דלפ"ז קשה דלמא רבא סובר ג"כ דרשת הספרי דמהי' מוכח שלא כדרכה וממילא מוכח דל"א אשתני גופא גבי מוציא ש"ר ומהנערה מוכח דל"ב פתח בית אב לעכובא כדרשת הספרי ול"ש תי' הנ"ל אמנם לפמש"ל דמצד הסברא ל"ש לומר החידוש של מוציא שם רע בסרחה ולבסוף בגרה כיון דלא דיינינן לה לכל מילי כדין הוש"ר רק דמוכח אם נימא דקרא מיירי בזוממי זוממין ול"א החידוש של מוציא ש"ר רק בזוממי זוממין א"כ לא משכחת החידוש רק היכא שלא הי' נוהג בתחילה דין הוש"ר כיון דבתחילה לא הי' זוממין והוי דינה בחנק [ועי' היטב] מש"ה אמרי' החידוש אף בסרחה ולבסוף בגרה ומוכח לפ"ז דרבא סובר דקרא מיירי בזוממי זוממין ולפמש"ל דזה נפ"ל ממאי דכתיב אם אמת הי' א"כ מוכח בע"כ דרבא ל"ס כדרשת הספרי דכיון דהספרי דרש מוהי' של"כ סובר דבאמת דקרא ל"מ בזוממי זוממין כנ"ל וכדאי' להדיא בספרי ע"כ הקשה ר"ה ברי' דר"י שפיר נהי דחדית רחמנא כיון דמוהי' ל"מ למילף ומוהנערה ג"כ ל"מ למילף דקשה כנ"ל מנ"ל לרבות אין לה אב כמש"ל ומכש"כ דא"ש למ"ש דהא דאמרי' האי חידושא הוא דוק אי קרא מיירי בזוממי זוממין דק' מאי אתי קר לאשמעי' בזוממי זוממין ולא כפשטי' אם אמת הדבר וכמש"ל וא"כ א"נ דרבא דריש הי' לשל"כ ולא מיירי כלל בז"ז ל"א האי חידושא כלל] וכדמוכח מקו' התוס' מלב"א וליכא לתרץ דאתי למעוטי היכא דל"ה ז"ז וכמ"ש דא"כ מנ"ל החידוש בז"ז כיון דקרא לא מיירי בהכי וא"כ מוכח דלא דריש הי' לשל"כ וא"ש הכל בעזה"י ודוק היטב בכ"ז כי נכון הוא בעזה"י ית"ש כי עיינתי בסוגיא זו לפי קט שכלי ורשמתי באשמורת הבוקר ערב חנוכה תקנ"ט לפ"ק: