חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף לב.
רש"י ד"ה ואי ממונא לקולא כ' רש"י שרשות הי' ביד הסנהדרין להלקותו וי"ל דהא חייבי מלקות מצוה להלקותם ולמה כ' רשות ונ"ל עפי"מ שהקשו תוס' דלמא ש"ה דגלי קרא ותי' דא"כ ח"כ מנ"ל וקשה דהא לכאורה חייבי לאוין שפיר מצינן למילף מחובל ואי דהותר מכללו הא ח"ל ג"כ הותר מכללו אצל יבום ואי דשם הטעם דעשה דוחה ל"ת ה"נ י"ל בחייבי מלקות הוא משום דעשה דוחה ל"ת וא"ל דהתם לאו משום דעשה דוחה לא תעשה רק משום דמצותו בכך דלולי זאת לא מצינן לקיים מלקות בשום מקום וכעין שכ' תוס' ריש יבמות דמש"ה ל"מ למילף יבום בח"כ מאשת אח משום דמצותו בכך דז"א דהא כ' תוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה כולהו דהא דילפי' דעשה ד"לת מכלאים בציצית ול"א שאני כלאים שהותר מכללו בבגד"כ, ותי' דלאחר דידעינן דעשה דו"לת אמרי' דבג"כ גופי' משום דעשה דל"ת ואם כן ה"נ במלקות י"ל הטעם דעשה דל"ת ודמיא ליבום וע"כ י"ל דכ' רש"י שרשות ביד הסנהדרין דהא הסנהדרין עונשין מ"מ וכדאי' שמעתי שהסנהדרין היו מכין ועונשין שלא מה"ת וזה ע"כ לא הוי מטעם דעשה דל"ת ושפיר הוי הותר מכללו משא"כ יבום דלא הוי רק משום עשה דל"ת י"ל דל"ה הותר מכללו ודוק:
ובזה יש מקום עיון על מ"ש הרמב"ם והוא משנה ערוכה בב"ק ומס' שבועות דחובל ביוה"כ חייב ולכאורה הייתי רוצה לומר דמלאכת יוה"כ ג"כ הותר מכללו במקדש ועי' סוף יומא דרצה למילף עינוי ממלאכה וקאמר מה למלאכה שכ"ה מכללו ומוכח מאי שמותר במקדש מיקרי הותר מכללו ולפמ"ש מוכח דמאי דנדחה ע"י מצוה לא הוי הותר מכללו לענין זה דאל"כ הדרי קושי' תוס' לדוכתיה, ועוד ק"ל על הרמב"ם ממאי דאי' בסוף הסוגי' אי רנב"ה ופי' רש"י דמרנב"ה מוכח ע"כ דח"ל א"פ מתשלומין מדהוצרך לעשות יה"כ כשבת ת"ל משום מלקות אע"כ דמלקות א"פ מתשלומין ולשיטת הרמב"ם לא מוכח די"ל דהוצרך לעשות יה"כ כשבת לענין חובל דמשום מלקות ליכא למפטרי' כיון דגלי לן רחמנא בחובל דמלקות אינו פוטר מתשלומין וע"כ הו"א דגם יוה"כ אינו פוטר וכשיטת הרמב"ם אליבא דאמת וע"כ עשה יוה"כ כשבת דח"כ הוי כחייבי מיתת ב"ד וע"כ אפי' חובל פטור וכמ"ש הרמב"ם דחובל בשבת פטור וא"כ מנ"ל דרנב"ה ס"ל דמלקות א"פ בשאר דוכתי, אבל חי אמרי' דלא כשיטת הרמב"ם דהיכא דנצטרף איסור אחר לחובל פטור מן התשלומין הוכיח הגמ' שפיר וצ"ע ליישב שיטת הרמב"ם ודוק:
פסקא הבא על אחותו ורמינהו כו' וכל הסוגיא שם עם תוס' והנה ד"ה ורמינהי כ' תוס' ארישא דמתני' הו"ל למיפרך, ועי' מהרש"א הקשה על תוס' ד"ה אלמא דעל ח"ל ליכא למיפרך דא"ל שאני הכא דגלי קרא עיי"ש, ומה שהניח בצ"ע ע"ד ר"ת ולפע"ד נראה ליישב עמשי"ל ע"מ שהקשו תוס' על תי' ר"ת דלמא סובר עולא כר"ל דאין חילוק בין חייבי מלקות שוגגין וראיתי בס' מג"ש שכ לקיים שיטת ר"ת דאף דבעלמא סובר כר"ל מ"מ כיון דגלי קרא הכא דמשלם מנ"ל לאוקמי קרא באתרו בי' דלמא לא חדית לן קרא רק בלא אתרו בי' ות"ל כוונתי לדעתו, וצריך להבין למה מיאנו תוס' בס' זו ודחו פי' ר"ת בשתי ידים, ונראה דהנה לכאורה קשה לפמ"ש המהרש"א בגמ' לעולא דיליף תחת וכיון דחייבי מלקות הוקשו לחייבי מיתות קשי' בתו ותי' כיון דהילפותא הוא מחובל דהוי חייבי לאוין אין חילוק ול"ד למ"ש תוס' לעיל עייש"ה וקשה לפי"ד מאי הקשו תוס' דלמא שאני הכא דגלי קרא א"כ הדרי קושית המהרש"א לדוכתי' דאף בתו לחייב דהא זה הוי ממש כמו תי' הרשב"א בתוס' לעיל לרנב"ה וצ"ל לדברי מוהרש"א דתוס' דהכא לית להו תי' דרשב"א לעיל דזה תירצו לעיל לשיטת רש"י אבל מ"מ קשה למה לא זכרו כאן תירוצו של הרשב"א ויותר תמוה דמהרש"א בעצמו תי' לקמן כך בגמ' על הא דהקשה ר"פ סוף כל הסוגיא אי ר"י קשיא ממזרת והקשה מהרש"א דלמא ש"ה דגלי קרא ותירץ דאם כן קשיא בתו, ודברי מהרש"א שם צריך עיון כאשר אבאר אי"ה:
ע"כ נ"ל דתוס' ס"ל דבחייבי מיתות אין סברא כלל דלישלם וליפטור ממיתה דבשלמא מלקות **(אין דיני מלקות נוהגין בזמן הזה, וגם בדיני ממונות אין לנו עתה שום רשות לדון כלל)** וממון שניהם בגדר אחד אף דאחד חמור מחבירו קצת אבל לגבי מיתה אין כסף נחשב למאומה וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ע"כ אין סברא כלל לומר ממונא משלם ולפטור ממיתה אח"ז ראיתי בפ"י כתב כעין סברא זו ע"כ הקשו תוס' שפיר דלמא ש"ה דגלי קרא, ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א על המקשן דלמא ש"ה דגלי קרא די"ל כיון דהמקשן פריך סתם וקיי"ל דאין ל"ומ ולא ביאר אם לוקה וא"מ או משלם ואינו לוקה מוכרח לומר דהי' ס' ודאי דאין סברא כלל לומר משלם ואינו לוקה דאל"כ מאי פריך מדקי"ל דאינו לו"מ דלמא תרווייהו לא עבדי' רק מוא"ל ומתני' דהתם בבוגרת וכמ"ש תוס' מוכח דזה היה לס' פשוטה בעיני המקשן דאין סברא כלל לומר משלם ואינו לוקה, לפ"ז הקשה שפיר דא"ל דגלי קרא דכיון דאין סברא כלל לומר משלם וא"ל א"כ מנ"ל דגלי קרא לומר משוא"ל להיפך מ"מ דלמא גלי קרא דעבדינן תרווייהו וא"ל אכתי מאי מקשה דלמא באמת עבדי' תרווייהו הדרי' הקושי' לדוכתי' דאף בח"מ ליעבוד תרווייהו וקשי' [בתו] דבשלמא אי ממון משלם ולא לקי י"ל שפיר דבח"מ אין סבר' לפטרו ממיתה בשביל ממון אבל אם עבדי' תרווייהו קשיא בתו, ואין להקשות ע"ז הא מצינו בעדים זוממים דמשלמים ואינם לוקים אפשר לומר שאני ע"ז כיון דכדי רשעתו בגופייהו כתיב ובפרט לפמ"שת קושי' תו' ד"ה וקי"ל שכ' דלרבנן מוכרח לומר דע"ז ממון דאל"כ הוי ילפי' ממש"ר, ואמרתי ליישב דהא צריך להבין כיון דקיי"ל בכ"מ לוקה וא"מ מנ"ל בע"ז דמשלם דהא כאשר זמם איכא לאוקמי במיתה וכמ"ש תוס' ע"ב וצ"ל מרבוי דיד ביד לפ"ז י"ל לעולם דרבנן סברי ע"ז קנסא רק דאפ"ה מוכח דמוא"ל דאל"כ ל"ל יד ביד הא מצינו למילף א"ו דהתורה גילה לן דלא נילף ממש"ר ור"מ בע"כ לא דריש יד ביד כיון דיליף ממש"ר א"כ אין קושיא על המקשן די"ל דהתם מוכח דל"ע תרווייהו דלישתק קרא מיד ביד ואפשר דתוס' מיאנו בזה מחמת לשון הגמ' דשם קא סבר ר"מ משמע דרבנן סברי דע"ז ממונא הוי מיהו תירוצם צ"ע קצת לפ"ז דהו"מ לתרוצי כנ"ל כיון דלא דייקי בתירוצם האי לישנא דהא אסקי דרבנן סברי קנסא, עכ"פ היוצא לנו מזה דאיכא למימר דהמקשן היה סובר היכא דאשכחן דמשלם ממון עבדי' תרווייהו וליכא למימר דגלי קרא דא"כ קשיא בתו, אבל כאן הקשו תוס' שפיר כיון דעולא חדית לן דאיכא למימר ממונא משלם ולא לקי מנ"ל דעולא סובר כן בכ"מ דלמא ש"ה דגלי קרא ובזה מחולק עם המקשן וס"ל דקרא אתי לארויי דמשלם וא"ל ול"ק בתו וכנ"ל:
ולפ"ז נכון דלא רצו תוס' לפרש כפי' ר"ת וכמ"ש המג"ש דבעלמא חייבי מלקות שוגגין פטורים והכא גלי קרא דלשלם בשוגג הדרי קושיא לדוכתי' דקשיא בתו כיון דאינו חייב מיתה שפיר י"ל דלשלם כמו חייבי מלקות שוגגין, וגם יש ראיה לסתור פי' המג"ש דלדבריו קשה מאי מקשה הגמ' לקמן לר"י קשיא ממזרת דלמא ש"ה דגלי קרא, ובאמת דאיירי בלא אתרו ובעלמא סבר כר"ל ולמ"ש א"ש דא"כ קשיא בתו וכיון דקושית המקשן אזלא כפשוטו הקשה תוס' שפיר מרישא הו"ל למיפרך:
אמנם תי' תוס' צל"ע קצת שכתבו דניחא לי' למפרך מרישא דהתם, ולכאורה נראה דלמפרך על חייבי לאוין ל"ה צריך להביא מתני' דהתם כלל דפשיטא דלקי בשלמא על ח"כ צ"ל למתני' דא"ה הלוקין לאפוקי מדר"י וראיה לזה דרש"י כתב התם דתני ושייר רק דתני הני דאיכא חידוש ברובן וחשיב רש"י התם חידושא דכל חד ולגבי ממזרת לא חשיב שם שום חידוש וא"כ הדרי קושית תוס' לדוכתיה דלפרך מרישא דהכא ול"צ לאתויי למתניתין דהתם כלל ודוחק לומר דתוס' סברי דמתני' דהתם נקט ממזרת לאשמועי' דאיכא מלקות בביאה בלא קי' ולאפוקי מדעת הרמב"ם מדקתני דומיא דח"כ ואלמנה לכה"ג ע"כ שפיר הוי צריך לאתוי סיפא דהתם ע"כ כ' תוס' שפיר דניחא ליה למפרך מרישא וגם עוד יש לפקפק ע"ז בכוונת תוס' מלבד הקיצור לשון:
ונראה ליישב קושית תוס' על דרך זה דעל חייבי לאוין ל"ה מצי להקשות דהוי מצינן למימר דילפינן מחובל דמשלם ולא לקי ולא חיישי' לפרכת הגמ' די"ל דאיכא למימר ממונא לקולא וליכא למיפרך מה לחובל שכן הותר מכללו דאיכא למימר חייבי לאוין ג"כ הותרו מכללם במקום יבום דהא אי' ביבמות אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתייבמת וקאמר הטעם גזירה ב"ר אב"ש, ועי' תוס' ר"פ יש מותרות שכ' דהטעם בכל ח"ל משום גזירה אבל מה"ת הותרו במקום יבום וא"כ הוי דומיא דחובל דהא מה שהותר בב"ד הוא ג"כ מ"ע להלקות מי שמחויב מלקות וכמ"ש הרמב"ם להדיא בה' סנהדרין, אבל על ח"כ הקשה שפיר דלא הותרו מכללן דהא דהותר אשת אח במקום יבום שם הוי מצותו בכך דעיקר איסור אשת אח לא נאמר רק במקום בנים והא ראי' דאף ביאה שניה מותר לאפוקי אם יבמתו היא מח"ל דלא הותר רק ב"ר שפיר מיקרי הותר מכללו דומיא דחייבי מלקיות שהותר להכותן ארבעים ולא יותר ע"כ לא מצי להקשות רק מח"כ והא דהקשה ר"פ בסוף הסוגיא אי ר"י קשיא ממזרת ולא שני כנ"ל דהותר מכללו כיון דלר"י ל"ק מח"כ דז"א דלפי המסקנא דמסיק הגמ' דנפקא לר"י מקרא דלו"ואמ תו ליכא למילף מחובל כיון דגלי קרא כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו דמזה נפ"ל מלקות בח"ל אפי' באותן שהותרו מכללן ותו ליכא למילף מחובל וכוונתי ת"ל בסברא זו לגדולי ראשונים הביאם הש"מ דאליבא דמסקנא תו אין הו"א כלל למילף מחובל אבל המקשן דלא ידע עדיין מהסמיכות רק מצד הסברא היה סובר דלוא"מ שפיר הוי מצינן למילף מחובל מאי דדמי לי' דהיינו ח"ל שהותרו מכללן ע"כ הוצרך להקשות מח"כ ואין להקשות לפי הנחה זו דח"ל איכא למילף מחובל א"כ הדרי קושיא לדוכתיה דלמא שאני דגלי קרא וליכא למימר כתי' דלמא חד לח"ל וחד לח"ע דהא לח"ל לא צריך קרא אי אמרי' ממונא לקולא וכנ"ל דז"א דאכתי איכא למימר חד לחייבי עשה דא"צ ראויה לקיימה וחד לנדה דליכא למילף מחובל ועדיין שאר ח"כ שאין בהם הוי' מנ"ל אלא דלפ"ז קשה לכאורה בתוס' שכ' ודלא כר"ע והיינו דלר"ע אתי ח"ל וח"כ מחד קרא והקשה הש"מ דהא לר"ע ג"כ איכא חד קרא לח"ע וחד לנדה [י"ל למ"ד מעין א' הוא א"כ נדה הותר מכללו בימי טוהר ונוכל למילף מחובל אי ממונא לקולא], ועדיין ח"ל וח"כ שאין בהם הוי' מנ"ל ולפמ"ש הקושיא יותר חזקה דהא לרבנן צ"ל גם כן אי אמרינן ממונא לקולא דחד לח"ל ועשה כו' והוי ממש כמו לר"ע ועיי"ש מה שתי' הש"מ ותירוצו לא הבנתי בלא דברי שכתבתי לעיל דאין ס' לומר דקרא אתי לרבוי נדה בלחוד דהנערה או הבתולה אתי לרבוי בתולה מיוחדת לאפוקי מסתם נשים וזה שייך בח"ל או שאר ח"כ אבל ח"כ דנדה דווסתן גורם אפשר דל"ש לרבוי בלישנא דהנערה כיון דזה שייך בכל הנשים רק דתלוי בזמן, ובזה נתיישב קושית המהרש"ל על תוספת ד"ה לאפוקי מדרנב"ה ואפ"ה א"ש תי' המהרש"ל כאן בגמרא דתחת ודאי דאיכא לאוקמי בנדה לחוד אבל לפמ"ש דבע"כ אף לרבנן צ"ל דחד קרא אתי לנדה הדרי הקושיא לדוכתי' למה כ' תו' ודלא כר' עקיבא.
ונלע"ד לתרץ עפי"מ שהקשה עוד הש"מ דלמא מתני' אתי' כמ"ד אשה שיש בה הוי' והיינו דלישנא לא משמע כלל אשה הראוי לקיימה ול"צ אלא חד לח"כ וחד לח"ל דלשלם ולא לילקי ותי' דמתני' בע"כ אתי' כמ"ד אשה הראוי לקיימה וצריך שני רבוים חד לח"ע וחד לח"ל מדנקט מתני' ממזרת ובשלמא אי אמרי' דמתני' סברי שא"ר לקיימה שפיר נקט ממזרת אע"ג דא"ר לקיימה אפ"ה חייב קנס דרבי קרא אבל אי נאמר דמתני' סברי אשה שיש בה הוי' א"כ אין חידוש בממזרת רק דלשלם ולא לילקי הו"ל למתני אעפ"י שיש בהן מלקות כמו בסיפא אעפ"י שהן בכרת עיש"ה ולפי"ז מיושב הקושי' הנ"ל בפשיטות דלר"ע מצינו למימר דמתני' סברי אשה שאין בה הוי' ושפיר נקט ממזרת לרבותא אף שאין בה הוי' ואיכא למימר שפיר ש"ה דגלי קרא ומוקמי' חד לנדה דמשלם ולא לקי וחד לח"ל וכריתות שאין בהם הוי' ע"כ כתבו תוס' שפיר ודלא כר"ע וא"ש על המקשן דלא הקשה ממזרת וכנ"ל, אך לפי"מ שיישבתי קושי' מהרש"א דמש"ה לא הקשה תוס' על המקשן וגם תי' תוס' ליכא למימר על המקשן מכח קושי' מוהרש"א השני דלא משני עולא מידי כאן באחותו בוגרת ולפי"מ שתירצנו קושי' מהרש"א דהמקשן הי' סובר בעלמא היכא דגלי קרא לוקה ומשלם א"כ וליכא למימר דיליף מחובל דכיון דעבדי' תרווייהו איכא למפרך שכן חייב בחמשה דברים ותו דאף ח"כ נילוף ע"כ הקשו תוס' שפיר ארישא דמתני' הו"ל למפרך, והנה לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בח"ל בלא קידש יש לפקפק על תי' הש"מ כיון דל"מ למתני אעפ"י שיש בהן מלקות שפיר איכא למימר דמתני' אתי' כמ"ד אשה שאין בה הוי' רק דאפ"ה נקט ממזרת דלא תטעי דבעי אשה שראוי' לקיימה בשלמא בלא שיטת הרמב"ם הו"ל למתני רבותא טפי אע"פ שיש בהן מלקות אבל לשיטת הרמב"ם קשה ועוד קשה לפי הצעה הנ"ל דקושי' כאן ל"ה רק אליבא דרבנן דר"ע א"כ מאי הקשה ר"פ בסוף הסוגי' לרבה כמאן מוקי לה דלמא מתני' אתי' כר"ע ול"ק ממזרת דאיכא למימר ש"ה דגלי קרא כיון דדחיק לאוקמי אפי' כר"י ודלא כסתמא דאלו הן הלוקין א"כ קשה דלמא אתי' כר"ע וצ"ע וצ"ל כתי' המהרש"א לקמן דא"כ קשי' בתו ואף לפמ"ש דאין סברא לומר דלשלם ולפטור ממיתה מ"מ אפשר לומר דקושית הגמ' לוקמי בלא אתרו בי' דתפסת מרובה לא תפסת ובאמת קשי' על תנא דמתני' מנ"ל לפטור בתו וממילא ל"ק קושי' תוס' כאן:
אמנם בגוף דברי הרמב"ם שפסק פ' ט"ו מה' אי' ביאה דכל הבא על חייבי לאוין בל"ק אינו לוקה חוץ מאלמנה לכה"ג והראב"ד השיג עליו דקשי' לדידי' מאי מקשה הגמ' לרבה קשי' מתני' אי ר"מ כו' אי ר"י קשי' ממזרת ולדידי' ל"ק מידי דהא מתני' בבעל ולא קידש מיירי ועיין בהה"מ ועי' מש"ל ולפע"ד נראה עפי"מ שהקשו תוס' בר"פ ל"ל תני אלמנה לכה"ג ותי' תני ושייר ועוד תירוצים ולפעד"נ דכל התירוצים דשם אינם עולים רק לקושיתם שהקשו ליתני ברישא דאלמנה יש לה קנס וע"ז תירצו שפיר כיון דתני ממזרת שייר אלמנה לכה"ג כיון דאין חידוש דין באלמנה לכה"ג אבל לפום מאי דקיימינן השתא בקושי' ר"פ לרבה אם נאמר דסובר כר"ל דלוקה וא"מ א"כ קשה אדתני בסיפא אלו נערות שאין להם קנס הבא על בתו לתני רבותא טפי דאפי' אלמנה לכה"ג אין לה קנס אע"ג דל"ה רק ח"ל וזה לא מוכח מבתו ול"ש תני ושייר כיון דלא מוכח מבתו וגם תי' התו' דלא מיירי מאיסור כהונה ל"ש כיון דהוי רבותא למה לא תני וא"כ לפי"ז מוכח ע"כ מסיפא דח"ל משלמים קנס רק דקשה ל"ל תני ברישא דמשלמים דליכא למימר תי' התו' כיון דמתני' אתי כר"י א"כ לא תני במתני' ח"ל כלל דח"כ אין לוקין לר"י וממזרת אין בהם בהם מלקות בל"ק וא"כ ל"ל תני ח"ל ברישא לחיוב' אע"כ מוכרח לומ' בהו"א זו דממזרת חייב מלקות בבעל לחוד ומש"ה לא תני ברישא אלמנה לכה"ג דמוכח מממזרת א"כ סגנון הגמ' כך הוא אי ר"י מוכרח לומר מדלא נקט בסיפא אלמנה לכה"ג לפטורא מוכח דחייב ובאמת מזה לחוד קשיא לרבה רק דקשה וליטעמך ל"ל תני ברישא לפטורא וצ"ל דהיינו ממזרת וחייב בבעל לחוד וא"כ קשי' ממזרת ונקט הקושיא כסדר דתני במתני' לר"מ קשיא בתו לרנב"ה קשיא אחותו לר"י קשיא ממזרת וזה נראה ברור למורגל בדרך שקלי וטרי' של גמרתינו הקדושה ודוק היטב בזה ובזה נתיישב היטב דברי הגאון מהרש"ל שהקשה לעולא דיליף מתחת ל"ל שני ריבוים חד לח"ל וחד לח"כ הא ח"ל מוכח מגז"ש דתחת ותי' דהו"א דקאי על נדה לחוד דאית בה הוי' וראוי' לקיימה ולמוהרש"א דחוקים דברי מהרש"ל דנימא דקאי על נדה לחוד דמסתמא הוי אמרי' דקאי על כל ח"ל וקשה שוב ל"ל תרי ריבוים, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל בע"כ מוכח דקרא לא מיירי רק מנדה דהא אלמנה לכה"ג הוי נערה שנתארסה ונתגרשה ותנא דידן סובר דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה וכר"ע דמתניתן וקרא כתיב ונתן וגו' לאבי הנערה וגו' תחת אשר ענה א"כ מוכח דלא מיירי מאלמנה לכה"ג ולא מצינו למילף מהקישא רק נדה א"כ ממילא לא הוי ידעי' אשה שאין ראויה לקיימה וא"ש:
ולפ"ז י"ל דרך חדוד קושית התוס' על הא דמקשה ר"פ כמאן מוקי לה דלמא סובר כעולא וס"ל ש"ה דגלי קרא ולפמ"ש י"ל דר"פ הוכיח דלא כעולא דהיה קשה לו קו' מהרש"ל למה לי תרי ריבוי ועל תירוצו של מהרש"ל דקרא אתי לנדה היה קשה לו קושית המהרש"א דמסתמא מיירי בכל ח"ל וא"ל דע"כ לא איירי רק מנדה דח"ל ל"ה רק אלמנה לכה"ג והוי נערה שנתארסה וקרא כתיב לאבי הנערה ז"א דהנה תוס' כ' בר"פ [ועי' שם בסנהדרין דאביי תי' שם תי' אחר לקושי' הגמ' שם ול"צ לאוקמי במפותה] דלר"פ בע"כ תנא דמתני' סובר קנסא לאביה כר"ע דברייתא ושפיר יוכל להיות דקרא איירי אף באלמנה לכה"ג, וקשה קושית מהרש"ל א"ו מוכח דלא כעולא אך לפי"ז סוער עלינו קושיא חזקה על שיטת הרמב"ם שפסק כר"י דמתני' איירי בלא אתרו בי' ולכאורה מוכח דרבא סובר כעולא דהא לא דרש תחת לכדאביי וקשה קושית הגמ' ור"י האי תחת מאי עביד ליה וכן הקשה הגאון פ"י בתוס', ובלא דברי הנ"ל הייתי יכול לתרץ דהי' קשה להרמב"ם קושית מוהרש"ל תרי ריבוי ל"ל והיה סובר כתי' המהרש"א דעולא ל"ד כל הני ריבוי וכיון דסתמא דגמ' קאמ' לעיל שיתא קראי כתיבי ע"כ פסק שפיר אבל לפמ"ש דלשיטת הרמב"ם בע"כ הקישא לא אתי רק לנדה ועולה תירץ המהרש"ל כהוגן הדרי הקושיא לדוכתיה:
ונלע"ד לתרץ דלשיטת רבא מוכח בע"כ דלא כעולא דלפמ"ש תוס' דדוקא בהני תלת סובר עולא דמשלם ואינו לוקה א"כ קשה לכאורה קושית תוס' הנ"ל ל"ל תני במתני' אלמנה לכה"ג וא"ל דתני ושייר כתי' התוס' דהא איכא למיטעי ולומר דבאלמנה לכה"ג לוקה וא"מ דמממזרת לא מוכח דהא ליכא מלקות אליבא דרבא לשיטת הרמב"ם ומח"כ ג"כ לא מוכח להדיא דהא אפשר לומ' דמתניתין אתיא כר"י כמו דהקשה ר"פ לרבה אי ר"י ולמה לא ביאר לן התנא חידוש דין כזה מאי דחדית לן רחמנא באונס ומפתה להדיא בשלמא לר"י דמוקי לה בלא אתרו לק"מ דאיהו סובר בכ"מ היכא דלא אתרו משלם ואדרבה במיתה וממון צריכין להקישא דחזקי' אבל לעולא קשה וצ"ל בע"כ דעולא סובר כאביי דממזרת ח"מ בבעל לחוד א"כ מוכח זה מממזרת אבל רבא דסובר דליכא מלקות בח"ל זולת אלמנה לכה"ג מוכח דלא כעולא והא דמשני הגמ' לר"י תחת מבעי לי' לכדאביי היינו לשיטת אביי ולא רצה הגמ' להאריך בשקלי וטריא בדרך הניחא וזה נראה ישר ופשוט ויש לכוין לזה דברי תשובת הרמב"ם הובאו בהרה"מ שדבריו במ"ש דאפשר דר"י סובר כאביי וכעולא ודבריו נפלאים מנ"ל דעולא ס' כאביי ולפמ"ש ניחא, ולפי זה צריך לבוא לתי' מוהרש"ל ומהרש"א בפשט, ויש לי עוד בזה הרהורי דברים ואכתוב בקיצור, דלכאורה יש להוכיח ג"כ דעולא סובר כאביי, דהנה יש מקום עיון לפי מש"כ הרמב"ם פכ"א מהא"ב דכל עריות לוקין ע"י קריבה אפי' על חיבוק ונישוק וכתב שם הרה"מ דלפי"ז מאן דפליגא בגמ' בענין העראה אי הוי נשיקה או ה"ע לא נ"מ לענין מלקות דח"כ רק לענין חייבי לאוין דבחייבי לאוין אין לוקין על הקריבה מד"ת, ולפ"ז קשה כעין קושית הגאון המנוח מו"ה דוב בעריש זצ"ל רב דק"ק גלויגא בהקדמת הפ"י למה הוצרך עולא לאוקמי באחותו נערה ת"ל דחייב מלקות בשביל נשיקת אבר דהוי קודם חיוב קנס אף לשיטת רוב הפוסקים דבהעראה חייב קנס מ"מ ח"מ קודם משום נ"א ובשלמא במתני' י"ל דכיון דחייב מיתה דהוי עונש הגוף ממילא ליכא מלקות אבל לענין עונש ממון שפיר י"ל דחייב מלקות משום נ"א ודוק שם בלשון הרה"מ היטב ותירוצו של הגאון הנ"ל אינו עולה על קושיא זו, ועיי"ש דלענין להצילו בנפשו ודאי דשייך בהעראה ואדרבה בנשיקה מסתבר דלא ניתן להצילו:
וליישב זה י"ל דלעולא היה קשה קושית המקשן על ממזרת ונהי דהמקשן סובר אליבא דהלכתא כרבא לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בח"ל בלא קידש או כתי' התוס' דניחא ליה למפרך מרישא דהתם אבל עולא דסובר כאביי דיש מלקות בח"ל בלא קידש היה קשה לו ממזרת ונקט אחותו בוגרת משום דהמקשן הקשה מאחותו דהמקשן היה סובר מילקא לקי ממונא לא משלם ע"כ שפיר הי' מקשה מאחותו אבל עיקר תי' על ממזרת, והוצרך לאוקמי בבוגרת דבח"ל אין לוקין על נשיקה וא"ש, אך אי משום הא לא אריא די"ל לעולם דעולא סובר כהלכתא דאין מלקות בח"ל בלא קידש והא דלא משני דחייב מלקות על נשיקה די"ל דהיה קשה לו על אלמנה לכה"ג דתני התם במתני' ומסתמא מיירי בל"ק כיון דבאמת איכא מלקות באלמנה לכה"ג בל"ק והוצרך לשנויי באחותו בוגרת משום אלמנה לכה"ג רק דלפ"ז קשה כיון דבע"כ מיירי במפותה דאל"כ קשה הא איכא צערא וכיון דאיירי במפותה הדרי הקושיא לדוכתי' ל"ל לשנויי בבוגרת דאלמנה לכה"ג הו"ל נערה שנתארסה ונתגרשה וקנסה לעצמה לר"ע דמתני' ומחלה ליה אמנם לשיטת הרמב"ם דסובר רק קנסא לעצמה אבל בושת ופגם לאביה הוצרך לשנוי' בבוגרת משום בו"פ דהוי לאביה ולא מצית מחלה ולפ"ז י"ל קו' תוס' דל"מ דתלמודא דידן פליג על הירושלמי מדמשני ביתומה מפותה דהנה הרשב"א רוצה ליישב דיתומה היינו נערה שנתארסה ונתגרשה ומתניתין דאלו הן הצוקין ס' כר"י דל"ל קנס ודחיקא לי' לישנא דיתומה לא משמע נערה שנתארסה, ולפ"ד אתי שפיר כיון דכל הקושיא אינו רק מאלמנה לכהן גדול דהוי באמת נערה שנתגרשה שפיר י"ל דאתי' כר"י דל"ל קנס ול"ק רק מבושת ופגם וכיון דמיירי ביתומה דהוי לדידה ומחלה א"ש:
ובזה יכולים אנו לקיים תי' ר"ת בגי' תוס' דמוכח מעולא גופי' דתי' קאי על בוש"ופ וצ"ל דלמאי דתי' דנ"ל מתחת קאי אכל מילי' לא לקנס לחוד וכצ"ל בל"ז לשיטת הגי' אליבא דר"ת וכ"מ קצת ממה שתי' הגי' תוס' ע"ב על קושי' על הא דמקשה הגמ' ר"י מ"ט ל"א כעולא ופי' בגי' תוס' דקושי' הגמ' ל"ל דריש תחת וצ"ל מה תי' הגמ' דנ"ל מכדי רשעתו וסמיך לי' כו' עדיין קשה דלמא ש"ה דגלי קרא א"ו דמתחת ילפי לכל מילי וא"כ נסתר דרשא דתחת מסמיכות של כדי רשעתו אמנם לשיטת התוס' ולפי מש"ל בדעת הרמב"ם דלא ילפי' מתחת לכל מילי הדרי' קושי' הגי' לדוכתי' ואפשר ליישב תי' הגי' אף לשיטה זו דקושי' הגמ' ל"ה קאי רק מנ"ל לר"י לחדש תי' אחר ולומר דח"ל שוגגין חייב בתשלומין הא יכול לתרוצי כעולא ומשני הגמ' מכח הסמיכות ול"ק דעדיין נימא אף כעולא וש"ה דגלי קרא דזהו קושי' הגמ' השני' ור"י האי תחת מאי עביד לי' אמנם לפמ"ש הגאון בס' הפלאה ש"י לאוי"ט דלשיטת התוס' דתחת ל"ק לכל מילי בע"כ צ"ל דעולא סובר ח"מ שוגגין פטורי' מתשלומים דאל"כ קשה מבו"פ כיון דמתני' מיירי מכל מילי וצ"ל כיון דמשלם קנס ולא לקי הו"ל לגבי בו"פ כחייבי מלקות שוגגין א"כ בע"כ קושי' הגמ' דלישני כעולא כפשוטי' דש"ה דגלי קרא וע"ז לא וה' הגמ' מידי מסמיכות כדי רשעתו ודוק:
ולפע"ד הקלושה נראה ליישב קושי' הגי' דהא צריך להבין הסברא אי אמרי' דממונא לחומרא למה לא נימא דמשלם וכאשר התעורר רבינו המהרש"א דהא קשה אתגורי אתגור ול"ש תי' התוס' ואמרתי ליישב כך דוודאי הסברא נותנת כל היכא דמשלם ואינו לוקה ודאי נשאר עליו חיוב [ועי' דף ל"ה סוף הסוגי' מה שכ' מוהרש"ל ובפ"י שם בהדי' דמחי' אמנם אינו ענין לכאן דשם משלם החבלה גופי' ושפיר י"ל דנתקן הלאו בזה] דאינו עולה עה"ד דלפטור ע"י התשלומין מהעבירה שעשה שבא על ח"ל ורק כיון דאינו לוקה הוי בגדר ח"מ שוגגין וכמש"ל בשם הגאון הפלאה שי' לאוי"ט ות"ל כוונתי לדעתו בזה ולפי"ז י"ל כיון דהתורה כ' לן כדי רשעתו שלא לעשות יותר מרשעה אחת א"כ אין אנו יכולים לעשות יותר ממלקות דאם נאמר שישלם עדיין נשאר עליו ח"מ שוגגין וכיון דסתמא דגמ' הי' סובר דחמ"ש פטורי' מתשלומין א"כ א"א לומר דלשלם ולא לקי ע"כ הקשה הגמ' שפיר מנ"ל לעולא דמשלם ולא לקי דאף אי ממונא לחומרא הס' נותנת דלילקי ולא לשלם כי היכא דלא ליהוי ב' רשעות ואף דנשאר עליו חיוב ממון לצי"ש מ"מ בממון כה"ג ל"מ דליהוי רשעה אבל בעונש הגוף מצינו כמו חמ"ש אבל ר"י דסובר חמ"ש חייבי' בתשלומי' הקשה שפיר מנ"ל דבאתרי' בי' לוא"מ דלמא משלם וא"ל ול"ש לומר דעדיין הוי ב' רשעות דהא ר"י סובר חמ"ש לא מקרי רשעה וא"כ אף אתרו בי' מנ"ל דלמא משלם עיון דממונא לחומרא אך לפי תי' זה צריכין אנו לומר ג"כ דעולא סובר חמ"ש פטורים דאל"כ מנ"ל דיליף תחת דלמא סובר מצד הסברא כיון דממונא לחומרא ממונא משלם ודוק היטב בכ"ז, שוב ראיתי בפ"י שכ' דלשיטת התוס' דעולא לא יליף בכ"מ ממונא משלם רק בקנס ל"צ לאוקמי אליבא דעולא מתני' דאלו הן הלוקין במפותה ולכאורה תמו' קצת דלא מצינו מזה רמז בגמ' ולפע"ד נראה בדרך זה דוודאי לפמ"ש תוס' בגי' דבו"פ היינו חובל א"ש אי אמרי' ממונא לחומרא אך לפמ"ש הריב"ן בתוס' דדוקא גבי לאו דחובל אמרי' כן ל"ש זה:
אמנם נסתפקתי באונס דחייב לשלם צער וקאמר הגמ' צער פיסוק רגלים אם צער זה ל"ה בכלל לא יוסיף כיון דאצערא קפיד רחמנא מה לי' ע"י הכאה או ע"י ביאה הן אמת דברמב"ם ה' חובל כ' [בפ"ה ה"א] דרך נציון וי"ג דרך בזיון ואפשר לומר היכא דלהנאתו נתכוין ל"ה בכלל לא יוסיף ועדיין לא מצאתי הדבר מבואר, ולכאורה יש לה"ר ממ"ש הרמב"ם בה' נו"ב דאונס ומפתה ח"ל ואתרו בי' פטור מקנס ואם נימא דאונס הוא בכלל לא יוסיף קשה הא הרמב"ם פסק בחובל **(ידוע, שדיני חבלות לא היו דנים רק בדיינים סמוכים וכעת אין לנו רשות לדון בזה, וענינים כאלה הולכים בזמן הזה כפי חוקי המדינה כי דינא דמלכותא דינא,)** בחבירו ביו"ט או ביוה"כ משלם וא"ל א"כ ה"נ נימא דלישלם אך אי משום הא לא ארי' הא קי"ל בממון אחר בהדי' חובל דהיינו בהכאה שאין בה שו"פ וקרע שיראין של חבירו לוא"מ וע"כ צ"ל אי ממונא לחומרא ה"נ לשלם כיון דלאו דל"י חמור לשלם ולא לילקי ובע"כ צ"ל כיון דהתשלומין ל"ה על הלאו דל"י ל"ש לומר כיון דהלאו חמיר לשלם כיון דתשלומי השיראין אינם ענין להלאו כלל א"כ אף אנו נאמר לפמ"ש הרמב"ם דצער דא נס דאבו' הוי ל"ש לומר דהצער הוא תשלום הלאו דהא הלאו עבר נגדה והתשלומין הם לאבי' דהא בהו"א דלקמן דמפתה אית לה צער קאמר הגמ' דידה דאבו' הוי אלמא מוכח אפי' מפותה דוודאי ל"ש לאו דלא יוסף על הצער כיון דמדעתה עבדה ואפ"ה משלם צער לאבי' א"כ י"ל באונס ל"ש למפטרי' ממלקות במאי דמשלם צער לאבי' ובפרט לשיטה זו אליבא דעולא ומכש"כ אליבא דידן דבכ"מ מלקי לקי רק בחובל דגלי קרא א"כ אין לך בו אלא חדושו היכא דהתשלומין שייכי' להנחבל וא"כ אין ראי' מהרמב"ם הנ"ל דל"ש לאו דחובל באונס כיון דהצער לאבי' ל"א דלשלם ולא לילקי ולפי"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל דעולא דמוקי התם בבוגרת דהוי הכל שלה צריכי' אנו גם אליבא דאמת לאוקמי במפותה דאל"כ קשה משום צער דהוי חובל נימא דלשלם ולא לילקי כיון דצער דידה הוי ולפי"ז מיושב מ"ש הגאון בס' הפלאה שי' לאוי"ט על הרמב"ם שפסק בחובל בחבירו ביו"ט חייב מזה מוכח דממונא לחומרא דאי ממונא לקולא א"כ נהי לגבי לאו דחובל היקל רחמנא דלשלם אבל מנ"ל לגבי לאוי דיו"ט א"ו דממונא לחומרא מש"ה צריך לשלם והקשה הגאון ש"י מנ"ל הא, ולפמ"ש מוכח מדהוצרך הגמ' לאוקמי אליבא דעולא במפותה מוכח דהיכא דאיכא צערא והוי לדידה כגון בבוגרת מוא"ל אפי' לגבי לאוי אחרינא כגון מתני' דאלו הן הלוקין א"כ מוכח דממונא לחומרא, אמנם לבי מהסס בס' זו די"ל כיון דהתורה זכתה החבלה להאב הוי כאלו נותן לה ועוד דלכאורה מוכרחי' לומר כן אליבא דר"ל דס' חמ"ש פטורים מתשלומין א"כ אונס דמשלם קנס היכא משכחת לה הא הוי חמ"ש משום לא יוסיף ולפי הס' שכתבתי דחובל אינו משלם רק היכא שהמעות מגיע להנחבל קשה הא באונס המעות לאבי' בשלמא לר"י יוכל להיות שלא אתרו בי' משום לא יוסיף אבל לר"ל קשה ודוחק לומר דלר"ל מוכח דגלי קרא אפי' היכא דדמי חבלה לאבי' דזה דוחק להמציא פלוגתא חדשה לכן נראה יותר מאחר דהרמב"ם פסק דבח"ל ואתרי' בי' פטור אונס ומפתה מוכח דלאו דל"י ל"ש באונס כיון דלהנאתו נתכוין וכמש"ל ואפ"ל דדינו של הרמב"ם דצער הוי של אבי' אינו רק לר"י בהחובל דס"ל אפי' פצעה בפני' דאפחתה מכספי' הוי של אבי', אבל לר"ל י"ל כיון דלא זכתה תורה רק שבח נעורים אף צער דידה ועי' בכ"מ שם ודוק והדבר צריך תלמוד:
אך נראה לפמ"ש הפ"י דף ל"ה ע"ב דבחובל כיון דמשלם להנחבל תו ל"ה בגדר חמ"ש דנתקן הלאו לגמרי עי"ש במאי שחולק עם המהרש"ל וא"כ יש מקום למה שכתבתי היכא דהצער לאבי' ל"ש לומר דנתקן הלאו שעבר נגדה שציערה במאי שמשלם לאבי' כיון דס"ס לא מטי' הנאה לידה מהדמי חבלה ולגבי דידה הוי כמו חבלה שאין בה שו"פ דלא ניתן לתשלומין אצלה ומה שהקשיתי לס' זו לר"ל היכא משכחת תשלומין באונס כיון דהוי צער ועבר על לא יוסף נראה ליישב עפ"י שיטת ריב"א בתוס' ד"ה ר"א אמר בזר שאכל תרומה דממון לזה ותשלומין לזה חייב א"כ ל"ק מאונס דהלאו הוי משום צער דידה והתשלומין הוי לאבי' וא"ש ג"כ פסק הרמב"ם הנ"ל היכא דהוי מח"ל פטור באונס דבזה ל"ש ממון לזה כיון דחייב מלקות לשמים עיש"ה בתוס' ומיושב ג"כ דהוצרך עולא לאוקמי בבוגרת ומפותה דבאנוסה כיון דהצער שלה והוי כמו חובל הו"ל לומר ממונא משלם ולא לקי ואף דיש איסור אחר חוץ מחובל כיון דממונא לחומרא ודוק היטב כי לע"ד נראה לפ"ר נכון לשיטת ריב"א הנ"לק:
ד"ה אין לה פתח בית אב