אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף כ.

דף יח:

תוס' ד"ה אלא אר"נ עיי"ש והנראה בכוונתם פשוט בשלמא שני כיתי עדים המכחישין זא"ז כגון שנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה שם ודאי לא גבינן דכמו שיש עדים להמלוה שלוה כמו כן יש עדים להלוה שלא לוה אבל הכא שאין העדים האחרונים אומרים מההלוואה כלום רק שבאים להעיד על העדים שהיו פסולים א"כ בכל שני כתי עדים הוא כן אם הכחישו זא"ז פעם אחד א"כ על כל עדות שיעידו א' מהכיתות אומרים הכת האחר שהם פסולים דהיינו שהעידו פעם אחד עדות שקר ואפ"ה ל"א דהוי ס"ש ומהני עדותם ותירצו דשם ה"ט דמהני משום דהוי חזקה דכשרות לכ"א מהכתות אבל הכא ל"ה חזקה וכו':

ומדברי תוס' אלו קשה לי לכאורה על הש"ך סס"י ל"ז שהביא שם דעת הפוסקים דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה ל"ה הכחשה מיהא הוי היינו דל"ה הזמה לענין עשיי' כאשר זמם אבל לענין פסול הגוף נפסלים כמו בהזמה בפניהם והש"ך ז"ל כ' דאין ראי' הריב"ש ראי' עי"ש ולפי"ד תוס' מוכח לכאורה כדעת הריב"ש דאל"כ קשה קו' תוס' על הזמה שלא בפניהם למה תבטל עדותן של הניזומין כלל כיון דאין המזימין יודעים מההלואה כלל כדרך כל הזמה רק שבאים לומר שהעדים אינם יודעים והוי כמו הכא שאומרים קטנים היו דלפמ"ש תוס' אם הי' שייך כאן חזקה על הראשונים היו נאמנים כיון דאין עדים האחרונים יודעים להכחיש גוף העדות רק משום דל"ל חזקה אין הראשונים נאמנים אבל לגבי הזמה דיש לראשונים חזקת כשרות דמסתמא לא העידו שקר א"כ למה תבטל עדותן א"ו מוכח כהריב"ש דהעדים עצמם נפסלים בהזמה של"ב ול"ש לומר זו באה בפ"ע ומעידה כיון דהעדים עצמם נפסלים וצ"ע שם ובאחרונים ואין הזמן מסכים:

ובהאי סוגי' גופי' צל"ע לכאורה לדברי תוס' הא דקאמר בגמ' השמא אלו הוו קמן כו' וקשה הא אלו הוו קמן ל"ה שייך סברת התוס' כיון דעכשיו מעידים מחדש שלא היו קטנים ואית להו חזקת כשרות ע"ז וצריך לחלק כיין דעיקר העדות שבאו האחרונים להעיד דהיינו על השטר ל"ש חזקה דכשרות הוי שפיר תרי ותרי וצריך הסברה קצת לס' זו אבל הוא נכון לפע"ד:

שם בגמ' וביוצא מתח"י אחר, ופי' רש"י דביוצא מתח"י עצמו נהי שאותו השטר שמקיימין מתוכו הוא אמת כיון שאכל ג"ש בשופי מ"מ דלמא טרח וזייף זה השטר שאנו דנין עליו וע"ז מקשה הגמ' תח"י אחר נמי דלמא חזא כו' ומשני כ"ה ל"מ לכוין והרמב"ם פי' דהחשש הוא בתח"י שמא הוא זייף הכל, ונ"מ אם יש תח"י שטר מקוים לשיטת רש"י חיישינן שמא טרח וזייף ולשיטת הרמב"ם הואיל שהשטר שתח"י הוא מקוים ל"ח, ועי' בלח"מ שהקשה להרמב"ם מה"ת לחוש שהוא זייף השטר הא חזינן שאכל ג"ש בשופי וכמו לגבי אחר דל"ח מטעם זה ונדחק ליישב ולע"ד נראה פשוט נהי דמוכח שקנה השדה מ"מ חיישי' דלמא באמת יש לו שטר אחר כשר רק זה שהוציא לפנינו זייף כדי לקיים ממנו השטר שאנו דנין עליו אבל ביוצא מתח"י אחר אם הי' לו שטר למה זייף לו שטר אחר, עד שאני תמה על רש"י שלא פי' כן כיון שזה הוא חשש פשוט, אך באמת על הגמ' גופי' קשה דמקשה מ"ש ופי' הלח"מ לשיטת הרמב"ם דהמקשן הוי ס"ל כפי' רש"י והתרצן שני ליה כ"ה ל"מ מכוין ע"כ באמת החשש שמא זייף הכל, ולמ"ש קשה על המקשן דקארי ליה מאי קארי ליה פשיטא דביוצא מתח"י עצמו יש לחוש שזייף הכל ובאמת יש לו שטר אחר על השדה וע"כ אין ראיה ממה שאוכל ג' שנים בשופי וצ"ע גדול לענ"ד, שוב ראיתי בש"ך סי' מ"ו ס"ק ך"ב ישוב נכון בשם הריטב"א עייש"ה:

שם גמ' כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרה כו' לכאורה ק"ל דקאמר הגמ' מאי קמ"ל וקאמר מ"ד לרבי ספוקי מספקא ונ"מ דאם מת אחד מהן צריך שנים מן השוק וקשה בשלמא לרבנן דס"ל לדינא דעל מנה שבשטר מעידין וא"כ הב"ד מקבלין העד החי על מחצית העדות שפיר אמר רב דא"י להצטרף עם עד א' על ח"י השני דא"כ נפק נכי רבעא דממונא אפומא דחד אבל לרבי נהי דמספקא ליה אם על מנה שבשטר מעיד או על כ"י מ"מ כיון דמספקא לן א"י לקבל עדותו לקיים השטר אם לא יצטרף אחר לקיים ח"י החי וא"כ כיון דלא עבדינן עובדא ע"פ עדותו על המחצית איך שייך לומר דנפקא נכי רבעא דממונא אפומא דחד והוא פלא גדול לע"ד לומר דזהו מקרי נכי רבעא דממונא ע"י ע"א, עוד י"ל בסוגיא דקאמר מ"ד לרבי ספוקי כו' מה הוכחה יש להמציא דרבי ספוקי מספקא ליה:

והנה לכאורה יש ראיה פשוטה לשיטת הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות הלכה ד' שא"ז ל"נ השטר עיי"ש דלפי מה דאיתא בירושלמי והביאו התוס' דפלוגתא דר"ה ור"י תלי' בפלוגתא דרבי ורבנן ומוקי מתני' בזוכרה מתוך הכתב רק דרבי ס"ל דל"ה זכרון והוי כאלו אינם זוכרים ורבנן ס"ל דהוי זכירה וע"כ כת' התו' לשיטת הירושלמי דאם אינו זוכר אפי' מתוך הכתב אף לרבנן צריכן לצרף עמהם אחר וזהו דלא כסוגי' הש"ס דלפ"ז מאי מקשה הגמ' על שמואל דאמר הלכה כרבנן מהאי שטרא דנפיק כו' דלמא התם אמרו להדיא שאינו זוכר וע"כ הוצרך כ"א להעיד על חתימתו, והנה תו' כת' ג"כ להוכיח דאפי' מעידים להדיא על כ"י הוי כאלו מעידים על מנה שבשטר וזה הכל דלא כירושלמי ולשיטת הרמב"ם כ"ז אינו מוכח די"ל אדרב' אם א"ז כלל ל"מ לרבנן אפי' אם אחר מעיד ג"כ על כ"י דהוו כחרשי', והנה תוס' כ' דלשון כותב אדם עדותו ל"מ כפי' הירושלמי ונראה דכוונתם דפלוג' דרבי ורבנן הוא בשטר גמור וכותב אדם עדותו משמע רק לזכרון דברים וכמ"ש רש"י:

אך צריך להבין דלמא כוונת הירושלמי לומר דהא בהא תלי' דכמו לרבנן הוי זכירה בזוכר מתוך השטר ה"ה בכותב עדותו מהני ג"כ ולרבי דשטר ל"מ ה"ה בכותב עדותו וע"כ שפיר י"ל דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן ונראה דכוונת תוס' הוא דהא דצריך לרבי לצרף עמהם אחר היינו לעשותו מלוה בשטר אבל בלא צירף נהי דמלוה בשטר ל"ה מ"מ הוי עדות מיוחדת לענין גוף הממון והוי עכ"פ שטר בע"א ועי' בפ"י וע"כ הוכיחו התוס' שפיר דלענין כותב אדם עדותו על השטר דהוי רק לזכרון דברים וממילא ל"ה שטר אין נ"מ בפלוגתא דרבי ורבנן דס"ס אף לרבי עכ"פ עדות הוי אך צריך להבין דקדוק התוס' לשיטת הירושלמי אמנם לשיטת הרמב"ם י"ל דלכאורה צריך להבין לפמ"ש הרמב"ם דאם אינם זוכרים העדות בטל א"כ לרבי דס"ל דל"ה זכירה ע"י השטר ואפ"ה ס"ל דהוי עדות ל"ל נימא דהוו כחרשי' ודוחק לומר דרבי ורבנן פליגא בהא דכיון דלרבי מוכח דאע"ג דל"ה זכירה אפ"ה מהני א"כ נהי דלרבנן ס"ל דהוי זכירה מ"מ מנ"ל דאם אינם זוכרים ל"מ ונהי דיש להוכיח כן הגמ' מדמקשה דשמואל אדשמואל וקשה דלמא לא היו זוכרין כלל אך על הגמ' גופ' תקשי מנ"ל וגם משמעות דברי הרמב"ם שהסביר הדבר למלתא דפשיטא דהוי כמו הוגד לי מפי אדם נאמן וכמ"ש הרמב"ם בסוף הפ' ותיקשי לרבי:

ע"כ נראה לפ"מ שיש לכאורה מקום ספק להרמב"ם שכ' דהא דמהני לרבנן זכירה ע"י אחר או ע"י כ"י הוא משום קל הוא שהקילו חכמים בד"מ ועי' בכ"מ ראי' מיבמות נינחי גבי סהדי וא"כ בגט דהוי איסורא יהי' צריך שהעדים יאמרו שזוכרין בלא השטר ולמה אשתמיט הרמב"ם להשמיענו חידוש גדול כזה כיון דסתם אומרים כ"י הוא זה משמע שא"ז רק מחמת השטר דמש"ה פליגי רבי ורבנן לפי' הירושלמי לזאת נראה פשוט דודאי בשטר כיון שקיום שטרות דרבנן ומדאו' א"צ קיום ל"צ לומר קל הוא שהקילו חכמים דהם אמרו והם אמרו רק בשאר עדות כגון כותב אדם עדותו דל"ה שטר כלל בזה ס"ל להרמב"ם דהוי מטעם קל הוא שהקילו חכמים דבלא הגדתו ל"ה עדות כלל וכיון שהוא אינו זוכר רק מחמת הכתב הוי לן לומר דל"מ רק קל הוא שהקילו חכמים וא"ל באמת מנ"ל הא דלמא הא דמהני לרבנן בנזכר מתוך השטר דוקא בשטר הואיל והקיום הוא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו אבל בשאר עדות לא וא"כ היאך קאמר הירושלמי ר"י כרבנן אך לזה י"ל מדתני במתני' וחכמים אומרים א"צ לצרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר זה כ"י והוא לכאורה משנה יתירה משמע דאתי לאשמועי' דאפי' אדם יחידי היכא דל"ה שטר אפ"ה נאמן לומר זה כ"י ואפי' שא"ז מעתה י"ל לרבי נהי דס"ל דל"ה זכירה ואפ"ה מהני י"ל דוקא בשטר הואיל והעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' וא"צ קיום מדאו' ע"כ הם אמרו וה"א אבל בשאר עדות היכא דא"ז מעצמם י"ל דל"מ כלל ע"כ א"ש ר"ה כרבי דנהי דלרבי מהני בקיום אפ"ה בכותב עדותו ל"מ כלל ול"ה אפי' עדות ע"א ודוק:

וליפ"ד מיושב מה שהקשיתי כיון דלדידן הוי ס' היכא הוי נכי רד"מ ולפמ"ש ל"ק דאי אמרי' על מנה שבשטר כו' א"כ ל"מ כלל על כ"י אם אינו זוכר וע"כ לומר דהוי זכירה והוי על מנה שבשטר א"כ לפי צד ספק זה אין אנו יכולים לקבל עדותו רק על המחצית דעל כ"י בלא מנה שבשטר ל"מ כלל דהוו כחרשים וע"כ הוי שפיר נכי רבעא דממונא אפומי' דחד בשלמא בלא שיטת הרמב"ם אף אם אמרי' על מנה שבשטר מכל מקום עכ"פ יכולים לקבל עדותו על כ"י וכיון דאנן מסופקים ממילא אין מקבלין עדותו רק ע"י כ"י ול"ה נרד"מ אפד"ח אבל לשיטת הרמב"ם דאי אמרי' על מנה י"ל דעל כ"י ל"מ כלל וע"כ צריכין לקבלו על מנה שבשטר ממילא הוי נרד"מ ודוק:

ובזה י"ל לשון הגמ' דקאמר ואי ליכא אחר מאי ועי' ש"מ שהקשה מאי קושי' דלמא באמת אין לו תקנה ולמ"ש י"ל דכוונת הגמ' רק להביא מימרא דאביי וי"ל באמת דלשון ואי ליכא אחר אביי גופי' אמרה וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי' כמו בר"פ אלו מציאות וכמה אמר ר"י וכוונת הגמ' בסיום זה דלפמ"ש הש"ך היכא דהעיד כבר בב"ד שוב ל"מ חספא דהוא מותר והוי נרד"מ אפד"ח וא"כ ע"כ מיירי דלא העיד ואפ"ה ל"מ אם העד האחד מעיד על חת"י החי וקשה נימא כיון דכבר יש לן ע"א על ח"י החי ע"כ א"צ לקבל עדות החי רק על רבעא דהיינו על ח"י וממילא ל"ה נרד"מ אע"כ צ"ל כיון דעל ח"י ל"מ כלל אם לא שיעיד על מנה שבשטר וא"כ אם נקבל עדותו הוי נרד"מ אבל לשיטת התוס' אין הדבר ברור כ"כ נהי דהוא מעיד על מנה שבשטר מ"מ א"צ לקבל עדותו רק על כ"י וכיון שכבר העיד ע"א על כ"י החי למה לא נקבל החי על כ"י ול"ה נרד"מ אבל לשיטת הרמב"ם א"ש דא"י לקבלו רק ע"מ שבשטר וע"כ לר' הוי נרד"מ דדילמא א"א לקבלו רק ע"מ שבשטר וממילא מיושב ג"כ מה שדקדקתי מה"ת לומר דרבי מספקא לי' ולפמ"ש נכון דכיון דע"כ משום קולא דקיום הוא דמהני לרבי כיון דל"ה זכירה ול"ה דין דאו' שפיר יש מקום ספק דמנ"ל משום קולא זו דלמא משום קולא דהוי זכירה כרבנן ודוק, וראיתי באו"ת שכ' דה"ט דלרבי מהני ול"ה כחרשים הואיל ועכ"פ זוכרים מתוך השטר ונהי דל"ה זכירה לגמרי מ"מ ל"ה כחרשים וע"כ צריך שני עדים על כ"א עי"ש ולדבריו לא יתיישב קושי' תוס' וכמש"ל דליהוי עכ"פ כמו עדות ע"א הא דכותב עדותו גם קשה ממ"נ אי הוי זכירה ליהוי כמעידי' על משב"ש ולמה בעי לרבי שיעיד כ"א ע"ח חבירו ע"כ לע"ד נראה יותר נכון כמ"ש והנה האו"ת כ' ראי' לדבריו דאל"כ הו"ל לומר לרבי נ"מ היכא שאין זוכרין כלל דאי ספוקי מספקא ל"מ ולע"ד אין זה ראי' דגמ' רוצה למנקט נ"מ בסתם קיום כמו דינא דמתני' גופי' דמסתמא זוכרין מתוך הכתב לשיטת הירו' גם י"ל דלא פסיקא לי' לומר נ"מ זו דהו"מ לפרש כפי' התוס' דאפי' אינם זוכרים מהני עכ"פ אם מעידים על כ"י רק מהא דא"ר אם מת א' מהן צריכי' שנים על ח"י השני משום דהוי נרד"מ ומוכח דאפי' העיד האחר על ח"י החי תחלה אפ"ה ל"מ וכמש"ל וקשה ל"ל נקבל אח"כ ח"י החי רק על הרבע ולא על משב"ש אע"כ דח"י לחוד ל"ה עדות כלל וכמש"ל וכיון דכל חילי' דרמב"ם הוא מדרב וע"כ הוצרך להביא הא דרב לכן קאמר אותו נ"מ גופי' ואע"ג דלשיטת התוס' י"ל ג"כ כיון דאפי' אם מעיד על כ"י הוי כמו משב"ש וכמ"ש תוס' וע"כ הוי נרד"מ מ"מ כיון דאף אם הי' העדות רק על כ"י וא"כ בזה כיון דלא מצינו לקבל על משב"ש דא"כ הוי נרד"מ ל"ל נקבל על כ"י לחוד ואף שיש לדחוק וליישב מ"מ לשיטת הרמב"ם הוא נכון מאוד ודוק היטב:

ולפמ"ש יש ליישב מ"ש בס' קצה"ח ראי' דלא כשיטת הרמב"ם מתוספתא דריש גיטין עדים שאומרים כ"י הוא אבל אין אנו מכירים לא האיש ולא האשה ה"ז מקוים ובשביל זה רוצה לדחות שיטת הרמב"ם ודבריו תמוהים לדחות בשביל זה דברי בה"ג והרמב"ם וכי הי' התוספתא בהעלם עין מהם וכמה פעמים מצינו דלא חשו לתוספתא שאינו מובא בגמ' ודברי הרמב"ם נובעים מירושלמי ועי' תויו"ט ספ"ג דמעשרות, אך לפמ"ש הקושי' מעיקרא ליתי' די"ל דהתוספתא אתי' כרבי דס"ל דלא בעי זוכרים בקיום שטרות וה"ה בגט הואיל ומדאו' כמו שנחקרה עדותן וא"צ קיום כלל ודוק:

ועוד יש להוכיח לשיטת הרמב"ם פי' הנ"ל דלכאורה קשה לרבי נהי דעל כ"י הם מעידי' מ"מ יש כאן עדות מיוחדת * דהיינו שני עדים שאומר כ"א שיש כאן שטר בע"א רק דל"ה שטר גמור וק' לשיטת הרמב"ם דס"ל שטר בע"א א"נ לטעון פרוע משום שטרך בידי מאי בעי ובמגו דמזויף א"נ משום דהוי משואיל"מ וא"כ אף לרבי דעל כ"י הם מעידים א"צ להעיד כ"א ע"ח רק לכאורה י"ל דכאן גרע כיון דהמלוה תבעו בשטר עם ב' עדים הוי כש"ק לדברי המלוה וע"כ ל"ה משואיל"מ אך הא ליתי' לא מבעי' לפמ"ש הלח"מ ליישב הא דכ' הרמב"ם אם אין עדים שיצאה בהנומא שצריך הבעל לישבע ש"ד והשיג הראב"ד דהוי ש"ק וכ' הלח"מ דהרמב"ם ל"ל הא דא"נ על ש"ק עיש"ה, ובר מן דין הכא ליכא מגו כלל דבשלמא בע"א בשטר י"ל מגו דמזויף להכחיש העד אבל הכא דשני עדים כ"א אומר זה כ"י הוי עדות מיוחדת דעכ"פ יש כאן שטר בע"א וכמו כל עדות מיוחדת דמהני להוציא ממון ודוחק לומר דהא דצריכין לצרף עמהם אחר הוא רק לגבות ממשעבדי אמנם למ"ש בשיטת הרמב"ם א"ש כיון דל"ה זכירה לרבי ומהראוי שלא יהי' עדות כלל דהוי כחרשים רק בקיום שטרות הקילו הואיל ומדאו' א"צ קיום י"ל דהיינו דוקא אם לאחר שנקבל עדותם יהי' שטר בשני עדים אבל אם לאחר שנקבל עדותם לא יהי' רק שטר בע"א ובשטר בע"א ודאי ל"ש כמי שנ"ע דהא עדיין נאמן להכחיש העד לגמרי גם י"ל דע"כ ל"א לא חשיד לזיופי רק שטר בשני עדים אבל שטר בע"א י"ל דל"ש הא וכמ"ש הש"ך לחלק דכ"י צריך קיום מדאו' וכיון דצריך קיום מדאור' י"ל דבא"ז ל"ה עדות כלל וע"כ אפי' לענין טענת פרעתי צריכין לצרף עמהם אחר ובזה מדוקדק סיום הלשון דאמרי חכמים אלא נאמן אדם לומר כו' שהוא שפת יתר ולמ"ש א"ש דלרבי מוכח דע"א א"נ כלל, ולשיטת התוס' צ"ל או דס"ל שטר בע"א ל"מ וכשיטת הי"א בסי' נ"א או דמתני' מיירי לענין משעבדי והוא דחוק ויותר מסתבר דס"ל כשיטת הי"א הנ"ל ועי' לעיל בתוס' ד"ה כותב עדותו ודוק:

**הג"ה [ועיי' בפ"י שכ' הטעם דל"ה עדות מיוחדת הואיל ושטר בע"א לאו כלום הוא ואין זה מספיק לשיטת הרמב"ם דס"ל שטר בע"א א"נ לטעון פרעתי מיהו עדיין אפ"ל כיון דאף לפי צירוף עדותם ל"ה עדות גמור רק על שטר בע"א וא"כ יכול להכחיש העד החתום ששקר העיד ושבועה אין כאן דהוי כפירת ש"ק, מ"מ לא נתברר לי עדיין כיון דצריך להכחיש העד החתום וגם א' מהעדים המעיד על כ"י דאם נקיים עדות המעידים עכ"י יש כאן שטר בשני עדים וא"כ ע"כ צ"ל שא' מהעדים הוא שקר וכיון דעכ"פ ע"י עדות מיוחדת נשאר שטר בע"א ע"כ צריך להכחיש גם אותו העד החתום ולומר שחתם בשקר וע"כ לכאורה הוה הכחשת שני עדים מיהו אם העדים אינם זוכרים ההלואה או ששני עדים אחרים מעידים כ"א על חת"י אחד י"ל כיון דלדברי כל אחד א"י שחברו חייב ממון רק שאומר שחייב שבועה להכחיש העד אין מועיל עדותו כלל דאפי' שנים ל"ה מחייבי' ממון רק שבועה ע"כ אין מועיל עדות העד א' רק ע"י צירוף וא"כ י"ל כיון שכבר נצטרף שוב א"צ רק להכחיש העד החתום וכיון דהוי כש"ק פטור לגמרי משא"כ אם העדים עצמם מעידים וזוכרים ההלואה א"כ נהי דלענין מנה שבשטר אינם מצטרפין לרבי עכ"פ הוי כאלו מעיד שחתם ע"ש בע"א וא"כ לפי"ד כ"א מהעדים חייב ממון אף בלא צירוף א"כ תקשי ל"ל יהיה עדות מיוחדת ומוכח ע"כ דלרבי ל"ה זכירה לשיטת הרמב"ם וע"כ אין ע"א יכול לחייבו כלל כיון דהעד גופי' א"י אם חייב לו הואיל ול"ה זכירה והוי כאלו עד אחר מעיד על כ"י ודוק היטב]:**

והנה יש לעיין אם נימא דמיירי לענין משעבדי מאי מהני לרבנן הא דמעידין על מנה שבשטר נהי שיודעין שהלוה מ"מ איך יודעים שהיה שטר בשני עדים וא"כ עדיין לא ליהוי רק שטר בע"א ובשלמא לשיטת הרמב"ם י"ל דנזכר מתוך השטר כל ענין השטר דהיינו שהיה שטר בשני עדים אבל לשיטת התוס' דאפי' לא נזכר מהני לרבנן א"כ נהי דהוי כאלו מעיד על מנה שבשטר הואיל וחתם הוא על ההלואה מ"מ מנא ידע שחתם עם עוד אחר כיון שאינו זוכר כלל ואף לשיטת הרמב"ם קשה כיון דעידי ממון חותמין זה שלב"ז א"כ איכא לאשכוחי שנזכר רק שהוא חתם וכן משמע הלשון ז"א זה כ"י שאינו אומר כלל רק שהוא כתב ידו ומחבירו אינו יודע כלל וקשה למה יהיה שטר בפני עדים, ומצאתי בש"מ דה"ט דחש שמואל לב"ד טועין לומר בהא הלכה כרבי מחבירו משום דמסתבר טעמי' דרבי דלמה יהי' שטר בשני עדים וצ"ל טעמא דרבנן:

ונ"ל לפמ"ש הר"ן פרק מי שאחזו דעידי יחוד שלא ראו בב"א כגון נתיחדה שחרית לפני א' וערבית לפני א' אין חוששין לקי' דקי' שייכי בד"נ הא לא"ה הוי מהני וקשה כיון דעדות מיוחדת אינו מועיל רק מטעם דאמרי' עכ"פ אחד הוא אמת, וע"כ הלוואה אחר הלוואה מצטרפין עכ"פ למנה אחת א"כ בקי' דזה בל"ז ל"מ דלמא רק אחד הוא אמת והשני שקר ולא קידש רק בע"א ועי' בב"י סי' ל' שהשיג על הר"ן די"ל הטעם הואיל ולא היה שם רק ע"א ע"כ ודאי לא כיון לשם קי' ועי' בב"ש אב"ע סי' קל"ג ולפ"ד אפילו מסירת הגט מצטרף, וקשה דלמא רק א' אמת וע"כ צ"ל כיון ששניהם מעידים ענין א' מקבלים עדות שניהם וא"כ ה"ה בשטר כיון דשניהם מעידים ענין א' מקבלים עדות שניהם ולע"ד אין חילוק כלל בין מסירת הגט דצריך דוקא ששני המעשים הם אמת או חתי' השטר שצריך ששני המעשים יהיו אמת ולכאורה ממקומו הוא מוכרע דלכאורה קשה על כל השטרות כיון דעידי שטר חותמים זה שלא בפני זה א"כ דלמא לא היה רק שטר בע"א והשני הוא שקר דבשלמא בכל העדות שאינו דנין רק על הענין וכיון ששניהם אינם חשודים להיות משקרים א"כ עכ"פ האחד הוא אמת וממילא נתקיים הענין משא"כ היכא שצריך שני עדים לקיום הענין והם אינם מעידים שראו זה את זה א"כ דלמא רק הא' הוא אמת וכן קשה בעידי קי' אף אם מעידים מעשה אחד וכל א' מעיד שהמקדש ראה אותו רק הם לא ראו זה את זה למה ניחוש לקי' דלמא הא' שקר ול"ה רק קי' בעד א' ואין חוששין לקי' וע"כ מוכח לכאורה דבמעידים על מעשה א' מקבלים עדות שניהם וע"כ אתי שפיר לרבנן כיון דמעידין על מנה שבשטר ע"כ הוי שטר בש"ע משא"כ במעידים על כ"י דאין מעידים על מעשה אחת ודוק:

ולפי"ז י"ל מאי דאית' לקמן אמר רבא מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומש"ה קיי"ל דעד ודיין א"מ וקשה למה לא יהיה עדות מיוחדת עכ"פ כיון שיש כאן שטר דהא הדיין מעיד עכ"פ שיש כאן שטר גמור שנתקיים בפניו והעד מעיד על מנה שבשטר וראיתי בס' הפלאה הק' כן ותירוצו אינו נראה לע"ד ולפמ"ש א"ש כיון דמעידים על שני ענינים י"ל דלמא הדיין משקר ולא נשאר רק עדות העד וע"כ לא הוי רק שטר בעד א' ולענין שטר בע"א ל"צ לצירוף הדיין כיון דהעד מעיד על מנה שבשטר פשיטא דהוי שטר בע"א ול"מ עדות הדיין רק להיות שטר גמור ולזה ל"מ כיון דהעדות הוא על שני ענינים מחולקים י"ל דלמא רק עדות העד הוא אמת ודוק היטב, ובאמת הוא מקצוע גדול בתורה לומר דבעדות מיוחד' ע"ד א' אמרינן דשני העדו' הם אמת ומקבלים שניהם לקיום הדבר אפי' בגיטין וקי' כדמוכח מדברי הב"י והב"ש הנ"ל ועי':

ולולי דבריהם היה אפשר לומר דהר"ן ס"ל לסברא פשוטה דאין עדות מיוחדת מועיל רק לקיים עכ"פ דברי א' דאין חוששין ששניהם משקרים וע"כ ס"ל הא דאיבעי' ליה לירושלמי נתיחדה לפני א' שחרית ולפ"א בין הערבים היינו שכ"א אומר שנתייחדו בפניו ובפני עוד אחד וע"כ לדברי כ"א היא מקודשת גמורה רק לפנינו לא בא להעיד רק א' על כ"א מהמעשים וע"כ הוכיח שפיר דעדות מיוחדת ל"מ בקי' הואיל ושייכי בד"נ ונתיישב קו' הב"י כיון דע"כ כל א' מעיד שהיה היחוד בפניו ובפני עוד א' ע"כ לדברי שניהם היא מקודשת גמורה ומאי דמוכח בפ' השולח דמהני אם צוה לעדים לחתום לכ"א זה שלא בפ"ז וא"כ קשה ג"כ כיון די"ל שרק א' חתם על הגט בציוי הבעל והשני הוא שקר שלא ציוהו הבעל כלל י"ל כיון דלאחר כתיבת הגט מוסרים הגט להבעל למסור לה והוא ודאי לא ימסור לה גט בע"א ע"כ ממילא ידעינן דציוה לשניהם לחתום רק דאפ"ה הו"ל עדות מיוחדת כיון דאין רואים זא"ז ואף לשיטת הרי"ף דס"ל דע"ח לחוד כשר אליבא דר"א דאל"כ מנא ידעי שהיה עדי מסירה ולא ס"ל כמ"ש תוס' דמסתמא נמסר כדין וכמ"ש הר"ן דחייש דלמא לא ידע הבעל דצריך ע"מ וע"כ מוכח דע"ח לחוד מהני וא"כ קשה לכאורה דלמא טעי הבעל וסבר דע"א מהני וא"כ דלמא לא היה רק ע"א מ"מ נראה פשוט דלטעות כזה ל"ח דכ"ע ידעי דע"א אינו מועיל וזיל קרי בי רב הוא לא יקום עד א' באיש כן הי' נלע"ד ליישב דברי הר"ן אך משטרי ממון קשה שפיר דלמא לא מסר לו רק שטר בע"א והוא החתים עליו בשקר עד השני אלא מוכח לכאורה ע"כ דמקבלין עדות שניהם בכעין זה ואין חוששין למשקרים וראיתי בס' נתיבות המשפט להגאון הרב דק"ק ליסא ש"י הקשה הקושיא הנ"ל על הקיום לרבי נהי דע"מ שבשטר מעידים מ"מ ל"ה רק שטר בע"א ותי' דע"כ צ"ל דמקולי קיום הוא דלע"ד לא הועיל בזה דקשה על תחילת השטר דלמא ל"ה רק שטר בע"א וע"כ לומר כמ"ש:

ולפמ"ש לעיל דלשיטת התוס' הוי עכ"פ עדות מיוחדת לרבי רק די"ל דס"ל שטר בע"א ל"מ מיושב קושית המור"מ שיף שהקשה ל"ל קאמר נ"מ בהא דרבי ספוקי לענין שובר ולפמ"ש בשובר ממילא מהני משום עדות מיוחדת אך לשיטת הרמב"ם י"ל דל"מ כיון דל"ה זכירה לרבי ול"ה עדות ברור רק על שיש כאן שובר בע"א ושובר בע"א ל"מ נגד שטר וא"כ שפיר הומ"ל נ"מ לענין שובר אמנם למש"ל ליישב קושית האו"ת גם זה מיושב די"ל דכל חילי' דשיטת הרמב"ם הוא מדאמר רב שנים החתומים כו' דהוי נרד"מ אפומי' דחד מוכרח כשיטת הרמב"ם וכיון דהוצרך להביא הא דרב ע"כ קאמר נ"מ בזה גופי', וראיתי בספר הפלאה הרחיק ג"כ הדרך הנ"ל לומר דלרבי מהני אפי' א"ז כלל מדקאמר בזו רבי לקולא משמע דבענין אחר ל"מ רבי לקולא ולפ"ז דלרבי ל"ב זוכרין הוי רבי לקולא בא"ז כלל, ומ"ש הוא ז"ל דטעמא דרבי משום מבש"כ אצ"ל וע"כ אינם נאמנים לומר שא"ז דהוי כמו כ"י יממ"א ק"ל א"כ למה צ"ל זה כ"י וזה כ"י ש"ח בכ"י לחודי' ליסגי כיון דמודה שכ' וא"נ לומר שא"ז ממילא עמש"ב הוא מעיד וגם הוא ז"ל לא עמד בשמועתו לפי מאי דמוכח בב"מ דרבי ס"ל מבש"ב אצ"ל וע"כ הניח דברי הרמב"ם בקושיא ובאמת כפי הנראה שהרמב"ם תלה פסול דא"ז הואיל וע"מ שבשטר הם מעידים משמע דלרבי ל"ב זוכרים וכמש"ל די"ל לרבי הקילו בקיום אפי' א"ז הואיל ומדאורייתא א"צ קיום גם הדקדוק הנ"ל י"ל דעקרא דמלתא ל"א לאשמועינן אלא אליבא דרבנן דהוי נרד"מ ואגב אורחין קאמר בזו רבי לקולא וע"כ ל"ק דהו"ל לומר בא"ז די"ל דהוא מילתא דפשיטא דל"מ גם לפמש"ל קמ"ל חדא דאית בה תרתי דה"ט דהוי נרד"מ הואיל ולרבנן אינם יכולים לקבל העדות רק על המנה שבשטר וע"כ ממילא א"ז ל"מ לרבנן:

עוד נלע"ד די"ל באמת להרמב"ם בא"ז כלל ל"מ לרבי. ואע"ג דלרבי זכירה ע"י השטר ל"מ ול"ה זכירה כדמוכח מירושלמי ואפ"ה מהני ע"י צירוף אחר מ"מ בא"ז כלל י"ל דל"מ וכמ"ש התומים גם בספר הפלאה רצה לפרש כן בתחילה רק שכ' שהוא דוחק ובאמת לכאורה הוא מילתא בלא טעמא דממ"נ כיון דל"ה זכירה לרבי ואפ"ה מהני א"כ ה"ה בא"ז כלל, אך לע"ד יש להטעים הענין לפמ"ש הש"ך בישוב דברי הרמב"ם דטעמא הוא בא"ז כלל פסול דהוי מפ"כ דהוו כחרשים ואף דשטר ל"ה מפ"כ מ"מ בא"ז גרע משאר שטר ותמהו האחרונים עליו חדא דלהרמב"ם כל שטר הוא מפ"כ ואפ"ה מהני וא"כ מאי הועיל בישוב דברי הרמב"ם גם למה יהיה גרע א"ז ממתו דודאי א"ז ואפ"ה מהני ועי' באו"ת סי' כ"ח ובנה"מ סי' מ"ו שנדחקו מאוד בזה. ולע"ד י"ל לפמ"ש הרמב"ם שם בס"פ דכותב עדותו בשטר וא"ז לא מהני דהוי כמו הוגד לי מפי איש נאמן דל"מ ולכאורה קשה למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם מסברא הא ביבמות פד"א קאמר הגמ' להדי' זמנין דחזא בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפ"כ ועי"ש בנ"י ונ"ל לפמ"ש הרמב"ם בזוכר ע"י השטר הוא רק קל שהקילו בד"מ דמהני וראי' מסוגי' דיבמות הנ"ל כמ"ש הכ"מ דס"ל הא דזמנין דחזא בכתבא שיזכרו ע"י השטר ואפ"ה ל"מ אבל לחוש שלא יזכרו כלל ויעידו ל"ח כלל ובזה מיושב קושי' התוס' דכותב אדם עדותו ול"ח דלמא חזא בכתבא היינו משום דממ"נ אם יזכור ע"י השטר מותר להעיד בד"מ ואם לא יזכור כלל ל"ח שיעיד וכיון שכן ע"כ לומר דל"ה חד טעמא לפסול בזוכר ע"י השטר ובא"ז כלל משום גזה"כ דמפיהם דא"כ למה לא ניחוש שלא יזכור כלל ויעיד ע"כ המציא הרמב"ם דהפסול בא"ז כלל הוא מצד הסבר' לא מצד גזה"כ ע"כ ל"ח שיטעה במה שהו' סברא חיצונה דל"ה עדות ואף אם אין כוונת הרמב"ם מחמת ההכרח הנ"ל דאפשר לומר בפשוט היכא דא"ז מסתמא לא יאמר בב"ד שיודע ובודאי יאמר מחמת הכתב ולא יקבלו עדותו משא"כ בזוכר מחמת השטר י"ל שיטעה בזה דהוי זכירה ויאמר דברים כהוויותן שיודע ויצא משפט מעוקל אך בל"ז כיון דהרמב"ם כ' שהוא מצד הסברא דהוי כמו הוגד לי מפי נאמן ומסוגי' דיבמות אין ראי' לומר דיליף לה מגזה"כ די"ל דילפותא דשם הוא רק בא"ז מעצמו וע"י הכתב נזכר י"ל בא"ז כלל פסול מצד הסברא וכמ"ש הרמב"ם וע"כ א"ש דאף להרמב"ם הכשירו מפ"כ בשטר היינו מה דפסול מגזה"כ משא"כ בא"ז כלל לא נפקא לי' להרמב"ם מגזה"כ רק מצד הסברא דהוי כמו הוגד לי פשיטא דאף בשטר ל"מ וכיון דזכינו לדין דבא"ז כלל לא נפקא להר"מ רק מצד הסברא אין עליו שום עדות י"ל דהוי אפי' קצת ריעותא מה שא"ז כלל דבשלמא אי הוי ילפי' לה מקרא לא נוכל לומר דהוי ריעותא דמנ"ל הא דלמא רק מגזה"כ פסול כמו קרוב וכדומה אבל עכשיו לשיטת הרמב"ם דלא צריך לימוד לזה י"ל דהוי אפי' ריעותא מה שאינם זוכרים וע"כ באין כ"י יממ"א דנאמנים לומר שא"ז פסול השטר משום ריעותא ול"ק ממתו דשם אין ריעותא וההכרח לזה ממאי דא"ר דהוי נרד"מ וקשה קושית התוס' דמשמע אפי' אומר להדי' דמעיד על כ"י ל"מ גם מדמקשה הגמ' דשמואל אדשמואל וקשה דלמא שם ל"ה זוכרין לגמרי וכמש"ל ולפי"ז שפיר מצינן למימר דלרבי בעי ג"כ זוכרים מתוך השטר ונהי דלרבי ל"ה זכירה ופסול משום גזה"כ מ"מ כיון דאין כאן ריעותא מהני עדותם ע"י צירוף על כ"י משא"כ בא"ז כלל דהוי ריעותא י"ל אף לרבי ל"מ ואין להקשות לפי"ז הו"ל להרמב"ם לפ' הטעם דפסול בא"ז כלל משום הריעותא כיון דע"כ עדיין צריכנן לבוא לטעם זה י"ל ודאי אלו הי' בגדר עדות עכשיו ודאי דאין סברא לפסלו משום הריעותא רק מחמת שאינו עכשיו בגדר עדות שפיר יש לפסלו משום הריעותא ומכש"כ דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם דכל השטרות מועילים רק מד"ס וע"כ הם אמרו שלא יועילו בזה מחמת הריעותא כן נ"ל בעזה"י נכון מאוד ביישוב דברי הרמב"ם ועי' היטב בכל זה, אך לפי"ז דבא"ז כלל אף לרבי ל"מ משום הריעותא חוזר וניער קושי' הקצ"ח מתוספתא דגיטין הנ"ל אך כבר כתבתי דאין קושי' מתוספתא שאינו מובא בגמ' דידן גם אפ"ל דלשון אין יודעין אותו משמע שחתמו רק להתלמד ואפשר דהוי כמו אמנה שאין רשאים לעשות כן ויותר י"ל דאין מכירין מי הוא המגרש שאין מכירין אותו עכשיו מי הוא אבל יודעים שחתמו על הגט וזה אינו בגדר ריעותא, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה הקצה"ח בח"מ סי' מ"ו סעי' י' מסוגי' שיירות מצויות מתי' דר"י דקאמרי עדים מעולם ל"ח עי"ש בקצה"ח ולפי מה שכתבתי י"ל ג"כ דזה אינו בגדר ריעותא מה שאינם מכירים אותו רק:

הואיל ויודעים שחתמו על הגט שפיר הוי עדות ודוק בכל מה שכתבתי כי נכונים הדברים מאוד בעזה"י:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה