חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יח:
מתני' העדים שאמרו כו' הרי אלו נאמנים כו', יש לדקדק הרי עיקרא מאי דתני הכא הוא אגב גררא דמודה ר"י דאמרי' הפה שאסר כו' וכמו מתני' דלקמן אשה שאמרה אשת איש הייתי כו' א"כ למה לא קתני במתני' הפה שאסר כו' כמו דקתני במתני' דלעיל ולקמן כיון דע"כ טעמא הוא משום הפה שאסר וכמו"ש רש"י והר"ן:
גם יש להסתפק איך הדין בעד אומר אנוס הייתי ועד אומר לא הייתי אנוס, והנה בתנאי נסתפקו הגמ' בעד אומר תנאי כו' ובאנוסים היינו לא נתבאר בגמ' וליכא למיפשט אונס מתנאי לא מבעי' לשיטת הסוברים בעד אומר תנאי נאמן אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר דתנאי לא הוי רק פי' הדברים ודאי דאין ללמוד אונס מתנאי אלא אף לשיטת הסוברים דעד אומר תנאי מיירי באין כ"י יוצא ממ"א ומטעם מיגו נאמן, ולפ"ז נראה לכאו' דה"ה באומר אנוס הייתי דנאמן במיגו בכ"ז נלענ"ד דיש להסתפק בזה כאשר אבאר.
עוד יש להסתפק בפי' אנוסים היינו איך הוא אמירתם אנוסים היינו אם צריכין להעיד כ"א על חבירו שכ"א אומר שהוא וחבירו הי' היו אנוסים או סגי שכל א' יעיד על עצמו שהוא היה אנוס וסגי בזה:
ולכאורה היה נראה לפמ"ש המור"ם שיף לרמב"ח בלישנא קמא נהי דחוזרים ומגידים ליהוי תרי ותרי כמו בעדים אחרים, ותי' דלרמב"ח כיון דחוזרים ומגידים ל"א כלל אנן סהדי וכאלו לא הגידו כלל עדיין, וראיה לזה מתוס' שלא תי' על קושיתם לרמב"ח ליהמני' במיגו דאנוסים מ"נ דהוי מיגו במקום א"ס והנה סברת המורמ"ש נראה דהוא בר בקתא חדא עם שיטת המפורשים דמודעא היו דברינו נאמנים אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר ופי' דהכא נמי כיון דמודעא ניתן לכתוב ע"כ יש ביד העדים לכתוב המודעא מזמן השטר וכאלו לא הגידו עדיין כיון דיש בידם לבטל עדותן ואפשר דע"כ לא פליג ר"נ רק דאליבא דאמת כיון דבע"פ אינם נאמנים רק דצריכין לכתוב המודעא אבל לרמב"ח דס"ל חו"מ ע"כ כ"ע מודו דלפ"ז הוי כאלו לא הגידו כלל:
אמנם לפענ"ד קשה לפ"ז היכא דאומרי' אנוסים היינו מ"מ דהיינו שהיו רוצים ליקח ממונם, וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות למה לא יהי' נאמנים לרמב"ח משום דאינו מע"ר כיון דאמרי' היכא דיכולים לבטל עדותן הוי כאלו לא הגידו כלל א"כ למה יהיה זה מעשה רשע במה שחתמו מחמת אונס ממון נימא אדרבא דאין כאן רשעות כלל כיון דלא הגידו עדיין ובידם להודיע לב"ד שחתמו מחמת אונס ואין כאן עדות בשלמא אי אמרי' אף דחו"מ אפי' הכי עדות הראשון הוי ג"כ בגדר עדות א"כ מע"ר כיון שאומר שחתם מיראת הפסד ממון אבל א"נ כיון דחו"מ לא הוי הגדה ראשונה כלל וא"כ אינו בכלל עדות א"כ יהיו נאמנים, ואין לומר אם לא באו לב"ד היו באים לידי הפסד ממון זה לא ניתן להאמר כלל כיון דאין כאן עדות ולא כוונו להזיק רק להציל ממונם, ומכש"כ לשיטת הסוברים דמראה על ממון מחמת יראת הפסד ממונו פטור מלשלם וע"כ הכא ה"ט משום איסור לא תענה וכ"מ בס' הפלאה ואם כן הכא כיון דיכולים להיות חוזרים ומגידים אין כאן עדות פשיטא דאין כאן רשעות אף לאינך פוסקים מ"מ כיון דבידם לבוא לב"ד אין כאן אפילו גרם הפסד ואם כן למה לא יהיו נאמנים:
ועפי"ז היה נראה לי ליישב מאי דתמיה לי טובא בל' הרמב"ם שלכאורה נראה ששינה משנתו מלשון הגמ' שכ' אנוסים היינו נאמנים ולא ביאר שצ"ל דוקא מחמת נפשות, וסיום דברי הרמב"ם תמוהים יותר שכ' אבל אמרו פסולים היינו בעבירה או שוחד לקחנו א"נ וקשה למה לא כ' רבותא טפי דאפי' אמרו העדים מיראת הפסד ממון כמו דמשמע פשטא דלישנא אנוסים היינו מחמת ממון אבל שוחד לקחנו אינו בגדר אונס ולרמב"ם צריכים לדחוק דיצרו הוא דאנסו ותמוה למה לא פי' כפשוטו והיותר תמוה שבפירוש המשניות ביאר להדיא אנוסים מחמת ממון היינו שהיו יריאים שילקח ממונם וכש"כ אם אומרים שוחד לקחנו וכיון דשוחד לקחנו הוא כש"כ מאנוסים סתמא א"כ למה השמיט בחבורו הדין שאינו פשוט וכ' הדין הפשוטי וחידוש שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ז"ל ורבינו הגדול בש"ע שינה באמת לשון הרמב"ם וכ' להדיא בבא דנאמנים אם אומרים מ"נ וכתב גם כן אם אמרו אנוסים מ"מ א"נ אבל על הרמב"ם קשה להבין דברותיו הקדושים.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדברי הרמב"ם מדוקדקים מאוד דהנה להקושי' שכתבתי לעיל לשיטת המהרמ"ש והיא שיטת הרמב"ם במודעא דס"ל אפי' כ"י יוצ' ממק"א נאמנים א"כ למה לא יהיו נאמנים לרמב"ח אנוסים מ"מ כיון דבידם לחזור עדיין לא הגידו, ע"ז י"ל כיון דרבא ס"ל כר"נ דבמודעא א"נ כמ"ש רבא לר"נ מודעא ואמנה ה"ט וא"כ בע"כ ס"ל דאפי' היכא דיכול לבטל עדותו אפ"ה מה שהגיד כבר הוא בגדר עדות וע"כ הוי חו"מ כשאומר בע"פ עדות על המודעא ע"כ לא הי' יכול להקשות לרמב"ח כמו שהקשיתי דלדידי' הוי חו"מ ומה שהגידו כבר הוי בגדר עדות וע"כ לדידן היכא שאומרים בע"פ אינם נאמנים כלל לרמב"ח נהי דס"ל בשטר חו"מ מ"מ אף הגדה ראשונה הוא בגדר עדות וע"כ אם אומרים אנוסי' מ"מ משוי נפשייהו רשעים כיון דיש שם עדות על ההגדה ראשונה וע"כ א"נ, ולפי"ז י"ל לפמ"ש הר"ן בריש מס' ר"ה שהקשו על שטרי המוקדמין הא העדים פסולים ותי' כיון דקי"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואעפ"י דקי"ל כר"א וצריך דוקא שטר אקנייתא ואז אין כאן מוקדם מ"מ מאן דלא גמר כר"א לאו רשע הוא [ואף דבזמן המשנה לא הי' פלוגתא דאביי ור"א אפ"ה מצינן למימר דטעי וכן צ"ל לאביי דלדידי' בע"כ דמיירי באופן דהוי מוקדם לכ"ע ואפ"ה מצינן למימר דטעי]:
ולפי"ז אף אנו נאמר למה לא יהיו נאמנים אנוסים מ"מ משום דאין אדם מע"ר הא יכולים לומר דטעי בהא שלא היו יודעים דעדים החתומים עה"ש כמי שנחקרו עדותן בב"ד וכיון שיכולים להיות חו"מ לפי טעותם עדיין לא הגידו כלל [ועי' ברמב"ם שכ' אם ראו אותו קושר ומתיר בשבת אינו נפסל בכך שדבר זה א"י לרוב עם], והא דר"ל ודאי אינו סברא חיצונה כ"כ והא ראי' דרבא לא פריך מס' חיצונה רק דאמר ר"ל וא"כ קשה דלמא לא ידעי הא דר"ל, אך רבא לשיטתו א"ש דלדידי' הוי ס' חיצונה אף דיכול לבטל עדותו אפ"ה הוי בגדר הגדה דמש"ה א"נ לומר מודעא הי' דברינו א"כ לדידי' שפיר משימים עצמם רשעים דנהי דטעי והוי ס"ל דחו"מ מ"מ ככר עברו בהגדה ראשונ' על לא תענה ולומ' לרבא דטעי בדמר בר"א והוי ס"כ דהיכא דחו"מ אין על הגדתם שם עדות זה אין סברא כלל לרבא לומ' דטעו והמציאו סברא מחודשת לומר כיון שיכולים לבטל עדותם אין שם עדות עליהם משא"כ בדר"ל שפי' מצינן למימר דלא ידעו הא דר"ל ע"כ קאמר רבא שפיר דבאנוסי' מ"מ א"נ דאפי' לא ידעי הא דר"ל אפ"ה משוי נפשייהו רשעי' משא"כ לדידן דקי"ל כמר בר"א דמודעא הי' דברינו נאמנים אפי' בכ"י יוצא ממק"א במ"ש הרמב"ם וכיון דזה סברא אמיתית דהיכא דיכולים לבטל עדותן אין שם עדות על הגדה ראשונה רק דבאמת א"י לבטל עדותן משום דעדים החתומים עה"ש כו' אעפ"כ י"ל דהעדים לא ידעו הא דר"ל והוי ס"ל דבשטר חו"מ וכיון דיכולים לבטל עדותם אין כאן עדות ול"ה רשעים ע"כ כ' הרמב"ם דדוקא באומרי' שוחד לקחנו דאז ודאי משוי נפשייהו רשעים בלקיחת שוחד אבל באנוסים מ"מ סתם דהיינו שהיו יריאים מן הפסד ממון י"ל דל"מ נפשייהו רשעים די"ל דטעי בדר"ל וע"כ כ' הרמב"ם סתם אנוסים היינו נאמנים וי"ל אפי' אנוסים מ"מ והי' אפשר לומר דע"כ הא דר"ל הוא דבר הגלוי וידוע לכל דאל"כ איך אפשר לדון על השטר הא כל עדים יכולי' לומר סברנו שיוכל לחזור ולהגיד וע"כ אין עדותם כלום ונראה דזה פשוט דבלא אונס א"ס דלא חתמו שקר אבל באמרם אנוסי' ויש להם מיגו שפיר מצינן למימר דל"ש בזה א"א מע"ר] והנה בסוף לשון הרמב"ם בדין הנ"ל כ' וכן אם אומרים אמנה הי' דברינו א"נ שהמעיד על אמנה כמעיד עדות שקר נראה דשינה לשון הגמ' אעולה לא חתמי משום דקשי' לי' דלמא לא ידעי הא לזה פי' הרמב"ם הך אעולה ל"ח דהוא בעיניהם כאלו העידו עדות שקר ועי' כך נראה ליישב לשון הרמב"ם שיהי' נכון ומזוקק כדרכו תמיד בלשונו הצח לולי שרבותינו לא פירשו כן וקשה להמצא דין וצריך עיון וביקור בספרי מפרשי הרמב"ם זצ"ל והנה למה שהוכחתי דלרמב"ח אף דיכולי' לחזור ולהגיד אפ"ה הוי על הגדתם שם עדות א"כ הדרי קושית המהרמ"ש לדוכתי' נימא דהוי תרי ותרי ולמה יהיו נאמנים לגמרי:
ונ"ל דהא דאמרי' בתרי ותרי מהני תפיסה לאו דבר ברור הוא רק דהתוס' והרא"ש הוכיחו כן מתי' ר"נ דמשני אוקי תרי להדי תרי ולענין מה א"נ ע"כ צ"ל דתפיסה מהני וכמו שפי' רש"י ועי' בב"י סי' מ"ו שהביא בשם תשו' להרשב"א דהא דתפיסה מהני הוא משום תרו"ת הוי סד"א אבל אי הוי סד"ר ומדאורייתא מוקמי' אחזקה באמת ל"מ תפיסה עיש"ה בתשו' הרשב"א, ולפי"ז ל"ק לרמב"ח בלישנא קמא די"ל דהוי ס"ל בתרו"ת ל"מ תפיסה וע"כ קאמר שפיר דנאמנים כיון דהשטר בטל לגמרי כיון דאפי' תפס ל"מ ואין לומר לפי"ז תיקשי על הברייתא לפי הו"א זו קושית הגמ' ומגבינן בי', הנה מלבד דאין זה קושי' כ"כ די"ל דאלימא לרבא לאקשויי מדר"ל דמוכח דלא מהימני כלל כיון דאינם חו"מ:
אמנם יש עוד ליישב לפימ"ש התוס' לקמן כיון דר"נ ס"ל זו באה בפ"ע ומעידה למה לא מגבי' בי' נימא זו באה בפ"ע ותי' דשם אינם באים להוציאם מחזקה משא"כ כאן בפסולי' ובאנוסי' מ"נ ל"ש לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל עי"ש והנה לרמב"ח דס"ל לפי הו"א זו דאפי' אי אמרי' בשטר חו"מ אפ"ה א"נ לומר קטנים היינו משום חזקה י"ל ה"ה עדים אחרים א"נ דמ"ש בין עדים אחרים לאותן עדים כיון דחו"מ ואפ"ה א"נ וכיון דלרמב"ח אנוסים דמתני' היינו מחמת זמון א"כ ה"ה אנוסים דברייתא י"ל דמיירי מחמת ממון ול"ש תי' התוס' כיון דלפי דבריהם היו רשעים שפיר מצינן לאוקמי אחזקה ומצינן למימר דהא דקתני בברייתא א"נ היינו משום דזו באה בפ"ע ומעידה כקושית התוס' וע"כ א"ש הברייתא דא"נ ומגבי' בי' כיון דאנוסי' היינו מיירי מחמת ממון אוקמי' אחזקה כקושי' התוס' וקטנים ופס"ע י"ל ג"כ לרמב"ח דעדים אחרים א"נ משום חזקה דאין העדים חותמי' כו' וכמ"ש תוס' דמש"ה העדים עצמם א"נ אפי' אי אמרינן בשטר חו"מ משא"כ במתני' קאמר רמב"ח שפיר דאם אומרים אנוסי' מ"נ כיון דבשטר חו"מ נאמנים ומפסל השטר דכאן ל"ל כיון דהוי תרו"ת נימא זו באה בפ"ע חדא דהא אומרי' אנוסי' מ"נ וליכא חזקה כמ"ש תוס' ותו דבשלמא בעדים אחרים י"ל שא"י אם ההלוואה הוא אמת או שקר רק שיודעים שהעדים היו אנוסים משא"כ כשהעדים עצמם אומרים אנוסים היינו מ"נ פשיטא שכוונתם שיודעים שלא הי' הלוואה דאי יודעים מההלוואה מה"ת יופסל השטר כיון שהענין הוא אמת והם חתמו א"ו שלא הי' הלוואה והענין הוא שקר ע"כ הוי שפיר תרו"ת לענין גוף ההלוואה ע"כ קרעינן להשטר דלפי"ז מצינן למימר דתפיסה ל"מ כיון דמברייתא לא מוכח ומכש"כ לרבא דס"ל ביבמות דתרו"ת הוי סד"ר פשיטא די"ל דל"מ תפיסה ועי' בתשו' הרשב"א הנ"ל שם מבוא' להדי' כן ועי' באס"ז בשם הר"י מיגאש דס"ל דתפיסה ל"מ ור"נ משבש הברייתא עי"ש ולפי"ז ל"ק כלל על רמב"ח ודוק:
וראיה למ"ש דלכאורה יש להקשות כיון דרישא דברייתא מיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואפי' ם אומרים אנוסים היינו מ"מ נאמנים וא"כ מסתמא דומיא דהכי הא דתני בסיפא מיירי ג"כ אפי' מ"מ ובזה קשה קושי' תוס' נימא זו באה בפ"ע ומעידה ותי' תוס' לא שייך וצ"ל דבזה באמת אינם נאמנים לגמרי וא"כ קשה דלשון א"נ יסבול שני משמעות והוא דחוק קצת, אמנם לפמ"ש י"ל דלר"נ מודעא הי' דברינו א"נ אף דניתן לכתוב ול"ל האי סברא כיון שיכולים לחזור מעדותם ע"י כתיבת שטר מודעא הוי כאלו לא העידו ומש"ה ס"ל לרבא דאנוסים היינו מחמת אונס שרצה לקחת ממונם א"נ ואף דאיכא למימר דלא ידע הא דר"ל מ"מ כבר העידו עדות שקר ועברו על ל"ת בשביל ממון וכתבתי לעיל דלכאורה אף לרבא קשה דלמא טעי בדמר בר"א וכת' לעיל דלרבא אין זה סברא כלל ובאמת עדיין לא הונח לי הא כל כמה דמצינו לתרץ העדים מתרצים העדים ודבורם שלא יהיו מוכחשים וא"כ ה"נ הו"ל למימר דטעי בדמר בר"א:
אך נראה די"ל כך דודאי היכא שיש על הדברים גדר עדות אך שיש ריעותא בעדותם שנראים כמוכחשים שפיר אמרינן לקיים עדותם אפי' במשמעות רחוק כדי שלא יהיו מוכחשים, וכן הא דכ' הרמב"ם אם ראה א' קושר ומתיר בשבת אינו נפסל עד שיודיעו שזה אסור אבל בלא"ה לא פסלינן ליה, משא"כ היכא דהעדים עצמם אומרים אנוסים מ"מ וכיון דאדם קרוב אצל עצמו אינם בגדר עדות ובאמ' אינו נפסל דמסלקינן עדותו לגמרי ובזה אין אנו צריכים לדחוק ולומר דטעו כדי לקיים עדותם כיון די"ל דאינם עדות כלל מטעם אדם קרוב א"ע מנ"ל לדחוקי ולומר דטעי במאי דאין סבר' כלל לרבא כדי לקיי' עדות' אדרב' י"ל דאינם עדי' כלל לענין זה משא"כ אם עדים אחרי' אומרים אנוסים מ"מ דנפסלי' מחמת כך כיון דודאי הוי עדות ע"כ כדי שלא להוציא שום ישראל מחזקת כשרות ראוי לחזור אחר כל הצטדקאות וי"ל שפיר אולי טעו והוי סברי כיון שיכולים להיות חוזרים ומגידים דלא ידעי הא דר"ל והוי ס"ל דאין כאן עדות כלל כמו מר בר"א, ולפ"ז א"ש סיפא דברייתא אף באנוסים מ"מ וא"ל דעדיין לא הוי דומי' דרישא דמיירי אפי' אמרו אנוסים מ"מ דהיינו שלקחו שוחד די"ל דזה ודאי דחוק לפרש אנוסים שלקחו שוחד דאין זה בגדר אונס וצ"ל דהא דהכניס הרמב"ם שוחד לקחנו בגדר אונס היינו דיצרו אנסו וזה שייך לומר אם העדים עצמם אומרים כן יש התנצלות קצת דל"ה רשעים להכעיס רק דיצרו אנסו משא"כ אם עדים אחרים מעדים עליהם שלקחו שוחד אין להכניס זה בגדר אונס דמנא ידעו דיצרם אנסם וזה פשוט, אך לפי חילוק זה שכתבתי לעיל י"ל דאף לדידן דקיי"ל כמר בר"א דהיכא דיכולין לחזור ולהגיד כגון במודעא אין כאן שם הגדה על השטר אפי' הכי היכא דעדים עצמם אומרים מ"מ לא אמרי' דטעו ולא ידעו הא דר"ל דאדם קרוב אצל עצמו ומסלקינן עדותם לגמרי:
אמנם נראה לדקדק בלשון הרמב"ם דהוסיף על לשון המשנה באין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לומר אנוסים היינו קטנים פסולי עדות מוטעים היינו ואין דרכו של הרמב"ם להוסיף על לשון הגמר' [ואפ"ל דנקט אגב בבא קמייתא עיי"ש] וי"ל ע"פ מה שכ' תוס' ביבמות דף קיו להקשות לרבא דחייש לגמלי פרחא והקשו ממס' מכות דאמר התם דל"ח לגמלי פרח' ותירץ בשם הר"ר מנחם דהתם ה"ט דהו"ל למטען הכי ועי' בחי' ריטב"א למס' מכות דדחה תי' זה די"ל מחמת ביעתותא לא טעני הכי וכיון דכתיב והצילו העדה הוי להו לטעון עבורם מאי דאפשר ולפ"ז י"ל דמשום הכי מחמת ממון פסולים, ול"ל דלמא לא ידעי הא דר"ל דודאי א"א להו דא"נ משום דמשוו נפשייהו רשעים, וא"ל דלמא לא ידעי הא דר"ל דהו"ל למטען הכי וכאן ל"ש סברת הריטב"א ואם טוענים כן י"ל באמת דנאמנים דודאי לאו כ"ע דינא גמירי שצריך להפסיד כל אשר לו שלא יחתום בדבר הפסד ממון חבירו ועי' בספר הפלאה שגמגם לשיטת הסוברים דאם אונסים לקחת ממונו כדי להראות ע"ח פטור ואף דנ"ל פשוט דהכא שאני דלאו משום הפסד מ"ח אתינן עלי' דא"כ הוי מציל מ"ח בממונו וע"ז י"ל דפטור היכא דלא הציל ממון חבירו רק משום לא תענה אתינן עלה דמחויב להפסיד כל אשר לו שלא יעיד עדות שקר וכן העלה בספר הפלאה שם מיהו אם כי זהו ברור אעפ"כ אין זה דבר פשוט שידעו דין זה כקטן כגדול ואם אומרים העדים שטעו בזה הואיל ואין כ"י יוצא ממ"א י"ל דכ"ע מודים שנאמנים היכא שאומרים אנוסים מ"מ שהיו רוצים ליקח ממונם, ואתי' לשון הרמב"ם על נכון שכ' אנוסים היינו סתם והוסיף מוטעים היינו דמשום זה אף אנוסים מ"מ יש להם להתנצל שטעו בזה ואם אינם אומרים כן אינם נאמנים, ולפ"ז אין אנו צריכים לומר דחזר הרמב"ם ממ"ש בפי' המשניות דשם מיירי היכא שאינם טוענים מוטעים היינו ע"כ נקט אנוסים מחמת הפסד ממון גם כן ודוק, ובזה י"ל מאי דסיים רבא בלישנא דבתרא מ"ט אאמע"ר לכאורה הוא שפת יתר דהא אף בל"ק מש"ה א"נ אנוסים מ"מ משום דא"א מע"ר ולפמ"ש י"ל דסיים הכי לאורויי שהב"ד צריך לומר להם דמש"ה א"נ משום דאא"מ עצמו רשע דאולי יאמרו שלא ידעו שאסור לעשות כן וטעו בהכי דאז נאמנים כיון דאין כ"י יממ"א משא"כ בלישנא קמא דמיירי בכ"י יוצא ממ"א ל"מ להו דטעי ודוק ולדינא צריך עיון לפע"ד מאחר שלא הוזכר מזה בפוסקים ומידי ספיקא דדינא לא יצא היכא שהעדים טוענים שלא היו יודעים שאסור לעשות כן ודוק היטב:
נחזור לדברי מוהרמ"ש הנ"ל דלפ"ש ק' כיון דהוי כאלו לא העידו כלל דמש"ה ל"ה תרו"ת א"כ אף באנוסים מ"מ לא משוי נפשייהו רשעים וכבר כתבתי לעיל ליישב עיקר קושייתו די"ל לרמב"ח דתפיסה ל"מ וליישב ראיתו מתוס' כתבתי במק"א דצריך דוקא עדים לזה שאומרים אנוסים וע"כ צריכים דוקא להעיד כ"א ע"ח שהיה אנוס עיי"ל, וליישב דלא קתני במתני' הפה שאסר דלאו משום הפה שאסר לחוד נאמנים רק משום דהוי תורת עדים עליהם במאי שאמרו אנוסים היינו וע"כ לא קתני הפה שאסר לארויי דל"ד לאינך, ולפ"ז אם אחד אומר אנוס הייתי י"ל דא"נ ול"ד לא' אומר תנאי דנאמן באין כ"י יוצא ממקום אחר לא מבעי' לשיטת הר"ן ודאי ל"ד אונס לתנאי כיון דבתנאי נאמן אף בכ"י יוצא ממקום אחר אלא אף לשיטת הרמב"ן ודעימי' נראה דל"ד אונס לתנאי דנלע"ד פשוט ליישב קושי' הר"ן במ"ש כיון דא"נ לומר תנאי בכ"י יוצא ממקום אחר והוי כאלו העידו בפירוש ל"ה תנאי וא"כ משוי נפשייהו רשעים במ"ש תנאי עיי"ש:
ולע"ד נראה דל"ל א"ס דלה"ת דודאי י"ל שהי' תנאי בע"פ ביניהם והיו מרוצים שלא לכתוב התנאי בהשטר רק כיון דגזה"כ הוא כיון שהגיד כו' אין עליו שם עדות במה שאומר דבר המגרע עדות הראשון וע"כ לא מהימן מה שאומר תנאי דאין עליו שם עדות כלל ע"ז, אף דל"ל א"ס דלא הי' תנאי וע"כ באין כ"י יוצא ממ"א נאמנים במגו ואפי' ע"א אומר תנאי נאמן דע"ז א"ל דהוי מיגו במא"ס דדוקא שלא לבטל השטר לגמרי אמרי' א"ס שכל שטר נכתב בהכשר משא"כ לענין תנאי מנא ידעינן, והא דדיינינן מן הסתם דל"ה תנאי היינו דהוי סברא גדולה כיון דלא נזכר התנאי בהשטר מסתמא לא הי' תנאי וכמו דמחייבי' לפרוע והלוה א"נ לומר פרוע ול"א דהוי תרו"ת משום דא"ס דל"ה פרוע משום שטרך בידי מ"ב א"ו דזה ל"ה בגדר א"ס וכן תנאי וע"כ נראה פשוט דעדים אחרים ודאי נאמנים לומ' תנאי דל"ש בהו לומר אינו חו"מ משא"כ עידי השטר עצמם שבאים לגרע עדותן וכיון דגזה"כ הוא כיון שהגיד כו' אין יכולין לגרע עדותן שוב ראיתי בס' קצה"ח כתב כן בשם הגי"ת והוא ז"ל השיג עליו מתשו' הרשב"א עי"ש אמנם המעיי' בתשו' הרשב"א יראה להדי' דמיירי היכא דעידי השטר לפנינו ואומרים של"ה תנאי דאז ודאי הוי תרו"ת משא"כ באם אינם לפנינו דאז נראה פשוט דעדים אחרים נאמנים ול"א בזה א"ס וע"כ באין כ"י יוצא ממ"א אפי' ע"א נאמן משא"כ באנוסים היינו דהוי לגרוע השטר אמרי' א"ס א"כ י"ל שפיר דאין ע"א נאמן וצריכים כ"א להעיד ע"ח ודוק, ובזה י"ל קושית תוס' שהקשו נימא פ"ד די"ל כיון דצריך להעיד ע"ח ג"כ שהי' אנוס א"כ נהי ע"ע פ"ד משום דא"א מע"ר אבל ע"ח מה"ת ליפלג דבורי' וא"כ כ"א מעיד ע"ע שהי' אנוס מ"נ ועד השני מעיד שהי' מ"מ והוי הכחשה בעיקר העדות, גם י"ל דאין מקבלין עדותו על חבירו כלל כיון דבזה מוציאו מחזקת כשרות וע"כ ל"ש פ"ד ודוק היטב בכל זה:
תוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים הא הוי מב"ע והקשו המפורשים דעל גופי' דברייתא דשם הו"ל לאקשויי למה ברישא נאמנים, והי' נ"ל בפשוט דשם י"ל דמהני מגו במקום א"ס כיון דאינהו הוי ג"כ תרי דאמרי אנוסים כו' אבל כאן דהוי העדים עצמם החתומים על השטר וכיון שהגיד שוב אחו"מ ול"ה בגדר עדות כלל וא"נ רק משום מיגו הקשו תוס' שפיר כך עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה אמנם ראיתי בס' הפלאה שסתר דרך זה וכ' דמוכח מדברי תוס' דאף בתרו"ת ל"א מגו במא"ס מדתי' תוס' דמש"ה ל"מ במגו דפרוע משום דהוי במקום א"ס ועוד דאין חו"מ א"כ מוכח בתי' הראשון דאף דחו"מ ל"מ במגו, עיי"ש, ואני אומר דמשום הא לא ארי' חדא דאיך יעלה עה"ד דחו"מ דע"ז סובב כל הסוגי' דאין חו"מ ולרמב"ח ודאי לא אזלי תוס' דא"כ לא תירצו בתי' השני, רק נ"ל דהפי' הוא כך בתוס' בתי' הראשון תירצו דהוי מגו במקום א"ס והיינו כיון דחו"מ ואין על הגדתם שם עדות מש"ה הוי שפיר מגו במקום א"ס ובתי' השני תירצו בקיצור כיון דהוי חו"מ ואין על הגדתם שם עדות י"ל דלא מהימני במגו דרק הבע"ד נאמן במגו וכשיטת הרא"ה שהביא הש"מ וכ"כ הפ"י בסוף הסוגי' בשם הר"ן ולעולם בתי' הראשון ס"ל ג"כ דל"ה מגו משום דאין חו"מ והוי במקום א"ס ולא תי' בקצור דאין חו"מ כדי לארויי ולתרץ אף אם נאמ' דעדים נאמנים במגו, אבל היכא דיש על הגדתם שם עדות ויש להם מגו ג"כ שפיר י"ל דנאמנים ואדרבה נראה להוכיח כן חדא מדלא תי' תוס' בסוף הסוגי' על מה שהקשו דליהמני לבתראי במגו דא"ב אמרי דעדיין פסולים ולמה לא תי' דהוי מגו במ"ע וכמו שתי' תוס' באמת בב"ק א"ו דתוס' ס"ל כאן דתרו"ת נאמנים הכת שיש להם מיגו, ועוד נ"ל להוכיח כן מדהקשו תוס' על רמב"ח בל"ק דליהמנא במגו דאנוסים מ"נ ולא תי' דהוי מגו במקום א"ס א"ו דלרב"ח כיון דס"ל דחו"מ הוי אינהו עכשיו ג"כ תרי ושפיר נאמנים וראיתי במהרמ"ש שעמד ע"ז בשני המקומות בתוס' למה לא תי' דהוי מגו במא"ס ותי' כאן דלרמב"ח ל"א א"ס מדנאמנים באנוסים מ"נ ולקמן תי' בשיטתו דכאן כיון דלרמב"ח צריכים תוס' בע"כ לתרץ דמיגו בשנים ל"א מש"ה תי' לקמן ג"כ עי"ש, אך לכאורה דוחק לומר כן דלרמב"ח ל"א א"ס דמ"ש המרמ"ש להוכיח כן בתחלת הסוגי' מברייתא וכ' לרמב"ח כיון דחו"מ הוי כמו ברישא ולבסוף כ' ועי', ובאמת ראייתו אינו מובן לכאורה דהא בע"כ ברישא טעמא אחרינא איכא דל"מ קיום וכמ"ש תוס' דהא בקטנים היינו נאמנים ברישא ואפ"ה בהו"א זו א"נ בסיפא בקטנים אף דחו"מ:
ולכאורה הי' נראה להסביר דבריו דמש"ה ל"א לרמב"ח א"ס בל"ק עפ"מ שפי' הגאון פ"י דא"ס היינו דאלו הי' העדים כאן ודאי הי' אומרים דל"ה אנוסים אבל לא דא"ס דבאמת הי' כך דל"ה אנוסים עי"ש וצריך להבין לדבריו מאי מקשו תוס' דהוי מיגו במא"ס כיון דהעדים כאן ואומרים אדרבא שהיו באמת אנוסים איך שייך לומר א"ס אלו היו כאן היו אומרים של"ה אנוסים, ובע"כ צ"ל כך כיון דאין עליהם שם עדות במה שאומרים אנוסים כיון דהוו חו"מ ע"כ אמרינן שפיר אלו הי' בגדר עדות ודאי היו אומרים האמת של"ה אנוסים כך צ"ל לפי' הפ"י וא"כ שפיר י"ל דברי המרמ"ש דלרמב"ח כיון דס"ל דחוזרים ומגידים ואפ"ה אומרים אנוסים היינו שוב ל"ש לומר אנן סהדי אלו היו כאן היו אומרים שלא היו אנוסים וא"ש:
אך עדיין קשה דהתוס' הקשו ג"כ על אנוסים מחמת ממון וע"ז שייך שפיר א"ס כיון דא"א מע"ר, אמנם פי' הגאון הנ"ל צל"ע דלפמ"ש הרא"ש דאף באומרים העדים האחרונים דעדיין הראשונים פסולים בגזלנותא וכדומה אפ"ה הוי תרי ותרי דא"ס על כל שטר שנכתב בכשרות ודאי דא"א לומר כפי' הפ"י א"ס דהעדים היו אומרים שאינם גזלנים דמה יתן ומה יוסיף הגדתם כיון דעל גופן של עדים מעידים שהם פסולים אלא בע"כ דא"ס דהשטר הוא כשר וזה ברור ואף לשיטת התוס' דלית להו סברת הרא"ש מ"מ לא מן השם הזה הם חולקים רק משום דמעידים על גופן של עדים כמ"ש הפוסקים, ואף גם זאת נ"ל להוכיח דהתוס' סברי דהך א"ס הוא בפשוט דהשטר כשר ולא דהעדים היו אומרים כן ממאי שהקשו תוס' בד"ה לא מגבינן בי' וא"ת והא ר"נ סובר כו' ותי' דל"ש כאן חזקה דאמרי' אנוסים מ"נ עי"ש ולפי"ז נראה לכאורה היכא דעידי השטר לפנינו ואומרים שלא היו אנוסים וקטנים ועדים אחרים אומרים הייתם אנוסים הו"ל למימר דמגבינן בהשטר כיון דבע"כ מוציאים אותם מחזקתם כיון שהם לפנינו ואומרים שלא היו אנוסים ועל גוף ההלוואה אינם יודעים העדים אחרים ול"ד להכחשה דעלמא עד"מ שהעדים ראשונים אומרים ראינו שלוה ראובן משמעון ועדים אחרים אומרים ראינו באותו שעה שלא לוה כלום דאין עיקר עדותם שהעדים משקרים רק שאומרים שיודעים שראובן לא לוה וא"כ כמו שיש עדים שלוה יש ג"כ עדים שלא לוה, אבל בכאן עיקר עדותם על העדים עצמם שהיו אנוסים ושמשקרים במה שאומרים שלא היו אנוסים והוי כאלו באו לפסול אותם מחמת שהוכחשו בעדות אחרת עמם ואמרי' זו באה בפ"ע ומעידה ולפי סברא זו אם נימא כסברת הפ"י לא שייך תי' תוס' דאין להם חזקה כיון שאומרים אנוסים מ"נ דהא אנו אומרים אלו היו כאן היו אומרים שלא היו אנוסים והי' להם חוקה א"ו כפי' הרא"ש הנ"ל דעיקר א"ס הוא דהשטר הוא כשר ולא דהעדים היו אומרים כן ותי' תוס' שפיר ועם זה י"ל קושית הפ"י שהקשה למה לא הקשו תוס' ארישא דמתני' מגופי' דברייתא דקתני בכ"י יממ"א א"נ ובע"כ דא"ס והקושיא יותר חזקש א"נ דא"נ לגמרי ולפמ"ש ניחא דמגופי' דברייתא לא הו"מ להקשות דהוי מצינן למימר א"ס דהעדים היו אומרים כן אם היו לפנינו ובמתני' ל"ש א"ס דהא העדי' לפנינו ואומרים שהם אנוסים להכי מקשה מדאמרינן לקמן תרי ותרי נינהו וקשה קושית תוס' למה לא מגבינן בי' ובע"כ צ"ל כתירוצם ומוכח מזה דא"ס הוא בפשוט דהשטר כשר והקשו תוס' שפיר דבמתני' שייך ג"כ א"ס דהשטר כשר והוי מיגו במקום א"ס ודוק:
ולפ"ז הדרי קושית המורמ"ש הנ"ל לדוכתי' על רמב"ח למה לא נימא א"ס ואמאי יהיו נאמנים לומר אנוסים מחמת נפשות דהא א"ס דהשטר הוא כשר ולא שייך הס' הנ"ל לחלק דכיון דחוזרים ומגידים ל"א א"ס, ולכאורה י"ל ג"כ דלרמב"ח אמרי' ג"כ א"ס דאל"כ קשה בקטנים היינו למה לא יהיו נאמנים דמ"ש תוס' משום חזקה קשה הדבר מאוד לפי הו"א זו דחו"מ וכי לא עדיפי עדים מכל החזקות שבעולם בשלמא לקמן קאמר הגמ' שפיר בקטנים חזקה לפי מאי דקיי"ל דאין חוזרים ומגידים רק משום מיגו יהיו נאמנים קאמר הגמ' דהוי במ"ח ולא מהימני במיגו אבל בהו"א זו קשה מה"ת לא נאמין לעדים נגד חזקה בשלמא אם אמרינן א"ס לרמב"ח י"ל אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה דאין העדים חותמים עי' במורמ"ש סוף הסוגי' שכ' שי"ל כן, או די"ל דאף דחו"מ אי אפשר להאמינם במה שאומרים שחתמו כשהיו קטנים בתורת עדות דהא הוי תחילתו בפסלות ואין להאמינם רק מה שאומרים שלא חתמו בגדלות וא"כ נהי דכ"א על עצמו יכול לדעיד כן אבל על השני מנא ידע שלא חתם בגדלות רק שיודע בקטנותו שחתם עמו וזה אין בגדר עדות וא"כ הוי תרי וחד דא"ס על כל אחד שלא חתם בקטנות וכעין שהביא הש"ך בשם הירושלמי הם אומרים אין זה כ"י ואחרים אומרים כ"י עי"ש אבל בלא א"ס קשה למה לא יהיו נאמנים וא"כ הדרי קו' מורמ"ש לדוכתי' להה יהיו נאמנים אנוסים מ"נ:
ונראה ליישב ע"פ מה שפסק הרמב"ם דאם העדים אינם זוכרים העדות אף שאומרים כ"י זה ל"ה עדות והוו כחרשים עי"ש והקשה הראב"ד עליו דגדולה מזו אמרו דאף אם אומרים אמנה אינם נאמנים וכ' הש"ך דבאמנה טעם אחר הוא משום עולה ולכאורה קשה דל אמירתם מה שאומרים אמנה מ"מ יהיו נאמנים במה שאומרים שאינם זוכרים מההלוואה, וצ"ל כיון דהוי עולה ולא מהימנינן להו במאי שאומרים אמנה מסלקין אמירתם לגמרי וכמו דשחקי ומצאתי ת"ל דברים אלו באו"ת, ואני אמרתי עוד תבלין לסבר' זו לפי מה שאמרתי ליישב קושית תוס' שהקשו לרבא נימא פ"ד ואמרתי בשלמא התם דנאמן במאי שאומר שפלוני רבע בתורת עדות וא"כ כיון שיש כאן עדות ברור שפלוני רבע רק דנימא דהעדות בטל משום שאמר רבעני לרצוני וע"ז אינו בגדר עדות דאדם קרוב אצל עצמו א"כ מה"ת לבטל עדות גמור משום אמירתו שאומר רבעני לרצוני ואין לומר כיון דחזינן שרוצה לשקר במאי שאומר רבעוני לרצוני א"כ דלמא כל מה שאומר שקר רק משום שרצה לשקר לרצוני מש"ה הגיד שקר בכל העדות הא ליתא דלא נחשדו ישראל לשקר בדבר הנוגע לעדות ואף שמשקר במאי שאומר לרצוני הוי כמו שמשקר בדברים בטלים בעלמא חוץ לב"ד כיון דאין עליו שם עדות לגבי עצמו אבל כאן דבאמת הוי חו"מ ולא הוי עדות כלל אף שאומר שהיה אנוס מ"נ רק אם אומר מ"נ מהימני' לי' משום מיגו אבל אם אומר שהי' אנו' מ"מ א"כ חזינן שרצונו לשקר א"כ איך נוכל להאמין אונס מ"נ במיגו דהי' אומר אין זה כ"י דהא בע"כ היה רוצה לשקר ולומר אנוסי' מ"מ משום טעם יהיה מה שיהיה ואין לו מיגו כלל וממילא א"ש הס' הנ"ל ג"כ כיון דבלא מיגו א"נ לומר שאינו זוכר וכמ"ש הרמב"ם להדי' רק משום מיגו נאמן וכאן ל"ש מיגו כיון דחזיא שמשקר במאי שהיה אומר אמנה וראיה יש לס' זו מסוגי' דב"ב אין שטרא מעלי' הוי לי שכת' תוס' שם כעין סברא זו כיון שעיקר תחילה אין לו מיגו וכאן י"ל דכ"ע מודו כיון דעדיין משקר ל"ש מיגו ולפ"ז י"ל קושי' מורמ"ש הנ"ל די"ל לשיטת רמב"ח דחו"מ אם אומרים דאין זוכרין העדות ודאי נאמנים דהא הרמב"ם כ' הטעם משום הכי א"נ בכ"י יממ"א לומר שאינם זוכרים דהוי כאלו אמרו אנוסים וכיון דאין חו"מ א"נ אבל לרמב"ח ודאי נאמנים והנה מצד הס' י"ל דל"ש א"ס שזוכרים העדות ואדרבא משמעות הפוסקים שצריך לשאול להם אם זוכרים העדות רק דאפ"ה א"נ לומר שאינם זוכרים בכ"י יממ"א משום דהוו חו"מ מה שאומרים לבטל השטר ולפ"ז י"ל היכא שאומרים אנוסים מ"נ דאינם בחזקת משקרים רק דהוי תרו"ת וקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וא"כ נהי במאי שאומרים אנוסים הוי תרו"ת מ"מ מה שנכלל בעדות אנוסים שאינם זוכרים כלל מהלוואה שפיר הוי עדות ומש"ה נאמנים ואף דרבא ס"ל בב"ב דלאותו עדות כגון הכא הוי עדות מוכחשת עי"ש מ"מ ל"ק על רמב"ח בלישנא קמא כיון דר"נ סובר דאף לאותו עדות נאמנים במאי דלא הוי מוכחשים:
וע"פ שיטת הרמב"ם י"ל קושית תוס' מה שהניחו בצ"ע דמוכח מהכא אליבא דרבנן אמרי' דנאמנים לומר קטנים ומוכח דאמרי' מיגו במ"ח ובב"ב אבעי' לן, ונ"ל בצירוף קושית תוס' על רש"י שפי' דמיירי דהלוה מודה ובב"ב מוכח מר"י שם דלא מיירי במודה לוה, ולפע"ד די"ל כך דרש"י היה מוכרח כאן לפרש דמיירי במודה לוה דהי' קשה לרש"י קו' תוס' איך נאמנים אליבא דרבנן לומר קטנים הא הוי מיגו במ"ח והנה לפי ס' הרמב"ם י"ל דודאי מאי שאומרי' קטנים א"א להאמין אותם מכח מגו דהא הוי תחילתו בפסלות ובפרט לפמ"ש תוס' לעיל דהיכא דחו"מ תו לא מהימנינן להו במגו ובע"כ הטעם כמו שפי' לעיל כיון דאין עליהם שם עדות רק משום מיגו באים להאמן דבריהם לא מהימנינן להו וכשיטת הרא"ה והר"ן הנ"ל א"כ לפ"ז גם בקטנים קשה הא אין עליהם שם עדות במאי שאומרים שחתמו בקטנות וכמ"ש תוס' דלרבנו אפי' מלוה ע"פ לא הוי ובע"כ צ"ל דאין מאמיני' להם רק במה שאומרים שלא חתמו בגדלות, ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוס' שהקשו דהוי מיגו במ"ח די"ל באמת אנן אומרים דלא הי' בקטנותם משום חזקה רק דמאמינים להם משום מיגו מה שנכלל בדבריהם שאינם זוכרים מגדלות כלל וממילא השטר בטל דהוי כחרשים וכשיטת הרמב"ם, וא"ל כיון דאין מאמינים אותם שנעשה בקטנות משום חזקה וחושדי' אתום למשקרים א"כ לסלקי דבורם לגמרי כמו גבי אמנה הא ליתא דבשלמא גבי אמנה בע"כ משקרים בכיון ושפיר אין להאמין להם לגמרי בכל מה שאומרים וכמש"ל אבל הכא בקטנים י"ל דמה שאומרים שחתמו בקטנותם אומרים בדדמי ועי' באו"ת שכ' לפי מאי דקי"ל קטן נאמן להעיד בגדלו בקיום שטרות דרבנן וכתבו הפוסקים דוקא כ"י אביו שרגיל בו אבל אחר לא וכ' באו"ת שיש להסתפק היכא שאומר שראה אחר חתם בקטנותו ולא בא להעיד מחמת הכרתו אם נאמן או לא והעלה למעשה קשה הדבר לחלק כיון שלא נזכר בפוסקים ואף דל"ח לי' שמשקר דהא קטן נאמן בקיום שטרות דרבנן אפ"ה אין להאמין לו מה שאומר שראה בקטנות כיון דקטן לאו בר דיעה הוא י"ל שאומר בדדמי א"כ י"ל כאן דבאמת אין אנו מאמינים שחתמו בקטנות משום חזקה ואפי' הכי ל"ח למשקרים דאנו אומרים שאין זוכרין מגדלות וכיון דמאמינים להם שאינם זוכרים כלל ממילא הוו כחרשים ובטל הקיום ודוק:
אך לפי"ז קשה לר"מ נהי דסובר מודה בש"ש אצ"ל היינו כיון דהשטר מקוים ובא לפסלו בטענות אחרות לא מהימנינן לי' וכמ"ש תוס' דקיום שטרות מדרבנן מ"מ כאן ל"ש זה דכיון דמהימנינן להו שאינם זוכרים ההלוואה א"כ אין כאן קיום כלל כיון דעל מנה שבשטר הם מעידים, וקושי' זו קשה ג"כ בהו"א דקאמר הגמ' בשלמא קטנים כדר"ל קשה ג"כ דמ"מ קיום ל"ה, אך בהו"א זו י"ל דלמא ר"מ ורבנן סברי כרבי דעל כ"י הם מעידים ואין צריכין לזכור העדות כלל וא"ל דא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' לרבנן דהוי מב"ח ז"א חדא דאין להקשות מהו"א זו על האבעי' דשם דקאי על המסקנא, ותו דקושי' תוס' בע"כ ל"ה למאן דאית לי' אלימא סהדי דלדידי' לק"מ די"ל אלימא סהדי אף נגד חזקה רק קשי' אליבא דהלכתא לר"נ דלית לי' אלימא וא"כ ל"ק בהו"א זו דס"ל אלימא סהדי' ואף נגד חזקה נאמנים רק אליבא דאמת קשה שפיר כיון דקי"ל כר"נ ול"א אלימי סהדי קשה שפיר אליבא דמאן אזלא פלוגתייהו דר"מ ורבנן אי אליבא דרבי דס"ל על כ"י הם מעידים ול"ב שיהיו זוכרין קשה תפשוט אליבא דרבנן דאמרי' מב"ח דל"ש תי' הנ"ל כיון דל"ב שיהי' זוכרין ואי אליבא דרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין ומש"ה ל"ה מב"ח דאין מאמינים להם רק שאינם זוכרין קשה לר"מ כנ"ל נהי דסובר מבש"ש אצ"ל מ"מ ליהמני במגו דאינם זוכרין כמו לרבנן ע"כ פי' רש"י דמיירי שהלוה מודה שכ' רק שטוען פרוע וכדמשמע מפשטות לשונו וכ"כ הגי"ת דמיירי שהלוה טוען פרוע לשיטת רש"י וי"ל שפיר דכ"ע סברי כהלכתא דעל מנה שבשטר מעידים ול"ה לרבנן מב"ח כנ"ל דמהימנינן שאינם זוכרין כיון דצריכים לסהדותם דבלא עדותם הי' הלוה נאמן לומר פרוע במגו דמזויף ונהי דלא הי' נאמנים לומר קטנים היו דלגבי הלוה הוי מב"ח כיון דהוא הי' גדול אם כן בע"כ משקר במאי שאומר קטנים הי' ול"ש דאומר בדדמי ותו לא מהימנינן לי' במגו כנ"ל דהא מ"מ פרוע הי' נאמן וע"כ צריכן לעדות העדים ומהימנינן להו שאינם זוכרים ור"מ סובר מבש"ש אצ"ל ואין נאמן הלוה לומר פרוע ותו אין מגו להעדים אבל זולת הודאות הלוה היו העדים נאמנים משום דל"ה קיום וכ"ז לדידן דל"ל אלימא סהדי מוכרח לומר דמיירי בהודאות לוה מכח הממ"נ אבל ר"י שם דאית לי' אלימא סהדי שפיר י"ל דמיירי בלא הודאות לוה ופלוגתייהו אזלי אליבא דרבי דאית לי' על כ"י הם מעידים ול"ב זוכרין מש"ה לר"מ הוי שפיר קיום כיון דאומרים כ"י הוא ול"מ במגו דמבש"ש אצ"ל ולרבנן צ"ל וא"ל כנ"ל דהוי מב"ח ז"א דר"י אית לי' אלימא סהדי ואלימי אף נגד חזקה ומה גם דאליבא דאמת מסקי' שם דל"א ר"י מעולם א"כ אין זה דוחק כלל בהו"א דשם לומר דפלוגתייהו אזלא אליבא דרבי אף דהוי שלא אליבא דהלכתא אבל כאן אליבא דאמת הוכרח רש"י לומר דמיירי במודה לוה ודוק:
ובזה י"ל קושי' תוס' שהקשו למה לא קאמר רבא לעולם דקאמרי עדים ומשום מבש"ש אצ"ל די"ל בהו"א זו דליה ידע דאמנה הוי עולה ושייך אאמע"ר רק מש"ה א"נ בכ"י יממ"א משום דהוי חו"מ כמו אנוסי' מ"נ א"כ באין כ"י יממ"א נהי דאין להאמינם אמנה כיון שאצ"ל מ"מ קיום ל"ה כיון שאומרים תכ"ד שאינם זוכרים מהלוואה וכיון דעיקר הגדתם כ"י הוא זה היינו שיודעים מההלוואה וכמ"ש הרמב"ם ולולי זאת אינם בגדר עדות א"כ לו יהי' שחוזרים תכ"ד מהגדתם כ"י הוא זה כיון דעיקר כוונת כ"י היינו שזוכרים מההלואה וכיון שאומרים תכ"ד שאינם זוכרים ממילא הוו כחרשים ולא הוי קיום כלל מש"ה צריך לאוקמי דמיירי דקאמר לוה ותיכף שאומר ומבש"ש אמרי' מסתמא זוכרין העדים ושוב ל"מ לומר אמנה אבל אליבא דאמת דהוי עולה ומסלקי' דבורם לגמרי שפיר הוי קיום ודוק:
אך לפי סברא זו הדרי' קושית מורמ"ש הנ"ל לדוכתי' לרמב"ח למה לא יהי' באנוסים מ"ג תרו"ת וא"ל כנ"ל משום דאין זוכרין דלגבי זה מהימנינן להו כיון דזו באה בפ"ע ומעידה א"כ קשה בקטנים היינו נמי יהיו נאמנים וא"ל כס' תוס' משום חזקה ז"א דלפ"ס זו נימא באמת דלא היו קטנים כיון דע"ז אינם עדים דהוי תחלתו בפסלות ונימא דמאי שאומרים קטנים אומרים בדדמי רק שאינן זוכרין מההלוואה בגדלות וממילא השטר בטל ובע"כ צ"ל לפו"ס זו דמתני' אתי' כרבי דס"ל על כ"י הם מעידים ול"ב זוכרין א"כ הדרי הקושי' לדוכתי' באנוסים מ"נ למה ל"ה תרו"ת דנימא א"ס וצ"ל כס' מורמ"ש דלרמב"ח ל"א א"ס אך לפי"ז קשה הברייתא לרמב"ח דעדים אחרי' א"נ בכ"י יממ"א וק' למה א"נ כיון דל"א א"ס וצ"ל באמת הי' רבא יכול להקשות מבריית' זו רק דעדיפא מיני' פריך מר"ל דהי' דבר מקובל אצלם:
אמנם נ"ל דא"צ לזה די"ל וודאי מה שהעדים בעצמם אין יכולים לחזור דהיינו קטנים או אנוסים מ"מ נגד זה אמרי' שפיר א"ס דע"ז נגמר הגדתם בחתימתם על השטר אבל באנוסים מ"נ שיכולים לחזור מהעדתם ע"ז ל"ש א"ס דלמה נימא א"ס אדרבא הא העדים לא הגידו עדיין על ענין זה וא"כ א"ש לרמב"ח דכמו דאוקי מתני' באנוסי' מ"מ ה"נ הבריית' מיירי ג"כ במ"מ ע"כ שייך שפיר א"ס וזה ישר בסברא, ולפ"ז הדרי קושי' מוהרמ"ש לדוכתי' מאי מקשים לרמב"ח דנימא מגו באנוסים מ"מ וקטנים הא הוי מיגו במקום א"ס דלגבי קטנים ואנוסים שייך שפיר א"ס וצ"ל כמ"ש לעיל דלרמב"ח כיון דהם הוי ג"כ עדים [אך במ"מ ליתא זה כיון דא"א מע"ר ל"ה בגדר עדות] והוי תרו"ת אמרי' שפיר מגו או אפשר דקושי' תוס' דאם יהיו נאמנים במגו תו ל"ש א"ס כיון דיכולים לחזור מחמת המגו וצריך לי עיון עדיין בכל זה.
ועוד י"ל קושי' המפורשים דלמה לא הקשו התוס' על הבריית' גופי' נ"ל די"ל זה ודאי אסקי אדעתי' כיון דלא נתקיים השטר עדיין לא שייך לומר א"ס וכיון דמיד שנתקיים העידו עדים שהיו אנוסים ע"כ ל"א כלל א"ס כיון דמעולם לא נתחזק השטר בכשרות רק תיכף שנתקיים העידו עדים שהיו אנוסי' ע"כ ל"א א"ס ושפיר נאמנים העדים משא"כ הכא דהוי חו"מ ולא מהימני בתורת עדות רק שיש להם מגו ע"ו הקשו תוס' שפיר מה"ת ליהמני במגו אדרב' נימא א"ס ואין כאן מגו כלל דהא ודאי סברת א"ס עדיף ממגו וראי' ממגו להוצי' וע"ו הוכרחו לתרץ דאפ"ה כיון דחכמי' הצריכו קיום אין ע"ז שם קיום וע"כ נאמנים במגו ול"א א"ס אבל היכא שהוא כבר מקוים או שכ"י יממ"א שפיר אמרי' א"ס כיון דבלא הגדתם הוי שטר מעלי' כמו כל השטרות וע"כ ממילא הוי כמו כל השטרות לכן לא מהמני העדים במגו, וע"כ תי' התוס' לקמן שפיר דמגו במקום עדי' ל"א אף דלא אסקי אדעתין דאחו"מ ומיושב קושי' הגאון הפלאה זצ"ל:
וליישב קושי' המרמ"ש למה לא תי' תוס' עמ"ש לרמב"ח ליהמן במגו דא"ב אמרו מ"נ עי' מה שתי' ומה שכתבנו לעיל עי' היטב, ונ"ל דיש לדקדק בתוס' שכ' דליהמני קטנים ואנוסי' מ"מ והוי הקושי' על תרווייהו וסיימו דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר מ"מ וקשה למה לא סיימו כמו שהתחילו להקשות והו"ל למימר כמו ברישא דנאמנים לומר קטנים ואנוסים מ"מ, ע"כ נ"ל די"ל הא דתירצו תוס' כיון דחכמים הצריכו קיום ל"ה קיום היינו דמש"ה ל"א א"ס וממיל' יש כאן עדים דהוו אנוסים כיון דל"א א"ס ל"ש לומר דהוי חו"מ דעדיין לא אתחזק הגדתם הראשונה וע"כ לא בשביל המגו לחוד ל"א א"ס דכ"ז שאין לנו עדים שהי' אנוסים ראוי לומר א"ס דל"ה אנוסים ולבטל המגו רק דהכא ל"ה קיום ותיכף יש להם מגו והוי עדים דהיו אנוסים ע"כ ל"א א"ס והנה לרמב"ח בלישנא קמא דמוקי מתני' במ"מ וכיון דא"א מע"ר ול"ה עדים ע"ז לא נשאר רק המגו לחוד ואמרי' א"ס הדרי קושי' תוס' לדוכתי' אמנם אין זה קושי' כ"כ לרמב"ח בל"ק דהא רבה ור"ח ס"ל דאמרי' מיגו אפי' במ"ע במס' ב"ב רק דקושי' התוס' הוא לדידן דקי"ל דל"א מב"ע וע"כ אתי קושי' תוס' על נכון לרמב"ח בל"ק ליהמני אנוסים מ"מ במגו מ"נ וליכא לתרוצי דהוי מיגו במ"ע ע"ז הביאו ראי' דהרי מהימני באין כ"י יממ"א אנוסי' מ"מ ול"א דהוי במ"ע מוכח דס"ל דאמרי' מגו במ"ע וע"כ הוצרכו להביא ראי' דוקא מאנוסי' מ"מ ולא מקטנים דגבי קטני' י"ל דאינהו הוו עדי' וע"כ מהני המגו דלא לימא א"ס ואינהו הוי סהדי דהיו קטני' אבל מאנוסים מ"מ הקשו שפיר ומיושב קושית המרמ"ש ועי' היטב כי לע"ד נראה נכון ומדוקדק מאוד:
ובזה י"ל מאי שהקשה בס' הפלאה על רבא כיון דבל"ק הוי סבר דנאמני' אנוסי' מ"מ במגו וע"ז לא הקשה רבא כלום א"כ לוקמי מתני' בין מ"מ ובין מ"נ עי"ש שכ' שבעיניו ד"ז תמו' [ולע"ד נראה דהי' מקובל דארב"ח ל"ש ע"כ הוצרך רבא לומר דקאי אסיפא] אך לפמ"ש י"ל כיון דלרב"ח מוכח דאמרי' מגו במא"ס ונהי דרבא ל"מ לאקשויי זה על רב"ח דהוי מיגו במקו' א"ס דדלמא ס"ל כרבה ור"ח אבל אליב' דאמת מוכח לרבא דא"נ מ"מ כיון דאיהו ס"ל בב"ב דל"א מיגו במ"ע, ועפ"ז נראה לי ליישב מה שיש לדקדק במתני' כיון דעקרא מאי דתני מתני' הכא בכתובות הוא אגררא דמודה ר"י דהיכא דאיכא הפה כו' מודה וכמו מתניתין אמרה א"א אני כו', א"כ הו"ל למתני' בהדי' במתני' הפה כו' כמו באינך מתני' דלעיל ומדוע שינה רבי משנתו כאן ולפי מ"ש א"ש דאתי לאשמועינן דלאו משום מיגו לחוד מהימנא רק הואיל והם עדים רק דהמיגו גורם שיהיה עליהם שם עדים אבל עיקר הנאמנות הוא מחמת שהם עדים וע"כ במ"מ א"נ, וקשה דנהי דאדם קרוב א"ע וא"א מע"ר מ"מ ליהמן במיגו ולפמ"ש נכון דבמיגו לחוד לא מהימן ודוק היטב:
בא"ד אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים, נראה מוכח מלשון התוס' דהיכא דעדיין לא נתקיים ל"א א"ס ומש"ה מהימני לא כמו שנ' מפשטות דאע"ג דשייך א"ס מ"מ קיום ל"ה ומוכח זה מדכ' אבל לקמן כו' משמע דהכא ל"א א"ס ונראה ברור שכך היה מפרש המורמ"ש וע"כ כ' לרמב"ח כיון דיכולים לחזור לא אמרינן א"ס ונראה דה"ט דס"ל כ"ז שלא נתחזק השטר להיות לו קיום ותוקף שטר עד שיצא הריעותא מה שאומרים העדים קטנים היינו ל"א א"ס, אך באמת אינו דומה דהיכא דל"ה מקוים אין לו דין שטר כלל אבל מה שיכולים לחזור ולהגיד כ"ז שלא חזרו יש לו דין שטר ושייך לומר א"ס וע"כ סיים באמת המורמ"ש ועי', ונראה להוכיח כן מקושית הגמ' על ר"מ בשלמא קטנים כדר"ל וכו' אלא אנוסים היינו מ"ט והנה לכאורה תמוה דהא א"ס ודאי עדיף מחזקה א"כ כמו דניחא להגמ' בקטנים דא"נ משום חזקה והוי מיגו במ"ח ול"א דעכ"פ קיום ל"ה א"כ גם באנוסים היינו נוכל לומר דמש"ה א"נ משום דהוי מיגו במא"ס אמנם לפי סברא הנ"ל א"ש דפשיטא להגמ' דכל כמה דל"ה קיום ל"ש א"ס ודוק:
ובזה אזלא קושית הפ"י על תוס' בקושיתם דלוכח מכאן דמב"ח אמרינן והקשה הפ"י דהא קשה ת"ל דהוי מיגו במא"ס וצ"ל דל"ה קיום וא"כ לא מקשו מרבנן כלל, ולמ"ש אין כאן קושיא כלל דע"כ היכא דל"ה מקיים ל"ש א"ס דא"כ לא מקשה הגמ' לר"מ ע"כ הקשו תוס' שפיר דהא דל"ה קיום היינו משום דכל כמה דל"ה מקוים ל"א א"ס וע"כ ל"ה מיגו במא"ס משא"כ מיגו במ"ח ודאי הוי ועי' היטב דהא ודאי א"ס עדיף ואלים מחזקה כמ"ש וכיון דפשיטא להגמ' היכא דל"ה מקוים ל"א א"ס והסברא הוא דא"ס הוא על כשרות השטר וכ"ז שאינו בגדר מקוים אינו בגדר שטר אבל חזקה הוא ענין בפ"ע והקשו תוס' שפיר:
אמנם נ"ל ליישב קושית תוס' על דרך נכון בעזה"י, דהנה רש"י פירש טעמו דר"מ כדר"ה ופי' רש"י דמיירי במודה ליה וטוען פרוע ועי' תו' הקשו על רש"י דא"כ הו"ל לאפלוגי בלוה וע"כ פי' דפליגא דוקא בעדים משום דאלימי, והנה לפמ"ש לקמן לר"נ בסוגיא דהכא דאמר גנובי גנובי ל"ל כו' מוכח דל"ס ליה ס' אלימ' קשה לומר דתי' הגמר' הוא משום אלימ', ונראה הכרח לפי' רש"י דהגי"ת שער י"ז ח"א הקשה על קושי' תוס' מ"ט דר"ה דל"מ במיגו דמזויף וכ' דהא זהו קושי' הגמ' לר"מ מ"ט לא מהימני ותי' הגמ' כדר"ה וכ' לתרץ דקושית תוס' הוא דעדיין מה תי' ל"ל יהיה נאמן במיגו ודקדק כן מלשון תוס' שכת' בקושיתם ומ"ט בו' דמשמע דהקושי' הוא עדיין, ולענ"ד עדיין קשה מאי תלי הגמ' בדר"ה דהא קשה כדמקשי בעלמא אטו משום דר' פלוני כיפי תלי ליה, ולפי' רש"י אתי שפיר דמיירי בלוה מודה רק שטוען פרוע וע"ז יש סברא פשוטה דל"ה מיגו משום שטרך בימ"ב וע"כ שוב ל"צ לעדים רק ע"ז קשה קושי' תוס' ל"ל פליגא בלוה גופי' ונראה ע"פ פירש"י שהביאו תוס' דה"ט דאצ"ל משום דקיום שטרות דרבנן ודוקא כי טעין מזויף אבל במיגו דמזויף א"נ ולכאורה דברים אלו סתומים ואינם מובנים כלל דס"ס עכשיו דהאמינוהו חכמים לומר מזויף א"כ הוי מיגו דמזויף מיגו מעליא ואיך אפשר שלא להאמינו ומאי סברא יש בזה ולומר דהוי מיגו דל"ש חדא דהא קי"ל דאמרי' מיגו דל"ש עי' ש"ך בח"מ ומ"ש תוס' לעיל דא"נ במיגו דמ"נ דל"ש כ' הש"ך דעיקר כתי' השני גם אין הלשון סובל דטעמא יהיה משום דל"ש דא"כ לא הוצרכו לומר דקיום שטרות דרבנן הא גם אם הוא דאורייתא מ"מ י"ל דהוי ל"ש:
ע"כ נראה די"ל כיון דק"ש מדרבנן וה"ט שהתקינו חכמים שצריך לקיום משום חשש זיוף מאינשי דלא מעלי מ"מ עכשיו שכבר תקנו שצריך לקיום ודאי דהוי דבר זר ורחוק לחוש לזיוף דמאי אהני לרמאי ברמיותי' כיון שיהיה צריך לקיום וא"ל א"כ למה יהיה נאמן לומר מזויף דזה הוא באמת רק תק"ח דאלו לא היה נאמן לטעון מזויף היה בזה חששא גמורה מדרבנן וע"כ א"ש דא"נ במיגו דעכשיו באמת הוי מלתא דל"ש כלל וכלל מעתה לפי ס' זו אנו מחזיקין כל שטר שודאי אינו מזויף רק דאעפ"כ צריך קיום דלולי זאת היה חשש זיוף אבל עכשיו אין חשש זיוף, מעתה היה אפ"ל דה"ט דר"מ ג"כ דאין העדים נאמנים משום דהוי מיגו דל"ש אך באמת ז"א דאלו היו אומרים אין זה כ"י ויהיו נאמנים ע"ז בתורת עדים מה"ת לא יוכלו לטעון אף דהוי ל"ש בשלמא לגבי הבע"ד שייך לומר דא"ר לטעון מלתא דל"ש דיהיה מוחזק לשקרן אבל לגבי עדים ל"ש זה ויש לעי' בזה ע"פ סברת התוס' דבב' ל"א מיגו רק הכא הוי מיגו דאי בעי שתיק ובזה י"ל דע"א אינו טוען ברצון דבר שהוא ל"ש אך מלבד זאת קשה דהא קטנים או אנוסי' מ"נ הוי ג"כ ל"ש א"כ הדרי הקושיא לדוכתי' ואפ"ל דמש"ה הוכרח רש"י לפרש טעם אחר ופי' דמיירי בלוה מודה רק שאומר פרוע ודוק:
אך פשר ליישב דעת רש"י לנכון עפי"ד תוס' שתי' כיון דהצריכו קיום הכא ל"ה קיום, ולפ"ז י"ל דסברת תוס' לא שייך רק אם נימא דאף עכשיו דהאמינו חכמים לומר מזויף הוי חשש זיוף חששא גמורה משא"כ לפי סברא הנ"ל דמוכח דעכשיו ל"ה חששא כלל שפיר י"ל דהוי מיגו במא"ס לפמ"ש דמוכח מתוס' דכוונתם הוא הואיל ועדיין אינו מקוים ל"ש א"ס, וזה נכון אם נימא דחששא דמזויף הוי באמת חששא אבל לפי הסברא הנ"ל דעכשיו ל"ה חששא כלל ע"כ שפיר אמרינן א"ס אף קודם שנתקיים וע"כ הוי מיגו במקום א"ס ולפ"ז א"ש תי' הגמ' כדר"ה דלר"ה מוכח דחששא דמזויף לא הוי חששא כלל וי"ל דזה נלמד ממשמעות דברי ר"ה שאמר אצ"ל בזה דקדק דעיקר הטעם הוא משום דקיום גופי' ל"ה רק משום חששא בעלמא כפי' רש"י דלולי זאת הו"ל לומר מבשש"כ א"נ לטעון עליו וכיון שכן א"ש דאינם נאמנים לפסלו דהוי מיגו במא"ס וא"ש תי' הגמ' כדר"ה ודוק:
ולפי"ז יש ליישב קושי' התוס' שהקשו על ר"נ דאמר גנובי גנובי כו' דלמא ס' כרבנן משום אלימא סהדי ותי' דחוק דהא נראה פשוט די"ל אלימ' סהדי ולפמ"ש א"ש כיון דלר"ה דע"כ ס"ל דחששא דמזויף ל"ה חששא כלל נסתר תי' התוס' ואמרי' א"ס אף דאינו מקוים וכיון דאמרי' א"ס ממילא הוי העדים חוזרים ומגידים ואין על דבריהם שם עדות וע"כ ממילא ל"ש לומר אלימא סהדי לארועי שטרא ואדרבא לפי סברת הר"ן יש להאמין יותר הבע"ד במיגו מאדם אחר כיון דאין עליהם שם עדים והא דאמרי' בב"ב דף קנ"ד לר"י אלימא סהדי התם קאי לענין שטר פסים דאמר ר"י אע"ג דהוא א"נ אפ"ה העדים נאמנים וי"ל דר"י ס"ל ג"כ דחשש זויף הוא חששא גמורה ובאמת נאמן פרוע במיגו דמזויף רק באומר שטר פסים א"נ די"ל דלפסול השטר שייך לומר א"ס דהשטר כשר וע"כ א"נ במיגו לפסול השטר ולא גרע ממגו במ"ח אלימתא כיון דאין עליו שם עדים משא"כ עדים שפיר נאמנים כיון דל"ה חוזרים ומגידים כ"ז שלא נתקיים השטר ע"כ נאמנים אבל לר"ה דע"כ סבר דחששא דמזויף ל"ה חששא כלל וע"כ אמרינן תיכף א"ס ואין עליהם שם עדים דהוי חוזרים ומגידים ע"כ ממילא ל"ש אלימא סהדי וכ"מ לשון הגמ' שם אי אלימא סהדי לאורועי שטרא איהי כ"כ משמע דוקא לאורועי שטרא א"נ דהיינו שאומר שטר פסים אבל לענין פרוע דל"ה אורועי שטרא נאמן וכמ"ש תוס' דפרוע ל"מ אורועי שטרא ועי' היטב:
ועפי"ז יש ליישב קושית תוס' שהקשו לרבנן הוי מיגו במ"ח, ומה שתי' הפ"י דס"ס קיום ל"ה הוי ק' לן דהא ע"כ זה הוי סבר' פשוטה להגמ' דקיום ל"ה דאל"כ מאי מקשה לר"מ מאנוסים נימא דהוי מיגו במא"ס ואפ"ה הוי ניחא להגמ' בקטנים משום מיגו במ"ח וא"כ הדרי קושי' לדוכתי' לרבנן וכמש"ל, ולפמ"ש י"ל דודאי לר"מ הוי צריכן לומר דאין עליהם שם עדים עכשיו משום דהוי חוזרים ומגידים, אבל עכ"פ כיון דל"ש א"ס כ"ז שאינו מקוים וא"כ בשלמא בקטנים א"נ דהוי מיגו במ"ח כיון דאין עליהם שם עדים, אבל אנוסים היינו מקשה שפיר מ"ט דאע"ג דל"ה עדים משום חו"מ מ"מ יהיו נאמנים במיגו ול"ד לקטנים דהוי מיגו במ"ח כיון דאין עליהם שם עדים אבל לרבנן אליבא דאמת שפיר מצינן למימר כיון דאינו מקוים עדיין ולא אמרי' א"ס ע"כ הוי עליהם שם עדים ולא הוי חוזרים ומגידים וכיון דהוי עליהם שם עדים ממיל ל"ק דהוי מב"ח דעדים ודאי נאמנים יותר ואלימי מכל החזקות ודוק:
ועפ"י דברי' אלו י"ל קושי' האו"ת על הש"ך שהוכיח דלא כשיטת הסוברים בטוען מזויף צריך קיום מדאור' מדברי תוס' דמש"ה א"נ במגו לר"ה דמב"ש אצ"ל משום דקיום הוא מדרבנן ע"ש וא"כ קשה מאי משני הגמ' לר"מ דס"ל כר"ה הא בעדים שפיר הוי מגו [ולכאורה הי' אפ"ל דמש"ה הוצרך רש"י לומר דמיירי בלוה מודה] אך לפמ"ש י"ל דעיקר תי' הגמ' כיון דאפי' בטוען הלוה מזויף א"צ קיום מוכח דמדאור' ל"ח לזיוף רק דרבנן חששו אם יטעון מזויף וע"כ שוב ל"ה חששא כלל וממילא אמרי' א"ס וע"כ אף העדים א"נ דהוי מגו במקום א"ס כיון דל"ש תי' התוס' כיון דהצריכו קיום דלר"ה דס"ל אצ"ל שפיר אמרי' א"ס כמש"ל ודוק היטב:
תוס' ד"ה אינם נאמנים הקשו ליהמני אנוסי' במגו דפרוע ולע"ד י"ל כיון דהוו חו"מ נהי דמהמנינן להו משום מגו אבל על לאו דל"ת נראה דאינם עוברים כיון דל"מ להו בתורת עדים משא"כ אם אומרי' פרוע דנאמני' מת"ע עוברים על ל"ת וע"כ י"ל דל"ה מגו דאין רצונם לעבור על ל"ת משא"כ באומרים אנוסים היינו שאינם רק גורמים להפסיד אבל על ל"ת א"ע, ולכאורה נ"ל דאף לענין הזמה יש נ"מ דהיכא דנאמנים רק משום מגו ל"ש גבי' הזמה משא"כ מה שנאמני' מת"ע ואפשר דזהו באמת כוונת תוס' מה שתירצו ועוד דהוו חו"מ ולכאורה קשה מאי בכך כיון דמשום מגו רוצים להאמין אותו ולפמ"ש א"ש דאין להאמין במגו שיאמרו בת"ע כיון דעכשיו א"א בת"ע י"ל דא"ר לעבור על לאו דל"ת ועי' סוגי' דקי' הן הן שלוחיו ובפ"י שם:
אך לפי"ז קשה מה הקשו תוס' לרמב"ח יהיו נאמנים אנוסים מחמת ממון במגו דאנוסים מ"נ הא לרמב"ח באנוסים מ"נ הוי עדים כיון דס"ל בשטר חו"מ משא"כ באומרים אנוסים מחמת ממון ל"ה עדים דא"א מע"ר אך לרמב"ח ע"כ סברא זו ליתא דהא ברישא נאמנים במגו דאין זה כ"י אע"ג דזה הוי עדות ואנוסים היינו מ"מ ל"ה עדות וא"א מע"ר אבל לדידן נראה דס' זו נכונה די"ל דזה ל"ה מגו אך עדיין אין זה מוכרח דברישא י"ל מגו דא"ב שתיק ואינם רק בגדר כובש עדותם ושפיר הוי מיגו משא"כ לעבור על ל"ת י"ל דל"ה מגו, ואפ"ל לפי"מ דקש' לרמב"ח דס"ל חו"מ לפי הו"א זו למה לא יהיו נאמנים קטנים היינו ומ"ש תוס' משום חזקה הוא תמו' לכאורה כיון דנאמנים מת"ע הואיל ויכולים להיות חו"מ א"כ ממילא יכולים להעיד נגד כל החזקות כמו כל עדים דעלמא, ע"כ אפ"ל דהא דאמר רבא וכ"ת ה"מ בע"פ אבל בשטר לא לא דבשטר אמרי' יותר שיכול להיות חו"מ דקשה מה"ת הא רק די"ל עפ"י מ"ש הירושלמי דאם העדים אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים כ"י מאי ופשיט לי' מדתני אם כ"י יוצא ממק"א א"נ א"כ מוכח דא"י לומר אין זה כ"י וכ' הש"ך הטעם הואיל וכ"א אינו מעיד רק שאינו כ"י והוי דבריו ש"א במ"ש והגאון באו"ת ס"ל דאפי' מעיד כ"א אין זה כ"י ולא כ"י חבירי אפ"ה א"נ כיון דמדאור' א"צ קיום הוי חו"מ עי"ש לפי"ז י"ל שזהו כוונת הגמ' וכ"ת ה"מ בע"פ אבל בשטר לא היינו דבשטר נאמנים במגו דאין זה כ"י כקושית הירושלמי וע"ז מייתי מהא דר"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"צ קיום וממילא א"נ לומר אין זה כ"י דאף ע"ז מקרי חו"מ כיון דמדאור' א"צ קיום ועי' בקצה"ח שכ' ג"כ הואיל ומדאור' א"צ קיום הוי חו"מ ודוק:
ולפי"ז מיושב מאי דקשה דבריש גיטין מייתי הא דר"ל לענין קיום דמדאור' א"צ קיום והוא תמו' מנ"ל דלמא רק לענין דא"ח ומגידים הוי כנחקרה עדותן ולעולם דצריך קיום וכן הקשה הפ"י שם, ולפמ"ש א"ש דאדרבא עקרא דר"ל הוא רק לענין קיום ומשום זה ממילא אינם חו"מ דל"ל מגו ולפי"ז א"ש דא"נ לומר קטנים אע"ג דס"ל לרמב"ח דחו"מ כיון דבאמת א"י להיות חו"מ רק משום מגו דאין זה כ"י נאמנים כיון דצריך קיום מדאו' לפי הו"א זו וכיון דרק משום מגו נאמנים שפיר י"ל דקטנים א"נ דהוי מגו במ"ח וכיון שכן הקשו תוס' שפיר ליהמנו אנוסים מחמת ממון במגו דאנוסים מ"נ וליכא לתרוצי כמש"ל דאין רצונם לעבור על ל"ת הא אף באנוסים מ"נ אינם עוברים על ל"ת דא"י להיות חו"מ רק דנאמנים במגו דאין זה כ"י ובזה ל"מ חו"מ כיון דצריך קיום מדאור' לפי הו"א זו א"כ ע"כ מוכח דאמרי' מגו בזו ולפי"ז אפ"ל הא דנאמנים לרמב"ח בהו"א זו אנוסים מחמת ממון ברישא ול"א א"א מע"ר די"ל כיון דצריך קיום מדאור' יכולים להתנצל שידעו שלא יוכלו לקיים חת"י וע"כ עדיין ל"נ סהדותם מתח"י כיון דא"א לקיים השטר רק ע"י ויאמרו תיכף אנוסים היינו ומיושב בזה מה שהניח בס' הפלאה בקושי' למה לא אמר רבא בין ברישא בין בסיפא מיירי בכל ענין כיון דניחא לי' לרבא בל"ק דנאמנים ברישא אנוסי' מ"מ ול"א דא"א מע"ר ועי' מה שכתבתי לעיל בתוס' ד"ה הרי אלו נאמנים] ולפמ"ש א"ש טפי כיון דאסיק רבא דא"צ קיום מדאור' ממילא אפי' באין כ"י יממ"א שוי' נפשייהו רשעים דמדאור' הוי עדות מעליא וע"כ ממילא אף באין כ"י יממ"א א"נ גם קושי' התוס' מאנוסים היינו מ"מ מיושב לפמ"ש ועי' היטב בכל זה:
תוס' ד"ה ואין אדם כו' נימא פלגי' דבורא דהוי אנוסים מ"נ ולי נראה כיון דהדין נותן שצריכים להפסיד ממונם ולא להעיד עדות שקר ל"ש לומר דהוו אנוסים כיון דהי' להם להפסיד ממונם רק יצרם הוא דאנסום וזה לא מיחשב אונס וא"כ ל"ש לומר פלגי' דבורא דהוי כמו חזרה תכ"ד שלא היו אנוסים כיון שאין אונס ממון אונס ואיך נימא דבר חדש מה שאינם אומרים וזה היא קצת כעין תרוצו של הר"ן אך הר"ן כ' שהם מפרשים דבריהם ולמ"ש אדרבא סותרים דבריהם וע"כ ל"מ אונס כלל ול"ש פלגי' דבורא ואפשר לכוין דברי' אלו בדברי הר"ן ודוק:
גמ' והאמר ר"ל עדים החתומים כו' בירושלמי מקשה על מוקדם מי יודע והאמר ר"ל כו' ומשני תמן באמרו לא חתמנו ומוכיח מכאן המהרי"ק דעדים א"נ לומר אין זה כ"י דהא הירושלמי ע"כ מיירי באין כ"י יממ"א ומוכח דמדאור' א"נ לומר לא חתמנו והקשה באו"ת דס"ס כיון דמדרבנן נאמנים באין כ"י יממ"א מאי מקשה הירושלמי וע"כ רוצה להוכיח כפי החילוק שם דקאי לר"מ ולא חתמנו היינו אנוסים היינו עיש"ה, ולפע"ד נראה ליישב דברי המהרי"ק על נכון לפמ"ש תוס' דלר"נ א"נ מודעא באין כ"י יממ"א אע"ג דאית להו מגו כיון דהוי חו"מ ל"ד לקטנים היינו דאומרים שמעולם לא הי' שטר כלל ולפי"ז נראה פשוט דאף במוקדם א"נ במגו כיון דמודים עכ"פ שהוא שטר שנכתב מדעת הלוה רק שבאים לומר שהוא מוקדם ע"ז הוי חו"מ ונראה דהוי כש"כ ממודעא דמודעא סו"ס כיון שאומרים שנעשה מחמת אונס המקנה הוי חספא בעלמא משא"כ במוקדם דהוי שטר גמור מדעת המקנה ע"כ לר"נ נראה ודאי דאינם נאמנים משום חו"מ והנה הא דאינם חו"מ בשטר הוכיח רבא מהא דר"ל דאמר עדים החתומים כו' ועי' פ"י בגיטין שהקשה דשם משמע בריש מס' דהא דר"ל הוא לענין חששא דזיוף דל"ב קיום ובסוגי' זו משמע דמיירי לענין חו"מ, ול"נ דהא בהא תלי' דא"א לומר כמי שנחקרה אם עדיין יכולים לומר אין זה כ"י דלא נפקי סהדותם מתחת ידם ועי' מש"ל וכמ"ש הרמב"ן כעין זה ס"פ ד' אחין גבי לונחי אצל סהדי עיש"ה ולפי"ז א"ש דברי הירושלמי שהקשה מי מודיע דהעדים א"נ דהוו חו"מ וזה מוכח מדאמר ר"ל עדים כו' וכיון דמדאור' א"נ ע"כ הוו חו"מ ואף דעכשיו תקנו רבנן דצריך קיום מ"מ א"נ במגו דהוו חו"מ כמו מודעא לר"נ דא"נ ודוק:
ולפי"ז יש ראי' מזה לשיטת הפוסקים כר"נ דא"נ לומר מודעא הי' דברינו ולא כמר בר"א דמשיטת הירושלמי מוכח דהיכא דהוו חו"מ א"נ דמש"ה הוי ס"ל דהעדים א"נ לומר שהוא מוקדם אפי' באין כ"י יממ"א וע"כ הוצרך לתרץ דשאני מוקדם דנאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז ל"ח כיון דהזמן אינו מעיקר השטר ודוק:
אך לשיטת הרמב"ם דס"ל למר בר"א נאמנים לומר מודעא אפי' בכ"י יממ"א משום דמפרש מודעא ניתן לכתוב שיש בידם לכתוב המודעא קודם זמן השטר וע"כ לא התחילו להגיד כלל ואינו בגדר חו"מ לפי"ז י"ל דבגוף הס' של ר"נ דסובר היכא שיש התחלה להשטר אינם נאמנים אפי' אין כ"י יממ"א גם מר בר"א מצי סבר ומודעא שאני דלא התחילו להגיד כלל וע"כ שפיר מצינן ליישב שיטת הירושלמי אליבא דהלכתא דבמוקדם גם מר בר"א מודה דא"נ לולי הטעם דיכולים לומר ע"ז חתמנו וע"ז ל"ח כמו שתי' הירושלמי ודוק היטב בזה:
אך לפמ"ש תוס' דלר"נ טעמא דאמנה הוי ג"כ כמו במודעא מוכח לכאורה דמר בר"א פליג על גוף הטעם ול"ס ס' ר"נ הואיל ואינם עוקרים השטר לגמרי הוי חו"מ דא"כ תקשי על ר"א דהוצרך לומר לעיל לעולם דקאמרי עדים ומשום דאעולה ל"ח תיפוק ליה דהוי חוזרים ומגידים וע"כ צ"ל דפליג על סברת ר"נ ואפשר לומר נהי דבאמנה לא ס' כר"נ די"ל דאמנה אין שם שטר כלל עליו אבל מודעא י"ל שפיר סבר' ר"נ דהא עכ"פ שם שטר עליו לענין המעות שנתן ודוק היטב:
אמנם נראה ראיה לשיטת הרמב"ם דמודעא נאמנים אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהיה בידם לכתוב שטר המודעא, ובתחילה נברר דברי תוספות ב"ב דף מ"ט ד"ה מר בר"א אשר דברי תוס' אינם מובנים מה שהתחילו להקשות דהוו חוזרים ומגידים דהא משום מיגו מהימנינן להו וכמו אנוסים מחמת נפשות דודאי הוו חוזרים ומגידים ואפ"ה נאמנים במיגו, ונראה דדברי תוס' אלו הם ע"פ מה שכתבו בסוגין בטעמא דר"נ דא"נ לומר מודעא ואמנה דלא דמי לאנוסים היינו שאומרים שלא הגידו עד עכשיו משא"כ מודעא ואמנה שהשטר נחתם כדין ע"פ הלוה ע"כ א"נ לר"נ, ונ"ל להסביר הטעם דהנה תוס' הקשו דהוי מיגו במא"ס ותירצו דאפ"ה לא הוי קיום ונראה בכוונתם דכיון דלא הוי מקוים עד עכשיו והם אומרים שמעולם לא היה לו דין שטר הוי עכשיו תחלת עדותם ולא הוי חוזרים ומגידים ע"כ ממילא לא אמרי' א"ס וע"כ כתבו תוס' שפיר דטעמא דר"נ דאין נאמנים לומר אמנה ומודעא כיון דס"ס אף לדבריהם היה שם עדות על השטר והוו עכשיו חו"מ ע"כ אע"ג שיש להם מיגו א"נ דכשאין עליהם שם עדים הדרינן לא"ס והוי מיגו במא"ס בשלמא אם יש עליהם ש"ע לא נוכל לומר א"ס לבטל עדותם אבל כשאין שם עדים עליהם שוב נאמר א"ס וממילא אין להם מיגו וע"כ הקשו תו' שפיר למר בר"א כיון דע"כ המה חו"מ א"כ למה יהיו נאמנים כיון דאין עליהם ש"ע במאי שאומרים מודעא ותירצו כיון דניתן לכתוב ל"ה חו"מ [אע"ג דבכ"י יממ"א א"נ] והסברא הוא דהיכא דניתן לכתוב ל"א א"ס ואע"ג דהוו חו"מ שפיר נאמנים במיגו משא"כ היכא דל"נ לכתוב וכדי שלא נפסול השטר שפיר אמרי' א"ס וע"כ אינם נאמנים אפי' במיגו ודוק היטב ועי' היטב מ"ש לעיל בישוב קושית המוהרמ"ש כי מזה ראי' גדולה למ"ש שם ודוק:
והנה הש"ך רס"י פ"ב כתב בשם הגי"ת להקשות על הפוסקים דכ' בפשיטות דהלוה נאמן לומר אמנה באין כ"י יוצא ממקום אחר ותוס' כתבו דא"נ לר"נ וכתב הש"ך דמוכח מדאמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדר"ה מוכח דלדידן נאמן אף באמנה אך באמת צ"ע כיון דלר"נ דס"ל ג"כ מבש"כ אצ"ל ואפ"ה א"נ אמנה למה יהיה נאמן אליבא דידן ואע"ג דמר בר"א פליג על ר"נ במודעא באמנה ל"פ אמנם לפמ"ש בהבנת דברי תוס' ב"ב דהיכא דאין השטר פסול לפ"ד לא אמרי' א"ס ור"נ ס"ל דאפ"ה שייך א"ס וכיון דהוי חו"מ א"נ במיגו ולפ"ז א"ש דלר"נ דשייך א"ס על גריעת שטר יהיה באיזה אופן שיהיה ע"כ גם הבע"ד אינם נאמנים לומר אמנה אפי' אומר שהעדים לא ידעו מזה דס"ס שייך א"ס והוי מיגו במא"ס אבל למר בר"א דס"ל היכא דאין השטר פסול ל"א א"ס רק דהעדים א"נ בכ"י יממ"א משום חו"מ ובאמנה מש"ה א"נ במיגו משום דלא ניתן לכתוב שפיר י"ל דהלוה נאמן לומר אמנה והעדים לא ידעו מזה גם אפ"ל אפי' אם אומר שהעדים ידעו מזה כיון דאין טענתו תלוי בידיעת העדים יש להאמינו בעיקר טענתו ודוק היטב [ומשיטת האחרונים נראה דהלוה נאמן יותר שהעדים עשו עולה מהעדים עצמן ובעניותי הדבר קשה להבין] רק לר"נ אינו נאמן משום דהוי מגו במא"ס דלר"נ כל דבר המגרע כח השטר הוא נגד סברת א"ס ודוק:
אך לשיטת הרמב"ם דגם מר בר"א מצי סבר בזה כר"נ רק דמודעא שאני וא"כ באמנה אין ראי' דמר בר"א פליג על ר"נ וכמו דלר"נ אף הלוה א"נ ה"נ י"ל למר בר"א וא"כ תיקשי על הרמב"ם שפסק דהלוה נאמן לומר אמנה אמנם כבר כתבתי לעיל דמר"א דקאמר לעולם דקאמרי עדים מוכח דבאמנה ל"ס כר"נ מדהוצרך לומר אעולה ל"ת ולר"נ בל"ז א"נ כמו במודעא דהוי חו"מ וגם מרבא מוכח כן מדהוצרך לומר כדר"ה מוכח דאי מודה בש"כ צ"ל הי' נאמן ומזה קצת ראי' לדחות ראיות הפוסקים לפסוק כר"נ משום דרבא בעי אליבי' תנאי הי' דברינו דהא מרבא גופי' מוכח דל"ס כר"נ מדהוצרך לומר כדר"ה ועי' היטב בכ"ז, ולכאורה יש ראי' מזה לשיטת הפוסקים דתנאי נאמנים אפי' בכ"י יממ"א וא"ש בעי' דרבא אפי' סבר דגם מודעא ואמנה נאמנים מ"מ הוצרך למבעי' מר"נ דלמא תנאי לא עקרי לשטרא ונאמנים אפי' בכ"י יממ"א משא"כ מודעא ואמנה דבכ"י יממ"א ודאי א"נ אבל אי נימא דהאבעי' ל"ה רק באין כ"י יממ"א קשה כיון דלרבא מוכח דאפי' באמנה נאמנים מדהוצרך לומר כדר"ה א"כ מאי מבעי' לי' וצ"ע על שיטת התוס':
ולפ"ז מוכח שיטת הרמב"ם דנאמנים מודעא דהנה לכאו' הו"מ לומר לר"נ אע"ג דהעדים א"נ לומר אמנה משום כיון שמודים שהיה שטר לא אתי ע"פ ומרעא לשטרא וכפמ"ש דאין עליהם שם עדים ושוב א"נ במיגו וכ"כ הפ"י ליישב בזה שיטת הר"ן בעד אומר תנאי דמיגו ל"ש רק בבע"ד וכ"כ הש"מ בשם הרא"ה ואע"ג דהפ"י כ' דמיגו דא"ב שתיק אמרי' כדמוכח לכאורה במתני', הנה כבר כתבתי לעיל דבמשנה יש עליהם שם עדים עי' מ"ש ואין הוכחה ממשנה והיכא דע"כ הוו חו"מ ואף לפי דבריהם אין עליהם שם עדים ל"א אצלם מיגו כלל מעתה ל"ה צריכן לומר דר"נ ס"ל דעל כל ענין כשרות השטר אמרי' א"ס ובזה מחולק עם מר בר"א וכמ"ש מלשון תוס' ב"ב די"ל אף לר"נ ל"ש בזה א"ס כיון דאינם עוקרים השטר רק דהוי בגדר חזקה ואפ"ה א"נ לר"נ דהוו חו"מ אבל הלוה בעצמו שפיר י"ל דנאמן אפי' לומר אמנה במגו אך לשיטת התוס' י"ל דשייך מיגו בעדים אפי' היכא דהוו חוזרים ומגידים חומר בר"א במודעא וכיון דבמודעא ודאי הוי חו"מ ואפ"ה נאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר מוכח דשייך מיגו אפי' באחר שאינו בע"ד ולומר דבהא פליגי מר בר"א עם ר"נ דחיקא לומר כן גם אין משמעות לזה בדברי מר בר"א דאמר מודעא ניתן לכתוב מאי מהני זה כיון דעיקר סברת ר"נ דבמודעא כיון דל"ה עדים א"נ במיגו מאי מהני הא דניתן לכתוב בשלמא לפירו' התוס' לפמ"ש בכוונתם הואיל וניתן לכתוב אינו בגדר א"ס שלא היה כן וע"כ נאמנים במיגו אע"ג דחוזרים ומגידים אבל זהו סברא פשוטה דבמיגו נאמנים אף לר"נ היכא דלא הוי א"ס, רק ר"נ היה סבר דאף במודעא אמרינן א"ס אתי שפיר דמר בר"א חדית דלא אמרינן בזה א"ס כיון דניתן לכתוב אבל לומר דאמרינן מיגו אפי' היכא דהוו חו"מ אין זה משמעות הלשון אך לפי' הרמב"ם בניתן לכתוב שהיו יכולים לכתוב המודעא וע"כ נאמנים אפי' בכ"י יוצא ממקום אחר שפיר מצינן למימר דזה סברא פשוטה היכא דהוו חו"מ ואין עליהם שם עדים א"נ במיגו רק מר בר"א חדית לן דל"ה חו"מ כיון שהיה בידם לכתוב המודעא וע"כ שפיר מצינן למימר דרבא סבר כר"נ ואפ"ה הוצרך לומר כדר"ה דלולי זאת היה נאמן דלוה בעצמו שפיר נאמן במגו ודוק היטב: