אור ברסלב

חמדת שלמה על כתובות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף יז:

דף טז.

סוגי' מודה ר' יהושע. יש לדקדק מנ"ל להגמ' לומ' דפליגא ראב"י ורבנן אי בבנו מעיז או לא דלמא סבר ראב"י ג"כ דבבנו מעיז רק דס"ל כר"י דבתובעו ל"א מיגו כלל לשיטת רש"י, ולפמ"ש מהרש"ל דבתבעו קטן הוי כמו ל"ת כלל א"ש אמנם מצד הסברא דברי המהרש"ל אינם מובנים כלל כיון דתבעו קטן הוי תביעה וצריך להשיב ממילא הוי שור שחוט ולכאורה י"ל מזה הוכחה לשיטת הרי"ף דפסק הלכה כראב"י א"כ י"ל דמש"ה לא רצה הגמ' לאוקמי דראב"י סבר כר"י כיון דקי"ל כר"ג אך לשיטת החולקי' על הרי"ף וכנראה משיטת רש"י בגיטין דר"י סובר כראב"י ואנן קי"ל כסתמא דמתני' א"כ הוי דלא כראב"י מעתה קשה לכאורה:

ולכאורה נ"ל עפי"מ דמשמע מבעה"מ דתלי הך פלוגתא בפלוגתא דרב ושמואל בשבועות לרב דמוקי סתמא דמתני' שם כראב"י הלכתא הכי אבל לשמואל דמשני שינוי' אחרינא וקי"ל כשמואל בדיני הדרינן לכללא דהלכתא כרבנן א"כ י"ל לפמ"ש מהרש"ל דעיקרא דהאי סוגי' הוא בשבועות ושם איירי אליבא דרב דאוקי סתמא דמתני' כר"א מש"ה ל"ב לאוקמי מתני' דלא כהלכתא בפרט דר"ג איירי התם ברישא דמתני' בדינא דט"ח והודה בשעורים, אמנם נ"ל עפ"י מה שהאריכו המפרשים ז"ל המהרש"ל ומהרש"א ומהר"ש דקשה אליבא דאמת לוקמי' אליבא דראב"י בל"ת דמודה דפטור וק' ליתני מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס והנה מה שתי' דאליב' דאמת י"ל כמו שכ' תוס' דלא מיתני' עלי' אם יש עדים רק בהו"א פי' רש"י בפשוט ולע"ד יש לגמגם בזה דהא צריכנן להבין תי' התוס' די"ל מיגו דפרעתי וקשה קושי' הש"מ דהא י"ל דהעדים מעידים שהודה בשעת מיתת אביו ותו לית לי' מיגו דפרעתי גם י"ל בלשון התוס' שכ' לבסוף בבנו מעיז ומעיז והוא ייתור לשון, גם על הגמ' קשה על המקשן מאי מתחיל להקשות ליתני האכלתיו פרס לפי שיטתו דנאמן בע"כ דיכול להעיז בבנו א"כ לא מצי למיתני הכי משום הסיפא:

ונראה ליישב חדא מגו חדא דהמקשה הקשה ליתני כו' וא"ל משום הסיפא דהא יכול ליתני אם יש עדים שהודה בשעת מיתת אביו כקושי' הש"מ דתו לא יכול לומר פרעתי אך עדיין יש לו מיגו דפרע לבנו דא"ל דהעדים מעידים שאף לבנו לא פרע א"כ הוי אינו יכול לפטור ופטור לדעת הסוברי' כן אך י"ל דזהו אינו יכול להעיז לומר שפרע לבנו דאף דבבנו מעיז היינו מטעם שכ' הפוסקים כיון דבנו אינו יודע מהענין בבירור יוכל להיות שהי' להם איזהו אמתלא ביניהם ולא הי' רק פטומי מילי וכמ"ש הראשונים ז"ל אבל זאת לא יכול להעיז לומר שנתן לבנו מה שהבן יודע בודאי שלא נתן לו וא"כ הקשה שפיר לזה משני הגמ' הא אמרי משיב אבדה הוי מזה משמע דאין סברא כלל לומר שלא יוכל להעיז דאי בשום פעם א"י להעיז תו לא שייך לקרותו משיב אבדה אף במקום שאינו העזה כ"כ א"ו דאף זה יכול להעיז א"כ תו לא יכול למתני בסיפא ומודה דהא יש לו מיגו דפרעתי להבן והטעם באמת שיכול להעיז לשיטת התוס' צ"ל כיון דהוא אינו הבע"ד מהממון דהרי ע"כ צ"ל ממילא לשיטת ר"ת דא"י לכפור הכל ומ"ש זה ממציאה שהביאו תוס' לקמן א"ו צ"ל כמ"ש א"כ י"ל דבבנו יכול להעיז אפי' לומר שנתן לו ובזה מדוקדק לשון התוס' היטב שכ' דבבנו מעיז ומעיז להורות שיכול להעיז אפי' מה שהבן יודע בבירור שמשקר, ולפי"ז נסתר תי' המפורשים הנ"ל על רש"י דהא צ"ל מה טעם יש כאן לפטור בבנו בל"ת כיון דראב"י סובר דבבנו אינו מעיז מ"ש בנו מהוא עצמו וצ"ל כמ"ש מוהרמ"ש כיון דבנו לא התחיל רק אחר שהוא פתח להודות סובר דבנו א"י מהענין רק שנתעורר מכוחו לטעון טענת ודאי אף שא"י אבל מה שהוא יודע בודאי שהבן יודע שמשקר ממילא אין חילוק לר"א ב"י בין בנו להוא עצמו א"כ שפיר יכול למתני בסיפא אם יש עדים שהודה בשמא וכנ"ל וא"ל דאית לי' מיגו שפרע להבן דז"א לראב"י דזה ודאי אינו יכול להעיז אף שהוא פתח תחלה מ"מ הוא יודע שהבן יודע שלא פרע לו ולא יכול להעיז:

ע"כ נלפע"ד הקלושה ליישב בדרך מהרש"ל דלראב"י היכא שהבן טוען אח"כ ברי אינו יכול להעיז אף אם הוא התחיל ועי' בבע"מ בגיטין סוגי' דשני כיסים פי' כן להדי' אך לא בשארי מיגו רק במיגו דמ"מ דבזה ל"א מיגו דהעזה וכמ"ש הפוסקי' ז"ל וממילא ל"ק קושי' מהרש"א ומתני' ודאי מיירי שטוען הבן אח"כ ברי דזולת זה אין מקום לשבועה כלל מש"ה ל"מ למיתני האכלתיו פרס ועי' במג"ש ובריטב"א שכ' להדי' אף לשיטת רש"י מיירי שהבן טוען אח"כ ברי וצ"ל הסברא כיון דבתבעו ל"ל מיגו מ"ש ל"ת כיון שטוען אח"כ ברי וצ"ל נהי היכא דתבעו שייך לומר דלא נאמר מיגו דלמא לא אסיק אדעתי' מ"מ היכא דל"ת אף שטוען אח"כ בריא אמרי' מיגו וא"ל דלמא ערומי קא מערים דירא שמא יתבענו ולא יהי' נאמן ז"א דהא הי' לו פנאי ליישב בדעתו תו לא שייך לומר לא אסיק אדעתי' וזה נ"ל ברור ולפי"ז ממילא מיושב הקושי' הנ"ל דא"א לומר דראב"י אית לי' כר"י דל"א מיגו כלל אבל באמת בבנו יכול להעיז כרבנן רק דאפ"ה לא מהימן במיגו מ"מ היכא דל"ת ודאי דמהימן דהא ל"ש טעמא דר"י דל"א אסיק אדעתי' וכנ"ל א"כ תיהדר קושי' המפורשי' ליתני מודה בל"ת מנה לאביך והאכלתיו פרס א"ו דס"ל בבנו א"י להעיז א"כ ממילא ל"מ ל"ת די"ל אערומי קא מערים ודוק:

ולפי"ז מיושב ג"כ מאי דקשה לי לשיטת הפוסקי' דל"א מיגו לאפמ"ש וצריך להבין מה דא"ר מ"מ אמרה תורה כו' הא ל"א מיגו לאפמ"ש וצ"ל כמ"ש הפ"י דמ"א אמרי' אף לאפמ"ש וקשה לפמ"ש תוס' דקושי' רבה קאי אף לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא מ"מ נילף מהכא דל"א מיגו בעלמא ולשיטת הפוסקי' הנ"ל קשה דלמא באמת נילף מהכא דל"א משיב אבדה לפטור משבועה בשלמא לשיטת התוס' דל"ל לחלק בין שבועה לממון א"ש דקושית רבה קאי מסוגי' דעלמא דאמרי' מיגו אבל להפוסקי' הנ"ל דס"ל לחלק בין שבועה לממון קשה וצ"ל דקושית רבה קאי אליבא דרבנן דראב"י דסברי להדי' דמ"א פטור משבועה אך לפי"ז קשה מנ"ל להג"מ דראב"י סובר. בבנו אינו מעיז דלמא בהא פליגי על רבנן וס"ל דל"א מ"א לאפמ"ש ולפי הנ"ל ניחא דא"כ בל"ת ודאי יהי' פטור בבנו כיון דאית לי' מיגו אח"כ ול"ש לומר לא אסיק אדעתי' ותיהדר קושית המפורשי' הנ"ל לדוכתי' ליתני מנה לאביך כו' דזה י"ל דהי' להגמ' סברא פשוטה דבל"ת פטור אף משבועה והנה לפי"מ שמוכח מרש"י בגיטין דר"י סובר אליבא דאמת כראב"י א"כ מנ"ל דרבנן פטרי מדאורייתא משיב אבדה הא יש לומר דלא פטרי רק משום תקון עולם דלפי"מ דאמרינן ממראב"י מוכח דל"ל תק"ע ממילא משמע דאי הוי סבר התק"ע הוי פוטר בבנו אם כן רבנן דסברי כמתני' המוציא מציאה ממילא י"ל דלא פטרי רק מתק"ע ומאי דקאמר הגמ' דפליגא אי בבנו מעיז צ"ל ועי' בבהע"מ דלדבריו צריך ג"כ לדחוק בלשון, וראיתי בס' הזכות בגיטין השיג הראב"ד על הרי"ף ז"ל מירושל' דמוכח שם להדיא מר"י דמטעם תק"ע פטרי רבנן והרמב"ן שם כתב דמתלמודא דידן מוכח דלא כהירושל', ובזה מיושב קושי' המפרשים כיון דרבנן פטרי משום תק"ע לא רצה למיתני בל"ת דפטור דהו"א משום תק"ע פטור אף לראב"י בלא תבעו ודוק:

אמנם צריך להבין לפ"ז מאי מקשה רבה בפשיטות מ"מ א"ת כו' מנ"ל דאמרינן מדאורייתא מ"א לאפמ"ש והנה לכאורה היה נ"ל ליישב בפשיטות דרבה לשיטתו דסובר במס' ב"ב דאמרינן מיגו להוציא א"כ קשה לדידי' דאלים מיגו אפי' להוציא ממילא אמרינן מיגו אף לאפמ"ש כיון דמיגו אלים כל כך להוציא ממון מכש"כ דיכול לפטור משבועה, ועי' בתוספת ריש ב"מ שכת' דרבה לית ליה מיגו להוציא רק במיגו דאי בעי שתיק, אך י"ל דמ"א הוי כמו אי בעי שתיק כיון דא"צ להודות לטענתו כלל, ועי' בריטב"א במתני' דמודה ר"י כת' סברא זו ות"ל כוונתי לדעתו הרחבה בזה אך עדיין צריך עיון מדמייתי הגמ' הא דרבה בכמה דוכתי משמע דאף לדידן קאי מילתא דרבה ואמת כאן ובגיטין ושבועות י"ל דלא מייתי רק לפרש במאי פליגי ראב"י ורבנן ולעולם דאינהו לא פליגי רק בסברא דרבנן משום לתא דתק"ע וכמ"ש לדעת רש"י הנ"ל אך בב"ק בסוגיא דעירוב פרשיות משמע דמלתא דרבה קאי לדידן אף מדאורייתא ועייש"ה:

ובזה נ"ל ליישב קושית הראב"ד על הרי"ף במ"ש מהירושל' דרבנן לא פטרי רק מטעם תק"ע וגם להוכיח כשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאפמ"ש, דהנה בסוגי' דב"ק הנ"ל פליגא ר"י ורחב"י אי עירוב פרשיות כתיב ופסקו הפוסקים כרחב"י וצריך להבין כיון דברייתא דרמב"ח מסייע' לר"י למה לא פסקינן כוותיה והנה בש"מ לב"ק כתב הטעם כיון דמלתא דרחב"י אזלא כרבה ודברי רבה מובאים בכמה מקומות בש"ס ע"כ פסקו כרחב"י ולפ"ז מוכח דר"י לית לי' דרבה דאל"כ אזדא לי' תירוץ הש"מ, ובאמת מהטור שם משמע לכאורה מדהקשו על ר"י ליהמנא במיגו בכמה אנפי משמע דר"י סובר ג"כ דפטור במיגו, אמנם בזה יקשה שוב מנ"ל לפסוק כרחב"י ע"כ לפי דעת הש"מ משמע דר"י לית ליה דרבה וצריך להבין אליבא דידי' למה מודה במקצת הטענה ישבע אלא ודאי דלא אמרי' מיגו לאפמ"ש אך ע"ז קשה דהא רבנן דראב"י פטרי להדיא מ"א משבועה אך לשיטת הירושלמי דלא פטרי רק מטעם תק"ע א"ש, מרא דהאי שמעתתא בירושלמי הוא ר' יוחנן אם כן ר"י לשיטתו מוכרח לומר דמצד תק"ע פטור ומאי דתיקן תיקן ומאי דלא תקנו לא תקנו אבל לדידן דקיי"ל כרבה ממילא היכא דיכול להעיז מדאורייתא פטור ע"כ מפרשינן דרבנן וראב"י בדינא דאורייתא פליגי כפשטי' דלישנא בדרבה קמיפלגי ואם כן כיון דמוכח מר"י דל"א אף מ"א לאפטורי משבועה נהי דלדידן דקיי"ל כרבה אמרי' מ"א לאפמ"ש אבל מיגו לא, ועי' ברא"ש מס' שבועות במה שהביא דברי ר"י הלוי בדין מיגו לאפמ"ש וכת' ראי' מן מב"מ ודבריו תמוהים כמ"ש הרא"ש ובזה יש להעמיד דבריו קצת אליבא דר"י ועדיין צ"ע דבריו שם.

אך קשה לי לשיטת הפוסקים דעד מסייע פוטר משבועה וכן הכריע הרמ"א להלכה אם כן קשה דלכאורה יש ללמוד מק"ו דמיגו פוטר דהא עד א' לא מהני כמו מיגו דהרי בעד אחד מעיד שהשטר פרוע מדאורייתא א"נ כלל וצריך הלוה לפרוע אף בלא שבועת המלוה רק מדרבנן צריך המלוה לשבע וליטול והיכא דיש לו מיגו דמזויף נאמן אם כן מוכח דמיגו עדיף מעד אחד אם כן למה לגבי שבועה יגרע כח מיגו מכח עד אחד וכן הוא בכל המיגו שבעולם דמהני יותר מעד אחד גבי שדה אם יש עדים שהוא של ראובן ושמעון אומר לקחתי ממך ויש לו עד אחד אינו נאמן והיכא דיש לו מיגו דלא היתה שלך מעולם נאמן א"כ מוכח דמיגו עדיף מעד אחד ולמה לענין פטור שבועה יהיה להיפוך, הן אמת דמרא דהאי דינא דל"א מיגו לאפמ"ש הוא הר"י הלוי והרמב"ם והוא סובר באמת דעד מסייע אינו פוטר משבועה עיין בב"י סי' פ"ד והרא"ש דס"ל דעד מסייע פוטר משבועה סובר דלא כרמב"ם ואף לאפמ"ש אמרי' מיגו אך לדידן קש' דהרמ"א בסי' פ"ז סעי' ו' הכריע דעד מסייע פוטר ובסי' צ"ג פסק דל"א מיגו לאפמ"ש וצריך יישוב למה וצ"ע:

עוד השיג הראב"ד על הרי"ף במה שכ' להוכיח מסוגיא דעלמא מדקאמר רבא דמוכח מדתני אמי דאמרינן משואיל"מ דתני אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ה"ד אי לימא דאמר חמשין כו' מה לי הוא מ"ל אבו' וכ הרי"ף בשבועות דפשטא דלשנא משמע דתרווייהו חייבים א"כ מוכח כראב"י והביא הר"ן בשם הראב"ד דלא מוכח מזה די"ל דע"כ לא פטרי רבנן אלא באמר לי אבא אבל אם אמר אני הייתי אצל אבא כשהודית בזה לא פטרי רבנן והנראה שם מדברי הר"ן דהראב"ד פוסק דלא כראב"י ממ"ש לדחות השגת הרמב"ן על הראב"ד והרמב"ם בפ"ד מה' טוען כ' אמר לי אבא פטור אף משבועת היסת ואם אמר אני יודע בודאי כו' חייב שבועה מהתורה וכ' הראב"ד על בבא דאמר לי אבא אני אומר שזה מחלוקת ראב"י ורבנן והרב פסק להלכה כראב"י ותמה הלח"מ על הראב"ד חדא דלפי' זה אין ראיה לפסוק כראב"י ותו דאם הראב"ד פוסק ג"כ כראב"י למה לי' למשכוני ולחלוק על הריף ולומר דפלוגתיה לא קאי רק באמר לי לומר דלא מוכח מהסוגיא הנ"ל דלא כרבנן כיון דסו"ס פסק דלא כוותי' גם משמע דלא אזיל כאן בשיטה שכ' בס' הזכות דפלוגתא במלתא דרבנן, ועיין בלח"מ פ' ב' מטוען שהאריך לפלפל בזה:

ולפענ"ד נראה ליישב דהראב"ד לשיטתו אי אפשר לו לפרש כפי' הרי"ף וע"כ הוכרח לפירושו וממילא מכח פירושו לפי מה שסובר הראב"ד במק"א מוכח גם כן ממילא דהלכתא כראב"י דהנה הלח"מ הקשה עוד על הרי"ף מה הוכיח מלישנא דגמ' מ"ל הוא מה לי אבו' דלמא באמת ה"ק דלראב"י שניהם חייבים ולרבנן תרווייהו פטורים ועי"ש בפ' א' מה"ט מיישב זה, אך קשה לי למה לא הוכיח הריף בכח יותר אליבא דאמת דמוקי הגמ' כגון דאמר מנה לאבא כו' וקאמר חמשין ידענא כו' א"כ יש כאן חיוב שבועה ומוכח כראב"י ותו קשה לי מאי מקשה הגמ' שם ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי עבדי הא כיון דרבנן בע"כ לא דרשי האי שבועת ה' להכי א"כ לרב ושמואל ג"כ לק"מ ע"כ נלע"ד די"ל אף דרבנן פטרי בבנו משום מיגו דיכול להעיז אפי' הכי היכא דטעין חמשין ידענא כו' הוי משואיל"מ כיון דהודאה גורם בכל מקום חיוב שבועה רק היכא דאית לי' מיגו פטור וכאן דטוען איני יודע ל"ש לומר מיגו ונשאר משואיל"מ מכח ההודאה ודוק היטב בסברא זו ועי' בש"ך (סי' ע"ה) ובאו"ת ולפמ"ש מיושב קושית האו"ת שם, ויש ראיה לסברא זו מעתה משום הכי לא מצי הריף להוכיח אליבא דאמת דזה אזיל אף לרבנן ע"כ הוכרח להוכיח מהא וממיל' מיושב קו' הנ"ל מאי מקשה הגמ' על רב ושמואל דלמא סברי כרבנן ז"א דגם רבנן יוכלו לדרוש הך שבועת ה' למשויא"ל אמנם לשיטת הסוברים דלא אמרינן משואי"ל רק היכא דהוי ליה למידע וכ' הש"ך בסי' ע"ב הטעם דהיכא דהו"ל למידע אמרי' אערומי קא מערים וא"כ היכא דיש לו ראיה שא"י לא שייך משאיל"מ תו אי אפשר לומר לרבנן דקרא אתי למשאי"ל דהיכא דאמר מנה לאבא ביד אביך פטורים היורשים אבל היכא דאמר מנה לאבא בידך הוי משואיל"מ דקשה ליהמן דא"י במיגו דא"ב כ"ה כיון דבבנו מעיז אמנם כיון דחזינן דהרמב"ם פוסק אף היכא דלא ה"ל למידע אמרי' משואיל"מ מסתמא אזיל בשיטת רבו הרי"ף וממילא שגם הרי"ף סובר כן וא"כ כיון דזהו גזה"כ היכא דא"י חייב לשלם ל"ש ליהמני' במיגו אבל הראב"ד לשיטתו דפסק דבע"א דוקא הו"ל למידע תו ל"ה מצי לפרש דהסוגי' אזלא אליבא דראב"י דא"כ הי' צ"ל דגם אליבא דאמת לא דרשי רבנן שביעת ד' למשואי"ל דקשה ליהמן במיגו דא"י והדרא הקושי' הנ"ל לדוכתי' מאי פריך הגמ' על רו"ש ע"כ הוכרח לפרש דרבנן מודו בברי גמור וא"ש ודוק:

אמנם כן לפי הראב"ד יש להוכיח בקיצור דהלכה כראב"י דהרמב"ן הק' על הראב"ד מסוגי' דב"ב כמו שהביא הר"ן והנה מה שתי' הר"ן דבאמת תלי' זה בפלוגתא דראב"י ורבנן לכאורה אינו מובן דפשטי' דלישנא דגמ' משמע דפלוגתי' הוא אי הוי מיגו או לא אך לפע"ד נראה בפשוט דיש לחלק אם הוא מכח אביו פוסקי' הב"ד לאביו והוא זוכה ממילא מכח ירושה אבל עיקר הפס"ד הוא על הברי שטען אביו אף דלא בא בעצמו לב"ד לית לן בה אבל שם באחים אין שייכות להאח האומר ברי שזה אחיו שיפסקו לו ב"ד רק להאח הבא מכח טענתו וכיון דברי שלו בא מכח אחר אין לו דין ברי וזה נראה ישר וברור בסברא:

אך לפי"ז קשה מאי דוחקי' דגמ' לאוקמי שם בשבועות סיפא דנשבעין לקטן כראב"י לוקמי בשבועות ע"א שבא בטענת אביו וע"א מסייע אך לשיטת הסוברים דטענו בס' עפ"י עד חייב ג"כ לישבע לא אתי' שפי' הך דנשבעין לקטן כיון דל"צ לטענתו כמו דצ"ל לשיטת הרמב"ם למה לא מוקי לה בש"ש וגם לשיטת הסוברי' דטענו בס' עפ"י עד פטור י"ל דס"ל ממ"נ אי טעין ברי גמור פשיטא ואי טעין אמר לי אבא י"ל דל"ה ברי וגם אי הוי קטן ממש וטעין ברי גמור י"ל דל"ה ברי דאין תביעת קטן כלום ולשיטת רש"י באמת צ"ל דטענו בס' עפ"י עד חייב] אמנם לשיטת הראב"ד דס' בפ"ב מה' גזלה דטענו בס' עפ"י עד פטור משבועה וסובר דגדול האומ' א"ל אבא הוי ברי מקשה שפיר מאי דוחקי' לאוקמי' כראב"י לוקמי כרבנן ובשבועת ע"א וקמ"ל דאמר לי אבא הוי ברי דזהו רבותא גדולה אך אם נאמ' דהלכתא כראב"י א"ש כיון דהלכתא כראב"י ממילא מוקי' לה בסתם שבועה דהיינו שבועת מב"מ ובזה דברי הראב"ד מבוארים שכ' אומר אני שזה מחלוקת ראב"י ורבנן, אך לפי"ז יהי' מוכח דהלכתא כראב"י מדלא מוקי בשבועות ע"א כנ"ל וסיי' ע"ז שאין זה תמי' ואדרבא הרב פסק ג"כ כראב"י ודוק היטב, ודע דיש לפקפק על מ"ש דקשי' לראב"ד אליבא דרבנן איך דרשי שבועת כו' הא יכולים לדרוש ולא בין היורשים רק ליורשי הנתבע והתובע תובע בעצמו אך לפי"ז י"ל בפשוט דק"ל מאי מקשה הגמ' לרו"ש האי שבועת כו' מאי עבדי דלמא סברי כרבנן דראב"י ומוקי לי' ולא בין היורשים למעוטי יורשי תובע ע"כ פי' הראב"ד דבברי ממש אף רבנן מודים וליכא למעוטי יורשים ודוק היטב:

הרמב"ם פי"ד מה' טוען ה"ז כ' אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל כיצד אכלה בפניו כשהי' קטן שנה א' ושתים אחר שהגדיל וטען אתה מכרת לי אתה נתת לי אין זה כלום עד שיאכל ג"ש אחר שהגדיל וכ' המ"ל דברי רבינו צ"ע דלמה לי' לתלות הטעם משום א"מ בנכסי קטן ת"ל דקטן לאו בר מכירה הוא ועי' מ"ש ליישב, ולפע"ד נראה פשוט דהא כ' הרמב"ם פכ"ט מה"מ הי"ז פחות מבן כ' כו' כזה הורי רבותי ואני אומר שאפי' קטן שמכר קרקע מנכסי אביו וכשנעשה בן כ' ולא מיחה נתקיימה בידי הלוקח שהרי רצה בממכרו וכ"פ בש"ע ולפי"ז לא ידעתי מקום קושי' ודברי הרמב"ם מבוארים דאי לאו דאין מחזיקין בנכסי קטן וזה טוען שקנאו ממנו כשהי' קטן ואח"כ כשנתגדל תיכף כיון ששתק ממילא נתקיים המכר והחזקה הוי ראי' שקנאו מש"ה צריך לומ' דאין מחזיקין בנכסי קטן וא"כ אין ראי' כלל שקנאו:

הן אמת דלפי"מ שדקדק הסמ"ע מל' הרמב"ם שכ' כיון שלקח המעות דדוק' קבלת מעות בעינן וא"כ עדיין קושית המ"ל על בבא דאתה נתת לי אך לפמ"ש הה"מ הטעם שלמד הרמב"ם דין זה ממאי שאמרו במתקדשת למיאונין א"כ אין חילוק בין מכר למתנה ולישנא דהרמב"ם שכ' כיון שלקח המעות י"ל דלרבותא נקט הכי דהו"א דלעולם לא נתרצה במכר והא דלא חזר תיכף דלמא לא הי' לו המעות אז להחזיר ללוקח ותו י"ל דל"מ במתנה דמסתמא אי לא עביד לי' נייח נפשי' לא הי' נותן לו אף דהי' קטן מש"ה אמרי' מסתמא כיון דלא מחה בגדלות עדיין על דעתו הראשונה עומד אבל במכר דזוזי הוא דאנסי' הו"א דלעולם דעתו כל כמה שיכול לחזור יחזור בו מש"ה השמיענו הרמב"ם דאפ"ה א"י לחזור עכ"פ יותר עדיף לומר כן דבזה דברי הרמב"ם בה' טוען אתי' כפשטי' וצע"ג על המ"ל שלא העיר בזה:

ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושי' הראב"ד על הרמב"ם שכ' דבגמ' מוכח דאף שלשה שנים אחר שהגדיל ל"מ וכ' הלח"מ דסובר הרמב"ם דג"ש ודאי לא יניח לו אחר שהגדיל ולומר שלא ידע כלל ג"כ אין סברא דמסתמא כשהגדיל יוודע לו הדבר רק שתי שנים מניח לו שנראה לו שעדיין לא החזיק עיש"ה, ועל דבריו ק"ל דאם זה כוונת רבא להוכיח מהא דאמר בנכסי קטן אפי' הגדיל מנ"ל לדמות זה לאין מורידין קרוב לנכסי קטן כיון שיודע שהי' של אביו למה לא נאמ' דימחה לו ואף שתי שנים לא יניח לו לאכול כמו דזה סברא פשוטה שלא יניח לו לאכול ג"ש בשלמא אי הוי אמרי' הטעם שלא ידע יש לדחוק כמ"ש התוס' שם וגם בזה מגמגם המהר"ם שיף שם אבל לפמ"ש הלח"מ דיטעה בדין מנ"ל לרבא להוכיח זה אם זה הי' סברא פשוטה לרבא ל"ה צריך להוכיח מר"פ וצ"ע:

ולפמ"ש י"ל דה"ה אפי' הגדיל די"ל דזהו סברא פשוטה דכשהגדיל יוודע לו הדבר וגם זה י"ל לסברא פשוטה דאם אין החזקה מועיל בקטנות אם אכל רק שנה אחת בקטנות אף שאכל ב' שנים בגדלות ל"מ רק דרבא בא להוכיח דלא נימא היכא אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן היכא שעדיין הוא קטן וא"כ בע"כ צריך לטעון שקנאו מאביו דאין מכירת קטן כלום אם כן הוא עצמו מודה שלא היה להקטן שום דו"ד בהשדה ממילא ל"מ חזקתו אבל היכא שהוא טוען שקנאו מהקטן א"כ הוא טוען שהקטן יודע מהשדה דהא אומר שמכרה לו בזה הוא דחזקתו מהני רק הא אין מכירת קטן כלום משום הכי נקט אפי' הגדיל עתה דהו"א כשהגדיל נתרצה תיכף וכס' הרמב"ם הנ"ל קמ"ל דל"מ וא"ל מנ"ל להוכיח זה דלמא אמרי' כשיגדל ימחה בודאי ז"א דהא לפי שיטת הרמב"ם היכא דמכרה לו בקטנות תיכף כשהגדיל נתקיים המכר ודלמא עדיין לא ידע ונהי דזהו סברא פשוטה דכשיגדל יוודע לו הדבר מ"מ צריך לזה משך זמן מה וא"נ דמחזיקין בנכסי קטן כשהגדיל וזה טוען שקנאו ממנו בקטנות דמהימני' ליה בזה קשה איך מורידין אחר לנכסי קטן ניחוש תיכף כשהגדיל יטעון שקנאו בקטנות ועדיין לא נתוודע הדבר ע"כ הוכיח שפיר דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל דכמו שזהו סברא פשוטה להוכיח מר"ה דבקטנות לא ידע מסתבר ממילא דגם בגדלות לא יוודע לו תיכף ונפיק מיני' חורבא אבל זה יכול להיות סברא פשוטה דשתי שנים בגדלות ל"מ דכל החזקה צריך להיות בזמן הראוי להחזיק ודוק:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה