אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף קיח:

דף קיז.

תוס' ד"ה אמר לי' תנינא וא"ת הא דאינה מתייבמת משום דשוי' אנפשיה חתי' דאיסורא עי' במוהרש"א שכת' סמכו דבריהם אסיפא ולא ארישא דחולצת ולא מתייבמת עיי"ש וכ"ר שהקשה המ"ל ולענ"ד יש לי מקום עיון דנראה דבכעין זה אפשר דל"מ חליצה כלל היכא דמצד הדין א"נ לגמרי רק לגבי נפשה נאמנת וכיון דבחליצה בעי כוונה שיתכוון החולץ לפטרה ולהתירה וכיון דמצד הדין אינה נאמנת כלל א"כ אין זה כוונת פיטור כלל כיון דלפי דעתו אינה זקוקה כלל ול"ד לאומרת קדשתני דמבקשין ליתן לה גט אף דודאי בעי כוונה לפטרה ולהתירה מ"מ ממנ"פ אם האמת אתה הוא יודע שקדשה וכן ביבמה שאומרת לאחר שלשים לא נבעלתי היבם יודע האמת משא"כ כאן כיון דלגבי היבם אינה נאמנת כלל ולגבי נפשה נאמנת וצריכה חליצה מעליותא וזה ל"מ חליצה ע"כ שפיר מוכח מרישא דאיכא למימר סני ליה וע"כ נאמנת מצד הדין וע"כ לא העמידו התוס' הקושיא רק אסיפא דא"מ משום דשוי' אנחד"א [ועיי' במ"ל פ"ט מה"ג דין כ"א], ולענ"ד הדבר צריך תלמוד אם בכעין זה מועיל חליצה להתיר' דכוונת היבם י"ל דל"ה כוונה כלל הואיל ולפי הדין א"צ חליצה כלל וע"כ אם האמת אתה אין זה חליצה כלל.

והנה ראיתי בס' בית מאיר סי' קס"ו כתב בשם המ"ל שנסתפק ביבמה הואיל ונקנית בע"כ י"ל דל"ב עדים אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים מ"מ הכא שאני הואיל דגלי לן רחמנא דאפי' בע"כ נקנית וכתב הב"מ דמתוספת קידושין י"ב ומהריטב"א שם מוכח להדיא דאפי' ביבמה צריך עדי ביאה וכ"ה בריטב"א להדיא דהא דאמר מצות יבום מקדש והדר בעיל משום דרב מנגיד כו' והתם בין בתחיל' בין בסוף לא סגי דליכא עדים שהרי ביאה גומר בה ולא כסף ושטר ותמה בזה על היש"ש פ' בית שמאי דין כ"ה שכ' ג"כ דביבמה ל"צ עידי ביאה דיבום א"ד לקידושין דל"ה רק מצוה בעלמא ותמה עליו מדברי הריטב"א ותוס' הנ"ל, אמנם הביא שם שהמאה"ג מוהר"מ רב דק"ק קעמפנא הק' לו מסוגיא דסוטה דממעט שומרת יבם אינה שותה ת"ל דקדמה שכיבת בועל וליכא למימר שבא עליה יבם דא"כ היא אשתו גמורה והקשה הרב הנ"ל דלמא מיירי שבא עלי' בלא עדים וא"כ עדיין לא קנאה וקדמה שכיבת בעל והשיב לו הבית מאיר כיון דבלא השקאה אסורה כר"נ דהתם א"נ לומר שבא עליה כדי להשקותה כמו בשבוי' דאין הבעל נאמן שאין אדם מעיד על עצמו, ודבריו תמוהים לענ"ד ממ"ש הרא"ש פרק עגלה ערופה הביאו המ"ל פ"ב מה"ס שהקשה אהא דאר"ש סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מדתניא שבאו לה עדים שהיא טמאה ואס"ד מיא בדקי לה נימא הנהו סהדי שיקרא נינהו והקשה הרא"ש דלמא משום עון בניו ובנותיו לא בדקי לי' מיא ותי' הרא"ש דודאי לא היה משקה אותה אלו היה יודע שאינו מנוקה מעון ועיי"ש במ"ל שכתב דע"כ הוי חזקה גמורה אפי' לאכחושי סהדי הרי דמוכח דאמרינן דבעלה לא משקה אותה אם יודע שהמים לא יבדקו וע"כ מודיעין אותו כזאת למען דעת שאם אינו מנוקה מעון לא ישקה אותה וא"כ ה"נ למה לא יהיה נאמן לומר שבא עלי' דלולי זאת ודאי לא הי' משקה אותה ולגרום מחיקת ה' כיון שהמים לא יבדקו אותה, גם לא ידעתי מאי הואיל בתירוצו הא נ"מ אם ע"א מעיד ג"כ שבא עליה, גם נ"מ אפי' בשני עדים בעדות מיוחדת דלענין זה מהני דנימא שוודאי בא עלי' ואפ"ה אינה נקנית לו אי מדמין ליה לקידושין דלא מהני עדות מיוחדת דכל מעשה בפ"ע אינו כלום כדאיתא בש"ע אבה"ע סי' מ"ב ס"ב:

ולע"ד נראה דודאי לענין הקנאה י"ל דל"צ עדים כיון שקונה בע"כ ובאונס ול"צ דעתם לזה ע"כ כיון שנעשה המעשה נקנית ממילא ולא דמי לקידושין דצריך דעת וי"ל כיון שנעשה בל"ע אין קיום לדבר ההוא וכאלו נעשה בלא דעתם משא"כ יבום י"ל שפיר כסברת מהרש"ל דהא אי אפשר לומר שהמעשה יהי' כמאן דליתי' ודמי למ"ש תו' בשיטת פ"פ דס"ד התם דאפי' זינתה באמת כיון שהי' בלא עדים לא נאסרה דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל באמת קי"ל דנאסרה אפי' בל"ע אם אמת הוא הדבר והבועל שיודע האמת אסור לישא אותה כמ"ש הב"ש רק דאנן לא מאמינן הדבר וה"נ י"ל ביבום נהי דאנן ודאי אין מאמינין הדבר כיון דעי"ז נעשית א"א וחייבי' עלי' חנק והוי דשב"ע מ"מ היבם בעצמו שיודע באמת שבא עלי' ודאי אסור אח"כ בקרובותי' אם מתה אח"כ כגון באמה ובתה וא"ש הא דכ' תוס' וריטב"א דביבום צריכין עדי ביאה דמה"ת יבא עלי' בלא עדים שעי"ז יכול לבא לידי תקלה אף שבאמת היא קנויה לו מ"מ תוכל היא להכחישו אח"כ גם אנן אין מאמינים להם ואם תקבל קי' מאחר יתפסו קי' שני אבל לגוף הקנין י"ל דס"ל ג"כ דא"צ עדים ואם יודע היבם שבא עלי' אסור בקרובותי' לאחר מיתתה גם בלא הכחשה אם תמות לא יהיה נאמן ליורשה, וע"כ ראוי להיות עדים בדבר וכתבו התוספ' שפיר:

אך היש"ש כ' להדי' אם שניהם מודים נאמנים וא"צ רק גט וע"ז הקשה הבית מאיר שפיר מתוס' וריטב"א הנ"ל אמנם אפשר דס"ל דנאמנים משום הואיל והוא בידו וס"ל הא דקיי"ל בב"ב חושו לה כמ"ש הרשב"ם משום דאם איתא דגירשה קלא א"ל למילתא משא"כ ביבום דל"ש זה אם נימא דא"צ עדים י"ל שפיר דנאמנים משום בידם ולפ"ז צ"ל הא דמקשה הגמ' בפ' מצות חליצה מנא ידעי' וקשה קושי' הנ"י שם נימא דמודים ונאמנים משום בידה וצ"ל דס"ל ליש"ש כתי' הראשון של הנ"י וכדמסיק הריטב"א דאדשב"ע פחות משנים וחליצה הואיל דבעי שיתכוונו שניהם שפיר י"ל דמיקרי דשב"ע ואם נעשה בלא עדים אין קיום לדבר ההוא וכאלו נעשה בלא כוונה להתירה וע"כ בעי עדים דוקא ומיושב קושיות הרב המאה"ג מוהר"מ הנ"ל כיון דע"כ מאמינן לו שבא עלי' וכמו"ש דלולי זאת לא הי' משקה אותה וא"כ באמת היא נשואה ול"ה שומרת יבם ודוק]:

אמנם בכוונת חליצה גופי' נתחבט החכם צבי בתשובה סי' א' מה הוא אם כוונת מצוה או כוונת הקנאה והעלה שם דהוי כוונת הקנאה וכן הוכחתי לעיל דף כ"ב מדאצטריך איש למעוטי קטן ת"ל דלאו בני מיעבד מצוה הוא מיהו אף כוונת הקנאה צ"ע מקטן גם מחרש דלולי דלאו בני קריי' נינהו הי' מהני בגדול עע"ג וכיון דלאו בר הקנאה הוא מאי מהני עע"ג וכן הקשה הבית מאיר, ולענ"ד ע"כ לומר דכוונה זו קלישא טובא ואינה ג"כ הקנאה גמורה רק שידע שעי"ז היא מותרת ובמעשה זו אינו בונה בית אחיו וכלשון הפסוק ככה כו' אשר לא יבנה בית אחיו אבל לא דהוי הקנאה גמורה, וע"כ שפיר ס"ד דמהני אפילו בחרש וקטן:

ולפ"ז אפשר לומר דאף חליצה בינו לבינה ל"ש למפסלי' משום אין דשב"ע פחות משנים כיון דהמעשה נעש' דמי' לביאה דמהני כמש"ל ול"ד לקי' וגירושין דבעי כוונת הלב ממש וע"כ י"ל אם נעשה בלא עדים בטלה ההקנאה משא"כ כוונה זו של חליצה ל"ה רק ענין ידיעה שיודע שבדבר זה היא ניתרת, ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הב"מ למה חליצה מוטעת כשירה נהי דאין תנאי בחליצה מ"מ מצד קנין בטעות יהי' בטל, ולכאו' אין הבנה לדבריו כיון דהתנאי בטל ממילא המעשה קיים, אמנם נראה דקושיתו הוא היכא דהוי ג"ד גמור דל"ב דיני תנאי נימא דהוי הקנאה בטעות, ולפמ"ש א"ש דכוונ' זו היא רק ענין ידיעה דלא ליהוי כמעשה קוף בעלמ' רק שידע שעי"ז היא ניתרת וד"ז א"א לבטל כיון דל"ה מידי דהקנאה משא"כ אי הוי שייך תנאי בחליצה הי' ראוי להיות המעשה בטל דכל תנאי מבטל המעשה אם אינו מקיים התנאי וכיון דל"ש תנאי דל"ד לתנאי ב"ג הואיל וא"א לקיומי ע"י שליח אף מצד ג"ד א"ב כיון דל"ה ענין הקנאה, ואדרב' לפמ"ש הב"מ דהוי כוונת מצוה ק"ל הא במצוה אשכחן ג"כ שעושה ע"ת כמ"ש המג"א בשם הרשב"א בא"ח סי' תפ"ט בספירת העומר שסופר ע"ת אם לא יזכור אחר צ"ה יצא בספירה זו ואם יזכור לא יצא מוכח דמידי דמצוה שייך תנאי אף דא"א לקיומי ע"י שליח וע"כ דמצוה שאני וע"כ אי הוי כוונת מצוה קשה למה לא מהני תנאי בחליצה אבל לפמ"ש א"ש דכוונה זו ל"ה רק ענין ידיעה שיודע שהמעשה של החליצה פוטרת ושבזה אינו בונה ב"א ולפ"ז גם חליצה בינו לבינה אין לפוסלה משום אדשב"ע פחות מב' וע"כ יש לסתור בזה מה שעלה ע"ד להוכיח מדלא תי' הרשב"א בפ' מצות חליצה על הא דמקשה התם מנא ידעי' משום דהוי דשב"ע וכמו שתירץ הריטב"א באמת וע"כ הייתי רוצה להוכיח מזה דס"ל כמ"ש הגאון נוב"י דחליצה ל"מ דשב"ע ולפמ"ש כאן אין ראי' מזה די"ל אף דהוי דשב"ע אפ"ה מהני בינו לב"ע אלו היו נאמנים ע"כ הוצרך לתרץ דמסקינן חוש לה, ועיין בחמדת שלמה חלק אה"ע סי' טו:

ובזה אפ"ל מ"ש הרמב"ן על י"מ שפי' חלצה בסנדל כו' עי' לעיל דף כ"ב ע"א ד"ה אמר רבא הקשיתי על הרמב"ן דהתם י"ל משום מה"ב ואין ראי' משופר ע"ש] אמנם ראיתי בס' טורי אבן שכ' להקשות שם עפי"מ דקיי"ל אחת מד"ת ושתים מד"ס י"ל דמעל בתקיעות הראשונות ועי"ז יצא השופר לחולין ויצא בהם ידי דרבנן לשיטת התו' דבדרבנן ל"א מה"ב וע"כ ממילא יצא אח"כ הדאורייתא וע"כ העלה אח"כ מסברא דנפשי' כפי' הרמב"ן דהו"ל לומר דל"י כי היכי דלא ליעבד איסורי וכ' דבזה אפי' אביי דס"ל כ"מ דארל"ת אע"מ מודה בזה כיון דיכולין לעשות שלא יהיה איסור כלל יעו"ש, ולי הי' קשה ע"ז משוחט מסוכנת עי' לעיל דף כ"ב נימא דהשחיטה פסולה ולא יהיה לו הנאה ועי' בהרא"ש שם בסוגי' דס"ל דבעי רק הולכת הנאה ליה"מ כ"פ הש"ך כוונת הרא"ש והטור ס"ל אליבא דהרא"ש דאפי' הולכת הנאה לא בעי והרשב"א ס"ל דבעי הולכת הנאה אבל עכ"פ הולכת הנאה מהני וקשה למה לא נימ' דבדיעבד השחיטה אסורה כדי לתקן האיסור שלא יהנה דהולכת הנאה אינו רק תיקון בדיעבד דס"ס נהנה וכדאמרי לי' רבנן לר"א במס' ע"א פ"ג ונהי דבדיעבד מתיר ר"א ע"י ה"ה, אבל בשחיטה נימא דבשחיטה ל"מ ול"ד לתערובות שכבר נתבטל ועי' מש"ל די"ל בשחיטה הואיל ול"ב כוונה ל"ש לבטל המעשה וכעין ס' התו' בצורם אוזן בכור דל"ש למימר כ"מ דארל"ת א"ע ל"מ, ולפמ"ש כאן הקושי' במק"ע דאף כוונת חליצה ל"ה כוונה רק ידיעה ול"ש ג"כ לבטל ענין הידיעה:

אמנם כבר יישבתי בעזה"י קו' הט"א הנ"ל משופר דלע"ד נראה דודאי אין כל השופר יוצא לחולין ע"י הנאת תקיעה דהא כת' תוס' בקידושין דף נ"ה דאין הקדש יוצא לחולין ע"י מה שנהנה רק היכא דנתכוין להוציאו מרשות הקדש ואף שהיה שוגג והיה סבור שהוא של אחר מ"מ היה עליו שואל שלא מדעת וע"כ הוציאו מרשות הראשון ונכנס לרשותו ויצא לחולין מש"ה בגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל כדאי' במעילה, והנה בשופר כ' המג"א דמותר ליטול שופר חבירו ולתקוע בו ול"ה שואל של"מ וע"כ אפי' אם תוקע כל היום א"י השופר לחולין ומ"ד כיון דמעל בה נפקא לחולין היינו הנאת תקיעה ומקרי הנאת תקיעה חולין לפום ס"ד דר"י שם ולפ"ז אין מקום לקושית הט"א דלעולם אין גוף השופר יוצא לחולין ושפיר איכא למימר דטעמא משום מה"ב בשופר משא"כ בחליצה דל"ש מה"ב כמש"ל וע"כ שפיר י"ל כשיטת הי"מ שהבי' דאפי' א"נ דמקרי הנאה אפ"ה מהני החליצה בדיעב' ואיסור דעבי' עביד ואינו מעכב מלפטרה מזיקתה כנלע"ד נכון:

ולפ"ז י"ל על הספק שנסתפקתי לעיל היכא דאשה שוי' נחד"א לומר דבעי חליצה דהיינו שעדים מעידים שמת בעלה ואח"כ בנה והיא אומרת שבנה מת תחי' ונסתפקתי אם מהני לה חליצה דכוונת היבם להתירה ל"מ כוונה כלל כיון דמצד הדין אצ"ח ואינה זקוקה לו כלל עי' לעי', ולפמ"ש י"ל כיון דלא כוונת הקנאה רק ענין ידיעה בעלמא דעושה כן כדי להתירה י"ל מצד הס' דאפי' בכעין זה מהני דסו"ס כיון שעוש' כן כדי להתירה ויודע שעושה כן הואיל לפי דברי' צריכה חליצה הוי ידיעה מעלי' משא"כ אי הו"א דהוי הקנאה ודאי היה מסתבר לומר דזה ל"מ הקנאה הואיל ולולי דברי' אינה זקוקה לו כלל ואינה מקנה לה כלל רק היא שנחד"א ע"כ י"ל דל"מ לה חליצה אבל לפמ"ש דהוי רק ענין ידיעה שפיר י"ל דמהני דלא ממעטינן רק היכא שאין עושה להתירה כמו חלוץ לה ובכך אתה כונסה ועי' היטב בזה כי לענ"ד הדברים ברורים בעזה"י:

וליישב קו' המהרש"א והמ"ל הנ"ל נראה לפי"מ שיש להסתפק באשה שאמרה א"א אני דקיי"ל ש"נ חתי' דאיסורא אם אומרת אח"כ שקבלה גט מבעלה אי נאמנת די"ל נהי דאשר דעלמא א"נ לומר נתגרשתי שלא בפני בעלה היינו משום דהוי דשב"ע כיון דבאמת אסורה לכ"ע ובנה ממזר מאחר משא"כ היכא דא"נ רק לגבי נפשה ולגבי כ"ע מחזקינן לה בפנויה י"ל דנהי דכ"ז שאינה אומרת נתגרשתי רק שרוצית לחזור מדבריה בלא אמתלא א"נ לעקור דבריה משא"כ היכא שעומדת בדבריה רק שאומרת אח"כ נתגרשתי י"ל דנאמנת להתיר לעצמה ומכש"כ לשיטת הרשב"א בחי' קי' דף ס"ו דכ"א נאמן לגבי עצמו לומר שיודע בודאי נגד החזק' וכ"כ מוהרש"א בסוגי' דע"א ביבמה לפ' כן בדברי תוס' עי"ש וכ"כ הפ"י בכתובות בסוגי' דתו"ת שהאריך לבאר דברי רשב"א הנ"ל וכ' שכן דעת רש"י ג"כ א"כ ודאי דהכא נאמנת כיון דאין האיסור רק משום לתא דידה אלא גם א"נ דלא כס' רשב"א י"ל הואיל דא"נ רק משום שנחד"א נאמנת שוב לומר נתגרשתי [ואע"ג דבקי' פ' האומר אי' מודה ר"א באומרת נתקדשתי ובא א' ואמר אני קדשתי' שא"נ לכנוס ולכאורה קשה כיון דלא הוי רק משום שנחד"א ל"ל יהי' נאמן ע"א ואי דמדרבנן א"נ אם כן י"ל דגם היא א"נ מ"מ יש לחלק כיון שהיא אומרת שיודעת שנתגרשה ל"ש לאוסרה משום שנחד"א ודו"ק:

ובזה י"ל קו' תו' פ"ב דכתובות שהק' לשיטת הסוברים דבאומרת א"א הייתי וגרושה אני נאמנ' היינו דוק' תכ"ד א"כ למה נקט אם יש עדים שהיתה א"א עי"ש ולפמ"ש י"ל דע"כ ל"פ הפוסקים הנ"ל רק אי עוקרת דברי' הראשוני' שאומרת שכוונתה היה א"א הייתי אבל עכשיו פנוי' אני ועי' בב"י סי' קנ"ב דמש"ה ס"ל דא"נ הואיל ומשמעות דברי' הי' שעדיין היא א"א מדל"א שנתגרשה משא"כ אם אומרת שנתגרשה אחר אמירתה שהיתה א"א נאמ' וכמש"ל וע"כ נקט במתני' מלתא פסיקא אם יש עדים כו' א"נ אפי' אם אומרת שנתגרשה עכשיו, ולפ"ז י"ל קושי' מהרש"א והמל"מ דמרישא ל"ה מצי תוס' לאקשוי דקתני חוששין לדברי' וחולצת דילמא משום שנחד"א די"ל הואיל וקתני חוששין לדבריה משמע ודאי אפי' היכא דל"ש שנחד"א כגון שאומרת אח"כ מת יבמי דאם ל"ה צריכה חליצה רק משום שנחד"א היתה נאמנת ומדקתני חוששין לדברי' משמע דלעולם אינה מותרת בל"ח דצריכה חליצה מצד הדין וע"כ א"נ לומר מת יבמי כדאי' ס"פ שם א"נ לומר מ"י שתנשא אבל מסיפא מקשה תוס' שפיר דלמא משום שנחד"א דשוב א"א לה לעולם להתייבם וא"א בשום פעם להוציא נפשה מידי שנחד"א בשום דבר שבעולם וע"כ שפיר י"ל דרק משום שנחד"א הוא דאינה מתייבמת והוצרכו לתרץ דנמ' באמתלא, ועי' מ"ש בספרי תשו' חמדת שלמה חא"ע סי' נ"ו בספק של חכמי פרובינצא עייש"ה ולפ"ד הוא תי' ברור ליישב קו' מהרש"א ומ"ל ודוק היטב:

תושלבע

סוף הספר

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה