אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף קיז.

דף קטז:

גמ' אבעי' להו התירוני להנשא ותנו לי כתובתי כו' והנה הרמב"ם פסק שתנשא לכתחלה ואין נותנין לה כתובתה ואם תפסה אין מוציאין מידה וכ' הב"י והב"ח כיון דהוא אבעי' דלא אפשיטא לכן פסק לקולא, ותמה הב"ש למה פסק בזה לקולא יותר מאידך אבעי' ותי' דהרמב"ם ס"ל דהאבעי' הוא רק לענין כתובה אבל להנשא מתירין דודאי לא תנשא באיסור משום חומר שהחמרת כו' ובתנו לי כתובתי לחוד כיון דהיא ל"א התירוני לכן אין מתירין, ולכאורה קשה לי על דבריו כיון דאנן מספקינן שלא באה רק בשביל הכתובה א"כ למה מתירין אותה דהא אם נדע בבירור שאינה באה רק בשביל כתובתה ודאי דאין מתירין דהא נ"מ אם תבוא אח"כ אשה ותאמר שלא מת בעלה ל"ת מהתירה הראשון אם מתירין לה וא"כ כיון דאנן מסופקים שמא באה בשביל הכתובה ואין כוונתה עתה להנשא א"כ למה יתירו. לה שיהי' לה אח"כ הדין ל"ת מהתירה הראשון ואם לא נתיר לה עכשיו תהי' אסורה להנשא.

אמנם נ"ל ראי' לדברי הב"ש ממאי דקי"ל אין צרה מעידה לחבירתה וכן באמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי דחיישינן שמא לא בעלה מיית ולא חמי' מיית אלא דמתכוונת לקלקלה וכתבו תוס' דאפ"ה מתירין אותה להנשא דכיון דחזי' דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה ואע"ג דחיישינן שכוונתה לקלקל חמותה ויוכל להיות שלא באת כלל להתיר עצמה אפ"ה מתירין אותה הרי חזינן דמתירין אותה משום דסמכינן דאם תנשא ודאי לא מקלקלה נפשה ומטין הדברים כיון דהדין נותן להתירה אם אח"כ באת אשה אחרת להכחישה ל"ת מהתירה הראשון דכבר יצא הדבר בהיתר שאם תרצה תוכל להנשא:

אך לפ"ז נוכל לקיים תי' הב"י והב"ח דס"ל להרמב"ם דהאבעי' הי' ג"כ אם מתירין אותה וכ"מ לשון הגמ' תנו לי כתובתי והתירוני להנשא הכי ודאי אדעתא דכתובה קאתי, לשון ודאי משמע שעיקר ביאתה רק אדעתא דכתובה וכיון שכן באמת אין מתירין אותה רק דאיכא לספוקי הואיל דלא ידעה במאי משתרי' ופי' רש"י שמא כסבורה שזו היא התרתה ולכאורה לשון רש"י קשה. כיון דל"ה רק ספק שמא כסבורה היאך מצינן להתיר אותה אך לפמ"ש א"ש דלא גרע מצרה מעידה לחבירתה דמספקינן שלא באת כלל להתיר עצמה רק לקלקל צרתה ואפ"ה מתירין אותה מוכח דהיכא דמספקינן אם באת להתיר עצמה מתירין אותה רק דהאבעי' הוי אם הס' נותנת דודאי אדעתי' דכתובה ואז באמת אין מתירין אותה וכיון שכן י"ל שפיר כיון דהאבעי' לא נפשטה ומידי ספיקא לא נפקא שפיר כ' הרמב"ם דמתירין אותה דהא מוכח מצרה היכא דמספקינן על כוונתה מתירין אותה על סמך שלא תקלקל עצמה אבל הכתובה אין נותנין לה כיון דאיכא למימר שלא באת רק בשביל הכתובה וכשתנשא י"ל באמת דנותנין לה הכתובה כמ"ש הב"ש:

ולפי"ז נראה דבצרות ג"כ הדין שאין נותנין לה הכתובה עד שתנשא כיון דאיכא למימר שלא באת רק לקלקל הצרה ובע"א שמעיד על מיתת בעלה לפמ"ש התוס' דהטעם משום דייקא ומנסבא [ובהרמב"ם משמע דעיקר משום דעל"ג] נ"ל ג"כ דאין ליתן לה הכתובה עד שתנשא דדלמא לא דייקא עדיין וכשתדייק יודע לה שבעלה קיים וע"כ אין ליתן לה עד שתנשא משא"כ בהיא עצמה שהעידה על מיתת בעלה י"ל כיון דודאי אינה משקרת משום חומר כו' שפיר נותנין לה מיד משא"כ בע"א כן נ"ל נכון בישוב דברי הרמב"ם, וקצת יש לפקפק לפי"מ שכ' רש"י ולמה שהסברתי לעיל דאין סברא לומר דודאי אתי' להתירה רק הספק דלמאי או ודאי לגבות כתובתה או שיש להסתפק שבאת ג"כ להתירה וא"כ י"ל דל"ד לצרה דהוי ס' שקול משא"כ כאן אין הס' שקול אך על הרמב"ם אין זה קושי' חדא דאפשר ס"ל דהוי ס' שקול ולא כפי' רש"י גם מצד הס' מצי סבר דכל היכ' דאיכא לספוקי שבאת להתיר אותה מתירין כמו בצרה ועי' היטב ודוק:

שם באבעי' דחהל"מ עי' בספרי תשו' חמדת שלמה חא"ע סי' ט' וסי' יוד עייש"ה:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה