אור ברסלב

חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף עא.

דף נו:

עיין היטב בסוגיא ומפרשי' והנה הרמב"ם פסק דקטן כל שבעה מותר לסוכו שמן של תרומה וכ' הכ"מ שהיא בעיא דאפשיטא והוא תמוה דנהי דרבא דחה פשיטות דר"ז דהיה רוצה לפשוט דערל' של"ב הוי ערלה ממילת זכריו בשעת אכילה ודחה רבא ותסברא האי לאו בר מימהל הוא וא"כ ל"מ דערלה של"ב הוי ערלה אבל לעולם להיפוך ל"מ דלא הוי ערלה וכ"כ הריטבא בשם הרא"ז דהאבעי' לא נפשטה וראיתי בפני משה על הירושלמי שהקשה כן על הכ"מ והוא ז"ל כתב דהרמב"ם סמך על הירושלמי דשם נפשטה האבעי' כמ"ש התוס' ר"פ דערלה של"ב לא הוי ערלה עיי"ש היטב:

ולענ"ד היה אפשר ליישב דברי הכ"מ, ותחילה נתרץ קושיית הלח"מ על הרמב"ם דבה' תרומות הביא דרשה דר"א דמש"ה ערל אסור בתרומה מגז"ש דתו"ש והקשה חדא דהו"ל לפסוק כר"ע ועוד כיון דהרמב"ם פסק גר שמל ולא טבל א"ג גם פסק נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית והיינו כמו דמתרץ הגמ' אליבא דר"ע וא"כ הו"ל לפסוק כר"ע עיי"ש שהניח בצ"ע, ונלע"ד דהרמב"ם הוכיח דהלכתא כר"א דלעיל הקשה הגמ' אי מה תו"ש האמור בפסח מילת זכריו ועבדיו מעכב והקשה התוס' הא ר"א ס"ל בהדי' דמילת עבדיו אינו מעכבת דס"ל ומלת אותו אז יאכל בו קאי על העבד ותי' התוס' דלפום ריהטא נקט הגמ' מילת עבדיו, אבל באמת עיקר קושיית הגמ' על מילת זכריו:

ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דכיון דר"א ס"ל דמילת עבדיו א"מ אם כן אין לנו ראי' לר"א דמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח דבמילת זכריו כתיב אז יקרב לעשותו וא"כ י"ל דמילת זכריו א"מ רק על שעת עשיי' וליכא למימר כדאי' בברייתא דלקמן מילת זכריו בשעת אכילה מנין ת"ל אז או לגז"ש הא לר"א אף מילת עבדיו א"מ לאכול בתרומה וא"כ היכא מצי למילף מילת זכריו ממילת עבדיו כיון דמילת עבדיו עצמם א"מ וא"כ ע"כ לר"א מילת עבדיו אין מעכבתו בשעת אכילה ואם כן קשה מאי הקשה אי מה פסח מילת זכריו מעכבת הא בפסח גופי' א"מ לר"א ואין לומר דקושיי' הגמ' הוא דלעכב מילת זכריו על שעת עשיית תרומה כמו בשעת פסח דהא הג"זש דילפינן הוא תו"ש לא יאכל בו ולא מצינן למילף רק איסור אכילה ולא פסול על עשיי' ועוד קשה ע"ד התוס' מה משני הגמ' ת"ל ומלת אותו אז יאכל בו, בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה הא לר"א האי קרא לא איירי במילת זכריו ועבדיו דהא ס"ל ומלת אותו קאי על העבד עצמו, שוב ראיתי במהורמ"ל שהקשה כן ע"ד התוס', אמנם הוא לא העיר מזה דלר' אליעזר מילת זכריו אין מעכבתו בשעת אכילה ולפי הגי' הישנה שהביא המרמ"ל דקושי' הגמ' הוא למאן דדריש תו"ש כר"א ובדרשא דמלת אותו אז יאכל בו ס"ל כר"ע דקאי על האדון עיי"ש ולפמ"ש מוכח גי' זו בתו' דלר"א אין מילת זכריו מעכבים כלל בשעת אכילה, ולפי"ז מוכח דהגמ' ס"ל להלכה כר"א בדרשה דתו"ש דאל"כ רק ר"א גופי' ס"ל דרשא דתו"ש א"כ מאי מקשה אי מה תו"ש כו' מילת זכריו ועבדיו מעכבים הא לר"א א"מ א"ו דקושי' הגמ' הוא לדידן וא"כ מוכח דמסתברא להגמ' למדרש תו"ש כר"א ובדרשה דאותו ס"ל להגמ' כר"ע דקאי על האדון ומילת זכריו ועבדיו מעכבים וא"כ מוכח דהגמ' ס"ל להלכה כר"א דילפינן מתו"ש ודוק:

**(הג"ה עי' תרומות פ' ג' משנה ט' העו"ג והכותי תרומתן הי' תרומה ולפי' רש"י ותו' ר"פ האיש מקדש הוי מדאורייתא ומוכח דערלות אינו מעכב בשעת עשיי': ע"כ):**

ולקושי' השניי' של הלח"מ שהקשה הא להרמב"ם תו"ש א"מ דס"ל שצריך שימול ויטבול ונולד מהול צריך להטיף ד"ב הי' נ"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ המאכיל כזית מפסח כו' עובר בל"ת ואין לוקין עליו ועיי"ש היטב בכ"מ דעיקר האזהרה הוא שלא יאכילנו ישראל אחר רק הואיל ואפקי' רחמנא בלשון לא יאכל ולא כתיב לא יאכיל ע"כ אין לוקין עליו ובזה תי' הכ"מ קושי' הראב"ד עיי"ש ושים עיניך על כל דבריו שם הדק היטב בתירוצו על הראב"ד * ולפי"ז י"ל דהנה דהריטב"א הקשה על תי' רב שמעי' דמוקי בערבי וגבעוני מהול נהי דהוי מהול מ"מ ל"ג מב"נ ותי' דעדיף מב"נ עי"ש ולפי"ד הכ"מ הנ"ל עדיין לא מקש' הגמ' דהא ערל אינו אסור אלא שלא יאכל בעצמו אבל לשלא יאכי' לער' אין לנו והוצרך למכת' תו"ש שלא יאכיל כו', והנה ממ"ש התו' למאי דקיי"ל דישראל ערל מקרי מולין והקשו לפי"ז מנ"ל דערל דקרא בישראל מיירי עיי"ש מה שתירצו ועי' היטב במוהרש"א דלא כס' הריטב"א ועיי"ש במוהרש"א שהניח בקושי' עייש"ה ולשיטת הרמב"ם הקושי' יותר חזקה דהקושי' מערל לק"מ דנ"מ לענין שלא להאכילו ואי ס"ל להגמ' דלא עדיף מבן נכר הוי להגמ' להקשות קושי' זו:

**(הג"ה ומה שיש לדקדק על דבריו משום לפ"ע לת"מ י"ל דנ"מ היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא דאז מדאורייתא אין בו משום לפ"ע גם לפמ"ש הכ"מ דעליו ל"ש האזהרה ע"כ אין בו משום לפ"ע כיון דלא דברה התורה ממנו ודוק:):**

**(דיני מלקות אין נוהגין בזמן הזה:)** (הערת העורך כך נמצא בספר המקורי אבל לא ידוע להיכן שייכת ההערה)

ונ"ל לפי מאי דאי' במכילתא בן נכר לא יאכל בו כו' וסיי' המפרש שנאמר כו' לא יבא אל מקדשי לשרתני כו' ולפי"ז י"ל דבאמת עיקר קושי' הגמ' דלא עדיף מבן נכר כקושי' הריטב"א ומוהרש"א רק מנא ידעינן דהוא בכלל בן נכר הוא מהך קרא שהביא המפרש מדכתיב כל כו' וא"כ לרב שמעי' ל"ה בכלל בן נכר ע"כ הוצרך הגמ' להקשות מולי' נינהו וכיון דלה"מ ממילא הוי בכלל בן נכר כדרשא דמכילת' וא"כ מוכח דאסור הי' להאכילם **(נראה בעליל שכל הענין בזה מדבר מאכילת קרבן פסח בזמן הבית אשר הוא מורה על השגחה פרטית, ואשר על כן אסרה התורה להאכיל ממנו לעובד גלולים הנתעה בהבלי גלוליו ואין לו השגה בידיעה יקרה הזו)** ומקשה הגמ' שפיר והנה הריטב"א הק' עוד לתי' הגמ' דמשני למל ול"ט והקש' עדיין קשה כיון דס"ל לר"ע דהוי נכרי א"כ הוי בן נכרי ותי' לפמ"ש לעיל די"ל דעדיף מבן נכר א"ש כיון דקושי' ל"ה רק משום ערל וכיון שז"נ לש"י אין פסול משום ערל אמנם לפמ"ש דקושי' הגמ' ע"כ לאו משום ערל דהא נ"מ שלא להאכילו וע"כ דקושי' הגמ' מקרא דבן נכר ערל לב וע"ב דמוכח דמקרי ב"נ ופשיטא דגר שמל ול"ט כיון דל"ה גר * ולכל העניינים הוא נכרי דהוא בכלל לא יבא אל מקדשי דהתורה כללו בכלל ב"נ וא"כ לא משני הגמ' מידי דעדיין קשה דהוי ב"נ, והנה התו' לעיל דף מ"ו ע"ב הקשו קושי' זו כיון דר"ע סבר גר שמל ולא טבל ל"ה גר א"כ הו"ל נכרי, ובהשקפה ראשונה לא הבנתי קושיתם דעכ"פ י"ל כיון דמילתו הוי לשם יהדות תו ל"מ ערל כתי' הריטב"א, אך לפמ"ש הנה נכון דתוס' לשיטתייהו דמוכח מדמוקמינן ערל דקרא בישראל וקשה הא מולים מקרי וצ"ל כתי' דלנכרי ל"צ וקשה קושי' מהרש"א דהו"ל לגמ' להקשות מב"נ וצ"ל כמ"ש לעיל דבאמת קושי' הגמ' הוא מחמת דנכרי מקרי ע"ב ע"כ הוי בכלל ב"נ ונסתר תי' הריטב"א ע"כ הקשו תוס' שפיר והנה התוס' תי' שם דר"ע יליף מהכא דגר שמל ולא טבל ל"ה גר:

**(הג"ה ועיי' ברכות דף מז ע"ב וכל כמה דל"ט וזה ראי' גדולה למה שכתבתי בעזהש"י:):**

ולפי"ז שהוכחנו לשיטת הרמב"ם תי' התוס' לפי"ז ל"ק כלל קושי' הלח"מ הנ"ל דאף דהרמב"ם פסק גר שמל ולא טבל ל"ה גר אפ"ה מצי למפסק כר"א דהרמב"ם יליף הא דבעי מילה וטבילה בגר משום דכתיב ככם כגר מה אבותינו לא נכנסו כו' וכיון דא"צ קרא לגר שמל ול"ט דל"ה גר אייתר לי' תו"ש לגז"ש משא"כ לשיטת הריטב"א נסתר תי' זה דלדידי' אף דיליף ממ"א דל"ה גר עד שימול ויטבול מ"מ צריך קרא דאסור בפסח אבל לשיטת הרמב"ם וכמש"ל ניחא, וא"ל הא עדיין קשה הא הרמב"ם פסק נולד מהול צריך להטיף ד"ב וא"כ צריך תו"ש לנולד מהול כקושי' השניי' של הלח"מ, אך הא ליתי' דדוקא ר"א דס"ל דבעי מופנה משני צדדי' צריך תרווייהו לאפנויי אבל לדידן דקיי"ל מופנה מצ"א למידן וא"מ כדמוכח ממאי דקי"ל חלצה בשמאל פסולה וא"כ אף דמוקמינן חד לנולד מהול אפ"ה נשאר חד לאפנויי לגז"ש דלמל ול"ט ל"צ ריבוי וכמ"ש ועי' היטב:

אך לפי"ז יקשה קושי' המהרש"א שהקשה לעיל (דף מו) ע"מ שתי' התוס' דר"ע יליף מהכא דמל ול"ט ל"ה גר לפי"ז מאי מקשה הגמ' לעיל על ר"י לילף מאבות דלמא יליף מתו"ש דמל ול"ט לה"ג ותי' דא"כ הו"ל למתני על ר"א וכן אמר ר"י עיי"ש, ולפמ"ש אין תירוצו מספיק דהא איכא למימר דר"י יליף מתו"ש דגר שמל ל"ה גר עד שימול ויטבול וס"ל דנולד מהול אין צ"ל ד"ב ואייתר לי' חד קרא לגז"ש והוי מופנה מצ"א ולמידן ואין משיבין וע"כ מצי סבר דילפינן ערל דאסור בתרומה מגז"ש ודלא כר"ע וע"כ לא מצי למיתני וכאר"י וקשה קושיתו ועי' לעיל מ"ש ליישב קושי' מהרש"א עפי"ס הרא"ש במס' שבת:

ולפי שיטת הרמב"ם י"ל אף בלא סברת הרא"ש הנ"ל דקשה דלמא קרא אתי לטבל ולא מל וא"ל דא"כ ת"ל דהוי ערל הא נ"מ לענין שיהי' לאו להאכילו דמשום ערל אין האיסור רק עליו אבל א"א טבל ולא מל דל"ה גר כלל אסור להאכילו וכמ"ש הכ"מ אך לר"ע ניחא דלדידי' אין דנין אפשר משא"א וממילא ליכא למילף דטבל ולא מל הוי גר מאמהות וע"כ דקרא אתי למל ול"ט משא"כ לר"י שפיר י"ל דקרא אתי לטבל ול"מ וכענין שכ' לעיל עיי"ש ודוק היטב.

ולפי"ז יש להוכיח עוד כשיטת הרמב"ם דקיי"ל כר"א בדרשא דתו"ש דהנה המהרש"א הקש' לעיל בתחלת הסוגי' מנ"ל דתו"ש דפסח אתי לאפנויי דלגופי' ל"צ דהא קיי"ל דל"א בתרומה אלמא ל"ק לי' רבי' דלמא תו"ש דפסח אתי לגופי' לומר דל"א בש"ע משום דקני לי' רבי' ותרומה אכיל כיון דקני לי' רבי' רק תו"ש דתרומה אתי לאפנויי ונדחק קצת בישוב קושי' זו, ונראה ליישב לפמ"ש תוס' לקמן, נהי דאתי לאפנויי מ"מ היאך מפקינן קרא מפשטי' דכתיב תו"ש ל"י ובאמת אכיל ותי' דאתי לתו"ש נכרי ובאמת ל"ג מב"נ רק דאתי לאפנויי ומהרש"א הביא בשם הראב"ד דל"י בהמנאת רבו, ולפי"ז ליכא למימר דבאמת קני לי' רבי' ותו"ש דתרומה אתי לאפנויי דא"כ הוי מפקינן קרא מפשטיי' כיון דבאמת אכיל ותי' הראב"ד וודאי דל"ש הכא וגם תי' תוס' ליכא למימר דאי מוקמינן בנכרי ל"ה מופנה דהא בתרומה ל"כ ב"נ לי"ב וא"ל דנכרי פשיטא דל"א דהא אסור לזרי' ונכרי ודאי לא עדיף מזר רק לפי שיטת הרמב"ם נ"מ שיהי' אסור לכהן להאכי' תרומה לנכרי כמו ב"נ דפסח דפי' שלא להאכילו וא"כ ל"ה הגז"ש מופנה ע"כ הוכיח הגמ' דתו"ש דפסח מופנה ואף דמוקמינן לי' לנכרי הוי מופנה דהא כתיב להדי' ב"נ לא יאכל רק דעדיין קשה על ר"א גופי' דלמא באמת תו"ש אתי לשכיר נכרי ומנ"ל לאפנוי לגז"ש [ואף דבזה הוי סגי בתושב לחוד מ"מ ל"ה רק מופנה מצ"א ודוק] ונ"ל לפמ"ש רש"י לקמן דבו דכתיב גבי תו"ש ל"ד לי' דכולהי קרא לאפנויי אתי ותוס' כתבו כיון דאתי לאפנויי ובע"כ דמוקמינן לי' לשכיר נכרי דרשינן מיני' בו כו' ולא במעשר והנה כ"ז אי אמרינן דתו"ש דפסח לאפנויי אבל אי אמרינן תו"ש דפסח אתי לגופי' משום דקני לי' רבי' א"כ קשה בו מאי דרשת בי' דל"ל בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל בתרומה דלזה ל"צ לריבוי כלל דממילא ידעי' הואיל דאינו אוכל בפסח משום דקני לי' רבי' ממילא דאוכל בתרומה א"ו דתו"ש דפסח לאפנויי ושפיר דרשינן מיני' כמ"ש תוס' בו כו' ולא במעשר או כמ"ש רש"י דכולה קרא לאפנויי אתי:

**(הג"ה לפמ"ש לעיל בדרך הראשון מוכח דר"א לא דריש בו כיון דס"ל מילת זכריו א"מ ועי' בשעה"מ וי"ל דלר"א אין סברא לומר חד מופנה דא"כ למאי אתי כיון דס"ל מופנה מצ"א למידין ומשיבין ע"כ ס"ל דתו"ש דפסח הוא מופנה והוי מופנה מב' צדדי' אבל לדידן צריכן לבוא לתי' הנ"ל דקשי' לן בו למאי אתא כיון דקיי"ל מופנה מצ"א למידין וא"מ ודוק היטב בכל זה: ע"כ הג"ה):**

היוצא מזה דמוכח דתו"ש דפסח לאפנויי קאתי דאל"כ ליכא למדרש מידי מבו דכתיב בתו"ש, ולפי"ז קשה לר"ע דדריש תו"ש לגר שנתגייר * ומל ול"ט דלה"ג ולנולד מהול דצריך להטיף ד"ב א"כ קשי' לר"ע בו דתו"ש למה לי דל"ל בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל בתרומה כיון דגלי לן רחמנא דלה"ג הו"ל ב"נ ואסור בתרומה, בשלמא לפי' הריטב"א דס"ל דקושי' ל"ה רק משום ערל ומל ול"ט ס"ד דל"ה ערל י"ל שפיר דנהי דגלי לן רחמנא דאסור בפסח אבל בתרומה שרי כיון דל"ה לא ערל ולא בן נכר ושרי משום דרשא דבו * אבל לפי"מ שכתבנו בשיטת הרמב"ם דכמו שכ' תוס' דמהכא נפקא דל"ה גר ובאמת הוי בכלל ב"נ וממילא אסור בתרומה ולומר דאתי לנולד מהול דמותר בתרומה חדא דזה גופא צ"ע כיון דגלי לן רחמנא דהוי ערל מ"ש פסח מתרומה כיון דלא נימול כהוגן וצ"ע בזה גם דוחק לומר דתו"ש לא יאכלו בו כתיב משמע דבו קאי אתרויייהו ולפי"ז תיקשי לר"ע בו דתו"ש למה לי בשלמא בו דכתיב במילת זכריו ועבדיו ל"ק לר"ע כיון דלא יליף תו"ש רק דמשוי' ערל כטמא א"כ למה למיכתב בו לומר דא"מ בתרומה דמה"ת לעכב כיון דל"ד לגז"ש, די"ל דאתי להורות דא"מ במעשר כיון דדרש גז"ש דממנו אבל בו דכתיב בתו"ש קשי' לפי"מ דכתבי' לעיל דל"ל אבל אוכל במעשר כיון דהוי ב"נ אך לפי"מ דמקשה הגמ' לעיל השתא דאמרת בו לדרשא משמע דבל"ז הו"מ למימר דאורחי' דקרא למיכתב רק הואיל דדרשינן חד בו צריכן למידרשי לכולהי משא"כ לר"ע דל"מ כלל למידרש בו י"ל דלא דרש בו כלל, והנה בפסחים דף כ"ח קאמר הגמ' טעמא דר"ש משום דכתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דמוכח דחמץ לאח"ז מותר ור"י ס"ל לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי ור"ש נפקא לי' מבערב תאכלו מצות ור"י מבעי' לי' לטמא ושהי' בדרך רחוקה ור"ש ס"ל דל"ג מערל וב"נ דכתיב בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי הרי מוכח דלכ"ע דרשי' בו ומכש"כ לדידן דקיי"ל כר"ש מוכח בע"כ דדרשי' בו כי היכא דמוכח משבעת ימים תאכל עליו מצות דחמץ לאח"ז מותר וכיון שכבר הוכחנו דלר"ע ל"ד בו א"כ מוכח ע"כ דהלכתא כר"א בדרשה דתו"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וצ"ע עי' שם במה שנחלקו הפוסקים אי קיי"ל כר"ש לגמרי אף לפני זמנו או לא קיי"ל כר"ש רק לאחר זמנו דלהפוסקים כר"ש לגמרי מוכח דלא כר"ע דלר"ש צ"ל דל"ג מעו"ט ומוכח דדריש בו ולשיטת הרמב"ם דפסק כר"י לפני זמנו ומוכח דשבעת ימים אתי לקבעו חובה בזמה"ז ול"מ דדריש בו, אמנם נראה דאדרבא דיש להוכיח פסק הרמב"ם דלמה הוצרך הגמ' לומר לר"י כתיב בהאי וכתיב בהאי דהוא דוחק והוי להגמ' לומר דס"ל כר"ע דל"ד בו אלא ודאי דקיי"ל להלכה כר"י והוצרך הגמ' לומר כתיב בהאי כו' כדי לאוקמי כהלכתא דלא קיי"ל כר"ע ודוק:

**(בזמן הזה ובמדינה הזאת אסור לנו לקבל גרים כפי פקודת הממשלה,)**

**(הג"ה ונ"מ לעבד של כהן שמל ול"ט לשם עבדות משא"כ לשיטת הרמב"ם כיון דל"ט א"כ הוי עדיין ערל וב"נ ואף דמל לשם יהדות מ"מ כ"ז של"ט נקרא ערל בשר כדכתיב כל בן נכר כו' ועי':):**

ולפמ"ש להוכיח כשיטת הרמב"ם דקיי"ל להלכה כר"א בדרשה דתו"ש לפי"ז י"ל ג"כ מה שפסק הרמב"ם דקטן ערל מותר לסוכו בשמן של תרומה וכ' הכ"מ דהוי בעי' דאיפשטא והוא תמוה כמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' די"ל כיון דילפינן הא דאסור ערל בתרומה מפסח וכיון דבפסח לא אשכחן ערלה של"ב כלל דקטן ערל פשיטא דליתי' באכילת פסח גם אינו ראוי להמנות על הפסח וכיון דבפסח ע"כ לא מיירי מערלה של"ב כלל אף דבתרומה שייכא ערלה של"ב דתרומה ניתנה לסיכה ונ"מ לסוכו בשמן של תרומה מ"מ מנ"ל להביא בתרומה מפסח מאי דלא מיירי כלל בפסח וכל שכן למאי דקיי"ל דנין אפשר משאי אפשר עי' לעיל תוס' ד' מ"ו ד"ה אמר לו ר"ע דמוכח דקי"ל דדנין אפשר משאי אפשר וכיון דבפסח ע"כ לא מיירי מערלה של"ב ה"ה בתרומה ודאי דל"ה ערלה רק אי הו"א דערלה של"ב במ"ז מעכב בפסח וא"כ אף בפסח אשכחן דהוי ערלה ונהי דגלי רחמנא בו דמ"ז א"מ בתרומה מ"מ כיון דמוכח דהוי ערלה ומש"ה מעכבא בפסח ממילא אף לענין תרומה הוי ערלה לענין שלא לסוך הקטן עצמו משום דהוי ערל ולפי"ז לפי מה דדחי רבא ותסברא המול לו כל זכר והאי לאו בר מימהל הוא וא"כ לא אשכחן ערלה של"ב בפסח כלל וע"כ ממילא בתרומ' אין לנו להביא ערלה של"ב כלל כיון דכל הילפותא הוא מפסח ודנין אפשר משא"א ודוק:

ולפ"ז י"ל מה שלא הביא הגמרא לפשוט האבעי' מבריית' דירושלמי די"ל דמאן דבעי האבעי' אליבא דר"ע ולדידי' דעיקר ילפותא מאיש איש דמשוי לי' ערל ישראל כטמא י"ל שפיר דה"ה ערלה של"ב הוי ערלה * והבריית' דירושלמי י"ל דאתי' כר"א דיליף תו"ש מפסח וכיון דעיקר ילפותא הוא מפסח והתם ליכא לאשכוחי ערלה של"ב ע"כ אף בתרומה דילפינן מפסח לא מצינן לרבוי ערלה של"ב כמש"ל בפרט למאי דקיי"ל ילפינן אפשר משא"א ויש להביא ראי' לזה דלעי' קאמר הגמרא מסתבר ערלה דגופיה הו"ל לרבוי שכן מעשה בגופו וכרת כו' ואבע"א מי איכא מידי כו' ולכאורה תמוה דהא איכא למימר באמת דערלת דגופי' הוא מסתמא בכלל המול לכם כל זכר רק דנ"מ היכא שמתו אחיו מ"מ דאי משים המול לכם כ"ז ל"ש הכי כמו דאמרינן לקמן באחזתו חמה משא"כ אי מרבינן ערלת דגופי' הוי ערל וכמ"ש התוס' ר"פ שוב ראיתי במוהרמ"ל שהעיר מזה ותירוצו דחוק עיי"ש ע"כ נראה די"ל דתי' של אבע"א קאי אליבא דר"ז דס"ל אפי' באחזתו חמה הוי בכלל המול לו כל זכר וע"כ קאמר הגמ' שפיר מי איכא מידי ולרבא דס"ל דלא הוי בכלל המול לו כ"ז היכא דאחזתו חמה צ"ל כתי' הראשון ערלת דגופי' הו"ל לרבוי שכן מעשה בגופי' וכרת ולפ"ז יש להוכיח קצת דערלה של"ב אינו מעכב דא"כ דמעכב אף של"ב א"כ איך שייך לומר שכן כרת הא אין מצוה למול כלל ת"ז ואם כן אדרבא הוי מ"ז נפישין דנוהג בכל שעה ולעולם היכא דשייך מ"ז הוי מצוה למול משא"כ ערלת דגופי' דשייך אפי' היכא שאין מצוה למול כלל א"ו דערלה של"ב א"מ ול"ש ערלת דגופי' רק היכא דהוי בזמנו ואז שפיר מצינן למימר אף דעכשיו אחזתו חמה אפ"ה כיון דמצות מילה חל הוי בכלל שכן כרת דמצות מילה דגופי' חמורה כ"כ משא"כ בערלה של"ב דאין כאן מצות מילה כלל וע"כ מוכח שפיר דערלה של"ב לה"ע ועי' היטב אך מ"ש הרמב"ם דכל שבעה מותר לסוכו שמן של תרומה משמע להדיא דליל ח' אסור לסוכו וכן הוא להדיא בירושלמי אף דעדיין אין זמן למולו צ"ל כיון דלילה ל"ה מח"ז הוי כמו יום ח' רק דגזה"כ שלא למולו בלילה ודוק:

**(הג"ה ואף לפי שכ' תו' ריש שמעתין דאף לר"ע אי לאו דגלי לן בפסח לכתוב ערל בהדי' ל"ה משוינן ערל ישראל כטמא אפ"ה עיקר ילפותא ל"ה מפסח ושפיר י"ל דאף ערלה של"ב הוי ערלה ודוק:):**

שוב התבוננתי במ"ש לעיל דמוכח דר"ע לא דריש בו דליכא למידרש להמ"ד שאינו פוסל בתרומה כיון דמיירי בגר שמל ולא טבל והוי נכרי מעליא בשלמא מה דדרשינן אין המ"ד פוסל במעשר ותרומה מישראל א"ש דמותר לאכול במעשר ותרומה משא"כ לר"ע דמי רי במל ולא טבל וכיון דהוי נכרי פשיטא דאינו אוכל בתרומה ומעשר, אך דעדיין אין זה מוכרח די"ל דאתי לארויי דאינו מצוה שלא להאכילו כמו בפסח דמצוה שלא להאכילו כמ"ש מהר"ע משא"כ בתרומה ומעשר אינו מוזהר שלא להאכילו, ואף דיש לפקפק קצת כיון דפשטי' דקרא משמע תושב ושכיר לא יאכ' בו שאינו רשאי לאכול וכמ"ש הכ"מ דמש"ה אין לוקין על לא יאכיל וכיון שכן צריך לומר הדיוק ג"כ בו הוא דאינו אוכל לפי פשטי' דקרא אבל אוכ' במעשר והיאך שייך גבי נכרי לכתוב היתר לגביה דפשיטא מה איסור שייך לגביה משא"כ במי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים שפיר שייך לומר שמותר לאכול במעשר דנהי דעיקר אזהרה ל"ש עלי' דידי' וע"כ סובר הרמב"ם דהפי' הוא לא יאכיל ואעפ"כ פשטי' דקרא ניחא ג"כ דשייך לומר לא יאכל משא"כ במל ול"ט לר"ע ל"ש לומר שאוכל במעשר כיון דאינו גר מ"מ הא חזינן דר"ש הי' מתרץ דאתי לערבי מהול וגבעוני מהול דהוי נכרי ממש, אך לפי"מ שפי' רש"י דלא צריכן תרי קראי לבו הוא דא"א אבל אוכל במצה ומרור רק חד קרא אתי להמ"ד דאינו פוסל במעשר ובו דתו"ש הוא מופנה כמו דכל הכתוב הוא מופנה א"כ מוכח שפיר דר"ע לא דריש בו, דכיון דלדידי' אין תו"ש מופנה קשה ל"ל בו דכתי' בתו"ש וצריך ע"כ לומר דר"ע לא דריש בו, וכן לפי"מ דמשמע לקמן דלר"ע ערל אסור במעשר דמשוה ערל לטמא ולפי"ז בע"כ דל"ד גזירה שוה דממנו דכיון דאתי' לי' ערל כטמא ואף דיש לומר דצריך גזירה שוה לאסור אונן בפסח זה אינו לפמ"ש תוס' והרשב"א דפסח מצינן למילף מק"ו ממעשר והא דמעשר בעי כסף צורי ל"ה פירכא וכמ"ש מהרש"א שם בסוגי' וכמ"ש תוס' במס' שבת וא"כ ע"כ דל"ד ממנו וממילא דל"צ בו ג"כ למעוטי המ"ד במעשר דמה"ת הא וא"כ ע"כ דר"ע לא דריש בו, וגם בל"ז דבגמ' משמע דהא בהא תלי' מאן דדריש בו צריך לדרוש ממנו וכמ"ש רש"י והנה לקמן בסוגי' דהזאה דף ע"ב ע"ב ר"י אומר אף אנדרוגינוס משמע להדי' דר"י ס"ל דערל שהזה הזאתו פסולה וע"כ דס"ל כר"ע ולפי"מ שכתבנו דלר"ע לא דרשינן בו א"כ הקושי' יותר חזקה דהו"ל לשנויי בפסחי' דלר"י ל"ש לומר דלא עדיף מערל דהא הוא ל"ד בו א"ו דהגמ' ס"ל להלכה בלפני זמנו כר"י וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי לדידן לפסק הלכה דקיי"ל תו"ש לגז"ש ודרשינן בו ואפ"ה קיי"ל כר"י בלפני זמנו, ויש להביא ראי' לגי' רש"י דמבו דב"נ ילפי' אין המ"ד פוסלת במעשר ולא כמ"ש תוס' דילפי' מיני' בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ממה דאי' סוף פסחים דר"א בר"י ס"ל מצה בזה"ז דרבנן והא דכתיב בערב תאכלו מצות אתי לטמא ובד"ר ורבא אמר לא עדיף מעוב"נ וראב"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא ופי' רש"י מערל ל"מ למילף דהו"א הואיל ולית לי' תקנה בפ"ש וקשה הא ב"נ ע"כ מיירי שחזר בתשובה בשעת זמן אכילת מצה וא"כ אף ב"נ אית לי' תקנה בפ"ש דהא אף אם הזיד בראשון יעשה את השני ודוחק לומר דאיכא למיפרך מה לב"נ שאינו מאוס משא"כ טמא דמאוס חדא דלא ידענא דטמא איקרי מאוס ול"ד לערל דבגופו ניכר ותו דהו"ל למילף מביני' מעוב"נ אבל לגי' רש"י א"ש דבו דב"נ אתי לאין המ"ד פוסל במעשר ודוק:

עוד נ"ל לפימ"ש הרמב"ם דאין רשאין לעשות במעשר שני שום דבר שהוא חוץ מאכילה ושתיי' וס"ל דלא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין הוא לאו דווקא עיי"ש ונראה פשוט דלפי"ז הי' אסור ליתנו לעו"ג דהא ל"ה הנאת הגוף ובזה מיושב דיקדוק הלשון בגמ' דקאמר בו המ"ד פוסלת ואין המ"ד פוסלת במעשר ולמה לא קאמר בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במעשר ולפמ"ש לעיל דב"נ וודאי כולל אף נכרי ל"מ למימר בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במעשר דמשמע דעו"ג הי' אוכל במעשר.) והא ליתי' דאסור הי' להאכיל לעו"ג כיון דאינו הנאת הגוף ופשיטא דל"ד לישראל אחר שמותר ליתן לו מתנת חנם שגם הוא יאכל בקדושת מעשר ע"כ קאמר הגמ' בו המ"ד פוסלת לארויי דבו לא אתי לעו"ג ממש רק להמ"ד, ולפי"ז ממילא לא מצינו לאוקמי בו דתו"ש להמ"ד כיון דמיירי מעו"ג כמ"ש תוס' ועו"ג אינו אוכל במעשר וכן לר"ע דמיירי במל ול"ט והוי נ"ג א"כ אינו רשאי לאכול במעשר והתוס' לשיטתי' לקמן דף ע"ג ד"ה נכסי כהן דס"ל מלבושי' אינם אסורים רק מדרבנן שפיר אשכחן היתר לעו"ג ולפי"ז י"ל לפמ"ש תוס' בתי' הראשון שם דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבו' או לא לפי"ז י"ל דר"י ס"ל לר"ע ג"כ דדרשינן בו וס"ל דבו דערל וב"נ אתי לבו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ובו דתו"ש אתי לאין המ"ד פוסלת במעשר ואף דהוי עו"ג דהא ר"י ס"ל ממון הדיוט וא"ש דלא סיים הגמ' וצריכא דלר"י ע"כ תרווייהו אתי לאבל אוכל הוא במו"מ ומצינן למילף מערל וב"נ אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל לכ"ע אסור מלבושי' במע"ש ולא ס"ל כמ"ש תוס' ועיי' שם בכ"מ ולפי"ז מוכח שפיר דקיי"ל כר"י לפני זמנו ודוק ועי' בסנהדרין דף פ"ב פלוגתא דרבי ורבנן בהזיד במעילה דרבנן ס"ל באזהרה מדכתיב בתרומה ומתו בו ולא במעילה ורבי דס"ל התם במיתה משמע דלא דריש בו, ולפי"ז יש לסתור ראית הפוסקים לפסוק כר"י לפ"ז ממעשה דיוחנן חקוקאי דעבד רבי עובדא כר"י ולפמ"ש לרבי לשיטתו דל"ד בו וודאי הלכה כר"י ול"ת עלי' אתי לקבעו חובה ובערב תאכלו לטמא והי' בד"ר וליכא למימר דל"ג מערל וב"נ דדרשינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור דהא רבי ל"ד בו אמנם אפשר לומר דרבי דריש לי' לדרשא וצ"ע שלא נזכר שם בסוגי' כלל לרבי האי בו מאי עביד לי', ולפמ"ש יש סיוע לפסק הרמב"ם בדרשא דתו"ש כר"א ומוכח דדריש בו כמ"ש לפי"מ דפסק הרמב"ם הזיד במעילה באזהרה ודוק:

ועם האמור נראה דיש ליישב דברי המכילתא דאי' התם רי"א תושב ושכיר לרבות ערבי מהול וגבעוני מהול ורש"י בחומש הביא דברי המכילתא והרמ"בן הקשה למה הביא דברים הדחוים בגמ' דהא בגמ' אמרי' והני מולים נינהו, אמנם צריך להבין להיפוך כיון דבמכילתא דרש ר' יצחק הכי א"כ מאי מקשה הגמ' על ר"ש והני מולים ניהו דילמא דרש ר' עקיבא כמו ר' יצחק במכילתא, והנראה בזה דאפשר לומר דצריך להבין בתי' הגמ' דמשני דאצטריך למל ול"ט ולנולד מהול שצריך להטיף ממנו ד"ב וצריך להבין ל"ל משני דאתי לגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ד"ב ולקטן שנולד מהול דהוי תרווייהו בענין אחד מיהו לשיטת הר"ח במס' שבת דס"ל דגר שנתגייר * כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב א"ש דהגמ' לא רצה לאוקמי הכי אך לשיטת הבה"ג קשה דהו"מ לאוקמי לגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף, ואפשר דבאמת הו"מ הגמ' לאוקמי בהכי ולפי"ז י"ל דהא דדרש במכילתא לערבי מהול וגבעוני מהול היינו דצריך להטיף ממנו ד"ב ול"ק קושי' הגמ' והני מולים נינהו די"ל דמיירי שטבל לשם גירות וקמ"ל דצריך להטיף ממנו ד"ב, וא"ל דלפי"ז הוי להגמ' ג"כ לפרש תי' דר"ש הכי ומאי מקשה והני מולים נינהו די"ל לר"ש דמשני לערבי מהול וגבעוני מהול וקשה ל"ל שני לימודים תו"ש ע"כ הוכיח הג' דס"ל לר"ש דהוא אפי' עו"ג הואיל והוא מהול שוב ל"ה ערל וב"נ וקמ"ל רחמנא דאפ"ה אינו אוכל ל"ש אם הוא תושב או שכיר והוי רבותא דאפי' קנין עולם א"א אבל אי אמרי' דזה פשיטא כ"ז שאינו ישראל גמור שאינו אוכל דהוי בכלל ב"נ וקרא אתי לארויי שצריך להטיף ד"ב קשה תרווייהו ל"ל ע"כ הקשה הגמ' שפיר והוצרך לתרץ תי' אחר ע"כ משני בפשיטות דאתי למו"לט, משא"כ ר"י דמכילתא שפיר מצי לומר דאתי לערבי מהול לענין שצריך להטיף ד"ב וחד מופנה וס"ל גז"ש דתו"ש וס"ל דלמידין ואין משיבין אבל לר"ע דל"ס גז"ש ואיהו ס"ל ג"כ דלמידן וא"מ במופנה מצ"א כ"כ תוס' בנזיר ר"פ כה"ג ע"כ דדריש תרווייהו הוצרך הגמ' לשנויי תי' אחר, וארווחנא בזה למ"ש לעיל דר"י ס"ל כר"ע ולכאורה קשה דהא מסיק הגמ' הכי לר"ע דס"ל מול"ט ל"ה גר * ולעיל דף מ"ז אי' להדי' דר"י ס"ל דבחדא סגי אך למ"ש הרא"ש בשבת דמוכח מר"י דהתם דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב מדאמר גר * שאמר מלתי אין מטבילין אותו וא"כ לר"י דאמר מטבילין אותו ומאי בכך לפיכך הי' מטבילין גר בשבת מוכח ג"כ דס"ל צריך להטיף ד"ב עיי"ש ברש"י וא"כ מצינן למימר דר"י דרש תו"ש לגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שנולד מהול וע"כ שפיר מצי סבר כר"ע וקצת ראי' לזה דבמכילתא שם אי' אר"י תו"ש למה נאמר הרי כתיב כל ב"נ ל"י בו א"כ כיון דקושיתו הי' מב"נ וס"ל דנכרי נכלל בכלל בן נכר ודלא כשיטת הריטב"א הנ"ל דזה עדיף הואיל כו' וא"כ מאי תי' ערבי מהול נהי דל"ה ערל מ"מ ה"ה ב"נ כיון דל"ס לי' כס' הריטב"א אם לא דנימא הואיל והוא מהול ל"ה בכלל ב"נ כמ"ש לעיל בתי' דר"ש ולפמ"ש דמיירי בגר שנתגייר כשהוא מהול א"ש עכ"פ יש ראי' מזה דלא כס' הריטב"א דהא במכילתא הקשה מב"נ על תו"ש ומוכח דב"נ כולל אפי' נכרי וכ"ה להדי' במכילתא וכמוש"ל ועי' היטב בכל מ"ש ודוק היטב:

**(כל זה אינו מדבר רק בזמן שהי' נוהג תרומה ומעשר, אבל בזמן הזה אינן נוהגין גם אסור לנו בעיתים הללו לקבל גרים ע"פ דינא דמלכותא)**

תוכן העניינים

חמדת שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה