חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף מז.
תוס' ד"ה נאמן, עי' בספרי תשו' חמדת שלמה חיו"ד (סי' כ"ט) הקשיתי איך שייך בזה שוי' אנחד"א דהיכן מצינו שיהי' אסו' לבוא על בת ישראל עייש"ה, והנה כל דברי השו"ת האמור שם כתבתי להגאון מאורן של ישראל בעל בית מאיר זצלל"ה ומרוב הימים נאבד ממני תשובת קדשו לכן לא בא בדפוס אפס על קושי' זו השיב הגאון הנ"ל דלאו משום שוי' אנפשי' חד"א כמו בעלמא דאמרינן אף דאינו נאמן לעלמא אבל לנפשי' מהימן, אבל הכא י"ל כמו דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא תחת ידו ה"ה הכא נאמן לעשות עצמו איסור לכל העולם כמו שנאמן לומר נאסרה המשקה שלי, ולכן דייקי תוס' וכתבו שוי' נפשי' ולא כ' שוי' אנפשי' והאריך בזה הגאון הנ"ל בתשובתו דהעיקר הוא משום נאמנות:
ולדידי דבריו נפלאי' ראשון עי' לעיל דף כ"ה ע"ב בתו' ד"ה לימא דקדקו לכתוב שוי' אנפשי' שנית הא כ' התו' להדי' דאינו פוסל בביאתו לכהונה ואם נימא כס' הגאון כמו שיוכל לאסור עצמו משום שנאמן בכך ה"נ יהי' פוסל בביאתו א"ו דלאו משום נאמנות הוא אלא משום שוי' אנחד"א וע"כ כ' התו' שפיר והדרי' הקושי' לדוכתי' ועבר אמרתי קושי' זו לפני גדולי' חקרי לב ולא מצאתי מענה וכבר רציתי לומר דהך שוי' אנחד"א הוא משום דלדבריו אינו רשאי להכשילה אך גם זה ליתי' דלדבריו לא שייך בי' לפני עור ולא נצטוה על זה וכ"כ התו' במס' ע"ג להדי', ורציתי לומר דוקא היכא שחבירו יודע שהוא אסור ואפ"ה רוצ' לאכלו דבכגון זה צותה התורה לת"מ י"ל דלדידי' לא שייך זה, ולא לו באה האזהרה אבל היכא שחבירו א"י כלל רק הוא יודע שהוא אסור ונותן לחבירו זהו אינו נכנס בסוג ל"ע ומצד הסברא אסור מעתה אין חילוק בינו לבין אחר ואף מי שלא הוזהר בל"ע לת"מ מ"מ אסור בזה, וראי' לזה ממ"ד בפ' נדרים ואם אחרי שמוע אישה יניא אותה ונשא עוונה וכ' רש"י דהמכשיל חבירו נענש עליו כאלו עשאה, ולכאורה קשה הא הוי בכלל ל"ע וצ"ל כיון דהיא סבורה שהפרה שלו מהני ע"כ הוא עיקר הגורם ולזה יש לו נשיאת עון כאלו הי' הוא עושה האיסור וחמור מל"ע דשם עשה השני האיסור כיון שידע שאסור לעשות הדבר הזה וזה גלי לן רחמנא במ"ש ונשא עוונה דהסברא כך הוא, מעתה גם כאן נכון כיון שהיא אינה יודעת והוא יודע את האיסור ע"כ מצד הסברא אסור, אך יש לחלק דונשא עוונה ל"ש רק היכא דהוא מצווה ג"כ באותו דבר כגון נדרים וראי' לזה ממאי דאי' בב"מ כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ל"מ בר חיובא ודוק, גם לישנא דקרא קשי' קצת דבפשטות ל"ע לת"מ משמע דאתי לארויי ג"כ היכא שחבירו א"י שהוא אסו' וע"כ הוא עיור בדבר א"כ שוב הדרי' הקושי' לדוכתי', גם מתו' נדרי' מוכח דמשום זה ל"ש לומר שא"נ חד"א דאל"כ לא הי' מתרץ הר"א התם דהיא אינה מוזהרת דמ"מ הא מכשילתו א"ו דמשום זה ל"ש לומר שוי' אנחד"א ואפשר לומר דלזה וודאי מהני סברת הר"ן דמשעבדא לי' וקמה הקושי' על מכונה ועי' בתשו' חמדת שלמה שם הארכתי:
ולתרץ זה נראה דהנה חזינן פלוגתא דרבוותא כי מדברי הרמב"ם פי"ב מה' א"ב ה"י ושם ה"ט מוכח להדי' דהך דאמרינן קנאין פוגעין דווקא בו אבל אם הוא בהיפך ל"א קנאין פוגעין בה ובזה יובן הנך תרי פסקי דהרמב"ם והחילוק שביניהם ומ"ש הרמב"ם משום שבא תקלה ע"י דוק ותשכח, אבל במרדכי פ' החולץ כ' בשם רבינו אברהם הגדול ביבמה שנפלה כו' א"ז לחליצה כיון דקנאין פוגעין בה הוי במקום ערוה וכן משמע להדי' מתו' סופ"ק דף טז ע"ב ד"ה קסבר עיי"ש היטב הרי להדי' דלא כהרמב"ם מעתה להגה' מרדכי ותו' שייך שפיר שוי' אנחד"א דלדבריו אסור ליקח אותה ואף דיש לגמגם דאינה צריכה להאמין מ"מ י"ל כיון דבשום צד הי' לפנים חיוב מיתה ויהי' מזה ראי' לשיטת הגה' מרדכי ותו' ולשיטת הר"מ י"ל דלכאורה י"ל לפי"מ שכ' בדעת הרמב"ם צריך להבין החילוק ונראה פשוט דהרמב"ם כ' ואל יהי' זה קל בעיניך שבדבר זה יש הפסד גדול כו' עיי"ש היטב לשונו, ולפי"ז יש חילוק גדול דבו שפיר פוגעין דיש חילול זרע משא"כ בה מעתה לפימ"ש תוס' סופ"א אהא דאר"א חוששין שמא מעשרת השבטים הוא דר"א ס"ל כר' עקיבא מעתה לר' עקיבא אזיל לי' החילוק הנ"ל כיון דאינו כמוה והוי ממזר א"כ אין חילוק בו וגם בה פוגעין, והנה תוס' כתבו כאן דגם ר"י ס"ל כר' עקיבא מעתה לר"י לשיטתו שפיר כ' תוס' שוי' אנחד"א אבל לדידן דקיי"ל וולד שפחה כו' פסק הרמב"ם שפיר משא"כ לר"י לשיטתו והרמב"ם כשהעתיק כ' סתם נאמן כו' ולא כמ"ש תוס' שאסור כו' ובש"ע י"ל עפ"י שיטת תוס' והגה' מרדכי ועי' היטב כי הוא נחמד ונכון מאוד ודוק היטב כי קצרתי מאוד ואחר העיון תמצא בו טוב טעם ודעת בעזהש"י: