חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף לב.
[א] הריף הביא דברי הירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח דהשבועה חל בכולל ועי' בר"ן מס' שבועות הביא דברי הרמב"ן במלחמות שהקשה די"ל דהירושלמי לשיטתו דס"ל דכולל סתם חל על דברים אסורים ומוכח דמי שאוסר עצמו בסתם כוונתו אפי' לאסור דבר האסור ממילא ה"נ י"ל דכוונתו ג"כ ע"ד מצוה משא"כ לפום גמ' דידן לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דלא כרש"י דבסתם אין כוונת על נבילה ה"נ י"ל דאין כוונתו על מידי דמצוה וא"כ י"ל דאין ראיה מהירושלמי לאסרו במצה של מצוה עיי"ש והר"ן ז"ל כתב דאינו קושי' כלל דהא דס"ל לגמ' דידן דבכולל סתם אין נבילה בכלל היינו משום דמיחשב כמו עפר וע"כ אינו קרוי אצלו אכילה כלל בסתם עד שיפרש משא"כ מצה ודאי ל"ש לומר בשביל שיש מצוה לאכול ל"מ אכילה דמה"ת וא"כ כיון שנשבע סתם שלא לאכול מצה נכלל אף מצה של מצוה, דודאי אי הו"א דהטעם שאין נבילה בכלל בשביל שהתורה צוותה שלא לאכול וע"כ אין כוונתו לזה ה"נ הו"מ למימר דאין כוונתו על דבר שמחויב לאכול וע"כ אין מצה של מצוה בכלל אבל לטעמא דנחשב עפר ודאי דל"ש לומר דבשביל זה אין מצה של מצוה בכלל עיי"ש בר"ן:
ולפע"ד נראה להוכיח כסברת הר"ן דטעמא דגמ' דידן הוא משום שנחשב עפרא, דהרמב"ן הקשה לגירסת הרי"ף והרמב"ם דמשני הגמרא משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ומוכח דהן סתם מהני נגד לאו מפורש דמש"ה אמרינן אע"פ שנשבע שלא יאכל שחוטות ונבילות וטריפות מקרי אי' בהן הואיל ואם נשבע שיאכל ואכל נבילות וטריפות קיים שבועתו אפי' במידי דאסורי וע"כ מיקרי אי' בהן א"כ מאי מקשה הגמ' לקמן הא ליתי' בלא אניח תפילין הא אי' בלאו סתם שיאמר לא אניח שום דבר על ראשי וממילא אסור גם בתפילין וע"כ אי' בהן ולאו ולהבא וע"כ הכריח בזה הרמב"ן בנשבע לבטל המצוה ע"י כולל אף דהשבועה חלה מ"מ אין חייב קרבן אם עבר ואכל מצה או הניח תפילין דדבר מצוה אימעט מקרבן אף ע"י כולל אע"פ דהשבועה חלה לענין בל יחל ואסור לו לעבור על השבועה לקיים המצוה מ"מ אם עבר אינו חייב קרבן, אך הרמב"ם כתב להדיא פ"ה מה' שבועות הי"ח דאם אכל מצה חייב משום שבועת ביטוי ומשמע להדי' דחייב קרבן כמו כל אינך התם והדרי' קושיית הרמב"ן לדוכתי'.
ונראה ליישב דהנה הרמב"ם פסק דשבועה חל על חצי שיעור כגון נשבע לאכול ח"ש נבילה והטעם הואיל ואינו רק איסור בעלמא ותוס' חלקו להדיא על הרמב"ם בזה וס"ל בפשיטות דאינו חל וע"כ הקשו אמאי דאמר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל והקשו הא לר"י ח"ש אסור מן התורה ותירצו דאפ"ה שבועה חיילא עלי' הואיל ולא הוי רק איסור בעלמא וע"ז הקשו לבסוף הא ליתי' בלאו והן דאם נשבע שיאכל ח"ש ודאי דלא חל הרי להדיא דלא כשיטת הרמב"ם וקשה על הר"מ מנ"ל דשבועה חל לעבור על חצי שיעור, ואין לומר דהרמב"ם הוכיח באמת מכח קושיי' דס"ל כתירוץ הראשון של תוס' והיה קשה הא ליתי' בהן וע"כ הוכרח לומר דאפי' לעבור חל על ח"ש, הא לפי שיטת הרמב"ם וגירס' לקמן דכולל סתם מיקרי הן לגבי כולל מפורש א"כ קושי' התוס' מעיקרא ליתא דהגמ' הקשה שפיר לוקמי בח"ש מפורש ואעפ"כ אי' בהן באומר שאוכל ח"ש סתם דודאי אם אוכל ח"ש נבילה יצא ידי שבועתו ולעולם בנשבע לאכול ח"ש נבילה י"ל דאינו חל הואיל ונשבע לבטל המצוה וגדולה מזו ס"ל להר"ן הובא בש"ע יו"ד סי' רל"ט דאפי' לבטל מצוה דרבנן אינו חלה השבועה עי' בש"ע ובש"ך:
ע"כ נלע"ד די"ל דהרמב"ם ס"ל דכולל סתם לא מיקרי הן לגבי כולל מפורש רק דהא דמשני הגמרא משכחת לה כדרבא הכי פירושא כיון דהוא נשבע שלא יאכל שחוטות ונבילות ונהי דכל כמה דלא הוי מפרש לדיבורו רק שהיה אומר סתם שלא יאכל הו"א דמסתמא אין כוונתו על נבילו' אבל אחר שפי' להדי' דשבועתו קאי על שחוטות ונבילות גלי לן שכוונתו במאי שנשבע שלא יאכל היה על נבילות ג"כ ועיקרו שצ השבועה הוא שלא יאכל ושחוטות ונבילות הוא רק פירוש בעלמא וכיון דעיקר השבועה הוא שלא יאכל שפיר אי' בהן שאם נשבע שיאכל ואכל נבילות יצא ידי שבועתו והוי כמו לשיטת רש"י כולל סתם כנגד כולל סתם דמ"ש אי אמרינן דאם נשבע סתם שלא יאכל כוונתו על נבילות כמו דס"ל לרש"י אליבא דאמת או שהוא מפרש לן שכוונתו הוא כך עכ"פ עיקר השבועה הוא שלא יאכל וזה אי' בהן כמו לשיטת רש"י ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן לקמן בלא הנחתי תפילין דמקשה הגמ' שפיר הא ליתי' בלא אניח כיון דשבועתו פי' לא הנחתי תפילין לחוד צריך להיות ג"כ שייך בלא אניח לחוד לשמואל התם דס"ל דבעי דוקא דשייך בלהבא וע"כ ממילא א"ש הא דפסק הרמב"ם דשבועה חל לעבור על ח"ש די"ל שפיר דמוכח מכח קושי' תוס' מדמקשה הגמ' על ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ובלא כולל, ולפמ"ש דכולל סתם לא מהני נגד מפורש קשה הא ליתא בהן לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת כקושיית התוס' אבל לשיטת הרמב"ם א"ש דאפי' לעבור חל על ח"ש:
אך אי קשיא הא קשיא לי למה צריך הגמ' לשנויי כדרבא ומש"ה איתא בהן כיון דאם אמר שאוכל סתם ואכל נבילות יצא הא מצוי לשנויי בקיצור דמשכחת בהן כגון שנשבע שיאכל ופי' להדיא בין שיאכל נבילות ובין שיאכל שחוטות יצא ידי שבועתו וממילא הוי ההן דומיא דלאו דכמו שפירש הלאו שלא יאכל ופי' הן נבילות והן שחוטות ועיקר השבועה הוא שלא יאכל ה"נ יכול לשבע שיאכל ולפרש שבועתו הן נבילות הן שחוטות כל מה שיאכל יצא ידי שבועתו ולא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון שיכול לקיים ע"י היתר ג"כ ואף בלא דברי הנ"ל שכתבתי נראה דקשה ג"כ קושי' זו לפי, גירס' הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן והר"ן, ואין נרא' כלל לומ' דהיכא דפי' גרע טפי וכעין שכתבו תוס' בשלא יאכל מצה דהתם שאני דנשבע להדי' שיבטל ע"כ המצוה מצה משא"כ הכא דעיקר השבועה הוא שיאכל ויוכל לקיים שבועתו בהתיר, ומלבד זאת נראה דהר"ן והרמב"ן לא ס"ל חילוק של התוס' רק כתי' השני של תו' בין קום ועשה לשב ואל תעשה:
אמנם נראה לענ"ד די"ל עפמ"ש הריב"ש בתשו' סי' קנ"ט הביאו המ"ל דהיכא דנשבע בכולל שני עניינים שאינם דומים זה לזה כלל כגון שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אדבר וכדומה לא מיקרי כולל רק הוי שני שבועות לגמרי ואם עשה שניהם בהעלם אחד חייב שתים וכ' ראי' לזה מדאמרי' שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים והקשה הגמ' כיון שאמר שלא אוכל אתסר לי' בשתי' כי אמר שלא אשתה אמאי חייב אלו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב ומשני הגמ' כיון דאמר שלא אשתה גלי אדעתי' דהך אכילה דקאמר אכילה גרידתא קאמר וכי הדר אמר שלא אשתה לאו שבועה על שבועה הוי וכ' הריב"ש להוכיח מזה דחייב שתים אף שכללן בשבועה אחת אע"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ואכלן בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ע"כ דהיינו טעמא הואיל והוי ענין א' ממש אכילת תאנים ואכילת ענבים דהכל הוא שם אכילה משא"כ אכילה ושתיה הוי שני עניינים וע"כ חייב שתים אעפ"י שכללן בשבועה אחת ואעפ"י שהן דומות קצת דמן הסתם אמרי' דשתי' בכלל אכילה מכש"כ באינם דומות כלל דחייב שתים אעפ"י שכללן בשבועה אחת ועי' עוד בתשו' הריב"ש סי' רצ"א, ולע"ד תמוהים דברי הריב"ש דלמה לא נימא דהיינו טעמא דחייב שתים כיון דשתי' בכלל אכילה ואפ"ה נשבע הוא על שתי' בפ"ע ולא הניחו בכלל אכילה ע"כ גלי אדעתי' דרוצה שיהי' שני שבועות כמו באינך דקאמר התם מדקאמר פת ופת וכן במסרב דמצי למימר אלו, וקאמר יין שמן ודבש לחייב על כל אחת ואחת,. ה"נ מצינן למימר כיון דשתי' בכלל אכילה והוא פרט אכילה ושתי' בפי' גלי אדעתי' דשתי' יהי' שבועה בפני עצמו, וצע"ג:
והנה אם נימא כמו שכתבתי דמש"ה חייב שתים משום דאמר שלא אשתה גלי אדעתי' שרוצה שתהי' שבועה בפ"ע כמו במסרהב מדהו"ל למימר אלו ה"נ מדמצי למיכללינהו ושלא כדברי ריב"ש יש להוכיח מזה מ"ש הרמב"ם פ"ה דאם אומר שלא אוכל דנאסר בכזית ולענין שתי' אינו חייב עד שישתה רביעית וכ' שכן נראה לו, מזה משמע דאין הדין מבואר רק שכן נראה לו ובאמת לדין אין הדבר פשוט כל כך אע"ג דשיעור שתי' בכל איסורים הוא ברביעית מ"מ בנזיר למשנה אחרונה דקיי"ל כוותי' חייב בכזית יין מדאתקש שתי' לאכילה עיי"ש ר"פ שלשה מינים ומכש"כ הכא דהוציא הכל בלשון אכילה וכיון דשתיה בכלל אכילה מצינן למימר דכוונתו על כזית הן לענין אכילה הן לענין שתי', אך לפמ"ש מוכח כדברי הרמב"ם מדאמרי' באומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים, ולפמ"ש דה"ט דמוכח דכוונתו שכל א' יהי' שבועה בפ"ע מדלא כללינהו בשלא אוכל כיון דשתי' בכלל אכילה וא"כ היכא דכללינהו חייב בשתי' בכזית הדרי הקושיא לדוכתי' דלמא לעולם אין כוונתו שיהי' שני שבועות והא דלא כללינהו דלמא אינו רוצה לאסור עצמו בשתי' בכזית רק ברביעית ע"כ הוצרך לומר שלא אשתה בפ"ע ולעולם דהוי שבועה אחת, אבל לשיטת הרמב"ם דאפי' באומר שלא אוכל אינו אסור בשתי' בפחות מרביעית מוכח שפיר דכוונתו שיהי' שני שבועות וא"ש:
אמנם לדינא נ"ל מוכח כדברי הריב"ש הנ"ל דהיכא שהם שני דברים מחולקים ונשבע עליהם ביחד אפי' עשאן בהעלם אחד חייב שתים והיינו מדרצה אביי התם להוכיח דשתי' לאו בכלל אכילה מדקתני שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ואי אכילה בכלל שתי' אלו אמר שלא אשתה וחזר וחמר שלא אשתה מי חייב וקשה השתא נמי דשתי' לאו בכלל אכילה עדיין קשה למה חייב שתים הא הוי שבועה אחת דהא אמר שבועה שלא אוכל, וא"ל דלפום ס"ד הוי דחקינן דאמר שבועה על אכילה בפ"ע ועל שתי' בפ"ע דא"כ תיקשי קושי' אביי טעמא דשלא אוכל לחוד הא שלא אוכל ולא אשתה חייב כדמקשה אביי גופי' למאי דמוקי שלא אשתה ושלא אוכל וגם הריב"ש ע"כ ס"ל דמתני' בחדא שבועה מיירי דאל"כ לא מוכח מידי. וע"כ נראה פשוט דבשני עניינים העניינים מחלקים לחייב שתים, אך מה שהוכיח הריב"ש דאפי' אליבא דאמת דשתי' בכלל אכילה וממילא הוי ענין אחד ואפ"ה רוצה להוכיח דהיכא דפי' אכילה בפ"ע ושתי' בפ"ע חייב שתים הואיל והוי שני עניינים זה לא מוכח לענ"ד די"ל דה"ט הואיל ולא הי' להזכיר שתי' כיון דממילא נכלל ע"כ מוכח דכוונתו להיות שני שבועות וממילא מוכח כשיטת הרמב"ם הנ"ל דשתי' ברביעית כמ"ש לעיל ודו"ק:
ולפי"ז יש ליישב לשון הרמב"ם שכ' פ"ד ה"ג נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתי' בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ותמה הלח"מ על לשון לפיכך שכ' הרמב"ם דכש"כ אי ל"ה שתי' בכלל אכילה דאינו חייב אלא אחת ועיי"ש תירוצו וכ' בעצמו שהוא דוחק ומלבד הדוחק אין הבנה לתירוצו כלל כיון שכבר כ' הרמב"ם דאם שתה חייב א"כ פשיטא דאסור לשתות ומה הוצרך להורות זה ע"י הדיוק מה שכ' להדי' ואין הו"א כלל לומר הואיל שכבר אכל ועבר על שבועתו יהי' רשאי להוסיף לעבור ולשתות ע"כ תי' הלח"מ תמו', אך על פי הסברא הנ"ל אשכחנא פתרא דבגמ' אי' שני טעמים דמש"ה חייב על השתי' בנשבע שלא יאכל דאמרי תא נטעמי מידי ואכלי ושתו ועוד טעם אחר דשתי' בכלל אכילה כדמוכח קראי ונתת הכסף וכו' ביין ואכלת יין שתי' הוא וקרו לי' אכילה והנה לטעם הראשון הי' אפשר לומר דשתי' ואכילה המה שני עניינים מחולקים לגמרי רק דאפ"ה חייב בנשבע שלא יאכל ושתה דדרך העולם לכלול שני עניינים אלו בלשון אכילה וכשנשבע שלא יאכל כוונתו ג"כ שלא ישתה וכיון דהוי שני עניינים ממש הו"מ למימר דאם אכל ושתה בהעלם א' חייב שתים ע"כ כ' הרמב"ם הטעם דמש"ה חייב על השתיה הואיל ושתי' בכלל אכילה וכיון דהוי בכלל אכילה ע"כ מיקרי ענין אחד מש"ה אינו חייב אלא אחת משא"כ אי הו"א דטעמא משום דאמרי אינשי תא נטעמי מידי ואכלי ושתי הו"מ למימר דהוי שני עניינים וחייב שתים ולכן כשכתב הרמב"ם הטעם משום דשתי' בכלל אכילה סיים לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת כן נ"ל נכון.
ולפי"ז נ"ל ליישב הקושי' הנ"ל שהקשיתי למה לא משני הגמ' דמשכחת לה איתי' בהן באומר שבועה שאוכל הן שחוטות הן נבילות דאז וודאי יוצא ידי שבועתו אם אוכל נבילות כיון דקאמר כן להדי' והוי אי' בהן ולאו דגלי לן שכוונתו במאי שאמר שאוכל כוונתו אפי' על נבילות ולפי פי' הר"ן הנ"ל דס"ד דגמ' דנבילות מקרי עפר ומש"ה אינו בכלל לא אוכל ולא משום דאסור וע"כ ממילא אין כוונתו עליו, לפי"ז י"ל דס"ד דגמ' אפי' אם נשבע להדי' שלא יאכל שחוטות ונבילות הוי כמו שנשבע על שני ענייני' דאכילת נבלה לא מיחשב אכילה והוי כמו שנשבע שלא יאכל ושלא יעשה דבר אחד ואפי' לפי שבועתו אינו נכנס בלשון אכילה וה"ה בנשבע שיאכל נבילה או שחוטה הוי כמו שנשבע או שיאכל או שיעשה דבר אחר ומה שנשבע על נבלה אינו נכלל בלשון אכילה, וכיון שכן בנשבע שלא יאכל שחוטה ולא נבלה כיון דנבלה אינו נכלל בלשון אכילה ע"כ צריך להיות הן נגד נבלה גופי' דהיינו שיאכל נבלה ולא מהני מה שנשבע שיאכל הן נבלה הן שחוטה דמאי שנשבע שיאכל נבלה אינו נכלל בלשון אכילה אף לפי שבועתו דנימא דמצי לקיומי ע"י אכילת היתר דשבועת נבלה אינו בגדר אכילה וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי דמשכחת כדרבא דמוכח מיני' דהיכא דאחשבי' קרי אכילה ועוד ראי' גדולה לפי' הר"ן הנ"ל ממאי דבעי הגמ' לסיוע לרבא ממתני' דתנן קונם אשתי נהנית לי אם כלתי היום והוא אכל נו"ט אשתו אסורה ומשני שאני התם דאחשבי' מעיקרא ואי נימא דקושי' הגמ' הי' מכח דהוי ממילא איסור ע"כ אין כוונתו על מלתא דאסורא וא"כ פשיטא כיון שכבר אכלן דהוי אכילה ודקארי לה מאי קארי לה אבל לפי' הר"ן א"ש דעיקר קושי' הגמ' דהוי כעפר ולפי"ז הו"ל לומר דאפי' אם כבר אכלן הוי כמו עפר ול"מ אכילה ולזה משני דאפ"ה שאני היכא דכבר אכלן משא"כ היכא דנשבע שלא יאכל או שאוכל י"ל דזה אינו בגדר אכילה ומלשון הרמב"ם משמע ג"כ להדי' כמ"ש הר"ן ודו"ק:
אך לפי"ז יש לדקדק לס"ד דגמ' דהוי ס"ל דאכילת איסור ל"מ אכילה כלל וע"כ אף בנשבע שלא יאכל נבלה ושחוטה אפ"ה אין נבלה נכלל בלשון אכילה תיקשי לפי סברת הריב"ש הנ"ל דשני עניינים לא מקרי כולל ואם עשאן בהעלם אחד חייב שתים א"כ תיקשי לס"ד דגמ' היאך משני ר"י בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים הא זה לא מיקרי כולל כיון דאם עשאן בהעלם אחר חייב שתים והנה באמת המעיי' בתשו' הריב"ש הנ"ל נראה דלא ברירא כ"כ לומר דהיכא דחייב שתים אם עשאן בהעלם אחד לא הוי כולל דהא כ' התם עוד טעמים לומר דלא חל בנדון דידי' היכא שנשבע שלא יחליץ ולא ייבם משום דהוי הרעת אחרים שמחויב לחלוץ לה או ליבם, והנה מ"ש הריב"ש דלא מצינו כולל אלא היכא שהפעולה אחת אם כוונתו דבכל ענין כולל ל"מ רק היכא שהפעילות אחת הן עיי"ש קשה מהא דאי' בחולין דף ק"א ע"ב שבת היא ויוה"כ עיי"ש ברש"י דיוה"כ מקרי כולל לגבי שבת הואיל וכולל איסורי אכילה מש"ה הוי אי' כולל לענין מלאכה א"כ מוכח דאפי' שני ענינים מקרי כולל,. ולכאורה צ"ל דכוונות הריב"ש דהואיל וחייב שתים בשתי פעולות מוחלקת ע"כ שני שבועות הן וע"כ ל"ש כולל ול"ד ליוה"כ דהתם עיקר האיסור הוא אחד משא"כ הכא דהוי שני שבועות חלוקות מחמת שהם עניינים מחולקים:
אמנם עדיין לא ידעתי הכרח לזה אף דנימא דהעניינים מחולקים להיות חייב שתים אפ"ה י"ל דהוו רק שבועה אחת וכמו העושה מלאכות הרבה בשבת בשגגת מלאכות אע"ג דהלאו הוא אחד לא תעשה מלאכה אפ"ה הואיל והמה עניינים מחולקים חייב על כל אחת ואחת ה"נ מצינן למימר הואיל והעניינים מחולקים אף דהוי שבועה אחת אפ"ה חייב שתים, ועי' מס' שבת דף ע' מ"ש רישא אמר ר"נ קרבן דחייב רחמנא אשגגה התם חדא שגגה הכא טובא שגגות וא"כ י"ל בעניינים מחולקים אף דהוי שבועה אחת אפ"ה הוי טובא שגגות דכל ענין הוי שגגה בפ"ע אם נשבע עליו או לא, ועי' בתשו' מוהרי"ט הנדפס בגליון הש"ע דפוס אמשטרדם שכ' ג"כ כס' הריב"ש הנ"ל וכ' שם לבסוף די"ל דאף לר"ש דס"ל א"ח עד שיאמר שבועה לכל אחד וע"כ הוי שבועה אחת אף בעניינים חלוקים כך כ' המהרי"ט בפשיטות, ואפ"ה כ' די"ל דלא הוי כולל הואיל והוי עניינים חלוקים ולדידי' וודאי צ"ע מהא דיוה"כ שהבאתי לעיל וצ"ל דשם יוה"כ אי אפשר לחול לחצאין משא"כ בשבועה שיכול לישבע ע"ז ולא ע"ז ע"כ י"ל הואיל והוי עניינים חלוקים ל"א כולל וצ"ע:
ולולי דברי רבותינו הריב"ש ומוהרי"ט הנ"ל הי' נ"ל מחמת הקושי' שהקשיתי לעיל ממאי דהוי ס"ל בס"ד דנבילות לא מיחשב אכילה וע"כ הוי שני עניינים ואפ"ה חשבי' לי' לכולל דמוכח דאף שני עניינים חלוקים מקרי כולל והא דחייב שתים משום דהוי שתי שגגות, ואפשר אף לפי דבריהם לומר דעדיפא מיני' מקשה דליתא בלאו והן ובאמת הו"מ להקשות דלא מקרי כולל אך הואיל וזה אינו מבואר כל כך דלא מקרי כולל ע"כ עדיפא מיני' מקשה ודחיקא לי לומר הואיל והוא כללן בלשון אכילה ע"כ הוי שפיר כולל אף לשיטת הריב"ש ומוהרי"ט דלפמ"ש לעיל ע"כ ס"ל להגמ' בס"ד דלא ידע סברא דאחשבי' דאף לדידי' לא מקרי אכילה ודוק:
הדרינן לקמייתא דנראה לענ"ד לפי ס' הר"ן דע"כ ל"ה אמרי' דליתא בהן רק משום דהוי ס"ד דאיסורי אכילה לא מקרי אכילה וע"כ אינו נכלל בלשון אכילה ואפי' בכולל מפרש הוי שני ענינים לגמרי וע"כ צריך להיות הן ממש נגד הלאו דהיינו שיאכל נבלה כיון דהלאו של נבלה הוי ג"כ ענין בפ"ע ומכש"כ לפמ"ש לעיל דחייב שתים בשני ענינים משא"כ למאי דאסיק דאחשבי' מצינן למימר דשפיר נכלל בלשון אכילה היכא דגלי דעתי' דכוונתו אף על נבלות וע"כ הוי שפיר אי' בלאו והן דהן הוא הן כולל שיאכל הן כשרות והן טרפות וכן הלאו הוא ג"כ עד"ז ובין לגבי הן ובין לגבי לאו נכלל בלשון אוכל או לא אוכל, וע"כ ממילא מיושב קושי' הרמב"ן מהא דלקמן הא ליתא בלא אניח ולפמ"ש א"ש דהיכא דנשבע לא הנחתי תפילין אם אי' דבעי להיות בלהבא כשמואל צריך לישבע להדי' לא אניח תפילין דליהוי דומי' דלשעבר ושפיר מצינן למימר כמ"ש הרמב"ם דבנשבע ע"י כולל לבטל מ"ע חייב אפי' בקרבן ודוק.
ולפמ"ש יש ליישב על נכון קושי' הב"ח על הטור דפסק כפי' רש"י דאפי' בסתם שנשבע שלא יאכל חל על נבלות וטרפות ואפ"ה פסק דאף מפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות חל השבועה לענין קרבן והקשה דאי נימא לשיטת רש"י דאף מפורש מקרי אי' בלאו והן א"כ מדוע חזר הגמ' ממאי דאוקי מעיקרא דמיירי במפרש ועיי"ש דלכאורה תירוצו דחוק שכ' דהגמ' רצה לאוקמי אף בכולל סתם וקשה דהא עיקר קושי' הגמ' הי' דליתי' בהן והו"ל לשינויי בקיצור דאי' בהן כמו לגי' הרי"ף והרמב"ם אך לפמ"ש מיושב על נכון דוודאי לפום, ס"ד דהו"א דנבילה אינו בכלל אכילה שפיר הוי ס"ל דליתי' בלאו והן דהוי שני עניינים וכמ"ש לעיל וע"כ הוצרך לשנויי דדוקא עפר ל"ה מידי דאכילה משא"כ נבילות וטרפות שפיר הוי מידי דאכילה ואפי' בסתם שלא יאכל נכלל נבלה כיון דהוי מידי דאכילה וכיון שכן ממילא הדבר ברור דבנשבע להדי' על שחוטות ונבלות דעכ"פ נכלל בלשון לא אוכל וממילא אי' בהן בנשבע שיאכל הן נבילות והן שחוטות כיון דנכלל בלשון אכילה ואין חילוק בין גירסת רש"י לגי' הרי"ף רק דלגי' הרי"ף צ"ל אף דבסתמא ל"ה נכלל נבילה בלשון אכילה אפ"ה היכא דגלי דעתי' נכלל שפיר ולרש"י אמרינן דמסתמ' נכלל וע"כ ממילא אי' בלאו והן כמו לשיטת הרי"ף וע"כ הוצרך הגמ' לשנויי דנבילה מיקרי שפיר אכילה ודוקא עפר לא מיחשב אכילה דלולי זאת באמת הוי ליתא בהן ודברי הטור נכונים מאוד כן נלע"ד נכון וברור ועי' בסוגיא דלעיל שני קונמות מצטרפות בחידושי רשב"א ובמשנה למלך שם שהביא חידושי רמב"ן כ"י וכ' שם בשם הר"י הלוי דבנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ואכל בהעלם אחד חייב שתים ולפ"ז מוכח לכאורה דלא כהריב"ש הנ"ל דאפי' היכא דחייב שתיים אפ"ה הוי כולל מדאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחוד ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ח"ש מיגו דחייל אענבים חייל אתאנים:
אך המעיין שם יראה דהר"י מיגא"ש התם לא קאמר לי' רק אליבא דר"י דס"ל האוכל מחמשה זבחים בהעלם אחד חייב ה' חטאות וע"כ אין החיוב משום דהוי שני שבועות ומש"ה שפיר הוי כולל כיון דהוי שבועה אחת והריב"ש קאמ' אליב' דידן דס"ל תמחוין אינם מחלקים דהיכ' דחייב שנים ע"כ משום דהוי שני שבועו' וכיון דהוי שני שבועו' י"ל שפיר ל"ש לומר מיגו דחייל אזה חייל אזה כיון דכ"א הוי שבועה בפ"ע והנה מ"ש לעיל דהיכא דהוי עניינים מחולקים לגמרי יש לדמותו לעשה מלאכות הרבה דחייב על כל אח' ואחת הנה עיינתי בשבת פ' כלל גדול ובסנהדרין דף ס"ב מבואר שם דדוקא בשבת חייב על חילוק מלאכות משא"כ בשאר איסורים וכן אי' שם זבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וא"כ מוכח ע"כ בשבועה דמש"ה חייב משום דהוי שני שבועות וע"כ צ"ל אם נרצה לפרש כמש"ל ע"פ פי' הר"ן דאכילת איסורים לא מיחשב אכילה כלל והוי ענין בפ"ע ואפ"ה הוי ס"ל להגמ' דהוי כולל צ"ל כמש"ל דבאמת הו"מ לאקשויי הכי או אפשר להמתיק דהא דחייב שתיים בשני ענינים משום דדעתי' שיהיה שני שבועות וע"כ כיון שכללן בלשון אכילה, ע"כ כוונתו להיות שבועה אחת ועי' במשנה למלך הנ"ל במ"ש בשם הרמב"ן יש להסתייע סברא זו ודוק:
ונראה להביא ראיה להריב"ש ממ"ש תוס' לקמן למה מקשה הגמרא על ר"י דס"ל באיסור הבא מעצמו אמרי' כולל וקשה ליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, ותירצתי דלר"י הז"מ למימר דהוי קל על חמור כקושי' התוס' ומ"ש התוס' דחלב הוי קל הואיל והותר מכללו סברא זו לא מוכח רק לרבא פ' גיד הנשה עיי"ש משא"כ לר"י התם ל"מ סברא זו עיי"ש ודוק רק דקשי' לי ע"ז דהו"מ לאשכוחי במוסיף כגון שבועה שלא אוכל ושלא אהנה ובמוסיף אפי' קל על חמור חל כמ"ש תוס' בפרקין ד"ה אמר ר"י, ולשיטת הריב"ש א"ש דמוסיף ליכא לאשכוחי בשבועה כלל דאי אפשר לאשכוחי מוסיף רק שהוסיף ענין איסור אחר כגון הנאה על אכילה וכיון דהוי שני ענינים הוי שני שבועות וכמ"ש הריב"ש וע"כ לא הוי מוסיף דאי' הנאה הוי שבועה בפ"ע, רק דלכאורה איכא לאשכוחי מוסיף כגון שאסר עצמו לאכול חלב בין כדרך הנאתן ובין שלא כדרך הנאתן וכיון דכללן בלשון אכילה וגם אחשבי' שפיר הוי מוסיף ויש ראיה מזה למה שחידשתי דשלא כדרך הנאתן ל"מ מוסיף הואיל ואינו עומד לכך כמו דאמרינן דאבר מה"ח א"ח מחיים למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ה"נ א"ע לשלא כד"ה ועיי' מ"ש בתשו' חמדת שלמה חיו"ד סי' י"ב על מ"ש הראב"ד דנבילה חל על טמאה ועיי"ש בש"א הלכו' יוה"כ:
עוד י"ל וליישב קושיית התוס' דלא מקשה לר"י דלפמ"ש לעיל הו"מ לפרש הא דאר"י בכולל י"ל דס"ל ג"כ כתי' דר"ל דמיירי בחצי שיעור וס"ל ג"כ דבאיסור הבא מעצמו ל"א כולל רק דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת לא הוי מצי לאוקמי בלא כולל רק שנשבע שלא לאכול ח"ש נבילה דהוי קשה ליה הא ליתי' בהן כקושית התוס' ע"כ תירץ בכולל דברים המותרים דהיינו שלא לאכול ח"ש הן משחוטה הן מנבילה וכיון דהלאו היה בכולל ע"כ שייך ההן ג"כ בכולל שנשבע לאכול ח"ש הן משחוטה הן מנבילה משא"כ אי הוי השבועה שלא בכולל רק על ח"ש נבילה לחוד ואז צריך להיות ההן ג"כ על נבילה לחוד ומצינן למימר דס"ל דאין שבועה חל לאכול ח"ש וכשיטת התוס' ולעולם דעל שיעור שלם של נבילה י"ל דאין שבועה חלה אפי' בכולל כמו דס"ל לר"ל וע"כ לא הוי מצי רבא ברי' דרבה להקשות על ר' יוחנן ממתני' דיש אוכל אכילה אחת, ומיושב ג"כ קושית התוס' שהקשו מה קמ"ל רבא הא ר"י ס"ל ג"כ דאיסור חע"א באיסור הבא מעצמו ולפמ"ש א"ש דמר"י לא מוכח רק סתמא דגמרא ס"ל דשבועה חל לבטל איסור ח"ש וע"כ ס"ל לגמ' דע"כ ר"י לא קאי אח"ש דאל"כ למה לי' כולל הא בלא כולל חייל על ח"ש ואי' בהן ג"כ וע"כ פשיטא ליה לגמרא דר"י לא מיירי מח"ש והקשה הגמ' שפיר ר"י מ"ט ל"א כר"ל אבל מר"י גופיה לא מוכח וע"כ הוצרך רבא לאשמועי' דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו, ואפשר דהא דפשיטא להגמ' טעמא דר"י משום כולל ולא כמו שפירשתי דמש"ה אמר בכולל כי היכא דמצי לאשכוחי בהן י"ל דזה הוא לבתר דשמעית מרבא דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו וע"כ כר"י אמר לשמעתי' ומוכח דס"ל בפשיטות דח"ש אי' בהן וע"כ מוכח דר"י אית ליה כולל באיסור הבא מעצמו דלולי זאת לא היה לאוקמי בכולל דחצי שיעור בל"ה אי' בהן כמ"ש הרמב"ם ועי' היטב בכל זה ודוק:
(א) ומדי דברי בענינים אלו אזכיר כאן הרשום בכתב יושר דברי אמת ניתנו לכתוב איזהו עיונים אשר יש לי בזה בש"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ד נשבע שלא יאכל ז' ימים ה"ז שבועות שוא והוא מהרמב"ם פ"ה מה' שבועות ולענ"ד צריך עיון על לשון הש"ע דהא קיי"ל כרבנן דאינו חייב רק על כזית וכמ"ש הש"ע סי' רל"ח ס"א רק דאסור בכ"ש משום דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת ודעת הר"מ דשבועה חל על ח"ש דהיינו בנשבע שיאכל ח"ש נבילה הואיל דהוי רק איסור בעלמא ולא הוו מושבע עליו מהר סיני וכ"פ המחבר ג"כ סי' רל"ח ס"ד וא"כ בנשבע שלא יאכל ז' ימים נהי דכזית בבת אחת א"י לאכול מ"מ הא יכול לאכול פחות פחות מכשיעור באופן שלא יצטרף דהיינו ביותר מכדי אכיל' פרס ואין כאן רק איסור חצי שיעור וע"ז חייל שבועה לשיט' הרמב"ם והמחבר, ודוחק לומר דאף עי"כ א"י לחיות והוי נשבע לבטל את המצוה אמת אלו היה הדבר מבואר בהרמב"ם להדיא כך הוי צריכין למשכוני נפשין לומר דקי"ל הכי אבל באמת לשון הרמב"ם הוא שלא אטעום ז' ובשלא אטעום ס"ל לכ"ע דהוי בכ"ש כדאיתא ר"פ שבועות שתים וע"כ שפיר הוי נשבע לבטל את המצוה אבל המחבר שינה לשון הרמב"ם וכתב שלא אוכל ובזה צ"ע מנ"ל דאינו יכול לחיות ע"י פחות פחות מכשיעור, והנה הדין הנ"ל מוזכר שני פעמים בהרמב"ם בפ' א' מהלכות שבועות ובפ"ה, ובפ"א כתב כלשון הנ"ל שלא אטעום ובפ"ה כתב שלא אוכל כלום נראה שהוסיף תיבת כלום דמשמע מזה אפי' פחות מכשיעור משא"כ בשלא אוכל סתם דאין ח"ש נכלל בשבועתו רק דהוי איסור בעלמא ולשיטת הרמב"ם והמחבר דשבועה חלה על חצי שיעור נראה דלא הוי שבועת שוא וצריך עיון:
ובזה היה אפשר ליישב קו' התו' במס' שבועו' דף ך"ה ד"ה אינו שהקשו למה לא מקשה הגמרא על מתני' שבועה שלא אוכל הא הוי שבועת שוא ולפמ"ש י"ל דשלא אוכל לא הוי שבועת שוא דמצי לאכול פחות פחות מכשיעור רק התו' לשיטתי' הקשו שפיר דס"ל דלבטל א"ח בחצי שיעור כמ"ש התוס' להדיא דף ךג ע"ב ד"ה דמוקי בסוף הא ליתי' בהן דהאיך נשבע שיאכל ח"ש הא מושבע ועומד מהר סיני משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל להדיא דשבועה חל על חצי שיעור וכמו שכתבתי לעיל להוכיח שיטתו בזה שפיר מצינן למימר דל"ק על מתני' דמצי לאכול חצי שיעור רק עדיין לר' עקיבא דס"ל אדם אוסר בכ"ש וס"ל במתני' דשלא אוכל אסור בכ"ש הדרי' הקושיא לדוכתי':
ונראה לשיטת הגאונים הנ"ל דס"ל בנשבע שלא אוכל אין כוונתו על דבר האסור דהוי כמו עפר וכמו דס"ל להרי"ף והרמב"ם והר"ן משום דהוי כמו עפר ולא כשיטת רש"י דאליבא דאמת ס"ל דווקא עפר אינו בכלל ולא דבר האסור א"כ בנשבע שלא אוכל עדיין אינו נשבע לבטל את המצוה דהא על דברים האסורים לא נשבע ונהי דשיעור שלם עדיין א"א לו לאכול דהא הוא אסור ועומד מ"מ חצי שיעור ממאכלות איסור מצי לאכול לקיום נפשו ואף דח"ש אסור מה"ת מ"מ זה ל"ה נשבע לבטל המצוה לשיטת הר"מ דס"ל נשבע לאכול ח"ש איסור חייל ומיושב קושי' התוס' דלא הו"מ להקשות אפי' לר"ע וע"כ נראה שבכיון דקדק הרמב"ם לכתוב תיבת כלום דבזה נראה כוונתו לאסור כל דבר ואפי' ח"ש איסור וע"כ הוי שבועת שוא ולשון הש"ע צע"ג:
(ב) עיי' בר"ן ס"פ ש"ש בתרא גבי לא אוכל זה אם אוכל זה הקשה הר"ן הא בתנאי דאם אין הדבר חל עד אחר שנעשה התנאי והביא ראיי' מנדרים אם ארחץ אם לא ארחץ דמוכח התם כ"ז שלא רחצה לא נאסרה, ואף אם תרחץ אח"כ לא נאסר למפרע ותי' הר"ן שכן הוא בדבר שיש בו משיכות זמן דשייך לומר שיחול הנדר אח"כ משא"כ בככר א"נ שלא יחול למפרע אפשר שיאכל תחלה הככר ואח"כ התנאי ולא יהי' מקום לחול עיי"ש, וצל"ע לפי דבריו ממאי דאי' במס' נדרים דף ט"ו ע"ב תנן שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתה עד החג הלכה אסורה לא הלכה לא אמר רבא ה"ה דאפי' לא הלכה וכ"פ בש"ע ולפי"ד הר"ן הנ"ל למה תיאסר בלא הלכה משום שמא תלך הא אמר שאת נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח וא"כ אף בהלכה עד הפסח למה יחול האיסור למפרע הא התם עכ"פ יתקיים הנדר שאם תלך עד הפסח תהי' אסורה משם ולהלן עד החג דומי' דרחיצה, בשלמא ברישא דהתם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לב"א עד החג מוכח שהתנאי הוא למפרע דזמן האיסור עד הפסח הוא קודם זמן התנאי שהוא עד החג משא"כ בסיפא שזמן האיסור עד החג הוא אחר זמן התנאי מנ"ל דיחול למפרע דלמא כוונתו שאם תלך עד הפסח תהי' אסורה בהנאתו משם ולהלן עד החג וע"כ א"ש דדוקא הלכה אסורה:
ועיינתי ברמב"ם וראיתי שהעתיק רישא דמתני' קונם שאת נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לב"א עד החג הוסיף הרמב"ם תיבת מכא"ן שאינו במשנה וגמרא שלפנינו ובסיפא הניח הלשון כמ"ש במשנה וגמרא שאת נהנית לי עד החג א"ת לב"א עד הפסח והנה ברישא נראה דא"צ לומר מכאן דממילא מוכח דכוונתו שתהי' אסורה למפרע ודוחק לומר דאם לא אמר מכאן מצינן למימר לעולם דכוונתו הוא שא"ת קוה"פ תהי' אסורה מזמן הליכה עה"פ ואם תלך לאחה"פ תהי' אסורה למפרע דזה דוחק כמובן עכ"פ אם הי' הגירסא כן במשנה י"ל דס"ל להגמ' דסיפא מיירי מסתמא דומי' דרישא שאמר שאת נהנית לי מכאן עה"ח אם תלכי לב"א עה"ח דומי' דרישא רק דמתני' קיצר בלשון התנאי וסמך ארישא וע"כ הקשה הגמ' שפיר אך לפי נוסחא דידן במתני' וגמ' צ"ע לדינא ודוק:
(ג) עיי' בר"ן דף רצ"ו בשבועה שלא אטעום זיי"ן ימים שכ' הרמב"ם דהוי שבועת שוא וכ' הר"ן די"ל דלא דמי לשבועה שלא אישן דאין בידו שלא לישן דהשינה קופצת עליו משא"כ בשלא אוכל יעמוד בשבועתו ואם יבא לידי סכנה ולא יהי' אפשר בלא אכילה ידחה פ"נ את השבועה והעלה הר"ן דה"ט דהוי נשבע לבטל את המצוה דאינו רשאי להסתכן ומקרא מלא דבר הכתוב אך את דמכם כו' ולדינא מסכים להרמב"ם עיי"ש דמותר לאכול בכל עת שירצה, ואיני מבין למה לא נימא דהוי כולל דהא כל זמן שאינו בא לידי סכנה חיילא שבועתו ואח"כ כשבא לידי סכנה והוי לבטל את המצוה נימא דהוי אי' כולל מיגו דחייל על תחלת הזמן חייל על סוף הזמן שהוא מצווה על אך את כו':
ולע"ד הי' אפשר לומר דכמו דקיי"ל באוכל נבילות ושחוטות אינו חל בכולל משום דאין אומרין לאדם עמוד וחטא לקיים שבועתך עיי' בש"ע סי' רל"ח ובש"ך ה"נ נהי דהוי שוא"ת ושוא"ת חל בכולל מ"מ כיון דאין דבר שעומד בפני פ"נ ועכ"פ כשיסתכן נאמר לו וודאי שאינו רשאי לעמוד בשבועתו וצריך לאכול וע"כ ל"ש לומר דחיילא השבועה ע"י כולל כיון דס"ס אי אפשר לו לעמוד בשבועתו וא"ל נהי דכשיסתכן מחויב לאכול מ"מ קודם הסכנה יעמוד בשבועתו ולמה הוי שבועת שוא ומותר לאכול מיד ועיי' בריא"ז שכ' באמת שיעמוד בשבועתו עד שיסתכן, וצ"ל דטעמא משום נדר שבטל מקצתו בטל כולו, ולפום רהיטא איני זוכר דין בטל מקצתו בטל כולו בשבועה אך לפי מאי דילפי' ממ"ד ככל היוצא מפיו יעשה נראה דה"ה בשבועה דהא שם נאמר ג"כ דין שבועה וכן משמע בש"ע סי' רכ"ט עיי"ש ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכ' דהוי שבועת שוא דהא ע"כ אין לו לעמוד בשבועתו משא"כ לפמ"ש הר"ן קשה ליחול בכולל וצריך לדחוק דבזה ל"ש כולל דתיכף כל רגע מה שאינו אוכל גורם למהר לבוא לידי סכנה, וע"כ הוי לבטל את המצוה ולפי מ"ש דטעמא משום דאין לך דבר שעומד כו' יש לפשוט מאי שנסתפקתי לפמ"ש תוס' סוף עירובין דאין עשה דפשיעה דוחה ל"ת אם זה שייך ג"כ במ"ע דוחי בהם היכא דע"י פשיעה בא לידי סכנה ולפמ"ש מוכח דאפ"ה שייך בזה וחי בהם ודוק:
(ד) במשנה שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אכלנה כו' ובגמ' שלא אכלנה א"ח עד שיאכל כולה וכ' תוס' דאם שייר פחות מכזית הוי כמו אכל כולה וכ"פ בש"ע, ובת"ח כ' בשייר פחות מכזית פטור ודחה ראיות התוס' הביאו הש"ך שם ולע"ד נראה לכאורה להוכיח לפי"מ שהביא הש"ך לתרץ קושית התוס' במתני' שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניי' שבועת שוא והקשו תוס' הא שאוכל משמע רק כזית ושלא אכלנה משמע כולה וא"כ יכול לקיים שני השבועות וכ' הש"ך ליישב בשם הרא"ש דכמו שלא אוכל הי' שבועתו על כל כזית מהככר וכל כזית שאוכל עובר על השבועה ה"נ שאוכל הי' כוונתו על כל כזית מהככר וע"כ חייב לאכול כל הככר וממילא הוי שבועת שלא אוכל ש"ש, ונראה לפי"ז דאם אכל כל הככר ונשאר רק חצי זית אינו חייב לאכלו דהא נשבע על כל אכילה מהככר ופחות מכזית ל"מ אכילה וא"כ אם נשאר פחות מכזית א"ח לאכלו וא"כ מוכח ע"כ דלא כת"ח דאל"כ למה הוי השניי' ש"ש הא מצי לקיים שני השבועות להשאיר פחות מכזית כיון דאכלנה כולה משמע יצא ידי שבועה שנשבע שלא אכלנה מה שנשאר פחות מכזית משא"כ לשיטת התוס' א"ש דממ"נ אם מניח פחות מכזית כיון שאכל כל הככר ולא נשאר רק פחות מכזית עבר על שבועה שלא אכלנה והוי שבועת שוא, ואפשר לומר לשיטת הת"ח דנהי שאוכל קאי על כל כזית ואם נשאר פחות מכזית אינו מחויב לאכלו מ"מ י"ל דזה דווקא אם פסק כבר מלאכול א"צ להתחיל לאכול פחות מכזית דל"מ אכילה הואיל והוא פחות מכזית אבל כל זמן שעוסק באכילת הכזית האחרון מחויב לאכול אף החצי זית הנשאר דמצטרף אל הכזית הראשון ומקרי הכל אכילה אחת ולדינא צ"ע די"ל כיון דאין על החצי הנשאר שם אכילה כלל אינו נכלל בשבועתו:
אמנם י"ל ראי' דאפי' בתוך האכילה א"צ לאכול אם נשאר פחות מכזית מדאמר רבא נשבע על הככר אם נשאר כזית נשאל עליו ומוקי לה בתי' קמא דאמר שלא אוכל ולפי סברא הנ"ל משכחת לה באכלה ועדיין היא באמצע אכילתו ומצי לשאול אף בפחות מכזית דעכשיו אף פחות מכזית מיקרי אכילה ולפום תירוץ ראשון לא אסיק עדיין הא דפחות מכזית ל"ח לאתשולי עלה, ודוחק לומר דרבא מילתא דפסיקא נקט אפי' שלא באמצע אכילתו ומוכח דלא כשיטת הת"ח:
אך עדיין י"ל לפי מאי דס"ל לתוס' דנשבע לאכול ח"ש נבילה אין השבועה חלה וא"כ נהי דאינו מחויב לאכו' החצי זית הנשאר דאין עליו שם אכילה מ"מ חיוב דאוריית' עליו משום דאסור להניח אפי' ח"ש הואיל וח"ש אסור מה"ת וא"כ מיושב קושית התוס' אף לשיטת הת"ח דסו"ס הוי נשבע לבטל את המצוה מה שנשבע שלא אכלנה דהא מחויב לאכול אף חצי זית האחרון משום חצי שיעור, הן אמת די"ל לפי טעמא דחזי לאצטרופי לא שייך לחייבו לאכול הכא משום ח"ש דהא אי אפשר לו שוב לבוא לידי איסור אמנם אין הדבר ברור אצלי לומר דהיכא דל"ש חזי לאצטרופי ליכא איסור משום חצי שיעור דכיון דבשום פעם שייך בח"ש חזי לאצטרופי י"ל דלעולם אסור וצ"ע:
אמנם לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דשבועה חל לבטל חצי שיעור מוכח שפיר דלא כת"ח רק דלפי"ז קשיא לפום ס"ד דר"א ברי' דרבא דהת' דמקש' אי דאמ' שלא אוכלנ' מאי אריא כזית דע"כ צ"ל דהוי ס"ל כשיטת הת"ח דהא התוס' לא כתבו דאינו חייל על חצי זית האחרון לפום תירוצא דר"א וא"כ לדידי' תיקשי קושית התוס' ממתני' שבועה שאוכל שבועה שלא אוכלנה ולפמ"ש י"ל דהו"מ למימר דאין שבועה חל לבטל איסור ח"ש וכשיטת התוס' וע"כ מיושב קושיית התו' אף לפי הס"ד דר"א ברי' דרבא אך לפי פסק הרמב"ם והש"ע אליבא דאמת מוכח דלא כשיטת הת"ח וכמו שפסק הש"ע ודוק:
הרמב"ם פסק גיד הנשה מותר בהנאה ופסק דאין בגידין בנ"ט וחכמי לוניל הקשו על דבריו וכבר כתבתי במק"א ועי' בחידושי על מס' פסחים דף כ"ב מה שכתבתי ביישוב דברי הרמב"ם] ועכשיו נ"ל להוכיח שיטת הרמב"ם מגמ' דחולין דף ק"א מאן תנא עיי"ש הסוגי' וק' למה להגמ' לדחוקי כ"כ הא כתבו התוס' לקמן דף ל"ג ע"ב דאף למאן דאית ליה איסור כולל מ"מ בקל על חמור לא חל והקשו שם מדאמרינן אמרה תורה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ותירצו שאני חלב דהותר מכללו ועוד תירצו דגם בנבילה יש חומר דמטמא, והנה לשיטת הרמב"ם דפסק נקובת הוושט הוי נבילה ותמהו עליו דבה' אבות הטומא' כתב דאינו מטמא ותי' הגאון בספר כרתי ופלתי דס"ל להרמב"ם לחלק בין טומאת נבילה ללאו דאכילה דלענין טומאה בעי מיתה ממש ולפ"ז נראה דל"ש תי' התוס' שיש חומר בנבילות שמטמא דהא אי' לאו דנבילה ל"ש מידי לטומא' דאף דאינו מטמא אפ"ה אסור משום לאו דנבילה וא"כ אף היכא דמטמא אין חומר זה ענין ללאו דנבילה וזה פשוט, ולפ"ז מוכח להרמב"ם תי' הראשון של תוס' דחלב קיל משום דהותר מכללו:
ולפי"ז י"ל דבהא פליגא ר' מאיר ורבנן דר"מ ס"ל יש בגידין בנ"ט כסתמא דמתני' דירך שנתבשל בה גה"נ וע"כ גיד מותר בהנאה מש"ה חייל נבלה ע"ג דתרווייהו מותרים בהנאה ונבלה הוי כולל אבל רבנן ס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דס"ל אין בגידין בנ"ט וכמו דקיי"ל להלכ' ולפי"ז הוי נבלה קל מגיד דגיד אסור בהנאה וע"כ לא חל אבל עולה ושור הנסקל דהוי איסורי הנאה ולא הוי קל על חמור דתרווייהו שוין מש"ה חייל שפיר בכולל א"ו מוכח דאליבא דאמת אף למ"ד אין בגידין בנ"ט אפי' גיד מותר בהנאה רק לר"ש דס"ל להדי' אסור בהנאה וכר"ש הא לא מצי אתי דהא ר"ש לית לי' כולל:
ולפי"ז יש לפקפק על תירוצו של הגאון פלתי שתי' דיליף לי' להר"מ דגה"נ מותר בהנאה דהא דקאמר הגמ' דאין בגידין בנ"ט ל"ש לומר כשהותר' היינו לר"ש דלית לי' איסור חע"א מש"ה אין על הגיד שם נבלה כלל אבל לדידן דקיי"ל איסור חע"א אף למ"ד אין בגידין בנ"ט אפ"ה יש על הגיד שם נבלה כיון דחייל אי' נבלה על גביו ולפמ"ש יש לדחות דנהי דאליבא דאמת דאין גיד אסור בהנאה שפיר חייל נבלה ע"ג בכולל אבל אי הוי גיד אסור בהנאה ל"ה מצי לחול נבלה על גביו דהוי קל על חמור ולפי"ז לא מוכח דגיד הותרה כיון דבאמת אין בו טעם בשר ואי משום דאפ"ה חל עליו איסור נבלה ז"א דאי אסור בהנאה לא חל עליו שם נבלה כלל וא"כ קשה מנ"ל דגיד מותר בהנאה וגם ע"ד תוס' לקמן שהבאתי לעיל י"ל שכ' דנבלה חייל משום דמטמאה הא אף טריפה חייל וע"כ מוכח כתי' השני של תוס' ועיין זבחים דף ע' ואי אשמועי' נבלה דמטמאה וי"ל דהא קרא יעשה לכל מלאכה בנבלה דמטמא איירי כדאי' בפסחים דף כ"ג:
עוד נ"ל להוכיח שיטת הרמב"ם הנ"ל לפי"מ שכתבתי ליישב קושי' הפלתי על הרמב"ם מהא דקאמר הגמ' למאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ל"ש לומר כשהותרה ולשיטת הרמב"ם אפ"ה שייך לומר כשהותרה דהא חייב משום נבילה ומ"ש דקושית הגמ' שם לר"ש דל"ל אישור חל על איסור צ"ע דסוף סוף מאי מקשה ממתני' דירך דהא תנא דמתני' ס"ל איסור חל על איסור כדמוכח ממתני' דכריתות וכ' ליישב דע"כ לא קאמר הרמב"ם דאף לענין נבילה מקרי אכילה רק לדידן דקיי"ל גיד מותר בהנאה אבל אי הו"א דגיד אסור בהנאה לא מוכח מדאחשבה אכילה לענין גיד דאף לענין נבילה מקרי אכילה די"ל או דעכ"פ מיקרי הנאה או הואיל וחמיר איסורי' דאסור בהנאה מש"ה מיקרי אכילה משא"כ לענין נבילה ומקשה הגמ' שפיר דלמא גיד אסור בהנאה ול"ש לומר כשהותרה דאי גיד אסור בהנאה ל"מ נבילה ולפ"ז י"ל ג"כ דלדידן גיד מותר בהנאה דאל"כ קשה דלמא בהא פליגא ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל יש בגידין בנ"ט מש"ה חייב אף משום נבילה ורבנן ס"ל אין בגידין בנ"ט וע"כ גיד אסור בהנאה ול"ש אחשבה לענין נבילה דמותר בהנאה משא"כ לגבי עולה ושור הנסקל דג"כ אסירי בהנאה שייך שפיר אחשבי' ומש"ה חייב עליהם א"ו מוכח דאף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה גיד מותר בהנאה, והנה הפלתי כ' להוכיח שיטת הרמב"ם דגיד מותר בהנאה דאל"כ לימא דה"ט דרבנן דס"ל אין בגידין בנ"ט והא דאסרה רחמנא לאכילת גיד היינו דנהי דאין בו טעם מ"מ הנאה מיקרי וחייב משום הנאה וע"כ פטור משום נבילה דמותר בהנאה משא"כ בעולה ושוה"נ עיי"ש:
ולענ"ד צ"ע בזה דקשי' לי מנ"ל להגמ' דה"ט דחייל משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כ' הה"מ הטעם דמש"ה אין לוקין להרמב"ם משום הנאה משום דבדבר מאכל עיקר הנאה האכילה וכן הביא הפלתי בשם המשנה למלך וכתב הפ"ח בא"ח סי' תמ"ג דמידי דאסור באכילה ובהנאה אפ"ה אין לוקין שתים דמ"מ הוי ענין אחד האכילה וההנאה וא"כ הכא נהי דמשום אכילת עולה אין לוקין ומשום שוה"נ אין לוקין משום דאין איסור חע"א מ"מ לילקי משום הנאה כיון דמ"מ אסור ולא גרע האכילה מהנאה אחרת ואדרבא עדיף דהוי כדרך הנאתן, ואפשר לומר ע"פ סברת הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות דס"ל איסור הנאה מיקרי איסור מוסיף ודלא כשיטת התוס' והקשה מבב"ח דמוכח דלא הוי איסור מוסיף מדאי' נוהג בחלב ותי' דאיסור מאכלות עיקר האיסור האכילה וכיון דלא חל איסור אכילה אף אי' הנאה אינו חל יעוי"ש, וא"כ דקושי' הגמ' משור הנסקל דאיסור הנאה נפקא מלא יאכל וכיון דאאכילה אינו חייב אף על אהנאה אינו חייב רק בסוגיא דכריתות קשה מנ"ל דמש"ה חייב משום מוקדשין משום איסור מוסיף ת"ל דחייב משום ההנאה ודחיקא לי לומר דסוף סוף ביון דהנאה הוי בשעת אכילה לא חייל וצ"ע:
ונ"ל לתרץ ע"פ מ"ש תוס' בפסחים דהנאת אכילה הוי לאחר ביעורן וא"כ דבאכילה לא שייך לחייב על ההנאה דבשלמא משום אכילה חייב דכל ענין איסור אכילה הוא כך לאפוקי באיסור הנאה דצריך להיות ההנאה בשעת ביעורן ולא לאחר ביעורן עיי"ש בפסחים דף ך"ז ע"ב ד"ה מכלל ולפ"ז נסתרו דברי הפלתי דליכא למימר באכילה דחייב משום הנאה ודוק, ולפמ"ש מיושב מאי דקשה קושי' התוס' לימא ר"י הוא דלית ליה כולל רק מוסיף ולפ"ז א"ש דשור הנסקל לא מיקרי מוסיף ודוק:.
אך אי קשיא הא קשי' לפי"מ דאסיק ר"א לקמן ד' ל"ג לקברו בין רשעים גמורים א"כ מוכח אף היכא דאין איסור חע"א אפ"ה בכולל לא אמרינן דלא חל איסור השני כלל רק דאינו חייב עליו אבל מ"מ העבירה עבר וא"כ לכאורה קשה על הרמב"ם למה לא חל בב"ח על חלב לענין איסור הנאה כיון דמ"מ מיקרי בב"ח וצ"ל כיון דלא הוי כולל לא חל כלל וא"כ הכא בשור הנסקל דהוי כולל וממילא דחל שם שוה"נ אף על הגיד לענין לקברו בין רשעים גמורים וכיון דחל ממילא אסור הגיד בהנאה והוי שפיר מוסיף ומצי אתי כר' יוסי או כריה"ג ומטעם מוסיף ולא מטעם איסור חמור באיסור כולל וא"כ מאי מקשה מריה"ג מטמא שאכל את הטהור דלמא לית ליה רק מוסיף וצ"ע:
יש להוכיח שיטת ר"ת דקל על חמור לא חייל בכולל, דהנה תוס' במס' שבועות מקשים למה לא מקשה הגמ' על ר"י ליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ונ"ל דהנה לרבא מוכח בחולין דף ק"ג דטריפה לא חל על אבר מה"ח והא דחל על חלב משום דהותר מכללו כדקאמר הגמרא לבסוף שאני חלב דהותר מכללו ולר"י י"ל דלא אמרינן סברא זו דחלב שאני ובאמת חייל אף על אבר מה"ח דמש"ה חייב ג' באוכל חלב מן החי טריפה ואמרי' מ"ד אחלב מוכח כמו דחל על חלב חייל נמי על אבר מה"ח ולפ"ז מיושב קושית תוס' דלר"י י"ל דהוי קל על חמור והא דתי' תוס' דחלב קל ל"מ לר"י דהא ס"ל דאפי' על אבר מה"ח חייל טריפה ול"ס ליה לפירכא הא דהותר מכללו, ומאן דס"ל לר"י חייב שתים י"ל דס"ל לאו לאיברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל, אבל לרבא דס"ל דטריפה לא חל על אבר מה"ח אף דחייל על חלב מוכח דה"ט דחלב קיל דהותר מכללו ע"כ הקשה הגמרא שפיר דכמו דטריפה חייל ה"ה שבועה לחול בכולל ומוכח כשיטת ר"ת, ומוכח דהא דפסק הרמב"ם דאבר מה"ח חל על חלב לא מטעם דחלב הותר מכללו דא"כ משמע דכל איסורים חלים על חלב הואיל והותר מכללו וא"כ לא תלי' קושיית הגמ' בשבועה שאוכל תמרים וחלב דעל שבועת חלב לחודי' לחייב אלא מוכח כתי' השני של הלח"מ דאבמה"ח הוי מוסיף הואיל ואסור לב"נ:
אמנם לפי"ז קשה למה כ' הרמב"ם דווקא בתלש אבר ונטרפה בו ת"ל דאבר מה"ח הוי מוסיף כמו שהקשה הלח"מ והפ"ח ונראה דיש לתרץ עפי"מ שהקשה הפ"ח על הרמב"ם למה לא חייב בחלב מן הכשרה ג' משום חלב ואבר ובשר מ"ה והניח בקושי' ותי' השער המלך די"ל דהרמב"ם ס"ל דאין על חלב שם בשר רק משום טרפה חייב משום חלב טרפה ל"ת ומשום אבר מה"ח ואף דאבר מה"ח נפקא משום ל"ת הנפש עם הבשר דמזה הוכיח הפ"ח ס"ס צ"ח דחלב הוי מין בשר כ' הוא די"ל ה"פ לא תאכל בעוד שהנפש עם הבשר ולעולם האיסור הוא אף מידי דל"מ בשר ותדע דאף חלב הו"א דאסור משום אבר מן החי אבל בשר מן החי דנפקא לי' לר"י מבשר בשדה טרפה לא תאכלו בזה בעי דווקא בשר ע"כ דברי השעה"מ:
**(הג"ה ולענ"ד צ"ע מה"ת לאסור חלב הא אבר וודאי לא הוי דהא בעי מידי דאין גיזעו מחליף ובשר ג"כ ל"ה ומכש"כ למה שהסביר הר"מ טעם אי' בשר מה"ח כמו שאכתו' לקמן וזה ודאי ל"ש בחלב דעומד לפרוש ואין בו חיות וצ"ע כעת.):**
ועם דבריו הקדושים נתיישב קו' אשר מפורסמת משם הגאון שאגת ארי' זצ"ל למאי נ"מ כתב הרמב"ם דב"נ מוזהרים על אבמה"ח ובשר מן החי ת"ל דבאבר בעי משהו בשר גידין ועצמות והרמב"ם כתב להדיא דאין שיעורי' לב"נ וא"כ ת"ל דחייב על משהו בשר בלא אבר כך שמעתי להקשות בשמו אח"כ ראיתי בס' פני ארי' נדפס קושיא זו משם הגאון הנ"ל, ולדברי השעה"מ י"ל דאם לא היה מצווה רק על בשר מן החי היה פטור על חלב דאין שם בשר עליו ע"כ כתב הרמב"ם דחייב אף על אבמה"ח וע"כ חייב על חלב ג"כ משום אבר ודוק:
ולפ"ז י"ל הקושיא הנ"ל בסתירת הרמב"ם דכתב דוקא תלש אבר וטרפה בו משמע דלולי זאת אין אבר מה"ח חל על טריפה ואח"כ כ' בחלב דחל די"ל דהרמב"ם סובר דע"כ ל"ה אבר מה"ח מוסיף הואיל ואסור לב"נ רק בחלב דלולי איסור אבמה"ח לא היה אסור לב"נ משום בשר מה"ח אף בלא עצמות וגידין אבל בשאר אבר מה"ח ע"י בשר גידין ועצמות דאף בלא איסור אבר מה"ח אסור לב"נ משום בשר מה"ח אף בלא עצמות וגידין והבשר אסור לישראל משום טריפה רק דנימא דיהי' אסור אף משום אבר מה"ח מגו דאיתוסף לב"נ וכיון דלב"נ אין נ"מ באיסור זה י"ל דל"ה מיגו דאיתוסיף לאפוקי בחלב דאין אסור לב"נ רק משום אבר מה"ח כמש"ל ע"פ סברת השעה"מ ע"כ שפיר הוי איסור מוסיף ודוק:
ולפ"ז ניחא מאי דקשי' לי דלפמ"ש התוס' דהוי מוסיף וצ"ל דר"י בשבועות מוקי בכולל ולדידי' לא ס"ל מאי דוחקיה דרבא לימא דר"י ס"ל איסור מוסיף ומש"ה חל אבר מה"ח על טריפה ור"ל ס"ל דלאיברים עומדת והוי טריפה קדים אבל לפי מ"ש א"ש די"ל רבא ס"ל דאבמה"ח ל"ה מוסיף מטעם הנ"ל.
**(הג"ה והנה לפמ"ש תוס' דף ק"ב ריש ע"א מוכח דהוי מוסיף יעו"ש דאל"כ ל"ה מתרצים כלל אמנם י"ל אף אי לא הוי מוסיף מ"מ ליכא למימר דר"י יליף מהכא די"ל דע"כ ל"ה איסור חמור רק מה דחל על ב"נ אבל אכתי מנ"ל מהכא דמה דנאסר לב"י הוי איסור חמור כיון דאח"כ ניתן להם כל התורה כולה וצ"ע בזה. ע"כ הג"ה):**
אמנם יש אתי ליישב קושי' הפר"ח מה שהקשה על הרמב"ם למה לא חייב על חלב משום בשר מה"ח דהנה השעה"מ התחיל לדון די"ל הואיל ולב"נ אסור משום בשר בנפשו כמ"ש הרשב"א סוף חולין בשם הרמב"ן ולבני יעקב אסור משום בשר בשדה טריפה לא תאכלו ע"כ הוי איסור מוסיף ואח"כ סתר זה דתוס' כתבו להדי' דאף משום שני שמות הוי איסור מוסיף כדאי' פ' אמרו לו הבא על בת בתו חייב משום כלתו ועיי"ש:
ולי נראה לפמ"ש לקמן להוכיח וליישב שיטת רש"י דף ק"ב ע"א מ"ש דאי הוי כזית הי' חייב וכ' התוס' דרש"י ס"ל אפי' אי לאו לאברים עומדת מ"מ לבשר עומדת והנה הקושי' הראשונה י"ל עפי"מ שכתבתי דעיקר ההכרח הוא מחמת קושי' מהרש"א א"כ אליבא דאמת י"ל לפום הו"א דר"ל ס"ל דאפי' לבשר אינה עומדת אמנם התוס' סיימו שם להוכיח דלר"י אפי' אי לאברים עומדת מ"מ לבשר וודאי אינה עומדת עיי"ש וכתבתי ע"ז דלפמ"ש הרמב"ם דהא דבשר מה"ח אסור היינו דהוי כמו טריפה ממש לפי"ז וודאי אינו חל רק אחר שנחתך דאף דלבשר עומדת מ"מ האיסור אינו עדיין בעולם ואף דלפי הו"א הוי אמרי' דלבשר עומדת היינו לר"ל דהאיסור הוא משום לא תאכל הנפש עם הבשר אבל לר"י דאינו אסור רק משום דהוי כמו טרפה וודאי דאי אפשר לחול האיסור רק אחר שנחתך דבשלמא מה שאסור משום לא תאכל הנפש עם הבשר הוי האיסור תיכף בעוד שהנפש בתוכו דוק ותשכח שכן הוא בעזה"י:
ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל באמת דלבשר עומדת רק דאפ"ה אינו חל קודם משום דעדיין אין האיסור בעולם אבל לב"נ י"ל דאיסור בשר מה"ח חל תיכף דלב"נ אין האיסור משום טרפה ולפי"ז מיושב קושי' הפר"ח דמש"ה לא חל בשר מה"ח דבשר מה"ח לב"נ חל תיכף דלבשר עומדת רק דאין עליו שם אבר כיון דהבהמה עדיין בשלימות אבל לישראל אין חל שם בשר מה"ח רק לאחר שנחתך כמש"ל כיון דמטעם טריפה אסור וע"כ י"ל שפיר דלא הוי אי' מוסיף משום בשר מה"ח דבשר מה"ח לב"נ נאסר כבר ואין חל האיסור בשעת חתיכה עכשיו ולא הוי עכשיו איסור מוסיף אבל לגבי אבר מה"ח הוי שפיר אי' מוסיף, רק דעדיין צ"ע למה לא נימא הואיל ואיתוסיף איסור דנעשה אבר מה"ח לב"נ איתוסיף איסור לענין דנעשה בשר מה"ח לישראל דזה נעשה בפ"א וצ"ע בזה:
אמנם עפ"י סברא זו י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל שהקשו עליו למה כ' דווקא תלש אבר ונטרפה בו וכ' לעיל עפ"י קושי' השג"א ולפמ"ש י"ל בלא זה, די"ל כיון דלב"נ אסור תיכף כשנולד משום בשר מה"ח ואח"כ לא מצי לחול עליו איסור אבר מה"ח ולבני יעקב לא נאסר תחלה משום בשר מה"ח כמש"ל דלבני יעקב אין האיסור רק בשעת חתיכה שנטרף חיותו כמ"ש הרמב"ם ע"כ דבני יעקב באים שני האיסורים ביחד אבל היכא דנטרפה מקודם תו לא מצי לחול אי' אבר מה"ח מטעם מוסיף דלב"נ כבר אסור משום בשר מה"ח לאפוקי בחלב דלא נאסר משום בשר מה"ח כס' השעה"מ מש"ה שפיר הוי מוסיף ודוק היטיב:
במס' חולין דף ק"ב ע"ב תוס' ד"ה שאין בו כזית עיי"ש מה שהקשו שני קושיות על רש"י ונ"ל ליישב די"ל דרש"י סובר ג"כ דאינו עומדת לבשר מחיים רק דאפ"ה חייב אם אכלו דכיון דאכלו אין לך מחשבה ומעשה גדולה מזו ועי' מנחות דף סט ע"א בתוס' ד"ה דבלע שכתבו להדי' כעין סברא זו לענין חלב, בשלמא על אבמ"ה אינו חייב דנהי דאכלה מ"מ אינו מחשיבה להיות שם אבר עלי' ואין אבמה"ח בשלימה כמ"ש דאין האכילה נקראת בשם אבר מש"ה שפיר אמרי' דאין אבמה"ח בשלימה אבל בשר שפיר מקרי באכילתו ול"ש לומר דאין שם בשר בשלימה, דבשלמא באבר כל אבר בפ"ע מיקרי אבר ואין הצטרפות לאבר א' עם חבירו מש"ה בשלימה לא שייך שם אבר אבל בשר מקרי שפיר כל הבשר יחד רק דאפ"ה לא חל איסור בשר מה"ח קודם שאכלו דאינו עומדת לאכול כך אבל כשאוכלו באמת שפיר חייב משום בשר מן החי דהוי מחשבה ומעשה וי"ל דכ"ע מודו אף דמחשבת אוכלין לא מהני היינו כשלא נעשה מחשבתו לבסוף אבל כשנגמרה מחשבתו י"ל דוודאי מהני מש"ה פוטר ר"ל באבמה"ח מן הטריפה ולא מחייב משום בשר מה"ח כקושי' התוס' דשם טריפה הוא תיכף כשנעשה טריפה דהא בע"כ עומדת לכך להיות באיסור טריפה אף לאחר שחיטה אבל לאיסור בשר מן החי אינה עומדת דמן הסתם לא יאכלו בחיים וא"כ אף כשאוכלו אח"כ בחיים אינו חל איסור בשר מן החי על איסור ומיושב ממילא קושי' שני' מר"י עד"ז ודוק היטיב כי נ"ל נכון קרוב לאמת מאוד:
והוכחה לזה נראה וליישב קושי' מוהרש"א שהקשה על רש"י לשיטתו דלמה לא מפרש רש"י דאם הי' כזית הי' חייב משום נבלה ונראה לי דמהרש"א הקשה על הגמרא למה לא מקשה מרישא ונ"ל ליישב בפשוט דמרישא לא הו"מ להוכיח דמיירי בטהורה די"ל דלא מיירי מאיסור אחר רק מאבר מה"ח ע"כ לא נחית לאיסורא אחרינא כלל ונ"מ אם לא התרה בו רק משום אבר מה"ח אבל מסיפא הקשה שפיר דנקט חנקה ואכלה ד"ה בכזית דמיירי מאיסור אחר הקשה הגמ' שפיר ת"ל דחייב בכ"ש משום טמאה:
ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א על רש"י די"ל דרש"י הוכיח דא"ל דאי הוי כזית הוי חייב משום נבילה א"כ בע"כ דמיירי מאיסור אחר מדמהדר לאשמועינן באין בו כזית וא"כ הדרא קושית המהרש"א על הגמ' לדוכתי' למה לא הוכיח מרישא דא"ל כנ"ל דלא מיירי מאיסור אחר והיינו דלא התרה בו רק משום אבר מה"ח א"כ לאשמועינן אף ביש בו כזית ולא התרה בו רק משום אבר מה"ח ע"כ הוכיח רש"י שפיר דחייב בכזית משום בשר מה"ח וא"כ י"ל דמיירי דהתרה בו משום לאו דלא תאכל הנפש עם הבשר ואפ"ה אי הוי כזית הוי חייב משום בשר מה"ח די"ל דרב סובר כר"ל דלא תאכל הנפש עם הבשר זה בשר מה"ח ואבמה"ח מש"ה אי הוי כזית הוי חייב בהתראה זו משום בשר מה"ח מש"ה הוצרך הגמרא להוכיח מסיפא דמיירי ע"כ מאיסור אחר ודוק:
בדרך אחר נ"ל ליישב קושיא השני' עפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהמ"א ה"י וז"ל וכן החותך בשר מה"ח מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה כו' שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה מ"ל טרפה אותה חי' מ"ל חתכה בסכין מ"ל בכולה מה לי במקצתה ה"ה אומר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה ה"ה טריפה עכ"ל הזהב, והנ"ל מהבנת דבריו דטעם בשר מן החי הוא משום שכשחותך הבשר הרי אותה חתיכה ניטלה חיותה שלא בדרך שחיטה, וכיון דזכינו לזה נראה ברור דלא שייך לומר שתחול איסור בשר מה"ח קודם שחתכה דעדיין לא נעשה טריפה בשלמא איסור אבר מה"ח הוא מטעם לא תאכל הנפש עם הבשר שפיר י"ל דהאיסור חל אף כשהאבר מחובר עדיין בבהמה אבל לגבי בשר מה"ח דהוי משום שנטרפה חיותה וקודם שחתכה לא שייך זה בשום פנים כלל ומש"ה הוצרך ר"י לאשמועינן בחלב מן הטריפה וזהו ברור ליישב קו' התו' אבל על ר"ל ל"ש זה דהא ר"ל סובר דבשר מה"ח ואבר מה"ח נפקא מלא תאכל וכו' ודו"ק:
ומזה צריך לי עיון קצת על הרב המגיד בפ' ה' מהל' מאכלות אסורות ה"ב שנראה קצת מדבריו שרוצה להוכיח מכח קושיית התוס' על ר"י דבאבר שאין בו עצם לא מיקרי בשר מה"ח ולפמ"ש לשיטת הרמב"ם קושית התו' מעיקרא ליתא רק דהטעם הוא דאינו חל ודוק היטב בכ"ז: