חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יב.
גמ' דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת לזה עי' ש"ע וב"ש לשיטת הר"מ דס"ל הא דאמרינן מיאנה ביבם אסורה לאביו משום שנראה ככלתו, וס"ל להר"מ דוקא לאביו אסורה משא"כ לגבי שאר קרובים ל"א כן וראייתו מדאמר מיאנה בזה מותרת לזה ומזה הוכיח הב"ש דס"ל להר"מ דאם מיאנה בזה א"צ חליצה משאר אחין דאי צריכ' חליצ' א"כ הא דמותרת לזה היינו משום הזיקה ותמה מזה על הש"ע דפסק דצרי"ח משאר אחין ולעיל משמע דפסק כהר"מ לדינא עיי"ש ועיי' לקמן פב"ש הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה:
ולענ"ד נראה דא"א לומר מיאנה באח אחד א"צ חליצה משאר אחין דא"כ קשה אמאי דאמר שמואל צרת ממאנת מותרת לאחין ולאותו שמיאנה אסורה משום גזירת צרת בתו ממאנת א"כ לגבי שאר אחין נמי נגזור אטו צרת בתו ממאנת אם יקח צרת ממאנת באחיו ניחוש שבתו תמאן באחיו ויקח הוא צרתה א"ו דמיאון של אח אחד ל"מ לשאר אחין, ואם מיאנה בזה צ"ח משאר אחין וע"כ לגבי שאר אחין כיון דהמיאון אינו מועיל לגבייהו מה שמיאנה באח זה ליכא למיגזר שבתו של א' מהאחין תמאן באח השני ויאמרו שייבם האח השני צרת הבת כיון דהמיאון ל"מ לגבי אח שאינו ממאן בו וצ"ח ממנו א"כ יודעים שנקראת זקוקה לגבי האח וע"כ ודאי לא יתירו בזה צרת בתו משא"כ אם נימא דמיאנה באח זה א"צ חליצה משאר אחין וצ"ל דהמיאון עקר את הזיקה לגמרי אף שלא מיאנה רק על אחד מהאחין א"כ למה לא תהי' הצרה אסורה לשאר אחין משום צרת בתו ממאנת כמו שאסורה לזה שמיאנה בו א"ו מוכח דהמיאון ל"מ כלל לגבי אחין וצריכה חליצה, וקושיית הב"ש על הר"מ י"ל דס"ל אי הוי האיסור משום שנראה שייך בשאר עריות ג"כ וצ"ל דה"ט כיון שמיאנה ביבם רואים העולם שהיתה זקוקה וסוברים שיש בקידושיה ממש וסוברים שהמיאון הוא כעין גט וע"כ נראית ככלתו, דבשלמא אי מיאנה בבעל סוברי' שאין התחלה לנישואין רק כמפותה בעלמא משא"כ במיאנה ביבם ואי נימא דזה שייך לענין שאר עריות הי' לנו לאסרה על שאר האחין דנהי שזקוקה להם מכח נישואי האח שמת מ"מ איכא למיגזר שיאמרו שהמיאון שמיאנה ביבם הוא כמו גירושין והוי כמו גרושת אחיו והיה לנו לומר חולצת ולא מתייבמות מזה הוכיח הר"מ דל"א כן רק בכלתו ולא בשאר עריות ולעולם דהר"מ ס"ל ג"כ דצריכה חליצה משאר אחין ודוק כי הוא ברור וא"כ פסקי הש"ע צדקו יחדיו: