חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יא:
תוס' ד"ה צרתה מהו היא גופי' כו' ואפי' אמרי' דאין מקרא כו' כיון דעיקר כו' ולכאורה קשה הדבר לומר דטומאה מהני לענין מחזיר גרושתו לאסור צרתה ולא לפטרה מחליצה מה"ת לחלק בזה וליישב זה נראה דהנה לעיל כתבתי דמש"ה מחלקינן לרב בין סוטה וודאי לס' סוטה היינו משום דכ' רחמנא הלאו לגבי וודאי סוטה ולא לגבי ספק והנה לפי צד האבעי' דלא עקרי' קרא לגמרי משום דא"מ יוצא מידי פשוטו והא דילפי רבנן לרבות סוטה שנסתרה כ' התוס' דה"ט משום דטומאה ל"ש גבי נישואי גרושה ולפי"ז כיון דהתורה רצה לגלות לן דאף מחזיר גרושתו תאסור צרתה וזה ידעינן מלשון טומאה וטומאה ל"ש על נישואי גרושה הוצרך רחמנא לכלול נישואי גרושה גבי לאו דסוטה כי היכי דלכתוב אתרווייהו לשון טומאה וע"כ ממילא אף מחזיר גרושתו אוסרת צרתה משא"כ אי הוי כ' הלאו בפ' סוט' ל"ה ידעינן דמחזיר גרושתו אוסרת צרתה וטומאה לה"מ למכתב במחזיר גרושתו לחוד ולפי"ז אין לנו ראי' לחלק בין ס' סוטה לוודאי סוטה וק"ל מתני' דסוטה דקתני להדי' חולצת וצ"ל לפום צד אבעי' זו דבאמת אף סוטה וודאי צריכה חליצה וכמו שפי' מקצת המפרשים דרב גופי' ס"ל דחולצת משום דאף מבעלה בעי גיטא עיי' בריטב"א רק דקשה עליהם מקושי' הגמ' עיי"ש, אבל ברב גופי' הו"מ לפרש דצריכה חליצה וע"כ לא הו"מ למבעי' בהיא גופי' אי צריכה חליצה דממ"נ אי לא עקרינן קרא לגמרי פשיטא דצריכה חליצה דלפי"ז אף סוטה וודאי צריכה חליצה ואי עקרינן קרא לגמרי פשיטא דצריכה חליצה וכן לר"י ב"כ י"ל דמסתמא לא פליג אמתני' דסוטה וס"ל דס' סוטה חולצת ובע"כ לדידי' ה"ט משום דלגבי בעלה צריכה חליצה, וע"כ גם מחזיר גרושתו פשיטא דהיא עצמה צריכה חליצה משא"כ אליבא דאמת דקי"ל צרת מחזיר גרושתו מתייבמת וא"כ מוכח דטומאה ל"ק רק אסוטה וק' דהו"ל למכתב הלאו גבי ספק סוטה א"ו דאתי לארויי דס' סוטה ל"מ טומאה רק סוטה וודאי מש"ה פטורה אף מחליצה כיון דטומאה כתיב בה כעריות אבל לפום הו"א דלא עקרינן קרא אף סוטה צריכה חליצה ומיושב היטב קושי' התוס' ונכון הוא והוא דרך מחודד בעזהש"י:
ולפי"ז יש מקום עיון בהא דפסק הרמב"ם דצרת ס' סוטה מתייבמת ולא חשיב לי' כצרת ס' ערוה דניחוש דלמא זנתה הסוטה והוי הצרה צרת ס' ערוה וצ"ל דה"ט כמ"ש הרא"ש דכל כמה דלא ידעינן שזנתה ל"ה אפי' ספק ערוה ועיקר הראי' לזה מקושית הגמ' סוטה ותתייבם יבומי ולא משני הגמ' דהוי ס' ערוה שמא זנתה כקושי' תוס' והרא"ש ולפמ"ש די"ל כל כמה דלא קי"ל הק"ו ליכא למדרש טומאה כתיב בה כיון דלגבי יבם ליכא אסורא וע"כ הקשה הגמ' שם שפיר ותתייבם יבומי אבל לבתר דשני רבא הק"ו ושפיר מצינן למימר דסוטה אסורה ליבם משום דטומאה כתיב בה וכמש"ל וא"כ ממילא י"ל דס' סוטה הוי ס' ערוה וממילא צרתה חולצת ואינה מתייבמת ומה"ת לנו לחדש דסוטה וודאי הוי ערוה וס' סוטה אפי' ספק ערוה ל"ה שהוא קשה להבין ולמ"ש אין לנו ראי' לזה והראב"ד ס"ל באמת דאף צרת ס' סוטה חולצת ולא מתייבמת ועיי' בלח"מ שהקשה על הראב"ד מנ"ל הא:
ולע"ד לא ידעתי מאי קשי' לי' כיון דהראב"ד ס"ל דהסוגיות חלוקות וסוגי' דסוטה דמקשה ותתייבם יבומי לית לי' הא דרב דאמר טומאה כתיב בה א"כ אין לנו ראי' לס' הרא"ש לומר לרב דס' סוטה אף ספק ערוה ל"ה דכל ראיית הרא"ש הוא מקושי' הגמ' דסוטה ולהראב"ד לק"מ דסוגי' דשם ל"ל דרב א"כ אין לנו ראי' לחדש לרב ולומר דס' סוטה אפי' ספק ערוה ל"ה דמה"ת הא וא"כ פשיטא דמחזקינן לה לס"ע וע"כ צרתה אינה מתייבמת וכיון דהראב"ד ספוקי מספקא לי' אי הלכתא כרב או כסוגי' דסוטה וע"כ אזיל הכא והכא לחומרא וע"כ כ' דצרת ספק סוטה חולצת ואינה מתייבמת כ"נ פשוט ודברי הלח"מ מ"ש בזה לא יכולתי להבינם עיי"ש, ועיי' בהגהת רמ"א שהביא דעת הראב"ד ולא ביאר דלשיטתו צרת ס' סוטה אינה מתיבמת ואפשר הואיל דאין דין יבום נוהג בינינו ע"כ לא חש להביאו והנה לשיטת הרא"ש והר"מ הנ"ל שכ' להדי' דס' סוטה ל"ה אפי' ס"ע וע"כ כ' הר"מ דצרתה מתייבמת וצ"ל דל"ס להו כמש"ל די"ל כל כמה דלא קים לן הק"ו ל"מ למדרש טומאה כתיב בה רק דס"ל כאופן השני שכ' לעיל די"ל דגלי לן רחמנא במ"ש לשון הוטמאה להורות דהוי כמו עריות וכאלו הוטמאה בנישואי היבם כיון דמכח נישואי אחיו בא לייבם וע"כ כיון שלא רצו לחלק בין סוגי' דכאן לסוגי' דסוטה וקשי' להו על קושי' הגמ' אף קודם דאסיק הק"ו מ"פ ותתיבם יבומי דלמא מש"ה אינה מתייבמת דהוי ס"ע ע"כ הוכרחו לחדש דס' סוטה אפי' ס"ע ל"ה וע"כ פסקו דצרתה חולצת:
ונראה לי להוכיח שיטת הר"מ לשיטתו מחמת הקושי' שכ' לעיל דמוכח דאף סוגי' דהתם ס"ל דרשא דהוטמאה דאל"כ ק' על תי' ר"י דמשני לאחר ולא ליבם קושי' התוס' הא לאחר בסוטה וודאי כתיב ומש"ל ליישב דע"כ לא מחלקינן בין סוטה וודאי לסוטה ספק רק משום דק"ל למה לא כ' רחמנא הלאו גבי סוטה ספק משא"כ על דרש דלאחר ל"ק דאין עניינו בפ' סוטה תי' זה ליתא לשיטת הר"מ דהר"מ פסק בפ"א מה' א"ב דאין לוקין על לאו של מחזיר סוטתו ואפי וודאי זנתה וכ' הה"מ שם הטעם משום דהוי לאו שבכללות לענין סוטה אף דבמחזיר גרושתו לוקין היינו משום דעיקר קרא במח"ג מיירי משא"כ לענין לאו דטומא' הוי לאו שבכללות וא"כ אין לנו ראי' מדלא כ' הלאו בפ' סוטה לחלק בין סוטה וודאי לספק דא"א כלל למיכתב בפ' סוטה כיון דהתורה רצה לכתוב באופן דליהוי לאו שבכללות וע"כ דמצד הסברא מחלקינן בין סוטה וודאי לספק וא"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתי' דגם לענין ילפותא דלאחר מנ"ל ספק סוטה וצ"ל כתי' התוס' דסוטה וודאי ידעינן מהוטמאה ומוכח דדרשינן והוטמאה אף קודם דידעינן הק"ו ואפ"ה פריך ותתייבם יבומי ע"כ מוכח בע"כ דס' סוטה אף ס"ע ל"ה:
אך לפמ"ש הרמב"ן במנין המצות על הר"מ וס"ל דל"ה לאו שבכללות ולוקין עליו וכ"מ פשטי' דסוגי' דהבאע"י ועיי"ש ביש"ש שכ' ג"כ דלא כהר"מ ולפי"ז שפיר מצינן למימר כמ"ש דל"מ בין סוטה וודאי לספק רק משום דלא כ' הלאו בפ' סוטה וי"ל שפיר דס' סוטה הוי ס"ע וצרתה חולצת ולא מתייבמת אף לשיטת הרי"ף והר"מ דפסקו כרב לגמרי וקצת י"ל ראי' לזה מדאמר רב צרת סוטה אסורה ול"א צרת זונה וכן הקשה בס' ב"מ ותי' דאתי לאפוקי אשת כהן שנאנסה אף דחייב משום טומאה מ"מ ל"ה לגמרי טומאה ממש דאונס רחמנא פטרי' ורוצה לדמותו למ"ש התוס' דאף דלא עקרינן קרא מפשטי' אפ"ה כיון דשם טומאה ל"ש אנתגרשה כיון דהוי ביאת היתר מש"ה פשיטא להגמ' דבעי חליצה ולפע"ד קשה לדמותו לשם דהא אדרבא אמרינן הכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה ואפי' אשת כהן שנאנסה ומאי דקאמר אונס רחמנא פטרי' היינו לענין עונש אבל מ"מ שייך לומר הוטמאה כיון שנבעלה ביאת איסור ול"ד למ"ש התוס' דשם הוי ביאת היתר לגמרי לגבי בעלה השני אכן לפמ"ש י"ל דבאמת רב נקט צרת סוטה היינו סתם סוטה שהיא ספק רק דמש"ה הצרה אסורה כיון דכתיב טומאה בסוטה וודאי וע"כ ממילא צרת ס' סוטה הוי צרת ס"ע והא דקאמר אמינא לך סוטה וודאי היינו הא דקאמר טומאה כתיב בה ומש"ה קאמר אסורה ול"ק פטורה:
שוב התבוננתי ומצאתי לכאורה ראי' גדולה דצרת ס' סוטה אינה מתייבמת מהא דבעי הגמ' למפשט דצרת מח"ג מתייבמת ועקרינן קרא לגמרי מהא דתני אם הי' מייבם מייבם לכשרה ואם חולץ חולץ לפסולה מה כו' ואלא לאו כגון מחזיר גרושתו וקשה מנ"ל הא דלמא מיירי בס' סוטה שהיא בת חליצה וצרתה מותרת להתייבם כמ"ש הר"מ דס' סוטה ל"ה אפי' ס"ע ולעולם צרת מחזיר גרושתו חולצת דלא עקרינן קרא לגמרי א"ו מוכח כמש"ל דאפי' צרת ספק סוטה אינה מתייבמת דהוי צרת ספק ערוה והנה לפמ"ש לעיל י"ל דליכא למימר דלא עקרינן קרא מפשטי' ומח"ג אוסרת צרתה דלפי"ז אין לנו ראי' לחלק בין סוטה וודאי לספק כיון דצריך למכתב הלאו גבי מח"ג להורות דצרתה אסורה ואי לא מחלקינן ממילא אף ס' סוטה אוסרת צרתה וליכא לאוקמי אחת כשרה ואחת פסולה בס' סוטה אם נימא דמחזיר גרושתו אוסרת צרתה ובע"כ שפיר נפשט דמח"ג צרתה מתייבמת כן נראה בישוב שיטת הרא"ש והוא כפתור ופרח:
**(הג"ה ועיי' חי' רמב"ן נראה דס"ל הסוגי' חלוקות אף לשיטת הרי"ף רק דהרי"ף פסק כרב וא"כ לדידי' פשיטא דצרת ס' סוטה אסורה דהוי צרת ס"ע כיון דאין לנו ראי' לומר דל"ה ס"ע מקושי' הגמ' דסוטה ותתייבם יבומי כיון דס"ל דהסוגיות חלוקות עיי"ש ודוק. ע"כ):**
**(הג"ה ועיי' ב"ש מ"ש בשם הב"ח דחליצת סוטה ל"ה חליצה פסולה ואף לפמ"ש הב"ש היינו סוטה וודאי אבל ספק סוטה לשיטת הר"מ פשיט' דל"ה חליצה פסולה דהא כ' להדי' שהיא חולצת ואם יש לה צרה או חולצת או מתייבמת ולא כ' דתרווייהו צריכי' חליצה ועיי' בית מאיר ודוק. ע"כ)**
אמנם לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דס"ל דאין לוקין על לאו של סוטה משום דהוי לאו שבכללות וצ"ל לדידי' דלאו משום קושי' דהו"ל לכתוב הלאו בפ' סוטה מחלקינן בין סוטה וודאי לספק כיון דא"א לכתוב שם הלאו כיון דהתורה רצה להורות לן דהוי לאו שבכללות וא"כ כיון דבלא ראי' מחלקי' בין סוטה וודאי לספק מעתה אף אי לא עקרינן קרא מפשטי' אפ"ה מצינן למימר דבס' סוטה צרתה מתייבמת א"כ הדרי' קושי' הנ"ל לדוכתי' מנ"ל להגמ' למפשט האבעי' דלמא מיירי בס' סוטה ועיי' לקמן מ"ש בישוב קושי' זו ואף אם נימא דלא כשיטת הר"מ רק כשיטת הרמב"ן דבעלה לוקה משום טומאה ושפיר מצינן למימר התי' הנ"ל דאי נימא דלא עקרינן קרא מפשטי' לא מפלגי' בין סוטה וודאי לס' מ"מ הדרי' קושי' קמייתא לדוכתי' דלמא הא דמקשה התם ותתייבם יבומי משום דכל כמה דלא ידעינן הק"ו ל"מ למדרש טומאה כתיב בה דלגבי יבם ל"מ מה שאסורה לבעלה משום טומאה ונסתר התי' הנ"ל שכ' מכח קושי' תוס' דשם דלאחר כתיב גבי וודאי דלפ"מ שהוכחתי עכשיו דלא כשיטת הר"מ י"ל שפיר דווקא לענין דרשא דנפקא מהוטמאה מחלקי' בין סוטה וודאי לס' מדלא כתיב הלאו גבי סוטה משא"כ מאי דילפינן מלאחר ולא ליבם אין ראי' לחלק כמש"ל, ועוד קשה ממאי דפשיט הגמ' על אבעיות ר"י מי מהני ק"ו במקום מצוה ופשיט ג"כ מדתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה מאי לאו במח"ג משניסת וק' ג"כ דלמא מיירי בס' סוטה דהיא וודאי אסורה בלא הק"ו וכדמוכח ממתני' דהתם וכמ"ש תוס' דאיכא טעמים אחרים התם אבל מח"ג דלמא ל"מ ק"ו במקום מצוה ואפי' היא גופי' שרי' וצ"ע מיהו זה אפשר ליישב קצת כיון דהא דס' סוטה אסורה י"ל דהוי משום ק"ו וכמו דתי' רבא התם וע"כ ל"ה לברייתא למסתם סתומי דאיכא למטעי דחד טעמא הוא ואפי' במח"ג אסורה וצ"ע ודוק:
ונראה דיש להביא ראי' מהירושלמי שהביא המ"ל דדרש אדרב לא שייכא בהק"ו ודלא כקושיין וגם סייעתא למש"ל דאי נימא דלא עקרינן קרא מפשטי' ליכא לפלוגי בין סוטה וודאי לס' דהנה לכאורה על הירושלמי יש לדקדק דתחלת האבעי' הי' אם טומאה של הבועל אוסרת צרתה ולבסוף סיים כל הצרת אסורים חוץ צרת מח"ג ואפי' הגרושה עצמה מותרת ואח"כ חוזר לשאול טעמא של צרת סוטה עיי"ש, ולפמ"ש א"ש ואשכחנא פתרא דהא צ"ל כיון דפשיטא לי' דסוטה אוסרת צרתה למה גבי בועל מספקא לי' וצ"ל דה"ט כמ"ש הרא"ש דלגבי בעל כתיב בלשון לאו משא"כ לגבי בועל והנה אי הו"א דצרת מח"ג או הגרושה עצמה אסורה להתייבם משום דכתיב בה טומאה ולא עקרינן קרא מפשטי' אין לנו ראי' לומר דווקא גבי סוטה מקרי טומאה מדכ' רחמנא הלאו גבי ודאי זנתה ולא בפ' סוטה דהא הוצרך לכתוב התם להורות דאף מח"ג מקרי טומאה כעריות ואוסרת צרתה וע"כ סיים הירושלמי דצרת מח"ג מותרת ואפי' גרושה עצמה מותרת וע"כ שפיר מצינן לחלק בין טומאה דכתיב גבי לאו מדכ' רחמנא בפ' גירושין ולא בפ' סוטה וע"כ ל"מ טומאה רק מ"ד גבי לאו וע"כ ממילא נהי דאסורה ליבם של בועל משום גזה"כ כמ"ש המ"ל מ"מ אינה אוסרת צרתה, והנה מזה הירושלמי יש להוכיח ג"כ דאפי' אי ל"ד הק"ו אפ"ה יש למדרש דרשא דרב דהא הירושלמי ס"ל דאפי' גרושה עצמה מותרת וע"כ דל"ל הק"ו ואפ"ה סיים דרשא דרב א"כ מוכח דאף בלא הק"ו מצינן למדרש טומאה כתיב בה וקשי' שפיר על תלמודן דמקשה בפשיטות ותתייבם יבומי וליכא למימר כמ"ש לעיל דהיינו קודם דאסיק הק"ו דהא אף בלא הק"ו מצינן למדרש טומאה כתיב בה ומוכח כתי' הרא"ש:
אך אי משום הא לא ארי' די"ל הירושלמי לשיטתו דס"ל ג"פ ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וא' ליבם כמ"ש המ"ל וכיון דליבם אסורה משום ונטמאה שפיר מצינן למדרש אחרי הוטמאה טומאה כתיב בה כעריות כיון דאף ליבם אסורה משום טומאה משא"כ לתלמודן דדרשי' ונטמאה לתרומה י"ל שפיר דל"ל למדרש טומאה כתיב בה רק לבתר דדרשינן הק"ו וידעינן דעכ"פ אסורה להיבם כמו דאסורה לבעל משום הק"ו אבל כל כמה דלא ידעינן הק"ו ליכא למדרש טומאה כתי' בה כעריות ונסתר ראיית הרא"ש ומצינן שפיר למימר דאליבא דאמת הוי ס"ע וממילא ס' סוטה צרתה אסורה להתייבם ודוק הדק היטיב בכ"ז:
שם גמ' בעי מני' ר"י מר"ש המחזיר גרושתו כו' הנה סידור לשון הגמרא א"ש שהביא תחלה מימרא דרב ואח"כ האיבעי' והפשיטות דמתייבמת מחמת דרצה למיבעי על צרת מח"ג אי עקרינן קרא מדוכתי' או משום דכתיב אמח"ג נמי אסורה ע"כ הוצרך להביא תחלה עיקר מימרא דרב דמשום דכתיב טומאה צרתה אסורה ואח"כ סידר בעי' דר"י דאף בלא לשון טומאה אבעי' ליה אם אלים הק"ו למדחי צרה, והרי"ף ז"ל הנה היפך הסדר והביא תחלה הא דצרת מח"ג בעי' דגמרא והפשיטות ואח"כ הביא מימרא דרב ונהי דהרי"ף לא הוצרך להביא בעי' קמייתא דבעי ר"י מר"ש רק אבעי' דר' יוחנן וע"כ שפיר כ' אבעי' דמח"ג קודם מימר' דרב אך עכ"פ תמוה הדבר מה ראה על ככה לשנות הסדר ממה שנשנה בתלמוד, והרא"ש ז"ל הביא כסדר הנאמר בגמ' אמנם לפמ"ש י"ל דבמתק לשונו לשון חכמים אתי להורות לן דהא דמחלקינן בין סוטה ודאי לספק היינו מטעם שכתבתי משום דלא כתב רחמנא הלאו בפ' סוטה ואי אמרינן כן שפיר הלכתא כרב ול"ק מסוגיא דסוטה די"ל כמ"ש לעיל דזה דוקא לבתר דאמרינן הק"ו ול"ק קושיית התו' שם על ר"י דיליף מלאחר דכתיב בודאי סוטה כמש"ל דמאי דילפינן מלאחר אין לנו ראי' לחלק בין סוטה ודאי לספק ע"כ הביא הרי"ף מקודם הדין דמח"ג אינה אוסרת צרתה ועי"ז א"ש מימרא דרב דמחלק בין סוטה ודאי לספק ע"כ הביא אח"כ מימרא דרב וא"ש דלא הביא הרי"ף כלל סוגיא דסוטה להורות דסוטה ספק צרתה מותרת ולמ"ש א"ש דבאמת ס"ל דצרתה אסורה דמסוגיא דסוטה אין ראי' די"ל כמש"ל דקושיית הגמ' הוא קודם דידעינן הק"ו ודוק הדק היטב כי הוא כפתור ופרח בישוב לשון הרי"ף:
וראיתי ביש"ש שפסק ג"כ כהראב"ד ולא מטעמי' רק משום דבסוגיא דסוטה לא הביא הגמרא הא דרב וסיים דאין להביא ראיה דצרת סוטה אסורה מדלא חשיב ליה רבין בהדי הנך תלת דצרותיהן מותרות די"ל דס"ל דלא דרשינן כלל לשון הוטמאה וע"כ הוי לדידי' מילתא דפשיטא וצ"ל אף דחשיב צרת מח"ג היינו כי היכא דלא נימ' אהני ק"ו למיסרי צרה וכיון דאשמועינן בצרת מח"ג ה"ה בצרת סוטה עיי"ש, ותימא דבירושלמי מבואר להדיא דר"י ס"ל צרת סוטה אסורה, גם פלא בעיני על מהרש"ל במאי שפסק דצרת ס' סוטה מותרת וכיון דהוא ס"ל דסוגיות חלוקות א"כ אין לנו ראי' דצרת ס' סוטה ל"ה צרת ס"ע וצ"ל דס"ל אם העוגיות חלוקות בודאי אין הלכה כרב וצ"ע למה מאי אולמא סוגיא דסוטה מסוגיא דיבמות ומנ"ל להקל ודוק היטב כי קצרתי:
עוד קשה לי לשיטת הסוברים דלרב ספק צרת סוטה מותרת א"כ למה לא קאמר הגמ' לעיל בריש פרקין חדא למעוטי צרת ספק סוטה ומאי דוחקא למעוטי הא דשמואל דהוי רק מילתא דרבנן משום גזירה ול"ד כלל לט"ו נשים דהוי מילתא דאורייתא ויותר הו"ל למימר למעוטי צרת ספק סוטה וחדא מחברי' ל"מ למילף דמח"ג איכא ס' להתיר הצרה דטומאה ל"ק עלי' וספק סוטה איכא ס' להתיר הצרה משום דטומאה דידה לא נאמר בלשון לאו ולפמ"ש א"ש די"ל צרת ס' סוטה אסורה וצע"ג:
ועתה נשובה אל הראשונות בישוב קושיית המ"ל די"ל הא דפשיטא ליה להגמרא דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל מותרת לו היינו משום דלגבי דידי' ל"ה טומאה כלל וע"כ ל"א טומאה כתיב בה כעריות רק היכא דהטומא' שייך לגבי אחיו אי משום הק"ו או דהתורה גלי לן במ"ש לשון הוטמאה להורות דאף לגבי אחיו הוי טומאה וכאלו זנתה תחתיו כיון שמחמת נישואי אחיו בא כמש"ל ולפ"ז י"ל במאי דפשיטא ליה להמ"ל דהיכא דנשאה הבועל ומת ונפלה לפני אחיו אסורה ג"כ משום טומאה אי נימא כתי' הראשון של תו' ר"פ דלא תלי מידי בלאו יעו"ש ולפמ"ש י"ל דע"כ ל"א דאסורה משום טומאה רק היכא דאסורה משום שזנתה תחת בעלה והוי כאלו זנתה תחת אחיו היבם כיון שמכח נישואי אחיו בא משא"כ היכא שאסורה עליו משום שהוא הבועל דזה אינו ענין לאחיו כלל כיון שהוא לא זינה עמה וע"כ אין ראי' כלל שתהיה אסורה ליבם:
ולפ"ז נתיישב לי קושי' התו' בסוטה שהקשו דהו"ל לאקשויי נעשה פ"ד תהיה אשתו אסורה ליבם משום הק"ו ומאי הו"ל לשנויי ולמ"ש אין זה ענין כלל לזנתה דבזנתה שפיר שייך כיון דהוא בא מחמת זיקת אחיו הוי כאלו זנתה תחתיו וכן בגרוש' אחיו י"ל דהוי ג"כ וכאלו היא גרושתו כיון דהאיסו' בא מכח נישואי אחיו משא"כ בנעשה פ"ד דאין האיסור בא על אחיו מחמת הנשואין רק שהוא פסול בגופו ע"כ אין לאוסרו על אחיו היבם כיון דהוא אינו פ"ד והא דאיתא בירושלמי דאסור' לאחיו של בועל משום דהירושלמי דריש ונטמאה ליבם וכמ"ש המ"ל בעצמו עיי"ש משא"כ לתלמודא דידן דדרשינן ונטמאה לתרומה ואין לאוסרה על היבם רק משום טומאה דכתיב לגבי בעל י"ל שפיר דהיינו דוקא בנטמאה תחת הבעל דהוי כאלו נטמא' תחת היבם הואיל מכח נישואי אחיו בא וכן היכא שהיבם הוא הבועל י"ל ג"כ דאסורה ליבם כיון שהוא הבועל ושייך טומאה לגבי דידיה משא"כ אם הבעל הוא הבועל ועי"ז נאסרה על הבעל אין זה ענין ליבם כלל כן נלע"ד נכון וברור:
מעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה לפשוט ספיקו של הנ"י דהנה כתבנו ליישב מה שקשה ע"ד מסוגיא דסוטה דהתם באח חלל מש"ה שרי' שרי' לי' דלגבי דידיה ל"ה טומאה, וצריכין עדיין למסבר דבריו דלא תיקשי עליו מסוגיא דהבא על יבמתו דמוכח דבעלה לוקה משום טומאה וכיון דבעלה לוקה נימא ודאי דהוי כמו עריות כמ"ש הב"ש והמ"ל וצ"ל כיון דאי' אונס אינו שוה בכל ואינו אסור רק לכהן ע"כ ל"ד לשאר עריות דכתיב בהו טומאה דהוי איסור השוה בכל ונראה לפשוט ספיקו של הנ"י לפי"מ דאיתא בריש מכילתן לרב ור"א לחשבינהו ומשני משום דאינו בצרת צרה ואי נימא דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח כשר אמרינן לגבי' טומאה כתיב בה כעריות ופוטרת צרתה ולאח חלל כבר הוכחנו מסוגי' דסוטה דשרי' א"כ עדיין מצי למתני צרת סוטה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח כשר ועוד אחים חללים דלהחללים מותרת להתייבם ולהכשר אסורה ואוסרת צרתה ושפיר משכחת לה בצרת צרתה היכא דייבם החלל הצרה ונפלה אח"כ להאח הכשר דפוטרת צרת צרה וכן לעולם א"ו מוכח דאשת כהן שנאנסה אף לגבי אח הכשר ל"מ טומאה כעריות וא"פ צרתה ודוק הדק היטב בכ"ז כי הוא ברור בעזה"י:
ולפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי על הר"מ דלמא אחת כשירה ואחת פסולה מיירי בצרת ספק סוטה עיי' לעיל, דהנה הגם שכבר הוכחנו למפשט ספיקו של הנ"י עדיין לא פלטינן וצריכים אנחנו להבין הטעם דל"מ טומאה באשת כהן שנאנסה כמ"ש הב"ש והמ"ל דאשת כהן שנאנסה ילפינן משום דאמרי' הכל היה בכלל אחרי אשר הוטמאה וכדאיתא בפ' הבא על יבמתו וצ"ל או כמ"ש הב"ש או כמו שכתבתי, והנה י"ל דס' זו שייך דוקא אי עקרינן קרא מדוכתי' אבל אם נימא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפי' מחזיר גרושתו מיקרי טומאה מכש"כ אשת כהן שנאנסה דהוי עכ"פ שם זנות וז"ב, ולפ"ז אשת כהן שנאנסה אסורה לאח הכשר ולהחלל ודאי מותרת כדמוכח בסוטה ולפ"ז קשיא ליתני ט"ז דמשכחת בצרת צרה וע"כ לומר לפי הו"א זו דאף סוטה ודאי צריכה חליצה וע"כ ל"מ למתני ט"ז ולפ"ז מיושב דל"מ למימר אחת כשירה ואח' פסולה מיירי בצרת ספק סוטה דלפי הו"א זו דע"כ צרת סוטה חולצת וכן סוטה עצמה ממילא אין ראי' ממשנה דסוט' לחלק בין סוטה ודאי לספק סוטה ומיושב ג"כ קושיית התו' דלא מבעי' בהיא גופה אם חולצת דלפי הו"א זו דלא עקרינן קרא מדוכתיה מוכח דאף סוטה עצמה חולצת ודוק היטב כי נראה נכון מאוד: