חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ט.
תוס' ד"ה והרי הקשו בהא דפשיטא דלר"ע חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו ח"כ אמאי ל"א לר"ע ליתי עשה ולידחי ל"ת וכן הקשה הרשב"א בשם התוס' וכ' דהא אפי' ח"כ דלא תפסו בהו קידושין לכ"ע אפ"ה אי לא כתב רחמנא עלי' הו"א דמתיבמת ודחוק לתרץ דהי' ידוע להגמ' כך עיי"ש ובעהמ"ח ס' שער המלך כ' ליישב כיון דילפינן מלקחת דחייבי כריתות לאו בני חליצה נינהו הואיל ולא תפסי בהו קי' ה"ה לר"ע בחייבי לאוין עיי"ש ודבריו נפלאים דא"כ קשה על כל השקלי וטרי' דאיצטרך למעוטי ח"כ ת"ל מלקחת וע"כ צ"ל דאי הו"א דעשה דיבום דוחה שפיר הוי קרינן לקחת וא"כ ה"ה לר"ע אליבא דאמת י"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת, והנה באמת צריך להבין לפי מאי דס"ד דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת ואפי' מיתת ב"ד כס"ד למילף מפסח ומילה ותמיד וא"כ לקחת מאי דרשינן בי':
ונ"ל דאפשר לומר עפי"מ דכ' הרשב"א ריש מכילתן להקשות ליתני א"א כגון שגירשה ע"מ שלא תנשאי לראובן ונשאה שמעון אחיו ונפלה לפני ראובן לייבום וא"י לייבמה ופוטרת צרתה ואמאי לא קחשיב כן במתני' ותי' כיון דרק משום תנאי אסורה ל"ה ערוה ולא מבעי' דאינה פוטרת צרתה אלא אף היא צריכה חליצה דכל כמה שלא נתבטל התנאי ל"ה ערוה. אלא שהרמב"ן פטרה אף מחליצה וסיי' הרשב"א וכך מטין דברי הרמב"ן לפטרה אף מחליצה ואין דעתינו מכרעת במקומו עיי"ש ועיי' בתשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ל"א בסופו מ"ש בזה ולפי"ז י"ל דמצינן למימר לקחת קאי באופן זה דנאסרה על היבם מחמת תנאי דבזה לא שייך דעשה דיבום ידחה ל"ת דא"א דאם ייבם אותה ממילא תהי' א"א למפרע ויתבטלו קי' אחיו למפרע והוי אשת איש שלא במקום מצוה וע"כ אינו עולה לייבום וקמ"ל דאינו עולה אפי' לחליצה ומזה סיוע לדעת הרמב"ן דאפי' אם מחמת התנאי א"י להתייבם מקרי ערוה לענין זה שפטורה אף מן החליצה ואף דאליבא דאמת מצינן לאוקמי בשאר ח"כ מ"מ כיון דבס"ד הוי מוכח דלא כס' הרשב"א דתנאי מילתא אחריתא ממילא אף אליבא דאמת מצינן למימר כן וראיית הרשב"א מיבמה שנדרה הנאה תמו' מאוד דהא התם לא הוי רק חייבי לאוין ועשה ופשיטא דעולה לחליצה כדמרבינן מיבמתו וכבר התפלא עלי' השעה"מ בזה והניחו בתימא ומלבד זאת יש להפליא לשיטת הרשב"א בנדרים דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף ובאומר הנאת תשמישך עלי היינו טעמא דחייל משום דאפשר לו לקיים פו"ר באשה אחרת וא"כ באוסרת הנאה מיבמה אין הנדר חל לענין יבום דמצות לאו ליהנות ניתנו רק דאפ"ה ל"ק ממתני' דקתני כופין ומבקשין תיפוק לי' שמותרת להתייבם די"ל כיון דלאחר ביאה ראשונה תהי' אסורה דשוב ליכא מצוה לא ירצה היבם בכך ליקח אותה ויהי' צריך לגרשה אבל עכ"פ עולה לייבום לשיטת הרשב"א ועיי' בתשו' חמדת שלמה שם היטיב:
אמנם נראה ליישב בפשיטות דלפום הו"א דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוי מוקמינן לקחת למעט איילונית שאינה בת יבום וקמ"ל דאינו עולה לחליצה או היכא שהיבם סריס שאינו בר יבום וע"כ אינו חולץ, ועוד ילפי' מיני' שתי יבמות הבאות מבית א' שלא לייבם אחת ולחלוץ לשני' הואיל וא"י לייבם שתיהן וכל שא"ע ליבום כו' עיי' לקמן (דף מ"ד):
שוב נראה דהא ליתא דהא קיי"ל הבא על יבמתו וחזר ובא על צרתה אינו אלא בל"ת ולפי"ז קשה היכא דריש כל שא"ע לייבום כו' דמש"ה לא לייבם לחדא ולחלוץ לאידך הא רבי רחמנא יבמתו לחלוץ חייבי לאוין ועשה וע"כ צ"ל דמיבמתו לא מרבינן רק הנך דמצד עצמותם בני יבום נינהו רק משום איסורא דרביע עלי' א"א לייבמינהו לזה רבי רחמנא כיון דקרינן בהו לקחת מקרי קצת עולה לייבום משא"כ היכא דגלי רחמנא דמצות יבום ל"ש אלא באחת משום בית א' הוא בונה אף דהוי בר תפיסת קי' ולא מצי למעוטי מלקחת מ"מ שייך לומר כל שא"ע ליבום כיון דזה ל"ה יבום כלל שפיר ממועט מאם לא יחפוץ הא חפץ מייבם כל שא"ע ליבום, ונראה פשוט דאף דחייבי לאוין תפסו בה קי' ולשיטת הרמב"ם באלמנה לכה"ג אם עבר ובא עלי' קנאה מ"מ אם בא על היבמה ואח"כ בא על צרתה שלא לשם קי' לא קנאה אף דייבום הוי אפי' בלא כוונה מ"מ זה לא מיקרי יבום כלל וראי' לזה מתוס' לקמן (דף יו"ד ע"ב) ד"ה חזר וקדשה עיי"ש דמוכח דביאה ל"ה קי' ודוק, וכן איילונית דאינה מתייבמת משום דל"ש להקים ל"ה ג"כ בת יבום כלל וממועט מלא יחפוץ ול"צ לזה לקחת וא"כ הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' לפום הו"א למה לי לקחת אם לא דנימא כמו"ש להוכיח כשיטת הרמב"ן ודלא כהרשב"א:
אך נראה ליישב בפשוט הא דאיצטרך לקחת לפום הו"א דעשה דיבום ידחה אפי' ח"כ דנ"מ היכא דיש שני אחים ולא' היא אחות אשה ולא להשני דכיון דמצות יבום יוכל להיות ע"י השני וודאי דלא ניתן לדחות וקמ"ל לקחת כיון דא"ע לו לייבום א"ע לו לחליצה וע"כ צריך אח השני לייבם או לחלוץ ודוק עכ"פ דברי השעה"מ תמוהים ואינם מעלים ארוכה לקושי' תוס':
אמנם בתשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ל"ח שם באתי במשפט על כל נעלם בסוגי' זו ואשכחנא פתרי ליישב קושי' תוס' והרשב"א דלעולם פשיטא לגמ' דאי ל"ה בר תפיסת קי' וודאי לאו בני חליצה ויבום נינהו רק הא דאיצטרך עלי' היינו משום דאי הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת ממילא הו"א דיבום גופי' הוא משום דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאשת אח והא דמותר ביאה שני' בע"כ הוי צ"ל כיון דהותרה ע"י דחיי' הוי כמו שנשאה בהיתר וכיון דהותרה לעולם בע"כ דפקע איסורא מינה וע"כ הוי בני הוי' דקי' תופסין בה משא"כ אליבא דאמת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והא דאשת אח נדחה ע"כ משום דמצותו בכך כמ"ש תוס' וע"כ אין לנו ראי' דאף היכא דהוא ע"י דחיי' שיהי' מותר ביאה שניי' וע"כ מס' אסור ביאה שניי' וכמו דאמרי' גזירה ב"ר אטו ב"ש וכיון שכן שפיר אמרי' לר"ע דח"ל לאו בני חליצה נינהו כיון דל"ש בהו הוי' דאף דנתיר ב"ר משום דאתי עשה ודחי אבל ביאה שניי' וודאי אסורה דאז ליתי' לעשה וכיון דביאה שני' אסורה ממילא לא פקע האיסור וע"כ אין קי' תופסין ומש"ה ל"ה ב"ח ועיי"ש שהארכתי בזה והוא נכון מאוד כפתור ופרח בעזהש"י:
ובזה העירותי ליישב קושי' השעה"מ על הרמב"ם דס"ל חופת נדה אינה קונה מהא דמשמע מירושלמי בהך דמתקינן לו אשה אחרת לכה"ג דאם מתה אשתו היה נושא האחרת ביוה"כ ולרמב"ם דפסק חמשה עינוין דאורייתא נינהו [דלולי זאת י"ל דראוי לביאה בלא הו"ז כדי שלא יטמא משום בעל קרי] א"כ הוי חופה דלא חזי' לביאה,, ומכבר עלה ברעיוני שי"ל כמו דאשכחן דאומרים לנושא השעיר על כל סוכה וסוכה הרי לחם והרי מים ועי' ברמב"ם שאם כשל כחו היה מותר לאכול אף דל"ה סכנת נפשות וצ"ל דמצות שילוח דוחה למצות עינוי כמו שדוחה שבת ועיין בספר מים חיים לפר"ח ה"נ י"ל כיון דכה"ג הוצרך להיות נשוי הותר לו לבא עליה רק דיש לחלק דבשלמא התם האכילה גופי' צריכה לו משום שכחו כשל ולא יהיה אפשר לו להוליך השעיר משא"כ הכא הביאה אינה צריכה לו רק שיהי' ראוי לביאה וא"כ ס"ס איך הותר לו לבוא עליה כיון דאם רוצה אינו צריך לבוא עלי' אמנם לפמ"ש בפי' התוס' דהתורה הוצרך להתיר כל האיסור אף דיכול לגרשה אח"כ ולפ"ז גם כאן י"ל כן דצריכים להתיר כל האיסור ועיין מסכת יומא (דף פא) מה למלאכה שכן הותר מכללו תאמר בעינוי שלא הותר מכללו מוכח דעינוי אין מקום להתיר לצורך שילוח ועי' תוס' ישנים גבי הרי לחם שפי' שלא יאחזנו בולמוס:
שוב עלה ברעיוני על מ"ש דלר"ע א"א לדחות ח"ל כיון דביאה שני' אסורה ואין לו אישות עלי' וקש' נימא דלידחי העשה הל"ת לגמרי כי היכא דתיהוי לו אישות עלי' ול"ד לחייבי לאוין לדידן דא"צ לדחות לגמרי כיון דקיי"ל קי' תופסין בח"ל משא"כ לר"ע נימא דלידחי לגמרי וצ"ל דודאי אליבא דאמת אין לנו ראי' לומר דכעין זה דחי רק אי הו"מ למימר דיבום הוא מטעם דחיי' כמש"ל הי' מוכרח באמת דכעין זה דחי כיון דמסתבר יותר דיבום הוא משום דחיי' ולא משום מצותו בכך וכמש"ל ודוק: