חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ה.
תוס' ד"ה שכן ישנו, תירצו דהוי כעין שני כתובים, והקשה לי הגאון המפורס' מוהר"י זצ"ל רב דק"ק זאמושטש לפי"ז לר"י דס"ל שני כתובים הבאים כא' מלמדין שפיר מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה וקשה מהא דאי' במס' חולין דף קמ"א ע"א דמקשה הגמ' שם ותו לר"י אפי' עשה ל"ה וקשה הא לר"י שפיר איצטרך שלח תשלח דאסור לכתחלה ליטול לטהר המצורע ול"ק קושי' הגמ' פשיטא משום דהוי עשה ול"ת דהא לר"י עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ק, והנה לכאורה אין זה קושי' כ"כ די"ל דהגמ' רצה ליישב אפי' אי אשכחן תנא דסבר שלח מעיקרא משמע ובזה לא סבר כר"י דס' ש"כ אין מלמדין כיון דבלאו הכי צריכין לבוא לתי' הגמ' אליבא דרבנן ואין זה קושי' כ"כ וכעין זה כתבו התוס' לקמן דף ה' ד"ה לרבנן רק דקשה רנת דמשמע מפשטות הגמ' דלר"י ג"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה וזהו נגד האמת לפי"ד תוס' הנ"ל וזה יש לדקדק:
ואמרתי ליישב דלכאורה קשה טובא עמ"ש תוס' דנילף במה הצד דעשה דוחה ל"ת ועשה כיון דכתיב שלח תשלח דאפי' לד"מ אסור א"כ מוכח דאין עשה דוחה עשה לחוד וא"כ מהכ"ת למילף מנזיר וכהן נילף לחומרא משלח תשלח, ובאמת קושי' זו קשה ג"כ על סוגי' דנזיר שהביאו תוס' דמשמע שיש מקום לילף דעשה דוחה ל"ת ועשה וק' למה לא נילף לחומרא משלח תשלח, ונ"ל בזה עפ"י הסוגי' במס' ב"מ דף ל"א דמייתי התם כמה לימודים השב תשיב והוכח תוכיח, ושלח תשלח עד לבסוף הענק תעניק אין לי אלא שנתברך הבית בגללו לא נתברך הבית בגללו מנ"ל ת"ל העניק תעניק ולראב"ע דאמר לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין אותו דברה תורה כלשון ב"א העבט כו' ולר"ש דאמר יש לו כו' ד"ת כלשון ב"א והקשו שם בתוס' וכי נימא דראב"ע ור"ש פליגא על כל הנך דרשות דיליף מכפילת הלשון ותירצו דהנהו שאני דאיכא קצת הוכחה דנימא ד"ת כלשון ב"א מדכתיב די מחסורו, והנה הר"מ פסק כר"ש דיש לו אין נזקקין, וכ' דה"ט דבכתובות פליגי בזה ר"י ורבנן דהתם סברי כר"ש היוצא לנו מזה דלדידן היכא דאית לן הוכחה קצת לא דרשי' כלל כפילת הלשון ואמרי' ד"ת כלשון ב"א ולר"י אפי' היכא דאית לן הוכחה ל"א ד"ת כלשון ב"א.
ולפי"ז א"ש דהגמ' רצה למילף מכהן ונזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ול"ק אדרבא נילף משלוח הקן דלא דחי דעכשיו דאית לן ילפותא דלידחי שוב ל"מ למילף מכפילת הלשון די"ל ד"ת כלשון ב"א דמה"ת לחדש גזירת הכתוב ולומר דבכהן ונזיר ומילה דחי ובשלוח הקן לא דחי יותר מסתבר לומר ד"ת כלשון ב"א, ומצד הסברא מסתבר יותר מחמת ראי' זו לומר ד"ת כלב"א מן הראי' של די מחסורו דע"כ אינו הכרח גמור ואף בזה שייך די מחסורו, וראי' דלר"י אמרי' דאף בזה צריך להעביטו מעתה אתי' קושי' הגמ' ופלפול התוס' על נכון נימא דעשה דוחה ל"ת ועשה מילפותא דמילה וחד מהנך וממילא לא יהי' סתירה משלח תשלח דנימא ד"ת כלב"א וכ"ז לדידן אבל לר"י דס"ל דאפי' יש לו וא"ר חייב להעביט לו ומוכח דס"ל אפי' היכא דאיכא הוכחה לומר ד"ת כלב"א אפ"ה לא שבקינן מלמדרש כפילת הלשון וא"כ לדידי' וודאי דרשי' שלח תשלח לדבר מנוה א"כ מוכרח לר"י אליבא דאמת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דילפינן לחומרא משלוח הקן, ע"כ א"ש סוגי' דשלוח הקן אליבא דאמת דאף לר"י אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועל קושי' הגמ' וודאי דל"ק די"ל כמ"ש לעיל דעדיפא מיני' משני כיון דע"כ צריך לתרץ כן אליבא דרבנן וכמ"ש לעיל:
ולפי"ז יש לתרץ מאי דקשה לכאורה על פסק הרמב"ם דיש לו א"צ להעביט לו, ולפי"מ דמשמע מסוגי' דב"מ דסתמא דגמ' מייתי דרשא דיש לו וא"ר חייב להעביט לו ואח"כ קאמר ולר"ש כו' וא"כ מוכח דסתמא דגמ' ס"ל דרבנן דר"י בכתובות הוא ר"ש וע"כ ס"ל לסתמא דגמ' כר"י וקשה על הרמב"ם דפסק כר"ש ולפמ"ש מוכח מסוגי' דנזיר דסתמא דגמ' ס"ל כרבנן דר"י דהיכא דאיכא הוכחה אמרי' ד"ת כלב"א דמש"ה הוי ס"ד למילף מכהן ונזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ושלח תשלח ד"ת כלב"א, ולומר דהוכחה זו עדיפא ואפי' ר"י מודה ז"א דא"כ תיקשי קושי' הנ"ל מסוגי' דשלוח הקן דמשמע אף לר"י דרשי' שלח תשלח אע"ג דס"ל ש"כ מלמדין ודוק:
שוב נתיישבתי אם כי הדברים נכונים כמ"ש אך לומר כן בכוונות הרמב"ם אי אפשר כאשר אבאר דהנה לכאורה יש מקום ליישב קושי' הנ"ל משלח תשלח עפמ"ש התוס' ליישב מאי דקשה אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף משרפת קדשי' דאמ' רחמנא בוקר שני דלא דחי יו"ט ותירצו דהתם שאני דאין כאן ביטול מצוה מיהו אי לאו דגלי לן קרא ל"ה מחלקי' בכך עיי' לעיל (דף ה' ע"ב) ד"ה כולהו משעטנז כו' ולפי"ז יש ליישב די"ל התם ג"כ אין כאן ביטול מצוה דוודאי יהי' לו מקום מוצא להיות לו ציפור אחר ונהי דעכשיו על שעה חדא אין לו, אבל וודאי לא ימלט שיהי' לו ציפור ליומא אחרא, אך לפי"ז יקשה בסוגי' דשלוח הקן למה לו להקשות טעמא כו' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הא אפי' ל"ת לחודי' כה"ג לא דחי אם נימא דלא מקרי ביטול מצוה הואיל ואפשר ליומא אחרא, אמנם זה אין קושי' דסברא זו ל"א רק למאן דיליף לאסור שרפת קדשים מבוקר שני אבל לרב אשי דמשני בשבת טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט הוי ל"ת ועשה אין ראי' לס' זו וכל כמה דאין ראי' לס' זו לא מחלקי' בכך וע"כ א"ש דל"מ למפרך רק משום דהוי עשה ול"ת אבל אי הוי לן ילפותא דעשה דוחה ל"ת ועשה רק דהוי ק"ל משלח תשלח הוי מצינן לחלק משום דלא בטלה מצותו אבל במילה בצרעת י"ל דלמא בטלה מצותו שלא ירפא הצרעת וכ"כ המוהרש"א במס' שבת (דף קל"ב) בתוס' ד"ה האי עשה דמילה בצרעת מקרי בטלה מצותו ודוק:
אמנם דברי המוהרש"א תמוהים שכ' כן ליישב דלא תיקשי על רב אשי דמשני מילה שלא בזמנה א"ד יו"ט כו' למה לא יליף ממילה בצרעת דמוכח ע"כ הואיל ונכרת עלי' י"ג בריתות דוחה עשה ול"ת וע"ז תי' המהרש"א דמילה שאני הואיל ול"ב מצותו וקשה דהא רב אשי משני במס' שבת על שריפת קדשים ג"כ דהוי עשה ול"ת ומוכח דל"ס לחלק בין בטלה מצותו או לא כיון דלא דריש בוקר שני ובלא דרשה ל"א חילוק זה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' לענין מילה למה אינו דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ועיי' במוהרש"א שכ' להדי' דאפי' ל"ת לחודי' לא דחי וזה ליתי' לר"א כי לולי דברים אלו הי' אפשר לדחוק דלידחות עשה ול"ת משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות יש לחלק מצד הס' ולומר אין לך בו אלא חידושו רק היכא דבטלה מצותו אך המוהרש"א גופי' לא כ' כן וס"ל בפשיטות דבלא הוכחה לא מחלקין כן וא"כ קשה על ר"א דלא דריש בוקר שני למה לא יליף דבמילה עשה דוחה ל"ת ועשה:
ונראה דיש מקום להוכיח מזה שיטת הר"מ שכ' בה' צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת בכ"מ ועיי"ש במ"ל הא צרעת הוי עשה ול"ת וה"ט דדוחה משום דכתיב בשר ותי' המ"ל דק"ל קושי' התוס' ע"מ דאמר ר"א אימת אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה משמע דל"ס לי' דצרעת הוי עשה ול"ת ול לי' תי' התוס' דלדוגמא נקטי' עיי"ש ולפע"ד דבריו תמוהים דהא ר"א קאי שם לתרץ הברייתא דיליף מבשר ומוכח דס"ל דהוי עשה ול"ת ולדוגמא נקטי', אך מחמת קושי' מהרש"א שפיר י"ל מר"א דאמר דמילה של"ב א"ד יו"ט משום דהוי עשה ול"ת וקשה למה לא יליף ממילה בצרעת אבל א"נ דר"א ס"ל דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד ולעשות אתי לכרכו בסיב א"ש, וע"כ א"ש פסק הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז אין הכרח למ"ש המהרש"א דמילה מקרי בטלה מצותו דבאמת רחוק לומר שלא ירפא וא"כ הדרי' הקושי' משלח תשלח לדוכתי', גם בל"ז י"ל דטהרת מצורע מקרי בטלה מצותו שלא ישהה בטומאתו גם הא כתיב להדי' וביום השמיני יקח שתי תורים כו' ול"ד לשרפת קדשים וא"כ א"ש מ"ש לעיל דע"כ מוכח לר"י אליבא דאמת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משלח תשלח ודו"ק:
אמנם מיש לעיל להוכיח מ"ש הר"מ כר"י יש לו וא"ר אין נזקקין מחמת הוכחה הנ"ל זה ליתא לשיטת הר"מ בעצמו שפסק לדינא דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד וא"כ קושיית התוס' מעיקרא ליתא לר"א דס"ל צרעת ל"ה רק ל"ת לחוד וליכא למילף ממילה וחד מהנך וי"ל דסוגיא דשלוח הקן אזלא אליב' דהלכתא לר"א וכן י"ל אליבא דתוס' גופי' דקושייתם אליבא דברייתא דר"א דמילה דיליף לי' מבשר ומוכח דצרעת הוי עשה ול"ת ואפ"ה ל"ק מסוגי' הגמ' דש"ה די"ל דס"ל אליבא דהלכתא ג"כ כשיטת הר"מ דצרעת הוי רק ל"ת לחוד ומסוגי' דנזיר לא מוכח די"ל כמש"ל דהוכחה זו עדיף ואפי' לר"י אמרי' ד"ת כלשון ב"א כיון דמוכח דעשה דוחה ל"ת ועשה מכהן ונזיר וע"כ כ' לעיל דעיקר הוכחה מסוגיא דשלוח הקן ולשיטת הר"מ לא מוכח דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד ודוק:
וע"פ הדברים שכ' נראה ליישב קו' תוס' שאנו עוסקין בה דהא לכאורה צריך להבין איך ס"ד דנילף דעשה דוחה ל"ת ועשה הא קשה קושית הגמ' בשלוח הקן דמקשה אפי' על עשה לחוד מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, וא"כ היאך מצי למילף דבעלמא עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"כ התו' בפשיטות בדף ו' ד"ה טעמא אמנם לפמ"ש א"ש דדברי הגמ' בנזיר אינם אמורים רק נגד שלוח הקן דנילף דבר הדומה טהרת מצורע מכהן ונזיר ובזה שייך לומר גדול השלום אבל לומר דרך כלל דבכ"מ עשה דוחה ל"ת ועשה זה אי אפשר משום מאי אולמא רק שילוח הקן א"ש ומחמת הוכחה זו נימא שלח תשלח ד"ת כלשון ב"א וכמש"ל ולפי"ז ממילא ל"ק קושי' התו' דנילף ממילה וצרעת כיון דע"כ אי אפשר ללמוד לכה"ת כולה דע"כ יש טעם בדבר בכ"א מה שדוחה עשה ול"ת א"כ שוב ל"מ למילף אפי' טהרת מצורע די"ל בכהן ונזיר כפרכת הגמ' דאי' בשאלה ואין שוה בכל ומילה הואיל ונכרתו כו' כיון דע"כ ל"מ למימר להיות כלל מונח דעשה דוחה ל"ת ועשה בכ"מ וא"כ ל"ק קושי' התוס' כן נראה נכון בעזה"י:
[ועי' בס' נ"ב סוף ח"ש מ"ש די"ל הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפשר דל"ה רק מדרבנן דאסור לעשות כן משום מאי אולמא אבל בדיעבד אין איסור די"ל להיפך מאי אולמ' ולפענ"ד דבריו תמוהים מסוגיא דשילוח הקן דלפ"ד י"ל שלח תשלח אתי' לאורויי לאסור מדאורייתא לדחות עשה דשלח והארכתי בזה בספרי תשובות חמדת שלמה ח' א"ח סי' ל"א]:
ובמאי דכתיבנא דכל הפלפול דעשה לידחי ל"ת ועשה הוא רק במצורע נגד עשה דשה"ק שהוא דבר הלמד מענין מכהן ונזיר אבל בעשה דעלמא אי אפשר ללמוד משום מה אולמא יש ליישב קושי' הפרשת דרכים (דף עא ע"ב סי' לב) שהק' על הרמב"ם שפסק אם נדר שלא לאכול מצה ואכל לוקין וכתב הרא"ה הטעם משום דנדרים הוי עשה ול"ת והקש' הא נדרים איתא בשאלה ומצינן למילף מנזיר דדחי עשה ול"ת ולמ"ש א"ש דבעלמא ודאי ל"מ למילף משום מאי אולמא וכמ"ש לעיל דרק במצורע ס"ד למילף דבזה שייך לומר גדול השלום ולומר מצד הסברא דל"ש מאי אולמא הואיל ונדרים איתא בשאלה ע"ז אין לנו ראי' ומה"ת לומר כן ועי' בפר"ד שכתב לגירסת הר"מ לא קשה ולדידי' קש' דלגירסת הר"מ הדרא קושי' תוס' לדוכתי' נילף ממילה וכהן ונסתר תי' התוס' דל"ה ש"כ דבכהן ודאי ל"ש סברת הר"מ ול"ד לנזיר שכתב הר"מ הטעם דימי חלוטו אין עולים לו עיי"ש, והנה להר"מ לשיטתו דצרעת הוי ל"ת לחוד ל"ק קושי' התוס' אך על הברייתא דשבת דס"ל להדיא דהוי עשה ול"ת תיקשי לשיטת הר"מ נילף ממילה וכהן ולמ"ש אתי שפיר דא"א למילף ממיל' וכהן למדחי עשה דעלמא משום דק' מאי אולמא אח"ז מצאתי בשעה"מ פ"ג מה' נדרים שכ' כעין מ"ש ודוק: