חמדת שלמה על יבמות· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
פתיחה
(ה"ע הפתיחה נכתבה על חלק ב' הכולל בתוכו מסכתות יבמות, כתובות, פסחים ועוד)
בעזרת הש"י פתיחה לכבוד התורה
אמר לי' רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרית לן משמי' דר"ח במילי דבי כנישתא אמ"ל ה"א ר"ח מאי דכתיב אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ד' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאר"ח ב"א משמי' דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה **(הלכה, הוא מלה כוללת לתמצית דברי התורה והחכמה האמיתית המלמדת לאדם חוקי האלהים ורצונו, צדק משפט ומשרים חסד ומדות טובות וכל הנהגה ישרה,)** ואמר אביי מריש הוי גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בב"כ כיון דשמענא להא דרחב"א משמי' דעולא מיום כו' לא הוי מצלינא אלא היכא דגריסנא ר"א ור"א אע"ג דהוי להו תליסר בי כנישתא בטברי' לא הוי מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוי גרסי (ברכות דף ח') ורש"י פ"י שערים המצויינים בהלכה ציון ואסיפת ציבור נראה דהוי ק"ל לרש"י מאי האי דקאמר יותר מבתי מדרשות הא בבתי מדרשות לומדים ג"כ לזה פי' המצויינים אסיפת רוב עם והמוהרש"א פי' דבבתי מדרשות ישנם הרבה שאינם לנים בעומקה של הלכה ואמרי' בגמ' העוסקים במקרא כו' בגמרא אין לך מדה גדולה הימנו והטעם שמזה יוצא ההוראה ע"כ קאמר שערים המצויינים בהלכה ללון בעומקה של הלכה, והנה להבין אמאי קאמר אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה מאי ענין זה ליום שחרב בהמ"ק פי' שם שבזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' ההוראה יוצא מלשכת הגזית עיי"ש, והנה עדיין אין הדבר מובן כל כך:
והנראה לי בזה עפימ"ש בס' נזר הקודש פ' ויצא פס"ח סי' ב' שהאדם העוסק במצות עליו נאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו שמשגיח הש"י על בעלי מצות ע"י מלאך וכל הנהגת המלאך אינו אלא דרך הטבע ואינו בא אלא ע"י השתדלות אנושי בטורח ועמל וכדכתיב למען יברכך ד' בכל אשר תעשה והטעם כי המלאכים נבראו אחר בריאת שמי' וארץ שנתיסדו בטבע לכך הנהגתם ג"כ ע"י הטבע, אבל בעלי תורה שתורתם אומנתם וזכו לכתר תורה כראוי הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עליהם כי שכינת עוזו ית' הוא במקום אור תורה והנהגתו הוא חוץ לדרך הטבע עיי"ש שהאריך בזה ובדבריו יומתק מאמחז"ל רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ופי' המוהרש"א מעל שמים דהיינו השכר הוא בעוה"ב ועד שמים הוא כיון שעושה לתכלית חיצונית ע"כ אין שכרו רק בעוה"ז עיי"ש אמנם לדברי נזה"ק דכל העוסק בתורה מונהג מהקב"ה למעלה מהטבע וקב"ה בעצמו משגיח עליו, והנה אין לחשוב שהענין מה שהוא מושגח מהש"י הוא בתת לו הצלחת המדומית מהעושר והכבוד וכל טוב עוה"ז, לא יעלה עה"ד דהרי אנו רואים רשעים הצליחו השגו חיל כאשר צווח ע"ז אדונינו דהמע"ה בהלוליו, וצדיק מה פעל אך העיקר מה שהוא מושגח כי יזכהו ד' ללמוד וללמד לשמור ולעשות באין מונע ומטריד זהו העיקר שע"י מה שהקב"ה משגיח עליו הוא זוכה לזכות בכל חלקי התורה ושמירת מצותי' מעתה שפיר אמר בהעוסקי' לשמה אשר הם מושגחים מהש"י כי גדול מעל שמים חסדך למעלה משמי' אשר התייסדם בטבע, ובהעוסקי' שלא לשמה שמונהגים ע"י מלאך עד שמים חסדך:
ובזה נ"ל לפרש מה שיסדו לנו אנשי כנה"ג בברכת אהבה רבה, א"מ בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו, שלכאורה הוא תמו' מאי ענין בטחון בדברי תורה וחכז"ל אמרו יגעת ומצאת תאמן ואין שייך בטחון רק במילי דעלמא, אך עפ"י דברים הנ"ל ניחא, כי ידוע אשר כל אדם בעת הולדו באותו מזל אשר נולד כן כל תהלוכותיו וענייניו, ואם משטרי המזלות מורים עליו לרעה ומנגדים אותו לא יועיל בכל חריצותיו והשתדלותו ובכל אשר יעשה לא יעלה בידו מאומה, אמנם מי שזוכה לכתר התורה בשלימות שהוא למעלה מן הטבע, אז אם כל המזלות יהיו לו מנגד לא יוכלו לפעול מאומה להרע לו כי ע"י התוה"ק הוא דבוק בהקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עליו, מעתה האיש אשר איננו שלם בתורה אף ששם בטחונו בו ית"ש מ"מ א"א לשדד הטבע בעבורו אבל הזוכה לכתר התורה בשלימות נקל לעשות בטחונו הגם שמשטרי השמים הם לנגדו, והנה אם אמנם שכן הוא בבירור, אבל לעומת זה האיש אשר יש לו בטחון אמיץ וחזק בהש"י ויתעלה, ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב, רק בוטח בו ית"ש בבטחון אמת הש"י הרואה ללבב ומבין מחשבות אדם ועשתונותיו והוא ית"ש היודע כי האיש הזה יבטח בשם ד' לבדו ובכל העניינים ישען באלודי"ו אך בו לבדו, ואם האיש הזה לא יזכה לכתר התורה ומשטרי השמים המה יהי' לנגדו אז צדיק מה פעל בבטחונו לזאת הש"י החפץ לזכות את בריותיו ולהנחילם רב טוב בעוה"ז ובעוה"ב, מזכה לאיש הזה כי יזכה בכתר התורה בשלימות ואז יהי' נקל לעשות כבטחונו, לזאת יסדו אנשי כנה"ג שפיר בעבור אבותינו שבטחו בך ועי"ז זכו ותלמדם חוקי חיים למען לא יכלמו לנצח כל הבוטחים בישועתו והחוסים בו, ולזה אנו מתפללים אם כי אין אנו במדרגה זו ואין לנו הבטחון האמיתי שהי' לאבותינו בכל זאת יחננו ד' מאוצר מתנת חנם ויזכנו לכתר התורה בשלימות וזה כן תחננו ותלמדנו. שתתן לנו מתנת חנם בזכות אבותינו ותלמדנו תורתיך הקדושה, וכן י"ל ולפרש מה שאנו מתפללים בתפלת ש"ע ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם כו' כי בך בטחנו, עפ"י דברינו שמי שיש לו בטחון אמת מזכהו ד' להיות שלם בתוה"ק וידוע מאחז"ל אין טוב אלא תורה, ולכן אנו מתפללים שהש"י יתן לכל הבוטחים בשמו באמת הטוב ההוא, ואנחנו אשר איננו במדרגה הזו ושים חלקנו גם עמהם ולא נבוש כי עכ"פ בך בטחנו, ואם כי אינו הבטחון האמיתי עכ"ז לא סר לבנו מבטוח בשם ד':
מעתה עולה על נכון מאחז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, דהנה בזמן שישראל היו שרוים על אדמתם ארץ אשר ד' אלודי"ך דורש אותה תמיד עיני ד' אלודי"ך בה בהשגחה פרטית הי' נודעה יד ד' בשינוי הטבע בכל שעה ולא הי' מקום למזלות ומשטרי השמים לפעול בכוחם וממשלתם כי היינו נחבאים בצל כנפי השכינה ומקורבים לאבינו שבשמים ע"י מקום המקודש מקום מה נורא בית קדשנו ותפארתנו, וכל ההשפעה וכל התנהגות העולם הי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול לא ע"י שום שר ומזל ומנהיג וכל התנהגות הי' למעלה מן הטבע, אבל בעונותינו מיום שחרב בהמ"ק שאז נמסר רוב התנהגותינו ע"י משטרי השמים בדרך הטבע אז כביכול אין להקב"ה בעולמו רצונו שאין התנהגות העולם ע"י הקב"ה למעלה מן הטבע רק הרוב עפ"י דרכי הטבע, רק בד"א של הלכה שאותו האיש השקוע בד"א של הלכה הוא לבדו מונהג ומושגח מן הש"י לבדו אשר לא כן בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' הכלל כולו מושגח מאתו ית"ש בניסים ונפלאות היפוך הטבע בכל שעה ורגע:
ולפי"ז מתורץ מה שדקדקו המפורשי' במאמר שהתחלנו, שרבא שאל לרפרם להגיד לו ממילי דבי כנישתא מעלות וקדושת בה"כ והוא השיב לו שהש"י אוהב שערי תורה יותר מבה"כ והקטין מעלת בה"כ, עיי' ברי"ף בע"י אמנם למ"ש נכון דהוא שאל לו ממעלת בה"כ הנה כוונתו היתה איך לעשות שתהי' התפלה מקובלת והנה באמת שתקובל התפלה כהוגן צריך כמה הכנות וידוע שהתפלה באה תחלה ליד המלאכי' ומשם יעשה כתר בראש ד' אלוד"י צבאות, וחכז"ל אמרי לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו ואינם מכניסים התפלה לפנים מהפרגוד, לכן שאל לו שיגיד לו ההכנות הראויות שתקובל התפלה וזה רמז לו במאמר במילי דבי כנישתא בהדיבורים שמדברים בבה"כ והוא התפלה, והשיב לו שפיר שאינו צריך לשאול ע"ז כלל כי זהו רק מי שאינו שלם בתורה שהוא מונהג עפ"י מלאך אבל לא כן איש כמוך הא אר"ח אוהב ד' כו' והיינו הא דאר"ח מיום כו' א"כ כיון שאתה שלם בתורה התנהגותך למעלה מן המלאכים ומעתה עולה כל המאמר של אביי שם על נכון שהתפלל במקום של הלכה ובלי שום סרסור הלכה תפלתו ונתקבלה אצל הש"י ויתעלה שמו לעד, כן יזכנו ד' לכתרה של תורה ויקובל תפלתינו ברחמים ורצון א"ס:
דרש ההוא גלילאה עלי' דר"ח בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, ביד תליתאי ביום תליתאי, בירחא תליתאי כמאן כרבנן (מס' שבת דף פ"ח ע"א) ונראה לברר מאמר הזה, דהנה המג"א בסי' תצ"ד הקשה כיון דפסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה' ושע"כ שבת שלפני פסח קורין שה"ג א"כ ע"כ נתנה התורה יום נ"א לספירה ויום הבכורים הוא חמשים לספירה וא"כ איך אומרים זמן מתן תורתינו, ונראה לתרץ, דהמג"א הקשה עוד לדידן דקיי"ל בפולטת צריך וי"ו עונות וא"כ צ"ל בזיי"ן בסיון נתנה תורה ואיך אומרים בוי"ו בסיון מתן תורתינו, וכ' להוכיח מזה גי' הרמב"ם דגרס אבל חכמים ס"ל שלשה עונות, והנה לכאורה יש עוד להוכיח גי' הרמב"ם דהא קשה מנ"ל לרבא דרבנן ס"ל בה' עביד פרישה דלמא רבנן ס"ל כרבי דאמר וישב היינו דברים שמשיבים דעתו של אדם ויגד דברים הקשים כגידין ולדידי' ל"א מצות הגבלה קודם מצות פרישה וישב ויגד הוי בחד יומא וא"כ אף דס"ל בשני בשבת אקבע ירחא אפ"ה י"ל בד' עביד פרישה, ואף דלכאורה מוכח הא דלא בעי רבא לומר בקיצור דפליגא בקביעא דירחא משום דדחיקא לי' לומר דפליגא האיך אקבע ירחא אבל השתא פליגא בסברא דרבנן לא דרשי היום כמחר ולא ס"ל דמשה הוסיף יום א' מדעתו, וע"כ מוכת דבב' בשבת אקבע ירחא ור"י לא ס"ל אייר דהאי שתא עבורי עברו' וע"כ מוכח בא' בשבת אקבע ירחא ובד' עביד פרישה, אבל אי הוי ס"ל וישב ויגד הוי חד יומא מנ"ל דבב' אקבע ירחא, דלמא בחד אקבע ירחא ובאמת בג' עביד פרישה, אך הא ליתא דבשלמא בד' ע"פ י"ל דמשה הוסיף יום אחר מדעתו דדרש היום כמחר אבל אי בג' ע"פ א"כ הוסיף שני ימים קשה מאי דרש וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' דלמא רבנן ס"ל כהלכתא בד' ע"פ רק דס"ל כרבי וע"כ מוכח בב' אקבע ירחא, אמנם לגי' הרמב"ם א"ש דרבא ניחא לי' לאוקמי רבנן כהלכתא דלא צריך רק ג' עונות וע"כ [ועיין בפ"י שכ' כעין זה אך לפמ"ש התוס' תלתא ויאמר כתיב נראה דמזה מוכח דהוי שני אמירות] מוכח דבה' עביד פרישה, ולפי"ז יותר תמו' לדידן דקיי"ל ששה עונות בעינן קשה קושית המג"א וגם על רבא קשה הקושי' הנ"ל דלמא אף רבנן ס"ל בה' ע"פ כמו דקיי"ל לפסק הלכה:
ותחלה נאמר דיש להוכיח כגירסא דידן ואח"כ נראה לי ליישב הקושיא הנ"ל, דבריש הסוגיא הקשה הגמ' רישא רבנן וסיפא ראב"ע דאי ראב"ע טהורה שמענא ליה ותי' הגמ' למאן דמוקי כתרי תנאי כו' וסוגיא זו תמו' דאין לו דמיון להתם דהוי תרתי דסתרי בחד עניינא אבל הכא י"ל רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ועי' בפ"י ולכאורה היה נ"ל כך כיון דבאמת קיי"ל כרבנן דבעי וי"ו עונות וא"כ הוי מתני' שלא אליבא דהלכתא וצריך לומר דרבי נקט ליה משום אסמכתא דקראי וא"כ הו"ל למנקט אליבא דחד תנא כנ"ל די"ל כך וא"כ מוכח דלא כגירסת הרמב"ם דלגי' הרמב"ם קשה דהא בע"כ רבי ס"ל טמאה כיון דס"ל לקמן וישב ויגד הוי חד יומא וע"כ בד' ע"פ והדרי' הקושיא לדוכתי' דלמא רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אבל לגירסא דידן א"ש, אך עדיין יש לדקדק דנהי די"ל מש"ה נקט רבי אליבא דתרי תנאי למאן דס"ל הכי משום דלא רצה למנקט טהורה דהוי לגמרי להיפך מפסק הלכה מש"ה נקט טמאה אף דלדידן טמאה אפי' ביום ד' אי הוה תוך וי"ו עונות מ"מ מאי דאמר תוך ג"י טמאה הוי כהלכה אלא דאפי' יותר טמאה מ"מ קשה למה לא נקט רבי כהלכתא בתוך וי"ו עונות טמאה מדכתיב היו נכונים לשלושת ימים כ"פ רש"י לקמן דבד' ע"פ ובהשכמה ירד וטבלו בצפרא דשבתא וע"ק דלפירש"י צ"ל דאליבא דידן טבלו בצפרא דשבתא, ולפי"מ שנראה מפי' רש"י בקושית הגמ' ולטבלו בצפרא דשבתא שפי' ולמה היה למשה לומר להם בהשכמה נראה דס"ל דלא כפי' התוס' דהקושיא דלמא ששה עונות דמקושי' הגמ' ולטבלו משמע דבאמת לא טבלו, ואי הו"מ למימר דבאמת טבלו הו"ל להגמ' להקשות דילמא טבלו בצפרא דשבתא וצ"ל דהגמ' ס"ל דפשטי' דקרא ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים משמע דלא טבלו בבוקר דתיכף היה קולות וברקים רק דהקושיא למה היה צריך משה לירד בהשכמה הי' להם לטבול בצפרא ובאמת היה להקולות וברקים להתאחר כנ"ל מוכרח לפי' רש"י, ואף דבקושיא הראשונה ולטבלו ביני שמשא פירש"י דמזה מוכח דטבלו בצפרא היינו היכא דאית לן הוכחה אמרי' הכי אבל כ"ז דאין לנו הוכחה מסתמא לא טבלו בצפרא, ולפ"ז קשה אליבא דאמת דלדידן אמרי' דטבלו בצפרא, והנה נראה בעליל למעיי' שרש"י הרגיש בזה שפי' דלרבנן טבלו בצפרא ופי' רש"י הא דלא ניתנה התורה בלילה לא משום לא מראש בסתר דברתי לחודי' והוא שפת יתר ברש"י מאי בעי בזה, ולפמ"ש א"ש דהיה קשה לרש"י הלא מוכח מלישנא דגמרא דמסתמא ל"א דטבלו בצפרא ע"כ פירש"י דהנהו רבנן ס"ל דלא משום לא מראש בסתר דברתי לחודי' לא נתנה בלילה וע"כ מוכח מזה דטבלו בצפרא:
ולפ"ז נ"ל דמיושב קושיית התוספת על ר"י דהוה לי' לשנוי' על קושיא הראשונה ג"כ שלא יהיו הללו הולכין ולפי"ז דקושיא הראשונה הוי דלוכח דבעי ששה עונות לא הו"מ לתרץ שלא יהיו הללו הולכין דזה ל"ה רק סברא בעלמא, וקשה מנ"ל סברא זו דילמא ז"א ולוכח באמת דבעי ששה עונות ע"כ הוצרך משום לא מראש בסתר דברתי אבל לקושיא השניי' דהוה על משה רבינו דלא הוה ליה לירד בהשכמה וע"ז תי' שפיר דמשה לא רצה לעשות כן משום שלא יהיו הללו הולכין, אבל תוס' לשיטתייהו דס"ל דאף קושי' השניי' קאי לדידן לוכח מהכא דדלמא באמת טבלו בצפרא ואפ"ה משני שלא יהיו הללו הולכין א"כ מוכח דזה הוה ס' אלימתא ע"כ הקשו שפיר דאף לקושיא הראשונה הו"ל לתרץ הכי היוצא לנו מזה דרש"י הוצרך לדחוק קצת אליבא דרבנן. עוד יש כאן מקום דקדוק דהרמב"ם פסק ג' עונות וס"ל דבעי עונות שלימות ומקצת עונה אינו מצטרף וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלשון שלימות משמע הכי וא"כ לפי גירסא דידן ששה עונות שלימות יהיה לכאורה מוכח ג"כ דמקצת עונה אינו מצטרף, הן אמת שהטור כתב להדיא דמקצת עונת משלים אמנם לפי פי' הרמב"ם נ"ל מוכרת דמקצת עונה אינו מצטרף, אך צריך להבין כיון דר"ע קאמר להדיא ואם יצאה מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית ולכאורה נראה דטעמא דר"ע נהי דמשה בהשכמה ירד מ"מ אותן ששמשו באותו רגע קודם שירד משה א"כ אי נימא דאינו מצטרף לא הי' יכולים לטבול רק בצפרא וז"א סברא משום שלא יהיו הללו הולכין ע"כ מוכח דמצטרף וא"כ קשה הן לגירסת הרמב"ם דבעי ג' עונות שלימות והן לגי' דידן לפי פי' הרמב"ם דאותן ששמשו קודם ירידת משה היאך טבלו, ודוחק לומר דמשה ידע שלא שימש שום אדם קודם ירידתו מן ההר. גם תמוה בסוגיא זו מאי דקאמר יתיב מרימר וקאמר להא שמעתתא אמר לי' רבינא למרימר ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראוי קאמינא ופרש"י שלא פלטו אחר הטבילה וקשה מאי בעי בזה כיון דאין נ"מ בזה וגם מנא ידע מרימר שלא פלטו אח"כ, וקושיא זו ראיתי שהאריך בזה הגאון מוהר"י זצ"ל בספר תפארת ישראל על הלכות נדה סי' קפ"ד עיי"ש:
ונלע"ד בעזה"י די"ל כל הקושיא הנ"ל דהנה הפני יהושע הביא ירושלמי דאי' שם זעירי אר"י אבל חכמים ס"ל ששה עונות וילפי' לה מזב ועיי"ש שרוצה ליישב בזה קושיית המג"א הנ"ל יעו"ש כי דבריו סתומים ולפי הקדמה זו נ"ל די"ל כך דהנה תוס' הקשו ריש הסוגיא הא באותו זמן עדיין לא היה נוהג דין טומאת קרי ותי' תוס' דמסתמא הקפידה התורה במאי שיהיה טמא אח"כ ולפ"ז י"ל עפי"מ דאיתא ביבמות (דף מו) דר"י ס"ל אינו גר * עד שימול ויטבול ויליף מאבות דגמירא דאין הזאה בלא טבילה והזאה היה ביום ה' כדאיתא לקמן בסוגי' בה' בנה מזבח לפ"ז קודם יום ה' עדיין לא היו גרים ולפ"ז יש לומר לפי מאי דאיתא במתניתין פ"א דזבים ראה קרי ואח"כ נתגייר עיי"ש דאין לו ט"ק אפי' לאחר מ"ת ולפ"ז י"ל דאף שהקפידה התורה על מאי שיהיה טומאה אח"כ היינו ט"ק ש"י אבל לא של קודם הגירות, אמנם למאן דס"ל בד' ע"פ ואז עדיין לא טבלו ואפ"ה הזהיר על הפליטה שיפלטו מיום ד' מוכח דלא כס' הנ"ל או דאפ"ל דהנהו תנאי ס"ל במילה לחודי' הוי גרים או דס"ל דהטבילה היה קודם מ"ת ועיי"ש בתוס' דמוכח דר"ע גופי' ס"ל הכי ולפ"ז י"ל דאתי הכל שפיר דאף לדידן דס"ל ששה עונות י"ל דבה' ע"פ ואפ"ה ל"ק מהפליטה של יום ד' דאז היה קודם טבילה ול"ל בה והא דבעי ששה עונות י"ל מהילפותא דירושלמי הנ"ל ולפ"ז מוכח דוקא בה' ע"פ דכיון דבעי שלימות ואי הוה הפרישה בד' מוכח דהקפידה התורה אף קודם גירות וקשה הא לא היו שלימות לאותן ששמשו קודם ירידת משה מן ההר וגם הקושיא הנ"ל קשה דלא מסתבר לומר שטבלו בצפרא אבל אי נימא דבה' ע"פ אתי שפיר הכל:
**(בזמן הזה ובמדינות הללו אסור לקבל גרים ע"פ דינא דמלכותא)**
ולפ"ז מיושב קושיית המג"א דלדידן דבעי ששה עונות אפ"ה י"ל דבה' ע"פ דעל קודם ה' לא הקפידה התורה כיון דאז לא נתגיירו עדיין וגם לא צריכין למימר דטבלו בצפרא דלא היו צריכין לטבול כלל כיון דלא שמשו ביום ה' לאחר הגירות, וגם הקושיא שהקשיתי דרבי הו"ל למנקט מנ"ל דפולטת בתוך ששה עונות טמאה ולפמ"ש אתי שפיר דרבי רצה למנקט אסמכתא דקראי וזה לא ילפי' מהתם כלל דהתם לא עביד פרישה רק אחר הגירות ואף דלפמש"ל מוכח דלרבי בד' ע"פ וזה הוה קודם הגירות מ"מ נהי די"ל לרבי בד' ע"פ מ"מ לא מוכח כן די"ל בה' ע"פ עייש"ה ולפ"ז מיושב היטב קושיית הגאון מהר"י זצ"ל והיא פליאה עצומה מאי בעי הגמרא בהאי שקלא וטרי' אי נתנה או ראוי' ולפמ"ש א"ש די"ל כיון דלדידן מוכח דבה' ע"פ ועיקר הפרישה לא היה רק לאחר הגירות וא"כ ל"ה ט"י כלל דלא היו צריכין לטבול כיון דלא שמשו אחה"ג וע"כ תמה על מאי דקאמר מרימר נתנה לט"י דמזה יהיה מוכח ע"כ דלא כרבנן דס"ל ששה עונות ותי' ליה ראוי דבאמת לדידן לא הי' ט"י כלל רק כדי לתרץ הקושיא על התנאים דס"ל בד' ע"פ וגם על ראב"ע דיליף מהכא ביום השלישי טהורה מוכח דס"ל דהטבילה היה קודם או דהקפידה התורה על קה"ג אבל לדידן מוכח דלא היה ט"י כלל וא"כ לא נתנה לט"י כלל רק על אינך תנאים ל"ק כיון דבאמת ראוי' להנתן לט"י אבל לשון נתנה משמע דבאמת אף לדידן היה ט"י והא ליתא דלדידן היו טהורים לגמרי ובזה מיושב כיון דאמר נתנה איך אמר ראוי' קאמינא ולפמ"ש דלדידהו באמת צ"ל ניתנה אבל לדידן ל"ה רק ראוי' דל"ה ט"י כלל כן נלע"ד נכון וישר בעזה"ש:
ובזה יש מקום ליישב בעזה"י דברי הירושלמי התמוהים דאיתא שם אמר ר"י מדברי כולם נלמד נתנה תורה לט"י הדא דתימא בנשים אבל באנשים כבר טבלו מ"ט וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם אר"י זו דברי ראב"ע ור"י ור"ע אבל חכ"א עד ג"י מכאן ואילך היא נסרחת ואתיא כמ"ד ר"ז משום ר"י זאת תורת הזב עיי"ש במפרש שנדחק מאוד בהילפותא של וקדשתם היום ומחר מנ"ל למדרש לט"י ומ"ש דיליף ליה מהיום ומחר שהוא מיותר ק' למ"ד בד' ע"פ הא ילפי' מיני' היום כמחר, ולפמ"ש אפשר לומר בשנדקדק עוד למה לא אר"י מדברי כולם נלמד בתר דברי חכמים דגם לדידהו מוכח נתנה תורה לט"י דהא עכ"פ כתיב אל תגשו אל אשה ומוכח דמשום פליטה קפיד ודוחק לומר דלרבנן ל"ה הפרישה כלל משום ט"ק רק לתוספת קדושה, ולפמ"ש י"ל דהפי' הוא כך אחר דאר"י נתנה תורה לט"י שהוא חידוש יותר היה ראוי לומר דלא קפיד הש"י על ט"ק של קה"ג שהי' ע"י טבילה בה' וממילא לא הוצרכו לטבילה כלל וממילא א"א ללמוד דין פולטת משם וע"כ אמר מ"ט פי' דלמה לא נימא שלא היה טבילה כלל משום ט"ק או פולטת ומ"ד וקדשתם י"ל דהוי ט"ג ע"כ אמר מ"ט דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ופשטי' דכבסו היינו טבילה וע"כ משום מגע קרי ועיי' מס' נדה [דף נא] דמשני התם אע"ג דפולטת נוגע הוי אפ"ה צריך טבילה וי"ל דמש"ה היו צריכים לכיבוס בגדים ועי' באב"ע על התורה שהוכיח כן מכיבוס בגדים דהיינו טבילה וכיון דמוכח ע"כ דהקפיד הכתוב על ט"ק שקודם יום ה' דהיינו קודם האזהרה של אל תגשו אל אשה ממילא מוכח שהי' צריכים טבילה משום ט"ק ומוכח דנתנה תורה לט"י ומ"ד אבל אנשים כבר טבלו י"ל בפשוט או דמסתמא טבלו קודם הלילה דמה"ת יעשו באופן שיהיו ט"י ויותר נכון לומר כבר טבלו היינו טבילת גירות שהי' ביום ה' אבל לרבנן דס"ל ששה עונות שלימות וילפי לה מזאת תורת הזב כמ"ש הפ"י וקשה אימת טבלו דבצפרא דשבתא דוחק לומר שטבלו וכמ"ש וע"כ דלא הקפידה התורה על ט"ק שקודם הגירות וכמ"ש אין ראי' כלל דנתנה תורה לט"י שלא היו טמאים כלל מט"ק ולדידהו צ"ל וכבסו שמלותם משום נקיות וכדאי' ביבמות [דף מז ע"ב] ויש ראי' גדולה מתרגום אונקלוס ויב"ע שתרגמו ויכבסו ויחוורו לבושיהון ועי' רש"י ס"פ תזריע דתרגומו של טבילה הוא ויצטבע ושל כיבוס תרגומו ויחוורו וק' למה תרגמו כאן ויחוורו ולמ"ש א"ש דס"ל כרבנן וכפסק הלכה דבעי ש"ע וב"ה ע"פ כמנהגינו שאומרים זמן מ"ת וע"כ דלא קפיד קרא על ט"ק שקודם ה' שהי' קה"ג וא"כ הכיבוס ל"ה רק לנקיות וכגמ' ביבמות וע"כ פי' ויכבסו ויחוורו וא"ש הכל כן נ"ל בעזה"י:
ומעתה נבוא למאמר הקדום ויומתק מאי דדריש האי גלילאי דלכאורה מה שהיה יומא תליתאי זה הי' ע"צ ההכרח ול"ד לאינך דחשיב התם כי יום תליתאי אחרי שהפרישה הי' צריך לקבלת התורה ע"כ א"א באופן אחר אך לפמ"ש א"ש כיון דלרבנן דס"ל ששה עונות ע"כ הטו"ק דקודם צוואת הפרשה לא הי' טמא כלל דאז לא היה עדיין גירות וא"כ הי' אפשר ליתן התורה ביום ו' תיכף ואפ"ה לא נתנה עד יום ש"ק שהוא יומא תליתאי המורה על חשיבות ועיי' מוהרש"א לכן נתן שבח והודי' ואמר בריך רחמנא דיהב לן התוה"ק בחיבה נפלאה ביום תליתאי וסיים הגמ' שפיר כמאן כרבנן ודוק*:
**(הג"ה לכאורה יש לעיין במ"ש שלא היו נקראים גרים עד יום ה' א"כ איך אכלו פסח במצרים אך ז"א דהא גר הי' מחוסר כפרה עד שזרקו עליו הדם כדאי' במס' כריתות פ' ארבעה מח"כ ואיך הי' אפשר לשחוט עליהם הפסח א"ו קודם מ"ת שאני ועי' פ"י כ' ג"כ להדי' שטבילת גרות הי' בחמישי בשעת הרצאת דמים], ע"כ):**
ולפ"ז מיושב קושית המג"א שהקשה דהתורה נתנה נ"א לספירה כמש"ל אך לפמ"ש נכון דהנה כבר כת' האלשיך הקדוש והרבה מספרים הקדושים שענין הספירה שבעה שבועות הוא דוגמת ז' נקיים ולפ"ז י"ל דבאמת אחר מ"ט יום בהגיע יום חמשים כבר היו ראוים לקבלת התורה הואיל והוא יום הבכורים ויום הבכורים הוא רמז ג"כ למתן תורה וכמ"ש בעזה"י במ"א ע"פ דרשתם יום הששי שע"י קבלת התורה נתבשם ונתקיים בריאת העולם שמים וארץ ואי' במדרש בראשית בשביל בכורים שנקראו ראשית כו' וע"כ יש ליום הבכורים מבוא גדול למתן תורה וכיון שהיו ראוים אז לקבלת התורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אחרי שכבר הוטהרו והבא לטהר מסייעין לו ומה שלא נתנה תורה ביום וי"ו שהוא שני להפרשה נכון לפמ"ש לעיל עפי"מ דאי' הכל מודים שבשבת נתנה תורה דכתיב זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום הזה וכיון שהתורה אי אפשר שתשתנה ע"כ א"א שתנתן התורה קודם שבת [מלבד דרשת גלילאי שלפי דרכי הוא נכון יותר לישוב הקושי'] וע"כ שפיר אמרינן זמן מתן תורתינו שהיו ראוים אז לקבלת התורה משא"כ אי אמרי' שעדיין לא היו מטוהרים הי' קשה איך אמרי' זמן מ"ת א"ו כדכתיבנא ודוק:
ובמאי דכתיבנא יש ליישב מאי דהוי קשי' לי לכאורה מאי דאי' מנ"ל דהסכים הקב"ה למשה דלא שרי' שכינה עד צפרא דשבתא דלמא משום דלא טבלו דהיו סוברים דהפליטה יהיה טמא ביום ג' כמ"ש משה רבינו, אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן, עוד הקשה דמשמע דמתחלה הי' ראוי ליתן התורה ביום ו' לולי דמשה רבינו הוסיף יום א' מדעתו הא בלוחות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ולפי ילפותא דזכור היינו עצומו של יום קשה וכי ח"ו הי' השתנות בלוחות עיי"ש שתי' עפי"מ זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולכאורה י"ל בפשוט לפי"מ דקיי"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו עי' סוכה ר"פ לולב הגזול בתו', וא"כ הא דיליף מזכור את היום הזה היינו שהיה מקובל כך וא"כ היה אפשר לומר דאם היה נתינת התורה ביום ו' לא הי' ניתן לדרוש גז"ש זו ומ"מ לא הי' שינוי ולפ"ז יש מקום ליישב קו' הראשונה ג"כ דהא צ"ל לענין מאי נמסר לדרוש גז"ש בזה אחרי שאין נ"מ לדינא לכאורה אמנם אם נאמר דהסכים הקב"ה ע"י ומוכח מכאן דין פליטה לכל מר כדאי' לי' א"ש דהגז"ש אתי לארויי דין פליטה וא"כ ממילא מוכח דהסכים הקב"ה על ידו אמנם באמת מ"ש הפ"י דמשמע דתחלה הי' ראוי להנתן התורה ביום ו' קשה בעיני וכי ח"ו לומר כן עי' מ"ש רש"י פ' בא כה אמר ה' אהי' שלחני אליכ' ובלתי ס' הא דהסכים היינו דמזה מוכח שכוונת הקב"ה הי' תיכף לומר היום כמחר בפרט שהדבר נוגע לדינא כמה זמן פליטה וע"כ מוכרח לומר שכוונת הש"י הי' תיכף היום כמחר ובזה מיושב יותר קו' הראשונ' כיון דגז"ש דזכור נמסר לדרוש מוכח שכך היה כוונת הקב"ה תיכף, אח"ז נתיישבתי כי מל' הגמ' הוסיף י"א מדעתו משמע כמ"ש הפ"י דלולי זאת מנ"ל דהוסיף מדעתו דלמא תיכף נא' לו הפי' היום כמחר כמו כל גופי תור' הנמסרים למשה וכ"נ מדברי המג"א בתי' קושי' הנ"ל שכ' דהרמז הוא עמ"ש יום א' הוסיף משה מדעתו, אך הדבר תמו' מאוד כיון דבזה תלוי דין פליטה איך אפשר לומר דהוסיף מדעתו, אך לפמ"ש לעיל נכון דעיקר הקפידא הי' ראוי להיות רק על הפליטה ושימוש של אחר הגירות אבל קודם גירות י"ל דאין קפידא כלל דאינו מטמא כלל כמוש"ל ולפי"ז י"ל להיות דין פליטה תלוי בראוי להזריע ומי שבקי בחכמת הטבע ע"צ האמת יוכל להשכיל זה מדעתו מעתה י"ל דלפי משמעות הפשוט היום ומחר וכיון דלפי השכלת משה רבינו בענין ש"ז הראוי להזריע הי' נמשך יותר מהיום ומחר וצ"ל שלא הקפיד הש"י על פליטה שקודם גירות ומשה רבינו רצה לתוס' טהרה שלא יהי' שום פליטה וכיון שאינו נגד משמעות די"ל היום כמחר ע"כ אמר לשלושת וא"ש דמוכח דהסכים הקב"ה ע"י דאם לא הי' הקפידא רק לאחר גירות לא הי' צריכים טבילה כלל ולפי"ז נ"ל דלפי משמעות הפשוט היום ומחר הי' הזאה בד' ועיי' היטב בכל זה ודוק:
אמר ר"ח ב"ח מאי דכתיב כתפוח בעצי היער כו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פ"ח ע"א) והקשה בתוס' בשם ר"ת הא חזינן דתפוח הוא גדל כשארי אילנות ותי' דתפוח היינו אתרוג דריח אפך כתפוחי' מתרגמין כאתרוגין ואתרוג דר באילנו משנה לשנה ואחר השנה נושרין עליו של שנה העבר ובאין אחרים תחתיהן והוי פריו קודם לאותן עלין הבאים, והקשו א"כ תימא שמביא קרא כתפוח בעצי היער דנאמר על הקב"ה כדאמר כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך הל"ל לאתויי טפי והניחו בתימא עיי"ש. ולפע"ד נראה ליישב תמיהת תוס' דהנה ידוע דאצל השם יתברך ב"ה וברוך שמו לעד ולנצח נצחים לא שייך להמשיל שום ענין כי הוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה והנה הב"ע כ' על מאי דאי' במס' יומא דף ס"ט ע"ב דאמר ריב"ל למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ואמר כו' אתא דניאל ואמר כו' אתו אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורת גבורתו כו' ואלו הן נוראותיו כו', וכ' הב"ע שהדבר תמו' דאטו מפני שהקב"ה אינו מראה גבורותיו לנו לכך לא ניתן למלך הכבוד עוז והדר, וכ' דהענין הוא אדרבא אין מהראוי והרשות ליתן שום שבח ותהלה להש"י ב"ה וב"ש וכענין ההוא דנחית ואמר האל כו' וא"ל סיימתינהו כו' ואין לנו רשות לתאר את הש"י בשום תואר, רק במדות המתגלים לנו בטובו הגדול וברוב רחמיו וחסדיו, ובהיות ישראל היו שרויין על אדמתן ומקדש הקודש על תילו נתגלה לנו הש"י במדותיו ובמדות האלו תיארו אותו ית"ש כביכול לזאת מימי משה ואילך שאז נתגלה במדת הגבורה והנורא והגדולה לכך היו רשאים לומר הגדול הגבור והנורא ואח"כ בימי ירמי' ודניאל אשר גרמו העוונות ונסתם התגלות הלזה חשבו שאדרבא אין רשות להגיד גם שבח הזה עד שבאו אנשי כנה"ג ואמרו הן הן גבורותיו כי גם עתה מתגלה לנו במדות אלו כי הן הן גבורותיו ונוראותיו א"כ שוב רשות להגיד שבח הזה ע"כ דברי הב"ע, היוצא מזה שאין לנו רשות להגיד שום תואר רק במדות המתגלים לנו ברחמיו ית"ש, והנה ידוע שבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכפי אשר האדם מתנהג כן מעורר וממשיך עליו מדת טובו ית"ש, לזה שאל שפיר דהמלך החכם אמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים אמר שהמע"ה שהש"י נתגלה אז על עם קדושו במדה זו של תפוח א"כ בלתי ספק הי' לישראל אז מעשים כמדות האלו של תפוח אשר בעבור זה זכו להתגלות להם במדה זו, ואמר שפיר למה נמשלו ישראל לתפוח, איזהו מדה הי' אז לישראל דמיון לתפוח, ואמר שפיר מה תפוח זה פריו קודם לעליו והעדיפות בזה שפריו קודם לעליו הוא מורה על קיום הדבר כי שארי אילנות בעת שנתגדל הפרי עדיין אין אות אשר בשנה אחרת הבאה יהי' פרי אחר תמור זה אבל האתרוג בעת גמר הפרי תיכף באים עלים חדשים והוא לאות על פרי שיצמח אח"כ, והנה כי כן מעשי המצות אשר ידוע אמרם מצוה גוררת מצוה ותיכף בעשות האדם מצוה אחת לבו נכון ובטוח כי עלהו לא יבול ויזכה לעשות עוד מצוה וכן לעולם וכן הבטיחנו הש"י באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לפי' רש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, גם הבטיחנו והייתם לי סגולה הרומז על הדביקות בו ית"ש שהוא ענין נצחי והנה במה שאמרו נעשה ונשמע אשר פירושו נעשה והעשי' יגרום שיזכו לשמוע וכדאי' בגמ' מי גילה רז זה לבני שמה"ש משתמשין בו וכ' המהרש"א דזה דבר סוד שהמלאך הוא כולו רוחני ואין לו דעת אחרת רק לעשות רצונו ית"ש והוא מוכן כאלו עשה אבל האדם המחובר בגוף ונפש ויש בו גם יצה"ר ואינו מוכן כ"כ לעשות רצון אבינו שבשמים, ובמתן תוה"ק נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחת כמ"ש מי יתן והי' לבב"ם זה ששני הלבבות יהיו לדעת אחת כמלאכים הללו שהם מוכנים קודם השמיעה וכן הי' אז במעמד הנבחר שהכינו עצמם לזה לכן זכו שהש"י ב"ה וב"ש נתגלה להם במדה זו ושפיר אמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, מהר יטהר ד' לבבינו לעבדו שכם אחד וללמוד תוה"ק ובכתרה של תורה יענדנו שנים עם עדנים, ונזכה לשמוע דברי עתיק יומין פנים בפנים, וזאת בריתו אשר אמר לא ימוש מאתנו ומזרעינו וזרע זרעינו עד עולם כהבטחתו ית"ש אלינו ברחמיו וחסדיו הנאמנים, וישלח לנו המבשר טוב להשיב לב אבות על בנים וגו' בבא"ס: