חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף פב.
מתני' המגרש וכו' כיצד יעשה וכו' ויאמר לה ה"א מותרת לכל אדם, וכתב הר"ן דהרי זה גיטך סתמא לא מהני דע"ד הראשונה הוא נותן אך בהר"מ איתא להדיא דאף הרי זה גיטך מהני, וקשה חדא למה לא אשמעינן מתני' זו הרבותא וגם מנ"ל להר"מ הא, והיה נ"ל די"ל כך לפמ"ש הפ"י לפי מה דאסקינן דבעל מנת אף לרבנן מהני א"כ למה לא תני שיטלנה הימנה ויאמר לה ע"מ ותי' די"ל דעומד עדיין בדעתו הראשונה שלא תהיה מותרת לזה רק שמוסיף ע"ד כעת שאם תנשא לו יהיה הגט למפרע בטל ולא מהני ע"מ רק בנתינה הראשונה יעיי"ש שהניח בצ"ע, ולפי זה יש לתרץ הקושיא הנ"ל דמש"ה לא תני במתני' ויאמר לה הרי זה גיטך דאי הוי תני הכי הו"א דמכ"ש דמהני באומר לה על מנת והא דלא תני על מנת דמתני' רצה להשמיענו דהרי זה גיטך סתמא מהני ודלא כסברת הר"ן ולעולם באומר להדיא ע"מ מהני ע"כ אשמעינן דצ"ל ה"א מותרת לכל אדם בלא ע"מ ומוכח כסברת הפ"י דעל מנת לא מהני בנתינה השניה, רק דקשה באבעיא דאמר האי אלא ע"מ הוא וקשה הא מוכח דלא הוי ע"מ דאל"כ למה לא תני יאמר לה הרי זה גיטך דהשתא ליכא למימר דאתי לאשמעונין דעל מנת לא מהני בנתינה השניה דהא אף בנתינה הראשונה ל"מ לפום הו"א זו דאלא ע"מ הוא ואי דלפום הו"א זו באמת היה מוכרח סברת הר"ן א"כ יותר קשה אליבא דאמת מנ"ל להר"מ דלא כס' הר"ן כיון דבהו"א זו היה מוכרח כסברת הר"ן, רק לענד"נ דיש לחלק דע"כ ס"ל להרמב"ם דלא כהר"ן רק בחוץ א"כ מתחלה לא נתן לה הגט רק לחצאין דהיינו חוץ מזה, וע"כ כשאומר אח"כ סתם הרי זה גיטך משמע שנותן לה לכל אבל בע"מ דלא אסרה רק דרך תנאי דמש"ה אליבא דאמת ל"ה שיור כלל א"כ אפילו לפי הו"א זו דפוסל בגט מ"מ לשון הרי זה גיטך אינו מבטל זה התנאי כיון דבאמת הוי גט לכ"ע רק שאסרה בדרך תנאי ומכש"כ לשיטת הר"מ דאינו אסרה רק לזמן ע"כ בעל מנת אי הוי פוסל וודאי ל"מ אחר כך שיאמר הרי זה גיטך סתם, והא דפסק הרמב"ם הרי זה גיטך מהני דוקא בחוץ [ובזה יש לסתור ראית הב"ש מ"ש דשלא תשתי יין כ"י חייכי אינו פוסל לכהונה מדאסברה הרמב"ם לכיצד בחוץ ולפמ"ש יש לומר דמשום הרי זה גיטך נקט חוץ דוק]:
ולפ"ז יש להוכיח שיטת הרמב"ם עפמ"ש כל המפורשים מנ"ל להגמרא אי אלא חוץ מודו רבנן בעל מנת דלמא פליגי רבנן אף בעל מנת והא דנקט חוץ להודיעך כחו דר"א, ולפי זה יש לומר דהיה פשיטא ליה להגמרא דהרי זה גיטך מהני כשיטת הרמב"ם וקשה למה קתני ויאמר לה ה"א מותרת וכו' ולא קתני סתמא הרי זה גיטך דבשלמא אי הוי על מנת ל"ק דבעל מנת ל"מ הרי זה גיטך כמ"ש אבל אי הוי חוץ קשה, וצ"ל כנ"ל לאשמעינן דעל מנת ל"מ בפעם שניה כמ"ש הפ"י ואי נימא דאף בנתינה ראשונה ל"מ לרבנן ע"מ א"כ פשיטא דבפעם שניה ל"מ ואי לאשמעינן הא גופיה דעל מנת לא מהני הא מזה לא מוכח די"ל כסברת הפ"י דדוקא בפעם שניה ל"מ א"ו דהאמת הוא כן דאי פליגא בחוץ דעל מנת לא מהני רק בנתינה שניה ומש"ה נקט ה"א מותרת לכל אדם אבל בנתינה הראשונה מהני ומוכח כשיטת הרמב"ם:
אך עדיין יש להקשות לפי מה דאבעיא ליה אי אלא חוץ או על מנת ומוכח דלבעל האבעי' היה לו ב' משמעות בלשון אלא רק דמספקא ליה איזה עיקר וא"כ מאי פשיט מהא דתנן כל הבתים וכו' דלמא משמע על מנת ג"כ רק דהתם ל"ש על מנת וע"כ בע"כ הוא חוץ אבל במתני' יש לומר דסובל תרווייהו וכמו דאשכחן כמה לישני דמשתמעי לתרי אפי, ור"א ורבנן בתרווייהו פליגא דר"א מכשיר בכל גוונא א"כ יהיה כוונתו על מנת או חוץ ס"ס מותרת ורבנן פסלי בכל גוונא ואדרבא בזה ניחא דנקט אלא ולא נקט חוץ לאשמעינן דפליגי בתרווייהו, ובזה נסתר תי' הנ"ל דהו"ל למיתני הרי זה גיטך כמ"ש לעיל דכיון דקאי על על מנת גם כן כיון דאלא משמע על מנת ג"כ ויש לומר דכוונתו היה ע"מ ע"כ צ"ל הרי את מותרת וכו' כמ"ש לעיל דבעל מנת מודה הרמב"ם:
ונ"ל על פי מה שפסק הרמב"ם דבעל מנת שלא תנשא לפלוני צ"ל דוקא לזמן דאל"כ ל"ה כריתות דהוי כמו אל תשתי יין כ"י חייכי ול"ד לכל ימי חיי פלוני דהתם תהיה מותרת לשתות יין לאח"מ פלוני אבל הכא לא תהיה מותרת להדבר שנאסרה, והר"ן חולק ע"ז והובאו ב' הדיעות בש"ע דקי"ל להחמיר כשני הדיעות, והנה פשטיה דמתני' אי אלא הוא על מנת וודאי דליכא למימר דמיירי לזמן דהא סתם קתני אלא לפלוני דמשמע לעולם וכמ"ש התוס' דאלא לפלוני משמע בין בזנות ובין בנשואין ולא רצו לפרש דמיירי בפי' להדיא לענין נשואין דוקא כיון דלא נזכר במשנה א"כ ה"ה לענין הזמן דמשמע לעולם וזה פשוט, ולפ"ז יקשה לכאורה לפ"מ דמשמע בסוף הסוגיא ורבנן האי כריתות מע"ל ופי' רש"י למה לא הקשו רבנן דר"א ב"ע לר"א מכריתו', משמע דדרשא דכריתות כ"ע דרשי אליבא דאמת דאל"כ מאי קושי' דלמא כמו דר"א לא דריש אף אינהו ל"ד א"כ צ"ל דהגמרא ס"ל זה לקושיא חזקה דכ"ע דרשי' כריתות וע"כ משני דאתי לע"מ שלא תשתי יין כ"י חייכי, וא"כ קשה אי אלא ע"מ ולפמ"ש דהיינו לעולם תקשי לר"א הא הוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי כיון דאסורה לעולם לזה לפמ"ש הרמב"ם וצ"ל בע"כ דאי אלא ע"מ י"ל דמכריתות ממעט ר"א חוץ כיון דהוי שיורא בגט ע"כ ל"ה כריתות אבל לא תשתי יין כי"ח אף דלעולם אגידא ביה מ"מ כיון דל"ה שיורא בגט מותר וה"ה על מנת שלא תנשאי לפלוני כיון דל"ה שיורא מותר אף דאגידא ביה, ולפ"ז מוכרח בע"כ דאלא לא משמע תרווייהו דא"כ מותר לר"א הן בחוץ הן בע"מ של"ת לפלוני לעולם ואם כן קשה למ"ל כריתות, והא דקאמר בתחלת האבעי' האי אלא חוץ הוא אבל בע"מ מודו אבל לר"א תרווייהו מותר וקשה למ"ל כריתות, הא לק"מ דוודאי האבעיא הוא בעל מנת דומיא דחוץ דכמו דבחוץ ל"ש לומד דאגידא ביה לעולם כיון דמודה ר"א דלאחר שנשאת לאחר מותרת לזה שנאסרה עליו אם כן מאי דקאמר בעל מנת מודה היינו לזמן, אבל הפי' במתני' בע"כ היינו לעולם כיון דאמר סתם אלא לפלוני ומוכרח דלא משמע תרווייהו דאם כן יהיה ר"א מתיר הן בחוץ והן בעל מנת לעולם וקשה כריתות מאי עביד ליה, ובזה מיושב קושית הפ"י דלא מצי למימר אי אלא ע"מ בחוץ כ"ע להתירא דדוקא בעל מנת פסלי רבנן מחמת קושית ר"ש ור"ע על ע"מ דאי חוץ כ"ע להתירא קשה לר"א כריתות מע"ל]:
ולפ"ז יש לתרץ קושית הרשב"א לקמן שהקשה למה קאמר הגמרא לר"ע דשמיע ליה איכא דמתני חוץ ואיכא דמתני על מנת למ"ד חוץ היינו פירכא וכו' והקשה לימא דר"ע שמיע ליה דפליגי בתרווייהו, ולפי זה ניחא דוודאי היה מקובל דמחולקים בהאי לישנא דקתני במתני' שאסרה לא' בסתם רק די"ל בעל מנת או בחוץ או בתרוויהו אבל עכ"פ לא נזכר כלל שאסר רק לזמן ומהכ"ת לחדש דבר שלא הוזכר כלל ואם כן אי פלוגתיי' היה בסתם שוב על כרחך ליכא למימר דקאי בתרווייהו דא"כ לר"א כריתות מע"ל, ולפי זה יש ליישב שיטת הרמב"ן דס"ל אליבא דאמת אף בע"מ פסליה רבנן וכן פסק רמ"א בש"ע להחמיר כדעת הרמב"ן וכתב הב"ש דלדידיה צ"ל קושית הרשב"א על הגמרא דלמא ס"ל ג"כ דבתרוויי' פליגא ולפמ"ש א"ש דוודאי מבחוץ לדידן י"ל כמו דפסלי רבנן בחוץ וסבירא ליה דהוי שיורא ה"ה בע"מ אבל הפלוגתא בע"כ דל"ה להדיא בתרוויי' דא"כ הוי מכשיר ר"א אף בע"מ לעולם וקשה כריתות מע"ל א"ו או דפלוגתיי' הוי בחוץ ופוסל ר"א בע"מ לעולם דנפ"ל מכריתות או דפלוגתיי' הוי בע"מ ופוסל ר"א בחוץ מדרשא דכריתות ולעולם אליבא דדינא מצינן למימר לרבנן דאף בע"מ לזמן פסלי דס"ל דהוי שיורא וא"ל ס"ס קושית ר"ע הוא כיון דפליגא בחוץ ור"א מכשיר אם כן מכש"כ דמכשיר בע"מ לזמן וע"כ ל"נ גט בטל וכו' הא ליתא דוודאי אי לא פליגא בהדיא בע"מ וודאי לא מצי ר"ע להקשות דדלמא באמת ע"מ גרע כיון דר"ע הוי סבר דיש סברא לפסול ע"מ מטעם פיסול הגט למפרע וכ"מ לכל השיטות דהא כ"ע ס"ל דיותר יש לפסול בחוץ מעל מנת אם כן דלמא ר"ע שמיע ליה מחוץ וס"ל דר"א מכש"כ מכשיר בע"מ וצ"ל דלשיטת ר"ע אין זה כש"כ דוק ותשכח, ול"ק רק דלמא שמיע ליה להדיא דפליגא בתרוויי' וזה מיושב שפיר דא"כ הוי פליגא בלעולם וקשה כריתות מע"ל, וכיון שהוכחנו דע"כ ל"ה הפי' במתניתין באלא תרוויי' ממילא מוכח להר"מ לשיטתו דלא כשיטת הרמב"ן מדלא קתני במתניתין ויאמר לה ה"ז גיטך דליכא למימר דאתי לאשמעינן כסברת הפ"י כמש"ל הא לרבנן אף בפעם הראשון לא מהני א"ו מוכח דמהני, ולפ"ז יש לעיין על שיטת הב"י דלא הביא דעת הר"מ דה"ז גיטך מהני ומשמע דס"ל כהר"ן ובזה פסק כהר"מ דע"מ מהני ולפמש"ל הא בהא תליא עוד נ"ל ליישב קושית הב"ש על הרמב"ן נימא לר"ע דס"ל בתרוויי' פליגא די"ל וודאי מחמת קושי' לא נמצא גט בטל אין סברא דבשביל זה יהיה הגט בטל דמנ"ל לפסול משום ה"ט רק דזה הוא נתינות טעם דבשביל זה יותר מסתבר לומר דהוי שיור וכסברת רבנן דאי נימא דל"ה שיור יוכל לבא לידי ממזרות אבל עיקר הפסול הוא משום שיור וא"כ בשלמא אי קושיתו, הוי אי פליגא בע"מ אי הוי שיור או לא אבל בחוץ כ"ע מודו דהוי שיור י"ל שפיר דבסברא זו הכריע ר"ע כרבנן אבל אי הוי סבר דפליגא בתרוויי' וא"כ סובר ר"א דשיור אינו פוסל וע"כ ממילא ע"מ כשר אף דהוי שיור וא"כ אין להכריע כלל לפסול רק מכח קושיא השניה לא נמצאת אלמנה וכו' וע"כ לא הו"ל להקשות רק קושיא השניה וע"כ צ"ל דשמע איכא דמתני בחוץ ואיכא דמתני ע"מ ולעולם לדידן מצינן למימר דאי פליגא בחוץ אף בע"מ פסלי רבנן דהוי שיור, אך לפ"ז י"ל הקושיא שהקשה הרמב"ן דמהכ"ת לדחות הני אשלי רברבי דפסלי אף בע"מ, די"ל דאינהו לא קאמרי סברא דנפשיהו לומר דע"מ פסול משום שיור רק להכריע בזה סברת רבנן דכיון דלרבנן מסתבר לומר דהוי שיור קאמרי אינהו הכרעה לזה אבל אי מעולם ל"ה קאמרי רבנן דע"מ הוי שיור אף אינהו לא הוי פסלי מחמת הקושיא שהקשו דזה אינו גורם להמציא לפסול הגט וע"כ שפיר פסקו הגאונים די"ל בחוץ פליגא וע"מ לד"ה כשר ועיין]:
ועפה"ד האלה נ"ל להוכיח שיטת הב"ש שכתב להוכיח מלשון הר"מ דאם נתן לה גט על תנאי של"ת יין כל ימי חייכי באופן דל"ה כריתות ל"ה אפילו ריח הגט ואינו פוסל לכהונה אף דבלא נתגרשה אלא מאשה פסולה לכהונה מ"מ בזה לא פסלה וראיתי בספר בית מאיר תמה עליו וס"ל דאין חילוק והנה התוס' כתבו בפשיטות דאשה שנתגרשה מאשה ל"ה גט ומותרת להתיבם וע"כ הקשו לר"א האיך יליף מאשה גרושה מאשה הא פשיטא דאיסור כהונה שאני והמר"ם שיף ופ"י תמהו עליהם מנ"ל הא דלמא לר"א הוי גט מעליא ולמה להו לדחוקי בכך ולהקשות כי תי' התוס' כמעט אינו מובן כמ"ש הפ"י, ולענ"ד נראה פשוט בכוונת התוס' דלפמ"ש לעיל דכ"ע דרשי כריתות כדמשמע פשטיה דסוגיא לקמן דלכ"ע כריתות אתי לשלא תשתי יין כי"ח ולפ"ז ר"א דמתיר בחוץ נהי דלא דריש כרת כריתות מ"מ קשה ת"ל דלעולם אסורה לזה לפי שיטת הר"מ דע"מ שלא תנשא לעולם לזה פסול וצ"ל כיון דר"א מודה שאם נשאת לאחר ונתארמלה מותרת לזה וכיון דיש לה היתר לזה לא דמי לכי"ח. והנה הר"ן חלק בזה על הר"מ וס"ל דאף ע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם כיון דלאח"מ פלוני לא תהיה אגידא ביה הוי כמו חיי פלוני אבל מ"מ נראה פשוט אם אמר ע"מ שלא תשתי יין כ"ז שיחי' שום אדם דפשיטא דל"ה גט דגמירי דלא כלה שבטא וא"כ לעולם תהיה אגידא ביה ולפ"ז היכא דאמר הא"מ וכו' ואי את מותרת לשום אדם דא"א לה להנשא לעולם כיון דלא הותרה לשום אדם דנימא דאח"כ תהיה מותר להנאסר וע"כ פשיטא דאינו גט מדרשא דכריתות דהוי כמו ל"ת יין כי"ח ואם כן בע"כ הא דכתב ואשה גרושה מאישה היינו לענין פסול כהונה ואם מת מותרת להתייבם דאין זה כריתות והאיך מצי יליף ר"א דגט כזה מתיר הא גט כזה וודאי פסול מדרשא דכריתות רק דפסולה לכהונה דאיסור כהונה שאני כן נ"ל נכון בקושית התוס' דלפ"ז קושית התוס' קושיא חזקה והוצרכו לדחוקי בתי', אמנם לשיטת הב"ש הנ"ל דס"ל אליבא דהר"מ דע"מ של"ת יין כי"ח לא הוי ריח הגט כלל ואינו פוסל לכהונה ואשה גרושה מאישה פסול לכהונה ונ"ל פשוט בטעמו דבשלמא בע"מ של"ת יין כי"ח לעולם אגידא ביה לענין שאם פ"א תשתה לא תהיה מגורשת כלל אף ממנו אבל באשה גרושה מאישה גרשה ממנו בלי שום תנאי ונהי דאגידא שלא תוכל להנשא מ"מ ממנו נתגרשה לגמרי ואף דהתורה פסלה גט כזה מ"מ כיון דהיה שם גירושין גמורים פסלה לכהונה ולפ"ז מצינן למימר שפיר דר"א ס"ל דאשה גרושה מאישה הוי גט גמור ואסורה להתייבם והא דנפ"ל מכריתות לל"ת יין כי"ח היינו מטעם הנ"ל דע"י תנאי גרע כיון דאם תשתה פ"א יהיה הגט בטל לגמרי ואף ממנו לא תהיה מגורשת ומיושב קושית התוס' דלר"א הוי גט גמור ושפיר יליף מיניה דחוץ מפלוני מותרת לכל והתוס' צ"ל דלא ס"ל לחלק בכך וכסברת הב"מ וע"כ הקשו שפיר אבל באמת לענ"ד נראה נכון הסברא הנ"ל שכתבתי:
ועוד נלענ"ד להכריח דהר"מ בע"כ לא ס"ל כתי' התוס' דאף לר"א לא הוי גט לענין ייבום רק לענין כהונה לחוד, דהנה הר"מ פסק דאשה גרושה מאישה ל"ה רק מדרבנן דלא הוי רק אסמכתא בעלמא ותמה עליו הה"מ דהא לר"א דיליף מיניה דחוץ מהני בע"כ דסובר דהוי דרשא גמורה ורבנן לא פליגי רק משום דאיסור כהונה שאני ולעולם בזה לא פליגי וס"ל ג"כ דהוי דרשא גמורה ותי' דהר"מ ס"ל דרבנן לדבריהם דר"א קאמרי ואעפ"כ הניח בצ"ע מנ"ל להמציא דרבנן לדבריו קאמרי, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל כך דוודאי לר"א דס"ל דמצינן למילף דהוי גט אף לענין שאר דברים כגון לענין יבום או בחוץ מפלוני דמותרת לכל וודאי מסתבר לדרוש פשטיה דקרא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לדרשא גמורה כיון דלא הוי כלל נגד הסברא דהא לבתר דדרשינן כן ילפינן מיניה אף בעלמא דהוי גט גמור אבל לרבנן דס"ל איסור כהונה שאני וא"כ תו לא מצינן למילף מיניה בעלמא דהוי גט דהא אף דנימא דלענין כהונה הוי גט מ"מ בעלמא ל"ה גט וא"כ ממילא אין סברא כלל לדרוש קרא להכי לומר שתקרא גרושה כיון דבאמת לא נתגרשה כלל בזה וע"כ ס"ל להר"מ דלרבנן הוי אסמכתא בעלמא והדברים מצד עצמותן מסתברים ונכונים, כל זה אי נימא דלא כתי' התו' רק דלר"א הוי גט גמור שפיר מצי למימר דרבנן ל"מ דרשי לדרשא גמורה אבל אי נימא דאף לר"א לא הוי גט בעלמא כתי' התוס' רק דאפ"ה ס"ל דפסול לכהונה וא"כ חזינן לר"א דס"ל דאף מה דבעלמא לא הוי גט כלל אפ"ה פסול לכהונה מדאורייתא וקראה התורה גרושה אף דל"ה גרושה כלל רק דס"ל דמיניה ילפינן דבחוץ הוי בעלמא גט כמו שתי' התוס' א"כ מנ"ל לרבנן דלא ס"ל הכי דאיסור כהונה שאני מדאורייתא אף דבעלמא חוץ לא מהני מ"מ באיסור כהונה אסור מדאורייתא כיון דאף לר"א לא הוי גרושה בעלמא ואפ"ה פסלה לכהונה וקראה התורה גרושה אלא וודאי מוכח דהר"מ סובר דלא כתוס' וס"ל דלר"א הוי גט גמור וקשה מכריתות כנ"ל וצ"ל כשיטת הב"ש דעל מנת גרע כמ"ש לעיל:
ועפ"ז נ"ל לתרץ הקושיא שהקשה הרשב"א לשיטת הסוברים אליבא דאמת דרבנן מודו בע"מ דלפ"מ דאי' לקמן בגמרא דראב"ע עדיף מכולהו דלית ליה פירכא ומשמע דמסיק הגמ' כראב"ע ומדלא הקשה הגמרא ובמאי אי בעל מנת או בחוץ כמו באינך משמע דפירכת ראב"ע הוא בין בחוץ ובין בע"מ ואם כן משמע דפסול בין בע"מ בין בחוץ וקשה על הרי"ף והר"מ וש"פ דס"ל להתיר בע"מ, ולפמ"ש לעיל דאי פלוגתיי' קאי בע"מ ומדלא פי' לזמן משמע לעולם והוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי לשיטת הר"מ וע"כ הקשה ראב"ע שפיר כיון דאיהו דריש כרת כריתות מוכח תרוויי' לאיסור דבע"מ דאגידא ביה לעולם הוי כמו כי"ח וממועט מכריתות וחוץ דלא אגידא ביה לעולם כיון דמותרת לאחר שנשאה אחר ממועט מכרת כריתות ואם כן הקשה ראב"ע שפיר בין אי פליגא בע"מ בין אי פליגא בחוץ אבל לעולם לדידן דפליגי בחוץ ומודו בע"מ היינו לזמן דומיא דחוץ דלא אגידא ביה לר"א לעולם וכמ"ש הר"מ שפיר הוי גט דליכא למעוטי מכרת כריתות כלל, ואדרבא מזה נראה ראייה גדולה לשיטת הר"מ דלעולם הוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי דאל"כ קשה באמת על הגמרא למה לא אסיק על פירכת ראב"ע ובמאי, ומ"ש הרשב"א דפירכת ראב"ע הוי בין בחוץ ובין בעל מנת קשה באמת מנ"ל למעוטי בע"מ דלמא לא ממעטינן רק חוץ אבל ע"מ שרי מ"ד אכל תנאי דעלמא אבל לשיטת הר"מ ניחא דאי פליגא בע"מ פליגא בלעולם והוי כמו כ"י חייכי והקשה שפיר כנלענ"ד נכון מאד בעזה"י בישוב שיטת הרי"ף והר"מ:
ולפ"ז נ"ל להוכיח ג"כ שיטת הב"ש דע"מ של"ת יין כי"ח גרע טפי דהא קשה לפ"מ דאסיק הגמרא השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ומשמע דמסיק הגמרא כוותיה דאין סברא כלל לומר כן ואף דחוץ הוי גט מ"מ לאותו שנאסר אסורה לעולם וא"כ קשה לראב"ע למה לי כרת כריתות ת"ל כיון דדרשינן מכריתות לל"ת יין כי"ח ממילא ממועט חוץ דהא אסורה לעולם לזה, הן אמת שראיתי בב"ש שכתב די"ל ג"כ חוץ לזמן לענ"ד לא הבנתי האיך שייך לומר חוץ מזה שלא יתיר לו הגט עד אותו הזמן ובמאי תהיה מותרת אח"כ לו כיון שכבר קנאה הגט להתגרש עכשיו לכל אדם חוץ מזה, ול"ד לנותן לה גט להתגרש לאחר זמן דמתגרשת אח"כ אם הגט אז ברשותה דשם עיקר הנתינה הוא אח"כ אבל הכא דכבר קנאה להתגרש עכשיו במאי תהיה מגורשת אח"כ לפלוני ומה שהכריח הב"ש לזה כיון דלהר"מ מיירי ע"מ לזמן ה"ה חוץ לזמן אינו הכרח כלל דעל מנת לזמן וחוץ לעולם שוין דבתרוויי' לא אגידא ביה לעולם כיון דבחוץ מותרת לזה שנאסר לאחר שנשאת לאחר, ולעולם די"ל דחוץ לזמן ל"ש כלל וצריך אני להתלמד עדיין בדברי הב"ש הנ"ל, וכמדומה לי שיש ראייה לדברי מקושית הרשב"א על הר"מ שהביא הכ"מ שהקשה על הר"מ מדקאמר בחוץ פליגא אבל ע"מ מודו משמע ע"מ דומיא דחוץ משמע דחוץ פשיטא ליה דהוי לעולם. אך לשיטת הב"ש הנ"ל דע"מ גרע טפי ול"ה אפילו ריח הגט א"ש דאצטריך כרת כריתות דאף דהוי ממעטינן כ"י חייכי אפ"ה ל"ה ידעינן חוץ אפילו אי מצד הסברא אסורה לעולם לזה שנאסרה דמ"מ ל"ד ללא תשתי יין כי"ח כמ"ש לעיל כיון דע"י התנאי אגידא ביה לעולם וע"כ צריכים תרוויי':
ועפ"ז י"ל מאי דקשה בגמרא הא דמפרש דברי ראב"ע אחר שמפרש הברייתא ומה שהשיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ולא פירשו לעיל תיכף כמו שמפרש אינך ג' זקנים והוא דקדוק עצום לענ"ד, ולפמ"ש י"ל דהגמרא אתי לאורויי לן דלא נימא כיון דראב"ע דרש כרת כריתות וקשה באמת כרת כריתות למה לי וצ"ל דחוץ ל"ד ללא תשתי יין כי"ח כיון דמותרת לאחר שנשאת לאחר להנאסר עצמו וכפ"ז ל"ה מוכח סברת הב"ש ע"כ הביא דברי ראב"ע לאחר שקאמר השיב רשב"א תשובה לאשמעינן דאף לדברי רשב"א דריש ראב"ע כרת וכריתות ומוכח כסברת הב"ש, [וקצת היה מקום להוכיח דלא כשיטת הב"ש מחמת קושית הרשב"א שהקשה מאי הקשה הגמרא אילימא בחוץ משרי שרי ר"א אלא בע"מ וכיון דלפ"ז צ"ל דלא פליגא בחוץ ופליגא על ברייתא דמודה א"כ דלמא בחוץ ופליגא על ברייתא דמודה עיי"ש, ולפי שיטת הר"מ י"ל דהגמרא לא רצה לתרץ כן דהא מוכח אי פליגא בחוץ דמודה ר"א שמותרת אח"כ להנאסר דאל"כ הוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי לשיטת הר"מ וקשיא ליה כריתות, אבל לשיטת הב"ש נסתר זה דע"מ של"ת יין כ"י חייכי גרע טפי אך אין אנו אחראין ליישב הקושיא לשיטת הר"מ יותר מלשאר השיטות וע"כ אין ראייה מזה לסתור דברי הב"ש]:
שם תו' ד"ה המגרש וכו' הנה התוס' הוכיחו בע"מ שלא תנשא ולא תבעלי ג"כ מותרת לרבנן ולא הוי שיור כמו חוץ אך הקשו א"כ מאי קאמר הגמרא לקמן הרי הותרה אצלו בזנות הא י"ל דקושיתו מעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי, ונלענ"ד דיש מקום לתרץ ועם זה יתיישב דברי תוס' יבמות (דף י') שכתבו דאי ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי הוי שיורא מותרת לר"א לאחר שנשאת לאחר כמו בחוץ ותמהו בזה המהרש"ל, והמהרש"א הסיב כוונתם לדעת אחרת ודבריו תמוהים מאד בכוונת התוס' כאשר כתב עליו המהר"ם שיף בסוגיא זו גם כתב ע"ד התוס' שהוא נגד השכל כיון דהוי תנאי נהי דהוי שיור ג"כ מ"מ כשעוברת התנאי הגט בטל למפרע וע"פ דברינו יהיה ת"ל פתח פתוח ליישב דברי תוס' התמוהים ונדקדק עוד על הברייתא דריב"י למה נקט לא תנשאי לחוד ולא ל"ת ול"ת [וי"ל דאתי לאשמעינן רבותא דלאותו האיש מותרת וכמ"ש התוס', אך לשיטת התוספות ביבמות קשה], ועוד ק"ל למה נקט שר"א מתיר לכ"א חוץ מאותו האיש פשיטא דלאותו האיש אסורה והא ראיה דבמתניתין נקט סתם ר"א מתיר ואפ"ל דבמתניתין לא פסיקא ליה כיון דמותרת לאחר שנשאת לאחר], ואפשר לומר כך לפי מה דקשה לי אי נימא דעל מנת הוי שיורא דס"ס שייר בגט נימא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ויהיה התנאי בטל ומעשה קיים וכמ"ש התוס' פ' מי שאחזו דבשלמא אי לא הוי שיור כלל והוי כמו לא תשתה יין כ"י חייכי אף דהתנאי פוסל הגט מטעם אחר מ"מ התנאי אינו סותר המעשה דעיקר נתינת הגט ל"ה רק להתירה להנשא ולא לשתות יין וכן מתנה עמ"ש בתורה לא הוי דאינה מחויבת לשתות יין אבל ע"מ של"ת אי נימא דהוי שיור א"כ התנאי סותר המעשה ונימא דהתנאי בטל ומעשה קיים דבשלמא אי ל"מ שיור כלל אינו סותר המעשה כיון דרק ע"י התנאי אסורה להנשא, והנה י"ל דבלא תנשא לחוד ל"ש זה כיון דהותרה אצלו בזנות או בלא תבעלי לזמן י"ל ג"כ דאינו סותר המעשה לגמרי דעכ"פ שריא לאחר הזמן ולפ"ז צ"ל הא דקאמר אלא בחוץ אבל בע"מ וכו' מ"ד אכל תנאי דעלמא ול"א דהתנאי בטל צ"ל או דמיירי בלזמן כשיטת הר"מ או דאי אמרינן דלא הוי שיור כלל ל"ש התנאי בטל ובמאי דקאמר או דלמא ע"מ ובע"מ הוא דמכשיר ר"א וקשה מ"ט דרבנן אי נימא דהוי שיור הוי כמו ע"מ לעולם וקשה נימא דהתנאי בטל ומעשה קיים, רק דבאמת י"ל דכ"ע ס"ל דל"ה שיור רק די"ל דרבנן פסלו דהוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי וכשיטת הר"ם ומיושב בזה הגי' ישינה דל"ק טעמא דר"א מ"ד אכל תנאי דעלמא כמו שהוגה בגי' הגמ' החדשות דלפמ"ש מוכח דלא בהא פליגא דאף לרבנן ל'"ה שיורא רק משום דהוי כמו ל"ת יין כי"ח ואף בשאר תנאים כה"ג פסול ולר"א כשר דמוקי כריתות לחוץ, ולפ"ז י"ל דריב"י לא הוי מצי למינקט לא תנשאי ולא תבעלי די"ל דרבנן ס"ל דהוי שיורא והוי תנאי בטל ומעשה קיים ומיושב הא דנקט שמותרת לכ"א חוץ מפלוני דהו"א טעמא דר"א משום דהתנאי סותר המעשה והוי תנאי בטל ומעשה קיים ומותרת אפילו לאותו האיש ע"כ קמ"ל דאסורה לאותו האיש, ולפ"ז ניחא דלא הו"מ למימר בריה"ג דפריך היכן מצינו האסור לזה וכו' וקאמר הגמרא אי בעל מנת הרי הותרה וכו' ולא קאמר בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי וכמ"ש התוס', די"ל כך דהא דקאמר היכן מצינו וודאי אין זה נתינת פעם לומר דבשביל זה מוכח דל"ה גט דכיון דאין לנו שום מיעוט מנ"ל לפסול גט כזה וצ"ל דסברא זו מכריע לומר כרבנן דפסול משום שיורא ולפ"ז לא הו"מ למימר דפלוגתיי' בע"מ של"ת ולא תבעלי דקשה ממ"נ מ"ט דרבנן דפסלי אי משום דהוי שיורא נימא דהתנאי בטל ומעשה קיים ואי משום דהוי כמו ל"ת יין כי"ח וכסברת הרמב"ם א"כ היכא דאסרה לזמן אף רבנן מודו כיון דבע"כ ס"ל דלא הוי שיורא דאל"כ נימא דהתנאי בטל ומעשה קיים וא"כ קשה לרבנן ג"כ בל"ת ולא תבעלי לזמן היכן מצינו וא"כ בע"כ דאף לרבנן אין זה קושיא וע"כ הוצרך לומר לפום קושית ריה"ג דפלוגתיי' קאי בלא תנשא לעולם, ולפ"ז א"ש לרבנן די"ל דפסול משום שיורא ול"ה תנאי בטל וכו' כיון דהותרה אצלו בזנות ול"ת ולא תבעלי י"ל באמת דתנאי בטל וכו' ע"כ הקשה שפיר דל"ש לומר היכן מצינו דהרי הותרה אצלו בזנות, אך אליבא דר"ע אינו מיושב דהא איהו פוסל מק"ו מגרושה לכהן א"כ י"ל דזה טעמו של רבנן ולעולם דפליגא בל"ת ולא תבעלי והקשה שפיר לר"א אך לר"ע הקושיא מעיקרא ליתא דאי ל"ת ולא תבעלי באמת מותרת לכהן דכשנשאה הגט למפרע בטל וצ"ל דקושיתו היכא דהתנה לא תנשאי והוא בא עליה בזנות אם כן מוכח דל"א ל"ת, דאין לומר מטעם תחלת ביאה וכסברת הירושלמי די"ל דזה לא שייך רק בחייבי כריתות וכשיטת הר"מ דשאר קריבות אסורין בח"כ ואי דלא התנה על תחלת ביאה א"כ י"ל הרי הותרה אצלו בתחלת ביאה. ואין להקשות הא קי"ל באיסורי כהונה בעי קידש ובעל וא"כ הדרי הקושיא לדוכתיה דקידש ובעל התנאי בטל למפרע ובעל לחוד אין איסור. אך זה לק"מ דהא אליבא דר"ע קיימינן דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולדידיה בע"כ בעל לחוד לוקה.
ועתה הבא נבא לכלל ישוב דברי התוס' הנ"ל אשר כל העובר ישתומם במ"ש דלר"א בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי אי הוי שיור מותרת להנאסר לאחר שנשאת לאחר ומצוה לפתוח פתח אף כמחט סדקית ליתן מקום לדבריהם כאשר תמה עליהם המהרמ"ש בסוגיא שהוא נגד השכל דנהי דהוי שיור מ"מ אף תנאה הוי וממילא כשעוברת התנאי הגט בטל למפרע ול"ש לומר נתרוקן ולפ"ז י"ל כך דהא ר"א מודה דלאחר שנשאת לאחר מותרת לזה והנה זה פשוט לר"א דאף דאמר להדיא חוץ מפלוני אף לאחר שתנשא לאחר דלא מהני ומותרת להנאסר דלאו בדידיה תליא דממילא נתרוקן [וכ"מ מדהקשה הגמרא אילימא בחוץ משרי שרי ר"א משמע בכל גוונא], ולפ"ז י"ל לר"א ג"כ היכא דהתנה ע"מ של"ת ולא תבעלי לפלוני אי אמרינן דהוי שיורא רק דר"א ס"ל דשיור אינו פוסל א"כ בזה דאסרה אף לאחר שתנשא לאחר א"כ התנאי סותר המעשה דמצד המעשה אי אפשר שתהיה אסורה לאחר שתנשא לאחר וע"י התנאי אוסרה א"כ הוי התנאי סותר המעשה ומהראוי להיות התנאי בטל ומעשה קיים ותהיה מותרת תיכף להנאסר רק דנהי דבדרך תנאי אינה אסורה דכיון דהתנאי סותר התנאי בטל מ"מ כיון דרצונו שתהיה אסורה לזה ור"א ס"ל דמצי לשייר בגיטא הוי כמו ששייר בלשון חוץ. דבשלמא בעלמא היכא דהתנאי בטל כגון בלא כפליה לתנאי וכדומה אינה מחוייבת לקיים התנאי כלל דאין בידו להטיל חיוב עליה זולת בדרך תנאי שאם לא תתן לו יהיה הגט בטל וכיון דזה אי אפשר כאן היכא דהתנאי בטל ממילא אין עליה חיוב כלל אבל הכא כיון דיכול לשייר אף בלא תנאי א"כ נהי דמצד התנאי לא מהני מ"מ אסורה להנאסר כמו בחוץ אך כ"ז קודם שנשאת לאחר דמצי לאסרה בחוץ אבל לאחר שנשאת לאחר דאי אפשר לאסרה רק מצד תנאי וכיון דהתנאי סותר המעשה ממילא התנאי בטל וע"כ כ' התוס' שפיר דאי הוי שיור מותרת לאחר שנשאת לאחר ודוק הדק היטב בזה ואף כי לפ"ז קצרו התוס' ביותר מ"מ לעומק כוונתם יכול להיות שתפסו כן בפשיטות [ועיין לעיל בע"מ שתחזירי לי את הנייר דשם אם נקיים דבריו יהיה הגט בטל ע"כ צריכין לבטל דבריו לגמרי אבל הכא בחוץ דמהני לר"א א"כ אף בע"מ של"ת ולא תבעלי יוכל עכ"פ לקיים שיהיה שיור), כ"ז הפלפול עד"ת ביבמות עדיין צ"ע וישוב אצלי כי הוא דבר חדש לא נזכר בראשונים ולא היה הזמן מסכים לעיין בעומק הענין ואעפ"כ רשמתי לזכרון לעיין בזמן הפנאי אי"ה:
ועפמ"ש דהסוגיא אזלא כאן למאן דסובר לר"ע אין קידושין תופסין בח"ל אף באיסורי כהונה מצאתי ת"ל מקום להוכיח כשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דסובר דדרשה דאשה גרושה ל"ה רק אסמכתא לרבנן וכבר כתבתי לעיל דאף דלר"א הוי דרשא גמורה היינו לדידיה דמצינן למימר דהוי גט גמור ושייך גבה שם גרושה אבל לרבנן אין סברא כלל לדרוש קרא לאוסרה לכהונה דאין עליה שם גרושה וכהנה רבות בתלמוד עיין כתובות (פ' אלו נערות) ברא"ש סוגיא דיתומה שנתארסה] ועיין בהה"מ שתי' דהר"מ ס"ל דרבנן לדבריהם דר"א קאמרי והקשה הלח"מ למה לא תי' בפשיטות דהר"מ פסק כר' ינאי משום זקן א' ומצינן למימר דאף ר"א ס"ל דהוי אסמכתא. ונ"ל פשוט דהא הגמרא מסיק רבא כר"י משום זקן א' מתני ליה ועיין בתוס' דממה שהקשו לר' יוחנן מוכח דס"ל בפשיטות דאף ר"ע מתני כר"י משום זקן א' וכן משמע בפשטות הסוגיא דאל"כ ל"ש לומר בפשיטות אית ליה פירכא כיון דלשיטת ר"ע לק"מ וא"כ קשה כיון דר"ע מתני כר"י א"כ מנ"ל להקשות לא נמצא אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם דלמא באמת לר"א שריא לכהן כיון דהוי אלמנה אצלו וצ"ל דקושיתו מאשה גרושה מאישה א"כ מוכח בפשיטות דאף למאן דיליף לר"א מוהיתה לאיש אפ"ה מוכח מקרא דאשה גרושה מאישה דאסורה לכהן ולא הוי אסמכתא דאל"כ לא מקשה ר"ע כולם [וגם מרבא מוכח הכי דאל"כ ל"ה צריך להקשות איסור כהונה שאני רק דבאמת שריא לכהן מדאורייתא וממילתא דרבנן וודאי דאין להקשות דוודאי זה פשוט כמה פעמים בש"ס מעלה עשו ביוחסין ואין לדמות גזירת חכמים] ע"כ הוכרח הה"מ לומר דנהי דלר"א דרשינן קרא לדרשה גמורה מ"מ לרבנן אין סברא לדרוש הכי כמ"ש לעיל רק עדיין קשה מנ"ל להר"מ הא כאשר הניח הה"מ בעצמו בצ"ע. ונלענ"ד ליישב עפ"מ דאי' לקמן במתניתין אלא לאבא ולאביך ולכל מי שאין להם עליה קידושין ה"ז כשר ובסיפא קתני חוץ מאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכל מי שיש עליה קידושין אפילו בעבירה פסול א"כ לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל אף אם שייר כהן הדיוט הגט כשר כיון דלדידיה בלא"ה אין הקידושין תופסין ואף לרבנן הגט כשר וא"כ קשה לימא איהו לנפשיה דהא אף לרבנן הגט כשר בשייר כהן וכשמת המגרש אסורה לו וק"ו הדברים כמו שהקשה לר"א אבל לפמ"ש הרמב"ם דלרבנן ל"ה רק אסמכתא א"ש דלרבנן י"ל באמת דמותרת אח"כ לכהן מדאורייתא כיון דלא גירשה כלל ולא מקרי גרושה לכהן אבל לר"א דס"ל דמצי לשייר בגיטא ולדידיה דרשינן אשה גרושה מאישה לדרשא גמורה דפשטא דקרא משמע הכי דהא שם גרושה עליה ע"כ הקשה שפיר (ובזה מיושב ג"כ קושית המהרמ"ש שהקשה דלמא לעולם בע"מ והק"ו הוא מחוץ ולפ"ז דאי הפלוגתא בע"מ ל"מ כלל דר"א דריש אשה גרושה דכיון דחוץ פסול ל"ה גרושה וגם מה שהקשה דאדרבא ניליף ק"ו לענין קידושין י"ל דאי פסלינן בחוץ לא דריש אשה גרושה מאישה כלל ואין כאן ק"ו דוק ותשכח]:
וארווחנא בזה ליישב דקדוק עצום שהקשה הרשב"א לקמן במתניתין דנקט אלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט לאשמעינן דקידושין בעבירה הוי שיורא למה ליה למינקט אלמנה וגרושה תיפוק ליה דמחמת גירושין אלו אסורה לכהן וא"כ אי הוי אשמעינן דכהן הוי שיור ממילא יהיה מוכח דקידושין בעבירה הוי שיור ותי' דאורחא דתנא הכי ולענ"ד תי' דחוק למאד למיתני שפת יתר לגמרי. ולפמ"ש דלהרמב"ם רבנן לא דרשו כלל אשה גרושה מאישה א"כ הוצרך לשנות שהיתה מקודם אלמנה או גרושה דאל"כ לא הוי מוכח דקידושין בעבירה הוי שיור דהו"מ למימר דמש"ה הגט פסול אם שייר כהן משום דכששייר הכהן תו ל"ה גרושה אצלו ואינה אסורה לו רק משום א"א וע"כ הוי שיור ונהי דאף אם היה מגרשה לגמרי היתה אסורה לו ג"כ מ"מ עכשיו שייר שמצד אישות אסורה ולא משום גירושין וע"כ הוי שיור אבל היכא דהיתה אלמנה וגרושה מקודם דבלא אישות אסורה לו לא הוי ידעינן ע"כ הוצרך למיתני אלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט. כ"ז לשיטת הר"מ דלרבנן הוי אסמכתא אבל אי הוי לרבנן דרשא גמורה הדרי הקושיא לדוכתיה דאף דלא היתה גרושה מקודם מ"מ אסורה לכהן משום גרושה ומוכח דאפ"ה הוי שיור ולמה ליה למינקט אלמנה וגרושה כקושית הרשב"א, ובזה ניחא ג"כ לישנא דהרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן דמשמע דוקא לר"א מהני גט כזה ולא לרבנן וקשה הא לר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל אף לרבנן מהני גט כזה ונהי שכת' לעיל דלא הו"מ להקשות לרבנן דהא דאסורה לכהן ל"ה רק אסמכתא לדידהו מ"מ פשטיה דלישנא דלרבנן ל"ה גט כלל ולפ"ז ניחא דכיון דלא היתה גרושה מקודם הוי שיורא אף אי אמרינן דאין קידושין תופסין בח"ל דלזה ל"ה גרושה כיון דרבנן לא דרשי אשה גרושה מאישה ומוכרח שיטת הר"מ ודוק היטב [אח"כ ראיתי בס' מכתב מאליהו (שער י"ט סי' כ"ט) כתב ג"כ ליישב דקדוק הרשב"א במתניתין לקמן ודבריו אינם מוכרחים וגם נראה סתירה בדבריו למ"ש הוא אח"כ בד"ה ולענין]:
ולשיטת הרשב"א והר"ן שכתבו דאלמנה וגרושה במתניתין דלקמן הוא לאו דווקא וצ"ע הקושיא הנ"ל שהקשיתי לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל, ונראה לתרץ עפ"מ שנסתפקתי בהא דאמרינן במתניתין דלקמן חוץ מעכו"מ ועבד ה"ז מגורשת כיון דאין להם קידושין לא הוי שיורא האיך הדין אם אח"כ נתגייר העכו"ם אי נימא דנהי דאין שיור כזה פוסל הגט כיון דאין לו בה הויה בשעת גירושין אבל מ"מ אח"כ כשנתגייר אסורה עליו דהא אמר חוץ מעכו"ם ועבד ונהי דל"ה שיור משום דגירות לא שכיח ואף שנתגייר אח"כ וודאי דאינו פוסל הגט מ"מ לגביה דידיה אסורה או דלמא כיון דאין שם שיור עליו ממילא פקע כל האישות לגמרי ומותרת לו אח"כ. ולכאורה היה נ"ל להביא ראייה דהיכא דלא הוי שיורא אף אח"כ מותרת לזה דהא אבעיא לן לקמן חוץ מקידושי קטן מאי ולא אפשיטא לפי גי' ר"ח כמ"ש הרשב"א וכן בבעל אחותה דקי"ל דהוי ספיקא וקשה לפמ"ש התוס' ליתני ט"ז נשים וליתני א"א ותי' דבפלוגתא לא קמיירי ואם נאמר דהיכא דשייר בעל אחותה דהוי גט לרבנן קשיא קושית התוס' אף לדידן. ותחלה נאמר לענין קושיא הראשונה שהקשו צרת א"א והנה התוס' הקשו קושיתם מע"מ דמחוץ לא רצו להקשות כיון דמותרת לזה שנאסרה והנה לפ"מ שהקשה ר"ש בן אלעזר היכן מצינו משמע דרבנן לא ס"ל סברת ר"א שתהיה מותרת לזה לאחר שנשאת לאחר וא"כ לרבנן הקושי' יותר חזקה דמצי למיתני היכא שאמר חוץ מבעל אחותה ואח"כ מתה אחותה והוי לדידיה א"א ופוטרת צרתה. אך זה י"ל כיון דלר"א ל"מ לאשכוחי בפלוגתא לא קמיירי אך קושיא השניה של התוס' קשה יותר לכ"ע דהא מצי לאשכוחי בקידש חוץ מא' הנשוי אחותה דוודאי כמו דמהני בגירושין מהני בקידושין ומצי לאשכוחי ט"ז נשים. הן אמת התוס' לא הקשו רק למ"ד אשת ב' מתים דאורייתא וא"כ אין הקושיא חזקה כ"כ דהא זה ג"כ פלוגתא כמ"ש התוס' וי"ל ג"כ בפלוגתא לא קמיירי. אך באמת דברי התוס' תמוהין לי לפמ"ש בתחלה לתרץ קושיא הראשונה בקידשה א' חוץ מראובן אחיו דלא מקרי לגבי לוי אשת אחיו משום שהיתה אסורה לו מקודם מחמת א"א וקשה לפ"ז בקושי' שניה למה תקרא אשת ב' מתים כיון דע"כ קידשה שמעון בחיי ראובן כמ"ש התוס' דקידושי דשמעון אהני למיסרה אראובן וא"כ נימא דלא מקרי לגבי יהודה אשת שמעון כיון דאסורה לו מקודם שנתקדשה מחמת אשת איש של ראובן וצ"ל כיון, דאח"כ כשמת ראובן ולא היתה רק אשת שמעון הו"ל אשת אחיו וע"כ הוי שפיר אשת ב' מתים [ובאמת קשה לפ"ז ע"ד התוס' לפי מ"ש הרשב"א בחי' דהיכא דמת א' קודם אסורה משום כיון שנאסרה שעה א' משום א"א וכתב דהא דאמר אביי צרת ב' מתים היכא משכחת לה אזלא לריה"ג דס"ל אפשר לצמצם ומשכחת לה דמתו תרווייהו כהדדי ולשיטת התוס' א"א לומר כן דאי מתו תרוויי' בהדדי תו ל"ה אשת ב' מתים כיון דראובן קידשה קודם וכשקידשה שמעון כבר היתה לגבי לוי אשת ראובן וכשמת ראובן מת ג"כ שמעון וא"כ ל"ה אשת ב' מתים הן אמת דמצינו לאשכוחי שקידשו ג"כ בב"א אך מלשון הגמרא לא משמע כן דאמר שקדשה ראובן וכו' ובא שמעון וכו' וצ"ע]:
אך לפ"ז קשה לי דהו"ל להקשות בפשיטות ליתני צרת א"א כגון ראובן שקידש חוץ מנכרי דהיינו שאינו אחיו וחוץ משמעון אחיו ואח"כ קידשה הנכרי חוץ משמעון אחיו של ראובן ומת ראובן וייבם שמעון צרתה ולגבי לוי היתה א"א מחמת קידושי הנכרי שקידשה אח"כ דתו ליכא למימר כתי' התו' כיון דנאסרה מקודם מחמת א"א דהא כשקדשה ראובן עדיין לא קדשה הנכרי. בלא דברי הנ"ל הו"מ לדחוקי דהתוס' ס"ל דאף בשעת נפילה צריכה שלא תהיה א"א מאחר דאל"כ לא הוי אשת אחיו אך לפ"ז לא הקשו בקושיא השניה דהא כשמת ראובן בע"כ היה שמעון אחיו עדיין חי כמ"ש לעיל ואפ"ה הוי לגבי לוי אשת ראובן וע"כ דס"ל להתוס' דתלוי רק אם היתה פ"א אשת אחיו ולא היתה א"א וא"כ קשה ליתני צרת א"א כשקדשה ראובן חוץ מנכרי ואחיו כמ"ש לעיל דכשקדשה שפיר היתה לגבי לוי אשת אחיו ואח"כ קידשה הנכרי והוי לגבי לוי א"א דע"ז ל"ש התי' בפלוגתא דאשת ב' מתים לא קמיירי ואין לנו שיור רק התי' כיון דלרבנן ל"מ חוץ הדר הוי ליה פלוגתא ולפי האבעי' דלקמן דחוץ מקידושי קטן או בחוץ מבעל אחותה מהני לכ"ע הדרי הקושיא לדוכתיה ליתני צרת א"א בכה"ג אליבא דכ"ע:
והנה לשיטת הר"מ דפסק דלא כפשיטות דרבי אבא ויצאה והיתה רק דס"ל דבקידושין הוי ספק ולפ"ז י"ל כמו דמבעיא לר' אבא לר"א דאף דשיור אינו פוסל בגט אפ"ה בקידושין צריך קנין מעליא א"כ י"ל ה"ה כל השיורים דלקמן ל"מ רק בגט אבל בקידושין י"ל דל"מ שום שיור כיון דאבעי' דר' אבא לא נפשטה א"כ כמו שפסק הר"מ די"ל קידושין עדיף ומהני אף דל"מ בגט א"כ י"ל ה"ה להיפך אף מה דמהני בגט י"ל בקידושין ל"מ. ולפ"ז י"ל הקושיא הנ"ל די"ל דהאבעיא דגמרא לקמן קאי באת"ל דבקידושין ל"מ שום שיור ולא קשה ליתני ט"ז נשים ויהיה מזה ראייה גדולה לשיטת הר"מ דהאבעיא דר' אבא לא נפשטה ובזה ניחא ג"כ שלא הביא הרמב"ם דינא דמתניתין לענין קידושין לענין אם שייר עכו"ם עבד דהוי וודאי מקודשת ובזה ניחא דבקידושין לעולם הוי ספק קידושין דכמו די"ל קידושין עדיפא ומהני חוץ מפלוני ה"ה ז"ל דקידושין גריעא ול"מ שום שיור. אך לשיטת הפוסקים ואבעיא דר' אבא אפשיטא הדרי הקושיא לדוכתיה. אך אי נאמר כפי צד הספק הנ"ל דאף לאחר שנתגייר או לאחר שמתה אחותה אפ"ה מותרת לינשא לבעל אחותה דכיון דהיה הגירושין חלים ממילא שוב אינם נפסקים וכיון דצריך כריתות גמור ממילא אף לאותו האיש מותרת וכעין סברת הגמרא כיון דפסקה פסקה ואין לו בה שום שיור צד אישות ולפ"ז מצינן למימר דזה ל"ש רק בגרושין אבל בקידושין אם קדשה חוץ מבעל אחותה כיון דאחר שתמות אחותה א"א לומר דאפ"ה תהיה מקודשת נגדו כיון דקדשה חוץ וא"כ הוי שיור דבשלמא בגירושין שייך לומר כיון דנפסקה ממנו שוב אינו קרוי אישה כלל וממילא מותרת כיון דל"ה אשת איש וממילא ל"ה שיור אבל בקידושין י"ל דל"ש לומר דתהיה אח"כ ממילא אף נגדו א"א וע"כ הוי שיור אף בבעל אחותה וכדומה ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל דלא מצי למיתני ט"ז נשים דבקידושין ל"מ בשייר בעל אחותה:
ועוד י"ל דזה תלוי בפלוגתא דר"א ורבנן דלרבנן דס"ל דלא מהני שום שיור בגט א"כ כששייר בעל אחותה יש מקום להגט לחול כיון דממילא אסורה עליו וכיון דחל א"א לחול לחצאין ע"כ אף אחר מיתת אחותה מותרת לו אבל לר"א דשיור אינו פוסל י"ל דאף דהגט חל מ"מ אח"כ אסורה לו כיון דלר"א שיור אינו פוסל בגט. וכעין סברא זו כ' הרשב"א בשמעתין דלקמן כיון דפסקה וכו' עיי"ש ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל שהקשיתי לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל הו"ל לאקשויי לרבנן ג"כ נמצא אלמנה אצלו וגרושה אצל כ"א דלפמ"ש היכא דלרבנן לא הוי שיורא ממילא הוי לגמרי גט לגבי דידיה כגון בבעל אחותה לאחר שתמות אחותה א"כ לפ"ז נראה דה"ה בכהן כגון שאמר חוץ מכהן דל"ה שיורא לר"ע כמ"ש לעיל כיון דאין קידושין תופסין בו וחל הגט לרבנן וכיון דחל הגט ממילא הוי מגורשת אף לענין שלא יתחייב משום א"א כיון דא"א לחול בשיור כלל וכיון דמחמת הקידושין ל"ה שיור ממילא מגורשת לגמרי ממנו וע"כ אף להכהן מקרי גרושה ולק"מ לרבנן אבל לר"א הקשה דלדידיה מצי חל בשיור א"כ לגבי הכהן אף דלא הוי שיור לבטל הגט מ"מ וודאי דהוי עכ"פ קצת שיור ולדידיה מצי חל בהכי וע"כ שפיר הוי אלמנה אצלו והקשה שפיר.
והנה לפ"ז יש מקום ליישב התימה שהקשו התוס' בברייתא דנקט ומודה ר"א למאן מודה. ולפ"ז י"ל דהא אשכחן לרבנן היכא דאמר חוץ מעכו"מ ועבד דל"ה שיור וכפי מ"ש דאם אח"כ נתגייר מותרת אף להגר לרבנן אבל לר"א אסורה כיון דלר"א מצי חל בשיור וא"כ הו"א דלר"א מצי חל אף בשיור לאחר שנשאת לאחר ע"כ קמ"ל ומודה דלאחר שנשאת אף לר"א מותר ודוק היטב, אך עדיין קשה הקושיא הנ"ל להר"מ דס"ל אליבא דאמת דאיבעיא דקידושין לא נפשטה וי"ל דמהני חוץ אף לרבנן בקידושין והדרי הקושיא לדוכתיה ליתני ט"ז נשים כקושיא הנ"ל דהיינו צרת א"א כמו שהקשיתי לעיל וכמו שהקשו התוס' לפום בעי' דר' אבא [ואפ"ל דע"כ לא איבעיא ליה לר' אבא בקידושין האיך רק לפום מאי דאמרינן בחוץ פליגא וכיון דבגט אשכחן דפליגא ולא בקידושין י"ל דדין קידושין אשתני מגט כיון דלא אשכחן דפליגא בקידושין וע"כ י"ל או דכ"ע ס"ל דמהני או דל"מ או דילפינן מהדדי. אבל לפי התנא דברייתא דבע"מ פליגא ולא בחוץ ולא אשכחן שום פלוגתא בחוץ וא"כ מצד הסברא י"ל דקידושין וגט שוים כיון דל"ק לן כלל מה דלא אשכחן דפליגא בקידושין דהא אף בגט לא פליגא בחוץ וע"מ ל"ש בקידושין כמ"ש מהרש"א ז"ל א"כ עדיין י"ל בפלוגתא לא קמיירי כיון דלתנא דברייתא ל"מ בקידושין ולפ"ז מוכרח הסברא הנ"ל אף לשיטת הרמב"ם דשייר בעל אחותה וודאי ל"מ בקידושין דאל"כ עדיין קשה ליתני ט"ז נשים כמ"ש לעיל]:
ועוד י"ל בישוב הקושיא הנ"ל דהא לר"ט שהקשה גורם לעקור דבר מן התורה א"כ לדידיה מוכח דס"ל דאף קידושין לא מהני בחוץ דאל"כ עדיין הקושיא במ"ע בקידושין גורם לעקור בקידשה חוץ מראובן ונתקדשה לו וכשמת אסורה להתייבם לאחיו דלאחיו אסורה מחמת קידושין הראשונים וא"כ לדידיה מוכח דאף בקידושין לא מהני והא דאבעיא ליה לר' אבא היינו לדידן דס"ל דל"ה גורם דאל"כ בת אחיו לא ישא כקושית הגמרא וכיון דלר"ט וודאי ל"מ שוב הוי פלוגתא ובפלוגתא לא קמיירי ומיושב קושית התוס' על ר' אבא בפשיטות: