חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סד.
סוגיא דשליש
(א) גמרא בעל אומר לפקדון וכו' עיין בבעה"ת שהביא דעת האיכא מאן דאמר דהיכא דמכחיש השלישות ואומר שלא מסרו בתורת שלישות רק בתורת פקדון אין לו דין שליש, והקשה הבעה"ת עליהם מסוגיא דשמעתין בעל אומר לפקדון ומוכח דאף בפקדון הוי שליש והרי"ף פסק כר"ח עיי"ש והנה הש"ך בחו"מ (סי' נ"ו סק"ה) החזיק בסברתם ומיישב קושית הבעה"ת דהפי' פקדון היינו על תנאי עיי"ש, והנה בספר אורים ותומים ובפ"י השיגו עליו מכח קושית הגמרא ממתניתין ע"ש, ולענ"ד קשה לי על הש"ך דהא צריך להבין גוף הסברא באמת מה חילוק יש בין פקדון לשלישות הא בפקדון שייך גם כן הימנא והש"ך לא כתב רק דלא שבקת חיי זה לא הוי רק מצד התקנה אבל כיון דזה נוגע לדין דאורייתא צריך להבין שורש הסברה הנ"ל מה חילוק יש בין פקדון לשלישות, ואודה לה' שזיכני לעיין בבעה"ת וראיתי טעם האיכא מאן דאמר הנ"ל הוא דעיקר דין שליש הוא היכא שיש ביניהם שום עסק או ענין ומסרו הדבר להשליש מסתמא דעתם שיהיה השליש נאמן בכל מה שיאמר כדי שלא יהיה ביניהם עוד שום הכחשה אבל בפקדון לא שייך זה דמנ"ל להוכיח מזה שהפקיד בידו והיה נחשב בעיניו לנאמן שיאמין לו בכל מה שיאמר בלי שום הכרח כלל לאפוקי בשליש דמוכרח לזה דהצדדים אינם מרוצים רק בענין זה ובאמת הדעת מכרעת כסברה הנ"ל יעיי"ש [הסברתי קצת מדעתי אבל הוא נכון וברור], ולפי זה לא הבנתי תירוץ הש"ך הנ"ל דהנה הש"ך כתב באותו ס"ק דמוכח מתשובת הרא"ש אף שהלוה אינו יודע אפילו הכי נאמן השליש וכ"מ מסוגיא דגיטין ע"ש, ולכאורה לפי סברת האיכא מאן דאמר הנ"ל תמוה מאד אמאי נימא בכה"ג הימנא כיון דעיקר ההימנא לא הוי רק מטעם הנ"ל דשכנגדו אינו רוצה רק בענין זה כי היכי דלא יהיה עוד הכחשה ביניהם אבל אם הוא עצמו א"י מהכ"ת נימא הימנא דמהכ"ת יחייב עצמו להאמין להשליש באופן זה מה שאין השכנגדו רוצה ממנו דהא אינו רוצה רק שלא יהיה הכחשה ביניהם אבל מהכ"ת נימא דשכנגדו רוצה דוקא שיאמין להשליש בכל מה שיאמר זה הוא נגד החוש, בשלמא לשיטת הסוברים דאף בפקדון שייך הימנא דמרצונו הטוב מאמינו מסתמא שפיר י"ל אף אם הלוה א"י מאמינו אבל לדעת האיכא מאן דאמר הנ"ל דצריך הוכחה דוקא לנאמנות השליש קשה מאד היאך שייך כאן הימנא ואף אם ירצה אחד לדחוק שום סברא ע"ז מ"מ קשה מה מקשה רבי אבא אף לשיטת הש"ך דר"ה מיירי בפקדון על תנאי מ"מ הא יש לחלק כסברה הנ"ל דהא שם בברייתא קתני זה אומר כך משמע דהאשה גם כן טוענת משום הכי שייך הימנא, וא"ל לפ"ז דשם מיירי דהאשה יודעת גם כן קשה בל"ז מאי פריך הגמרא הא בקמי דידי מודה ר"ה וכן הקשה באמת בספר קיקיון דיונה עיי"ש מה שרצה להכריח מזה שיטת רש"י דגם בפלוגתיהו איכא מגו, אך זה יש ליישב או דמיירי בכל גוונא אף באתחזיק וכמ"ש התוס' לענין שתי עיירות, ובפרט לשיטת הרי"ף דסובר אם הגט ביד השליש ל"ש מגו דהוי מגו למפרע וודאי לק"מ אבל מה שהקשיתי על שיטת הש"ך במקומה עומדת דזה וודאי יש לחלק אליבא דר"ה דסברת הימנא ל"ש רק היכא שהאשה טוענת שקיימה התנאי דזה סבר וקיבל כסברת האמ"ד הנ"ל לאפוקי בפלוגתיהו דאין האשה יודעת כלום משום הכי לא שייך הימנא:
והנלפענ"ד דאפשר ליישב דעת הנך רבוותא דהנה התוס' פי' בהא דמשני הגמרא שאני ממון דאיתייהב למחילה שיש בידו למחול על ממונו להפסיד אף שלא כדין עיי"ש והר"ן הקשה על התוס' מ"ש מנאמן עלי שלא פייסתי עיי"ש, והנלפענ"ד ליישב זה דר"ה סבירא ליה בשלמא בממון י"ל מתוך שהיה השליש מוחזק בעיניו לנאמן משום הכי מסרו לידו דהיה בטוח עליו שלא ישקר ואם כן אף אם משקר מ"מ כבר האמינו על עצמו יותר ממאה איש לאפוקי בגט דאין בידו להאמינו רק שצריך למסור הדבר שיעשה כמו שירצה זה אינו רוצה לעשות שיהיה הדבר תלוי בדעת חבירו דבשלמא מה שתלוי בנאמנות י"ל דבטוח בחבירו אף אם יתנו לו כל חללי דעלמא לא ישנה בדבורו אבל למסור הדבר בדעתו אם יעשה כמו שירצה לא יהיה בכלל דובר שקרים זה אינו רוצה לעשות וזה נלפענ"ד קרוב מאד למרכז האמת ומדויק עד למאד בלשון התוס' והצעתי פי' זה לפני כמה לומדים והסכימו לפי' זה ור"ח סובר שמוסר הדבר לדעת השליש שיעשה כמו שירצה עד שאני תמה מה עלה בדעת רבי אבא להשוות נאמנות ממון לגט כיון דלא הביא כלל הך דוכן לגיטין בקושי' קמייתא משמע שהיה לו סברא פשוטה להשוות ממונא לאיסורא ולפי הסברתי הנ"ל לא דמו להדדי כי עוכלא לדנא:
ע"כ לתרץ זה נלפענ"ד ע"פ סברא נכונה והוא דוודאי אם זו סברא פשוטה כמו שנראה לפום רהיטא מדמסר לשליש בודאי הימנא שלא יהיה עוד הכחשה ביניהם וכדעת האמ"ד הנ"ל וודאי יש להקשות הקושי' הראשונה הנ"ל שהקשיתי על דעת האמ"ד וגם קושיתי השניה, אך באמת נראה דאין זה מוכרח מצד הסברא דמדמסר לו הימנא לגמרי שלא יהיה נאמן להכחישו די"ל כוונתם במסירת השלישות כדי שיוכל השליש למסור השלישית כל זמן שיש לו מגו לכל מי שירצה והיינו בלא אתחזק אבל באתחזק דאין לו מגו והבע"ד מכחישו יוכל להיות דלא הימנא דע"ז אינו מוכרח להאמינו ואפ"ה מהני השלישות כנ"ל דמסתמא כל ענין שלישות הוא שימסור השליש לא' מהבע"ד ע"פ תנאים שביניהם זה י"ל היה סברת רבי אבא ע"כ היה קשה לו למה נאמר הימנא דהא אינו מוכרח הנאמנות כנ"ל ומזה הכריח דע"כ סברת הימנא אינו מצד הוכחה רק דאמרינן מסתמא כיון שמסר לידו ויכול לעשות בו כרצונו הימנא כדעת רוב הפוסקים באמת רק ע"ז היה קשה מהכ"ת נימא סברא כזו דהימנא בלי שום הוכחה דלמא מסרו לו משום שהיה נאמן בעיניו ומסתמא לא ישנה וכמ"ש לעיל בדעת האמ"ד ע"כ הכריח רבי אבא דהסברא הוא כך והוא דוודאי אם היה הענין נחשב בעיניו לכלום ורצונו לבל ישנה השליש מכל מה שמוסר לו וודאי היה לוקח כתב מהשליש או לכל הפחות היה מוסר לו בעדים לבלי יבא לידי הפסד בשום אופן ומדמסר לו בלא עדים וכדומה בוודאי דעתו למסור הדבר להשליש שיעשה כרצונו בלא שום הכרח דכמה פעמים מוסר האדם דבר שהוא שקול בדעתו ע"ד חבירו כפי מה שיעשה יהיה מרוצה וממילא לא יבא בשום ענין לידי הפסד וכיון דהסברא הוא כך ממילא אין שום חילוק בין גט לממון כיון דגם בממון צריך לומר שמסרו על דעת השליש שיעשה בו כטוב בעיניו וממילא אין שום חילוק בין פקדון לשלישות כיון דאמרינן הימנא בלא שום הכרח נסתר הסברתי הנ"ל לדעת האמ"ד זה היה קושית רבי אבא:
והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט (סי' צ') שפי' בתירוץ הגמרא שאני ממון דאתייהב למחילה היינו שמסרו לו מתחלה ע"ד כן שיהיה נאמן בכל מה שיאמר עיי"ש לפ"ז י"ל כך הפי' בהתרצן דלעולם לא אמרינן הימנא רק מצד הוכחה וההוכחה הוא דבממון כיון דיכול להאמינו וכמ"ש לעיל בפי' התוס' דמסתמא כשמסרו לו השלישות היה דעתם שיהיה נאמן בכל מה שיאמר כדי שלא יהיה שום הכחשה ביניהם אבל לא שיהיה תלוי בדעתו דזה אין סברא כלל וממילא בפקדון לא שייך הימנא כיון דאין לנו ההוכחה הנ"ל וגם בגט אפי' על תנאי ל"ש הימנא דההוכחה הנ"ל אינו רק כיון שמסרו לידו והיה נאמן בעיניהם וגם צריכים לנאמנותו שלא יהיה הכחשה ביניהם ע"כ מסתמא האמינו בכל מה שיאמר מטעם נאמן עלי אבא אבל בגט דלא מהני נאמנותו כנ"ל רק למסור הדבר שיעשה כרצונו על נאמנות כזה לא נחתו כלל וכיון דהמני' להשליש למסור הגט בידו ס"ל לגמרא לסברא פשוטה דלא אמרינן הימנא דלזה אינו כדאי ההוכחה הנ"ל כ"ז לר"ה, אבל לר"ח ס"ל באמת כהו"א של רבי אבא ממילא אף בגט ובפקדון אמרינן הימנא, והאמ"ד הנ"ל י"ל דס"ל כר"ה ע"כ פסקו שפיר דבפקדון לא אמרינן הימנא וא"ש ודוק היטב כי ת"ל יש פנים לסברא זו בהלכה, ומיושב ע"ז מה שעמד רבינו הגדול בעל או"ת על הבעה"ת בהשיגו על האמ"ד הביא שהרי"ף פסק כר"ח ותמה עליו למה לו להביא הא בממון שניהם שוים, ולדברי מיושב היטב דגם הבעה"ת סובר דלר"ה אפשר לומר כנ"ל ע"כ הביא שהרי"ף פסק כר"ח אבל האמ"ד הנ"ל י"ל שפוסק כהפוסקים כר"ה:
ועפ"ד הנ"ל יש ליישב קושית העולם דלמה לא מקשה הגמרא ממתניתין קודם קושית רבי אבא הגם דלפום רהיטא אינו קושיא כ"כ מ"מ ראיתי מגדולי עולם שפלפלו ע"ז גם בספר פנים מאירות כתב פלפול ע"ז], די"ל בלא קושית רבי אבא הו"א דפלוגתיהו קאי בפקדון על תנאי וכפי' הש"ך ומש"ה בעי במתניתין עדי קבלה דשמא יטעון הבעל פקדון בלא תנאי ובזה גם ר"ח מודה, אבל השתא דמשני ר' אבא שאני ממון וכפי' הנ"ל דבגט אפילו על תנאי לא מהני והא דקתני וכן לגיטין היינו שטרות קשה למה לא משני בקיצור דיש חילוק בין פקדון לתנאי א"ו דס"ל להתרצן דאין חילוק בגט וכנ"ל א"כ בע"כ דלר"ח אפילו בפקדון בלא תנאי נאמן השליש ע"כ הקשה שפיר ממתניתין על ר"ח, וא"ל דלמא לעולם יש חילוק כנ"ל והא דלא משני דמיירי בפקדון בלא תנאי דהיה קשה לו קושית הגמ' ממתניתין על ר"ח א"ו דבלא תנאי גם ר"ח מודה כמ"ש הש"ך, זה י"ל דאם היה סברא לחלק קשה דסתם פקדון משמע בלא תנאי יותר הו"ל להקשות על ר"ח ממתניתין מלהקשות על ר"ה מברייתא ולהוציא לשון פקדון ממשמעותא, בשלמא הש"ך לשיטתו כ' שפיר דס"ל בפקדון בלא תנאי אין סברא כלל דליהימן ומוכח מצד הסברא דמיירי בלא הפקידו סתם רק על תנאי אבל לדברי הנ"ל דיש סברא לומר דנאמן בסתם פקדון רק לר"ה מוכח דסתם פקדון לא מהני קשה שפיר מנ"ל להקשות על ר"ה א"ו דס"ל בגט אין חילוק כלל בין סתם פקדון לע"ת ע"כ הקשה שפיר:
(ב) הרי"ף כתב והלכתא כר"ח דסוגין כוותיה כדמברר לקמן וכו' מתיב רבי אבא וכו' אמר רבה ומודה ר"ה וכו' עד וליהמנא לשליש מכאן שמעינן דהלכתא כר"ח, ותמה עליו רבינו אפרים תלמידו דהיכי מדמי מילתא דאית ביה הכחשה לדלית ביה הכחשה, ונלפענ"ד דרך פלפול ליישב בצירוף ישוב האריכות בלשון הרי"ף שהביא מתיב רבי אבא וכו' ואמר רבה וכו' ללא צורך, דהנה הש"ך כתב דהימנא שייך אף אם הלוה בעצמו מסופק ואינו רוצה לשקר וא"כ ס"ל דאף דלעולם לא היה מגו להשליש דלא היה מקבלו מ"מ שייך הימנא דמנא ידע דלמא ירצה לקבל ול"א דסמך על הלוה והביא ראייה משו"ת הרא"ש ומסוגיא דידן דמיירי דהאשה אינה יודעת דלולי זאת מודה ר"ה ואפ"ה מהימן לר"ח וכו' עיי"ש, רק לכאורה אי משום הא לא איריא די"ל לעולם כהו"א של הש"ך רק מש"ה שייך בגט הימנא דהא כתב הרא"ש באינו מכחישו וודאי השליש נאמן א"כ י"ל דבע"כ הימנא אפי' אם האשה אינה יודעת דאל"כ יוכל לקלקלה דהיינו שיתן לה הגט שלא בפני הבעל ואזי תהיה מותרת לינשא ול"ש לומר דהיא לא תרצה לקבל הגט כיון דבאמת נאמן כ"ז שאין הבעל מכחישו ובאמת הוא נתן לפקדון ותהיה באיסור א"א ובני' ממזרים לאפוקי בממון לא שייך זה דסמך על הלוה דממון איתא בחזרה, אך אם נאמר כסברת הרי"ף הנ"ל דגם באין הבעל מכחישו צריך לסברת הימנא מוכח שפיר סברת הש"ך הנ"ל:
והנה לכאורה יש להקשות מאי פריך רבי אבא מברייתא דשליש נאמן הא התם קתני זה אומר כך וזה אומר כך משמע שהלוה או האשה יודעים ג"כ מהענין וא"כ אית לה מגו וכדקאמר הגמרא מודה ר"ה בקמי דידי כמו שהקשיתי לעיל (אות א') אך לדעת הרי"ף [כפי מה שהביא הר"ן בשמו דל"א מגו היכא שהגט יוצא מתח"י השליש] לק"מ דהא הכא מיירי שהשלישית ביד השליש, אמנם אי קשי' הא קשיא כיון די"ל כנ"ל דהברייתא מיירי כשהאשה יודעת ג"כ א"כ מנ"ל להגמרא להקשות דלמא גם ר"ה ס"ל הימנא היכא שהאשה טוענת ג"כ כיון דהיה יכול למסור לה וכהו"א של הש"ך הנ"ל, אמנם לפ"מ שמוכח מדברי הרי"ף דלעולם אין השליש נאמן לר"ה ואף היכא דל"ש אי איתא דאל"כ לית לן הוכחה כר"ח וכקושית רבינו אפרים א"כ בע"כ צ"ל דהפי' בגמרא במאי דקאמר לר"ה אי איתא היינו שאינו מאמין השליח בענין גירושין רק אם דעתו לגרשה מגרשה לחלוטין ובפרט לשיטת הב"ש שכתב לדעת הרי"ף אף בשתי עיירות אין השליש נאמן לר"ה הגם שדבריו מגומגמים מאד כנראה למעיין שם מ"מ צ"ל כן לפ"ז מוכח דר"ה סובר דבכ"מ לא אמרינן הימנא אף כשהאשה טוענת ג"כ דאל"כ למ"ל לומר אי איתא וכו' כיון דבאמת סובר הימנא רק הכא ל"ש כיון שהיא אינה טוענת, כ"ז אם אמרינן מצד הסברא באין הבעל מכחישו הבעל נאמן לר"ה אי לא אמרינן סברת הימנא דבאמת כך נוטה הסברא פשוטה אי לא אמרינן הימנא מה בין שליש לעד דעלמא, אבל לסברת רבינו אפרים די"ל באין הבעל מכחישו השליש נאמן אבל בוודאי דזו אינה סברא מוחלטת רק דלית לן הוכחה דלא כר"ה שהוא רבו של ר"ח א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה מאי פריך רבי אבא דלמא לעולם מודה ר"ה בשהאשה ג"כ טוענת דאמרינן הימנא והא דצריך לסברת אי איתא היינו כיון דיש סברא לומר באינו מכחישו השליש נאמן מש"ה קאמר אי איתא דמש"ה אינו נאמן אפילו באינו מכחישו ומש"ה ממילא ל"ש סברת הימנא אם היא אינה טוענת כיון דאינו יכול לקלקלה באינו מכחישו כיון דאינו נאמן משום אי איתא ולעולם אם האשה טוענת גם כן אמרינן הימנא, א"ו דס"ל להגמרא לסברא חיצונה דאי לא אמרינן הימנא אינו נאמן כלל בלא סברת אי איתא רק הא דקאמר אי איתא לסתור סברת הימנא ממילא מוכח דל"א כלל הימנא אף בשהאשה מכחשת ג"כ והקשה רבי אבא שפיר:
ולפ"ז דמוכח דאין סברא כלל להאמין השליש לר"ה הוכיח הרי"ף שפיר מהא דפריך הגמרא ליהמנא לשליש דהלכתא כר"ח וכל דבריו בדקדוק דצריך להביא קושית הגמרא דמותיב רבי אבא דכל הוכחתו הוא מקושית ר"א וגם מודה ר"ה הוצרך להביא דאל"כ הו"א דפלוגתיהו קאי בשהאשה טוענת ג"כ כהשליש דאל"כ לא הוי קאמר ר"ח הימנא והקשה רבי אבא שפיר ולעולם יש סברא לומר באין הבעל מכחישו השליש נאמן מש"ה הביא מודה ר"ה ממילא מוכח דפלוגתיהו קאי באין האשה טוענת ומוכח שפיר כר"ח מכח קושית הגמרא, ועם זה י"ל קושית העולם דלא מקשה הגמרא מתני' עם הברייתא די"ל בלא ר"ח הו"א דל"ש הימנא רק אם האשה טוענת ג"כ ומתניתין מיירי דאין האשה יודעת אם קיבל השליח הגט או לא אבל השתא מר"ח ומקושית רבי אבא מוכח שפיר דאף באינה טוענת שייך הימנא והקשה הגמרא שפיר, ומיושב עם זה מה שמהפך הרי"ף להביא מודה ר"ה קודם קושית הגמרא קיבל למה לי להורות לן זה הפי' דלפ"ז קושית רבי אבא וקושית הגמרא הכל מכח מודה ר"ה דמוכח דפלוגתיהו קאי באינה טוענת:
(ג) ראיתי בס' פמ"א שכתב ליישב הש"ך דכתב לר"ה אף בב' עיירות אין השליש נאמן וכתב דלהכי קאמר ר"ה אי איתא משום דס"ל מדאורייתא שייך הימנא אף באיסורא וכקושית רבי אבא רק דרבנן חששו גבי איסורא כיון דאין דרך לעשות כן והו"ל לתקוני דליהמן בזה השליש מש"ה אמר דיש כאן ריעותא אי איתא לפ"ז היכא דאינו אומר בפ"נ כגון בארץ ישראל אף בב' עיירות אינו נאמן [ול"נ דאפ"ל דהש"ך סובר דר"ה קאמר אי איתא כי היכי דלהוי הבעל מהימן בודאי אבל בשתי עיירות מידי ספיקא לא נפקא וכ"מ לשונו קצת שכתב ואני אומר אף בב' עיירות יכול הבעל לטעון טענה זו ול"ק שהבעל נאמן], ועיי"ש בפ"מ שרוצה ליישב בזה דעת הרי"ף:
ואני אומר עפ"ד הוכחה לשיטת הרי"ף וגם ליישב ההמשך בדברי הרי"ף וגם לתרץ קושית העולם למה הביא הרי"ף דברי ר"ה ללא צורך כיון דפסק כר"ח, דהנה הש"ך סי' נ"ו כתב להוכיח מסוגיא דידן דשייך הימנא אף שאין האשה יודעת ולא נימא דסמך על האשה שלא תרצה לקבל הגט וה"ה בממון אף דאין הבע"ד יודע והוא אומר לטובתו נאמן, והנה לכאורה לשיטת הרא"ש ורבינו אפרים היכא שאין הבעל מכחישו נאמן השליש אף לר"ה ובע"כ צ"ל כמ"ש הפ"י דבפקדון טענה גרועה היא דמטעם הימנא א"א לומר כיון דר"ה לא סבר ליה הימנא ועיין בפ"י לפ"ז לא מוכח מידי גבי ממון די"ל לעולם לא אמרינן הימנא רק היכא שהבע"ד יודע מזכותו דאל"כ י"ל שסמך עליו אבל בגט ל"ש זה דבע"כ הימנא אף שאין האשה יודעת דדלמא ימסור לה שלא בפני הבעל ויהיה נאמן מצד הדין ותלך ותנשא בו ותהיה מקולקלת אבל בממון ל"ש זה כיון דאיתא בחזרה רק לשיטת הרי"ף דס"ל בלא הימניה אף באינו מכחישו אין השליש נאמן הקשה הש"ך שפיר א"ו מוכח דינו אף בממון, אך לפ"ז קשה דבספר קיקיון דיונה הקשה מאי פריך ר"א על ר"ה הא התם קתני זה אומר כך וזה אומר כך משמע דהבע"ד יודע ג"כ ואית ליה מגו וכבר הבאתי קושיא זו לעיל (אות א') והנה לשיטת הרי"ף לק"מ דס"ל היכא דהגט יוצא מתח"י השליש ל"ש מגו וכמ"ש הר"ן בשמו, אך אי קשיא הא קשיא מנ"ל להגמרא להקשות על ר"ה דלמא ס"ל כהו"א של הש"ך דל"א הימנא רק היכא שהבע"ד יודע, וצ"ל דקושית הגמרא הוא ממ"נ אם זה סברא דאורייתא לחלק בין הבע"ד יודע או לא למה לו לר"ה לומר אי איתא אף בלא אי איתא אין השליש נאמן וא"ל דזה סברא דרבנן לחלק וי"ל כעין שכתב הפ"מ דצריך אי איתא דאל"כ הו"ל לתקן להאמין לשליח בפ"נ קשה על הברייתא דלא נקט רבותא אפי' היכא שאין הבע"ד יודע נאמן בממון [ועיין בב"ח שמפרש שאני ממון אבל בגט א"נ מדרבנן ועיין בפ"י שכתב דבממון וודאי לא שייך חומרא דרבנן], וא"ל דלמא מש"ה לא תני בברייתא רבותא היכא שאין הבע"ד יודע משום דרצה למיתני וכן בגיטין, די"ל אדרבא מדלא הביא ר"א וכן לגיטין י"ל דקושייתו היה מברייתא דקתני וכן לשטרות והמקשן שהקשה מוכן לגיטין הקשה על תירוץ של התרצן דמחלק בין ממון לגט ועוד אפ"ל דס"ל להגמרא דבזה לא החמירו חכמים בגט כיון דבממון דל"ש חומרא דרבנן וכמ"ש הפ"י וודאי נאמן אף בגט לא החמירו וע"כ הקשה ותירץ שאני ממון וכו' פי' דאיכא מקום להחמיר ושפיר החמירו בגט וכן מוכרח לומר לפי' הפ"מ דהא סברת הפ"י הנ"ל היא סברא פשוטה דבממון ל"ש חומרא דרבנן ולמה לא משני הגמ' בקיצור בגט החמירו א"ו דבלא סברא לחלק ל"ש לחלק בין גט לממון אבל היכא דיש סברא לחלק אף דאין הסברא חזקה כ"כ לחלק מדאורייתא שפיר, החמירו בגט אבל בסברא הנ"ל א"א לחלק כיון דבממון שייך ג"כ זה היכא שאין הבע"ד יודע ואפ"ה נאמן כיון דל"ש חומרא דרבנן בממון וסברא כזו מצינו הרבה פעמים ע"כ הקשה הגמרא שפיר, לפ"ז מוכח דעת הרי"ף דבע"כ לומר דאין סברא כלל להאמין השליש בלא הימנא אף היכא דאין הבע"ד מכחישו דאל"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה דלמא לעולם ר"ה סבר לחלק כנ"ל מדאורייתא בין היכא שבע"ד יודע או לא וא"ל למה ליה סברת אי איתא ז"א די"ל כנ"ל להכי צריך סברת אי איתא כי היכי דלא ליהמן השליש אפילו היכא שאינו מכחישו בלא הימנא וממילא ל"ש הימנא כיון שהיא אינה יודעת וא"ל כנ"ל דלמא יתן לה היכא שלא יהיה הבעל מכחישו ותלך ותנשא בו דהא אינו נאמן מטעם אי איתא א"ו מוכח כדעת הרי"ף דבלא הימנא אין סברא בעולם כלל להאמין השליש אפילו באין הבעל מכחישו והקשה הגמרא שפיר כנ"ל לפ"ז הוצרך הרי"ף להביא מודה ר"ה דבל"ז לא מוכח דינו דהוי אפשר דפלוגתייהו קאי היכא דהאשה טוענת ג"כ דבל"ז לא שייך הימנא כלל ולא הוי פליג ר"ח וא"כ היה אפ"ל כדעת ר"א אבל השתא דאמרינן בזה מודה ר"ה מוכח שפיר וכן הש"ך הביא מודה ר"ה להוכיח דפלוגתייהו קאי באינה יודעת:
(ד) עיין בב"ש אה"ע (סי' קמ"א ס"ק י"ד) מ"ש ליישב דברי הגמרא דמיירי שמסר הגט בפני עדים ואפ"ה הוי אין שלישית בידו מש"ה בבעל מכחישו אינו נאמן וכו', ולא הבנתי לפ"ד אפילו באין הבעל מכחישו תהוי ספק מגורשת דהא קי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי הוי ספק מגורשת כדאיתא באה"ע (סי' קנ"ב ס"א) ועיין לקמן בב"ש (ס"ק פ"ד), ואפשר לחלק בין שליח להולכה לשליח קבלה דלקמן סי' קנ"ב כתב הב"ש בשם רש"י והר"ן בטעם דאינו נאמן אף דבידו לגרשה דאי איתא דגרשה הו"ל קלא, לפי זה יש לומר בשליח להולכה ל"ש זה דעדיין לא נפקא קלא כיון דאינה מגורשת עדיין, ובפרט לדעה זו דאין צריך עדים במינוי השליח וכדכתב הב"ש דהוי כשליח תרומה לית ליה קלא ומסירת השליח הא הי' באמת לפני עדים וצ"ע לדינא ועיי"ש עוד בס"ק הנ"ל לכאורה קשה ליהמן במגו כיון דיכול למחות וצ"ל וכו', דבריו נפלאים כיון שאומר לפקדון למה לא יהיה זה כמו ביטול, אחר כך מצאתי בס' פ"מ לחי' גיטין תמה עליו בזה ועיי"ש:
(ה) עיין בסנהדרין (ס"פ ז"ב דף ל"א) דקאמר רבא כמאן כרבי, ולכאורה מוכח דמיירי שמסרו לה בלא עדים דאל"כ האיך יכולה לטעון קניתיו כיון שנמסר לידה בתורת שלישית וודאי דאינה נאמנת, ואם כן קשה אמאי לא מהימנא בלא מגו דקניתיו דהא פסק הטור בחו"מ (סי' מ"א) אם השטר יוצא מתח"י אחר אינו יכול הלוה לטעון נפל ממנו דהנפקד נאמן במגו שהי' מסרו להמלוה אבל במקום דל"ש מגו אינו נאמן וכ"כ להדיא בדרישה שם ובאו"ת, ולפי זה כאן פשיטא דמהימנא דהא הלוה יכול לטעון נפל ממני ומצאת ואז ל"ש לומר דהנפקד נאמן דהא כאן הנפקד טוען ג"כ פרוע וצ"ל דשם הוי אתחזיק בבי דינא דהיינו שהודה כבר שהשטר בא לידה בתורת פקדון ואז היתה נאמנת מגו שהיתה מחזירה להמלוה, אבל לפי זה לא שייך גם כן מגו דאי בעי אמרה דידי הוא אפילו אליבא דרבי כיון שהודה כבר שבא לידה בתורת פקדון וא"ל דמיירי לעולם שנמסר לה בעדים רק קושית רבא הוא דמש"ה הימנא כיון שיכולה לטעון קניתיו אליבא דרבי, הא ליתא דהא ע"כ צ"ל הא דל"ס רבא מגו דאי בעי קלתי' כסברת התוס' שם עיי"ש אבל לענין הימנא וודאי ל"ש זה וזה פשוט, ואפשר דמזה יצא לרש"י פירושו בהא דקאמר הגמרא כמאן כרבי הכי נמי קנתה היינו דרבא היה סובר דאין להאמינה בשום מגו כיון דהיה כתוב בו הנפק כפי' רש"י ע"כ היה סובר דמש"ה הימנא דבאמת טוענת שהוא שלה אבל אתחזיק כפי' התוס' אי אפשר לומר דממ"נ אם היה ידע רבא דאתחזק בב"ד א"כ האיך יכולה לטעון שקנתה ואי לא אתחזיק הא באמת אית לה מגו א"ו כפי' רש"י שכתב בו הנפק ומש"ה יכולה לטעון קנתה רק מגו אין לה, אך עדיין יש לפקפק לעולם אתחזיק כפי' התוס' וכפי' הטור שנתנה לקיים השטר ושתקה ואפ"ה יכולה לטעון קנתה אך ז"א דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה דלמא נפל ומדשתקה בקיום אין ראיה דדלמא יביא ראיה שממנו נפל: