אור ברסלב

חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף נב:

דף נא.

תוס' ד"ה דאתי למימר וכו' הקשה בקונטרס וי"ל וכו' ולכאורה נראה שהוא מה שתי' רש"י בעצמו וקשה דהו"ל לומר ותי' רש"י, ע"כ נראה דכוונת התו' באם כבר נתייקר והעמידוה ברשות יתמי אף לענין שרפה הוא ברשות יתמי, ולפ"ז מיושב קושי' מהרש"א דלאחר שנתיקר י"ל דל"ה רק שומר שכר ודמי להלוקח כלי ונאנס בחזרה, אמנם מדברי הרמ"א בחו"מ משמע דלעולם הוי רק שומר שכר אף קודם שנתיקר ולפמ"ש לא משמע כן מתוס' וצ"ע:

סוגיא דהיזק שאינו ניכר

(א) שם מתני' המטמא והמדמע והמנסך וכו' עיין פ"י שהקשה וכן הקשיתי בהשקפה ראשונה למה לא תקנו בכ"מ דאמרינן קלבד"מ דיתחייב משום שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' ותי' הפ"י לא נתחוור לי דלכאורה במנסך אינו מוכרח דלאזוקי קא מכוון רק שעושה כדי לעבוד ע"ז דאלו היה ידעינן שכוונתו לאזוקי לא היה נאסר היין כדאי' בחולין (דף מ"א ע"א) אבל ישראל לצעורי מכוין ובע"כ דמיירי בישראל מומר או בהתרו בו (כדאי' בחולין) דמזה מוכח דכוונתו לעבוד ע"ז וא"כ שפיר איכא למיחש דינסך בינו לבין עצמו ונהי דלא יהיה נאמן מ"מ ישתה הישראל יין נסך וס"ס מאי הועילו בתקנתן [ועיין בחו"מ במוכר דברים האסורים מדאורייתא דצריך להחזיר הדמים, ובל"ז הדבר תמוה דיתקנו משום הפסד ממון ועי"ז ינסך בינו לב"ע ויבא לידי איסור דאורייתא, והא דמשני הגמ' לקמן אליבא דחזקי' לקו' א"ה אפילו מזיד נמי השתא לאזוקי קמכוין ולפמ"ש לא תי' הגמ' כלום על מנסך דל"ש לאזוקי קא מכוין, אך לפמ"ש הפ"י בעצמו דבמזיד אינו נאמן במנסך בינו לב"ע א"כ ל"ק קושי' הגמ' על מנסך כלל רק דבשוגג שייך שפיר כדי שיודיע דבשוגג נאמן לאסור וקצת יש להוכיח מזה שיטת הרא"ש (ביו"ד סי' ד') דאף באית ליה שותפות אמרינן לצעורי קא מכוין דאל"כ בשותפין הדרי קושי' לדוכתי' למה יהיו מזידין חייבין יפטור משום כדי שיודיע דבשלמא במומר ל"ק די"ל דלא מהמנינן לו כתי' הפ"י אבל בשותפין דמיירי אפילו באינו מומר קשה למה לא יהיה פטור משום כדי שיודיע לפ"מ דמשמע דאף במנסך נאמן אף דלכאורה י"ל אין אדם משים עצמו רשע ולכאורה מוכח כן מפיגול דהוי דאוריי', אמנם כן נלענ"ד דע"כ ל"א להר"מ דאף באית ליה שותפות ל"א לצעורי קא מכוין רק היכא דחזינן דניסך וכיון דעשה מעשה ביין שלו וודאי לא כוון לצעורי אבל היכא דל חזינן רק דהוא אומר שניסך במזיד אמרינן דלא ניסך כלל רק שאומר כן לצעורי [וע"כ אף להר"מ ל"ש לאפטורי משום כדי שיודיע]:

(ב) והנה לכאורה היה נ"ל להוכיח דחזקי' ס"ל מערב דהא לדידיה מצינן לאצרוכי לאפטורי דאי הוי תני מטמא ומדמע הו"א משום דלא מפסיד ליה לגמרי מש"ה פטור בשוגג ולפ"ז מוכרח בע"כ דס"ל מערב דהא אי הוי מצינן מערב לאצרוכי אליבא דרב הוי ס"ל מערב כדמשני הגמ' דמש"ה ל"ק רב מערב משום דהיינו מדמע אבל בלא"ה הוי יותר מסתבר לומר מערב וא"כ לחזקי' דאיכא לאצרוכי ממילא אמרינן לדידיה דהיינו מערב ועיי"ש בפ"י שכ' להיפך ולפמ"ש אין דבריו מוכרחים ואדרבא מוכרח להיפך] והנה לכאורה י"ל דע"כ לא מקשה הגמ' לרב מ"ט ל"א מערב אע"ג דפשטא דמלתא משמע מנסך ממש, היינו משום דלדידיה צריכין לומר מדאגביה קני' וכן משמע מסידור קושי' הגמ' דמעיקרא פריך מ"ד מערב מ"ט ל"א מנסך ואח"כ מקשה להיפך, ולפ"ז י"ל לפמ"ש התוס' דנהי דקני' מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך רק דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה לבסוף זה היה נראה דחוק להגמ' וע"כ הקשה שפיר לרב למה ל"ק מערב, אבל לחזקי' דס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וע"כ ממילא א"י לומר הש"ל דחשיב ליה היזק ניכר כמ"ש התוס' לקמן (ע"ב ד"ה גזלן) וא"כ לדידיה אין דוחק לומר מנסך ממש וע"כ מצינן למימר דלחזקי' ס"ל מנסך ממש כרב וצ"ל הדברים הנ"ל דבמזיד ל"ש כדי שיודיע דלא יהיה נאמן רק בשוגג הוא נאמן וע"כ פטור משום כדי שיודיע וכמ"ש הפ"י, אך לפמ"ש המל"מ (בפ"ג מה' גזילה ואבדה) דאף למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק היכא דגזלה ועשה בידים השא"נ לא מקרי השבה וכתב בזה ליישב קושי' התוס' על רש"י בהא דאתפסתיה לתוראי דלעולם חשיב השא"נ ואפ"ה חייב דלא מקרי השבה יעיי"ש, הן אמת דאף לפי דבריו יש לחלק בין גזלן לשומר דבשלמא גזלן י"ל דחייב על שעת גזילה והיכא דעשה היזק בידים מ"מ ל"מ השבה אף דהוי השאי"נ אבל בשומר דאינו חייב רק בשביל שלא שמר כראוי וכיון דהשא"נ ל"ש היזק לא גרע משאר מזיק וא"כ שפיר הקשו התוס', אמנם באמת נראה להוכיח דאף בגזלן לא ס"ל להתו' כס' המל"מ לפמ"ש התוס' בתי' בתרא דשמואל ס"ל ג"כ הגבהה לאו צורך ניסוך הוא ואפ"ה ל"א מדאגביה קניה דיכול לומר הרי שלך לפניך וע"כ אינו חייב רק על שעת ניסוך וע"כ אמרינן קלבד"מ רק רב ס"ל דתקנו חכמים שיתחייב בשעת הגבהה אכל מה שיעשה אח"כ וזה לא ס"ל לשמואל ולפי ס' מל"מ הנ"ל י"ל דמדאורייתא חייב אשעת הגבהה כיון דהוא עשה אח"כ היזק שא"נ לא מקרי השבה ונהי דבשעה שעושה ההיזק קלב"מ מ"מ עיקר החיוב שלו הוא אשעת הגבהה וכיון דנסכו בידים אח"כ לא מקרי השבה וע"כ חייב אשעת הגבהה אשר ע"כ מוכח דהתוס' ל"ס כלל ס' המל"מ אף בגזלן, ולפ"ז יש להוכיח ס' המל"מ מדקאמר הגמ' בב"ק (דף קי"ז) מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה וקשה למה לא קאמר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף ס' כרב וכ"ר שהקשה הפ"י והניח בצ"ע ואף לפי התי' הראשונים שכ' התוס' מ"מ מוכרחים לבא למ"ש התוס' שתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה אח"כ וא"כ למה לא קאמר הגמ' דמעיקרא לא רצו לתקן כן אבל לפ"ד המל"מ הנ"ל א"ש דאשעת הגבהה חייב מדאורייתא אם מזיקו אח"כ בידים, ולפי ס' המל"מ הנ"ל בע"כ צ"ל הא דקאמר הגמ' ורב מ"ט ל"א מערב אף דלדידיה דס"ל כר"י מדאגבי' קניה אין דוחק כלל לומר מנסך ממש כיון דל"צ לבא לס' תוס' שכתבתי לעיל וצ"ל דאפ"ה עדיף לומר מערב דלא צריך לאוקמי דמתני' מיירי דאגביה וכ"כ בחי' רשב"א, וא"כ לפמ"ש לעיל דלחזקי' מצינן לאצרוכי לאפטורי מערב כיון דמפסיד ליה לגמרי ועיין במהר"ם שיף] א"כ מוכח לחזקי' לומר מערב כי היכא דלא נצטרך לומר דמיירי באגבי' דוקא ואתי' שוגג ומזיד לדידיה כפשטי' ולא צריך לדחוקי לומר דשוגג מיירי בישראל כשר ומזיד במומר כמו שנדחק הפ"י:

(ג) ולפ"ז דלחזקי' אמרינן מערב נסתר מ"ש הפלתי ביו"ד סי' ד' בישוב דברי הטור דהא דאוקי הגמ' מעיקרא דאית ליה שותפות אזל אליבא דחזקי' יעיי"ש דלפמ"ש, לחזקיה בע"כ הוא מערב וסוגיא דהתם בע"כ אזלי אליבא דמ"ד מנסך ממש. ובדרך חידוד אמרתי לקיים עיקר יסודו של הפלתי עפמ"ש רש"י שם בחולין דר"ה נקט רבצה לרבותא דאלו לא היתה רבוצה אמרינן מדאגבי' קני' והקשו התו' על רש"י א"כ מאי מקשה הגמ' ממנסך הא מנסך מיירי בע"כ דאגביה, ונ"ל די"ל ע"כ ל"ס לרש"י דאמרינן מדאגבי' קני' ואוסר דבר שאינו שלו דוקא במזיד כיון שיודע שיין נאסר בניסוך ונהי דאנן אמרינן לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי מ"מ כיון דאינו יכול לאסור רק משום דהוי לאונסו וע"כ מקרי גזלן בהגבהה כיון דלולי שהיה ע"י אונס נאסר היין וע"כ קנה בהגבהה וזה נ"ל כוונת התו' [ועי"ז נדחה מ"ש הגאון בעל תורת יקותיאל וכן כיון לדבריו אדמו"ר הגאון המנוח מוהר"י זצוק"ל הכ"מ יעיי"ש], מ"מ היכא דהוי שוגג י"ל דלא שייך לומר מדאגביה קניה כיון דא"י כלל שיין נאסר ע"י הגבהה וא"כ אינו מוכרח כלל שהוא נגד רצון בעל היין וכ"כ הב"מ בפ"י מה' תרומות להדיא לשיטת הר"מ דבשוגג ל"ש לומר מדאגביה קניה, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' על רש"י די"ל דקושי' הגמ' קאי על הא דקתני במנסך שוגג פטור כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו נאסר כלל ל"ש למיתני פטור וע"ז משני הגמ' שפיר דאית ליה שותפות ול"ק קושי' הפלתי מהכ"ת יתקנו חכמים במילתא דלא שכיח כהאי כיון דאף יין שלו נאסר די"ל דעיקר התקנה היה באמת בשביל אחר שאינו שותף דאפילו הכי אוסר בהגבהה כשיטת רש"י רק כיון דכבר תקנו באחר ממילא אף בשותף דהוי ל"ש ממילא חייב משום לא פלוג וע"כ הוי אמינא דאף בשוגג חייב כיון דבשותף יכול לאסור ע"כ אצטריך לאשמעינן דבשוגג פטור אבל לפ"מ דאסיק לצעורי קא מכוון א"כ וודאי אף לרש"י א"י לאסור בהגבהה כיון דאמרינן דלא כיון לע"ז כלל רק לצעורי א"כ קשה קושי' הגמ' אף על מזידין חייבין במנסך היכא משכחת לה וע"כ לא מצי הגמ' לאוקמי באית ליה שותפות דקשה דהו"ל מלתא דל"ש כמ"ש הפלתי מהכ"ת יתקנו חכמים בזה והוצרך הגמ' לשנויי במומר, אמנם עיקר דבריו של הפלתי לא נתיישב לענ"ד כלל לומר דבשותף ל"ש לתקוני כיון דאף יין שלו נאסר הוי מלתא דלא שכיחא, כיון דהוא רשע ומנסך יין במזיד לע"ז מהכ"ת ימנע עצמו מלשתות היין וא"כ לדידיה ל"ה פסידא כלל ודוחק לומר דירא דלמא שמעי ביה רבנן ומפסיד לי' מיני':

ולענ"ד היה נראה ליישב שיטת הטור ע"פ ס' הסמ"ע בחו"מ (סי' שפ"ה) דבמנסך ל"א לצעורי כיון דהיה יכול לחלוק היין ולנסך חלק חבירו בפ"ע ומ"ש הש"ך (ביו"ד סי' ד' ס"ק ה') א"כ למה לא משני הגמ' במנסך דאית ליה שותפות, י"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דזה אין סברא שיתקנו חכמים בשביל הפסד ממון היכא שעי"ז יבא לידי מכשול כמ"ש לעיל (אות א') בסתירת דברי הפ"י וראיה גדולה לסברא זו דהא חזינן לחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וחייב מצד הדין ואפ"ה פטור בשוגג כדי שיודיע מכש"כ דל"ש לתקוני היכא דפטור מצד הדין שיהיה חייב אם עי"ז יבא לידי מכשול לשתות יין האסור, וא"כ י"ל דלא מצי לתרוצי באית ליה שותפות כיון דלפי סברת הסמ"ע עיקר הטעם בשותף דל"א לצעורי קא מכוין דהו"ל לחלק היין ולנסך חלק השותף בפני עצמו ובע"כ דסבירא ליה לסמ"ע דזה הוא דבר נקל לעשות לחלק היין ואם כן קשה מאי הועילו בתקנתן דתקנו שיתחייב לשלם ועי"ז לא ינסך קשה כיון דבאמת זה האדם המנסך יין המשותף וודאי הוא רשע וכוונתו לנסך יין לע"ז ולא לצעורי כוונתו אם כן לא הועילו חכמים בתקנתן שיחלק היין וינסך חלק חבירו בפני עצמו ונהי דאנן לא נאסור היין דנאמר לצעורי קא מכוין מכל מקום באמת זה היין אסור דהא זה האיש שאנו דנין עליו הוא רשע באמת כיון דחיישינן שינסך יין המשותף ונהי דאם יתחייב לא ינסכנו בשותפות מ"מ יחלקנו וינסכו בפני עצמו והוא יהיה פטור דנימא לצעורי קמכוין ובאמת היין אסור וע"כ בשביל זה בוודאי לא תקנו וע"כ הוצרך לשנויי בישראל מומר וכיון דתיקנו במומר ממילא ה"ה בשותף חייב משום לא פלוג, אבל בקושי' הראשונה דהוי ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש אפילו אם כיון באמת לע"ז משני הגמרא שפיר דאית ליה שותפות בגויה, ול"ק קושי' הנ"ל מאי הועילו חכמים דינסך חלקו של השותף בלבד דלפ"מ דאית לן השתא אין אדם אוסר כלל אפילו כיון לע"ז לית לן בה דהא היין יהיה מותר באמת ודברי הטור נכונים, אך לפמש"ל (אות ב') לשיטת המל"מ דסבירא ליה היכא דקנאו בהגבהה ועושה אח"כ היזק שאינו ניכר חייב משום דעכ"פ לא עביד השבה מעליא ולפי דבריו במנסך חייב מצד הדין דכיון דאגביה קניה ובעי למיעבד השבה מעליא, והנה לפ"ז צריך להבין למה יהיה בשוגג פטור כיון דחייב מצד הדין ולר"י לית ליה כדי שיודיע ומכש"כ דבמומר ל"ש כדי שיודיע, אך לפמ"ש לעיל דבשוגג ל"ש לומר מדאגביה קניה א"ש דבשוגג פטור מטעם קלבד"מ ולפ"ז נסתר מ"ש בישוב דברי הטור דלא מצי לאוקמי בשותף דל"ה לתקוני בשותף מטעמים הנ"ל ולפ"ז דבמנסך חייב מצד הדין א"א לומר כן דכיון דחייב מצד הדין מאי נ"מ אם הוא שכיח או לא:

(ד) אך לכאורה ק"ל לשיטת המל"מ דבמנסך לכולי עלמא חייב מדאורייתא מהא דקאמר הגמרא למאי דתני אבוה דרבי אבין אי תני מנסך הו"א משום דאפסדיה לגמרי והתם קאי על מנסך ממש דמש"ה קאמר דלא ילפינן ליה ממטמא משום דקלבד"מ וכיון דקאי על מנסך ממש הו"ל לאצרוכי דבמנסך חייב מצד הדין משום דקניה בהגבהה ולא מוכח מיניה כלל דחייב בהיזק שאינו ניכר בעלמא, ואפ"ל דקושי' הגמרא כיון דמנסך סובל שני פירושים מנסך ממש ומערב אם כן קשה לפ"מ דחזרו לומר מדמע הו"ל לומר מערב ולמה הוצרכו לומר מלתא אחריתא לגמרי ע"כ קאמר הגמ' דהו"א משום דמפסיד ליה לגמרי, ולכאורה בלא דברי המל"מ הנ"ל מוכרחים אנו לפרש כן דקשה למה לא קאמר הגמרא כדלעיל דאי תני מטמא ומנסך משום דעביד איסורא כמו דקאמר הגמרא לעיל בצריכותא דמתני' דאמאי דקאמר משום דהפסד מרובה קשה לכאורה דהא מטמא איירי אף בחולין כדקאמר הגמרא וחולין טמאים מצד הסברא שוים כמו תרומה וכ"כ הפ"י להדיא לקמן ואם כן ל"ה הפסד מרובה נגד תרומה וקשה למ"ל מדמע הא הו"מ למילף ממטמא חולין, אבל אי הוי אמר משום דעביד איסורא לא מצינן למילף אף ממטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה כדלעיל, א"ו צ"ל כנ"ל דהיה קשה להגמרא לתני מערב ע"כ הוכרח הגמרא לומר משום דהפסד מרובה ולפ"ז מוכח באמת דלמאי דתני אבוה דרבי אבין לא נכלל במטמא רק תרומה ולא חולין, ולפ"ז מיושב גם כן מאי דקאמר ואי תני מנסך הו"א משום דמפסיד ליה לגמרי ופי' רש"י דתרומה טמאה חזיא עכ"פ להסקה וקשה למה לי' להגמרא לדחוקי כולי האי הוי לי' למימר דמנסך הוי הפסד מרובה אבל מטמא אצטריך לאשמעינן משום מטמא חולין דהוי הפסד מועט ולפמ"ש א"ש דמוכח דלא הוי בכלל מטמא מדהוצרך למתני מדמע ולא ילפינן ליה ממטמא חולין ומערב וע"כ הוצרך הגמרא לומר משום דמפסיד ליה לגמרי וכמו שפי' רש"י דתרומה חזיא עכ"פ להסקה ולפ"ז יש לקיים סברת המל"מ הנ"ל [גם יש להביא ראייה לדבריו מב"ק (דף צ"ח ע"א) ולא אמרן אלא דאדיה אדיה אבל אגבהה השבה מעליא בעי למעבד דלכאורה הוי ממש סברת המל"מ ועיי"ש בש"מ שכתב דמטעם אחר ל"מ השבה וכ"כ הפ"י שם יעיי"ש]:

וכיון דזכינו לדין לקיים סברת המל"מ דמנסך חייב מצד הדין מיושב שפיר קושית הפ"י שהתחלתי למה לא אמרינן בכל מקום דאמרינן קלבד"מ שיתחייב משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' די"ל וודאי היכא דחייב ממילא מיתה או מלקות אין צריך לתקן דממילא יהיה ירא לנפשו ומנסך שאני דחייב מצד הדין כיון דאגביה קניה ובעי למיעבד השבה מעליא, אך באמת דחיקא לי לומר דבמנסך חייב מצד הדין מדקתני דומיא דאינך דהוי רק משום קנסא וא"כ או דמוכח דלא כס' המל"מ או דמוכרחין אנו לחלק דהיכא דשייך קלבד"מ הוי כאלו נעשה ממילא ושפיר מצי למימר הרי שלך לפניך, ול"ד למאי דאמרינן אפילו למאן דסובר היזק שא"נ ל"ש היזק אפ"ה היכא דגזלו ועשה בו השא"נ דלא מצי למימר הרי שלך לפניך כיון דעשה בידים השא"נ כמ"ש המל"מ דהתם נהי דבשעה שעושה ההיזק הוי היזק שא"נ, אפ"ה כיון דעושה לחבירו היזק בידים תו לא מצי, למימר הרי ש"ל, אבל היכא דקלבד"מ לא הוי כאלו עשאה בידים כלל. [הן אמת דזה דוחק גדול לענ"ד. דהא אף היכא דקלבד"מ מ"מ חייב לצאת י"ש כמ"ש רש"י בב"מ אתנן אסרה תורה, וא"כ למה לא נימא לפי ס' המל"מ הנ"ל דהיכא דאגבי' ל"מ לומר הרי ש"ל, וצ"ע]. ולפ"ז דמוכח דמנסך הוי תקנה וצריכין אנו לומר כתי' בתרא שכ' התוס' דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה לבסוף, א"כ הדרי' קושית הפ"י הנ"ל לדוכתי' למה לא תקנו בכל מקום דאמרינן קלבד"מ, וגם קושיא השניה צ"ע למה קאמר הגמ' בב"ק מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף כר' ירמי' הא מצי למימר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב כמו שהניח הפ"י בצ"ע, גם יש לדקדק בגמ' דקאמר ורב סבר כר' ירמי' לפמ"ש התוס' בתי' בתרא דשמואל סבר ג"כ כר' ירמי' רק דס"ל דאפ"ה פטור משום דמצי אמר הרי שלך לפניך א"כ הו"ל להגמ' לאסוקי הכי בהדיא דבמאי דמשני סבר לה כר' ירמי' לא משני מידי כיון דשמואל סבר ג"כ כר' ירמי':

(ה) ונלפענ"ד ליישב כ"ז דוודאי היכא דשייך קלבד"מ י"ל דלא שייך כלל לתקן שלא יהא כל אחד ואחד הולך כמ"ש הפ"י ג"כ וכי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו רק כיון דכבר תקנו על היזק שא"נ היכא דל"ש קלבד"מ, ממילא נכלל בכלל זה שיתחייב אשעת הגבהה אפילו היכא דבשעת נסוך קלבד"מ דכיון דתקנו שיהי' חייב על היזק שא"נ אף דמן הדין ל"ש היזק ה"ה דמצי לחיובי אשעת הגבה' ואף דהוי לא שכיח י"ל כיון דגזרו על מטמא דהוי ג"כ ל"ש ממילא אין לחלק אף דמנסך הוי יותר לא שכיח כיון דמתחייב בנפשו מ"מ י"ל דאין לחלק כולי האי בין ל"ש טובא לל"ש פורתא בתקנת חכמים, ולפ"ז מיושבים כל הקושיו' הנ"ל דקושיא הראשונה למה לא תקנו בכ"מ דאמרינן קלבד"מ שיתחייב משום שלא יהא וכו' מיושב בפשוט דלעשות תקנה בפני עצמו דלא נימא קלבד"מ משום שלא יהא לא הוצרכו לתקן דממילא לא יעשה כן משום קלבד"מ, והא דגזרו במנסך לחייב אשעת הגבהה היינו משום דנכלל בגזירת מטמא, ואף דמנסך קלבד"מ מ"מ חייב אשעת הגבהה ולפ"ז מיושב ממילא קושי' השניה של הפ"י דהו"ל להגמ' לומר בבב"ק מעיקרא סבר כשמואל ואח"כ כרב, דלפ"ז א"א לומר כן דאי הוי סברי מעיקרא דאין סברא לחייבו אשעת הגבהה א"כ הא דלבסוף אמרו אף המנסך היינו משום דרצו לעשות תקנה במנסך לחייבו משום שלא יהא וכו' דליכא למימר דממילא נכלל בגזרת מטמא דהא חזינן דלא נכלל דהא מעיקרא ל"א מנסך אלא ודאי דרצו לעשות תקנה חדשה בשביל מנסך לחוד וא"כ תיהדר קושית הפ"י הראשונה לדוכתי' למה לא עשו תקנה בכ"מ דאמרינן קלבד"מ וע"כ הוצרך הגמ' לומר מעיקרא סברי כר' אבין וע"כ לא היה אפ"ל דמנסך נכלל בכלל מטמא דהא מנסך איכא לפטורי משום קלבד"מ אף אשעת הגבהה אבל לבסוף דסברי כר' ירמי' היינו דס"ל דדין דאורייתא הוא כך שלא לומר הגבהה צורך ניסוך א"כ ממילא חוזר וניעור להיות מנסך בכלל מטמא אבל לא שעשו תקנה חדשה בשביל מנסך, ולפ"ז מיושב גם כן הדקדוק הנ"ל דלא מפרש הגמ' טעמא דשמואל כיון דאף הוא סבר כר' ירמי' לפי תי' בתרא של תוס', ולפ"ז מיושב היטב כיון דאסיק הגמ' דשמואל ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ בע"כ דהוצרכו לתקן במנסך בפני עצמו דל"ל דהוא בכלל מטמא דהא לא יליף קנסא מקנסא וע"כ קאמר שפיר אף דסבר כר' ירמי' מ"מ מהכ"ת לתקוני במנסך בפני עצמו לחייבו אשעת הגבהה כיון דקלבד"מ לא תקנו בשביל זה כמו דלא תקנו בכ"מ דקלבד"מ, אבל לרב דס"ל ילפינן קנסא מקנסא י"ל שפיר כנ"ל דהוי בכלל מטמא, ולפ"ז צ"ל הא דקאמר הגמ' לקמן ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי ולפמ"ש כאן א"א למיתני מנסך לחוד, וצ"ל ג"כ כנ"ל דהו"ל למיתני מערב דהוי יותר דומיא דמנסך ממטמא, או אפשר דלרווחא דמלתא קאמר הגמ' דל"מ למילף מנסך ממטמא ובזה י"ל קושית המהרי"ן לב שהביא הפ"י על רש"י שפי' דקושית הגמ' להא דתני אבוה דר' אבין כיון דתני מנסך למה לי מדמע ולא פי' למה לי מטמא, ולפמ"ש א"ש דמוכח דלא נחית הגמ' בעיקר הצריכותא דליתני מנסך לחוד דוודאי על מנסך לחוד לא תקנו כלל, ע"כ פי' רש"י עיקר הקושיא כיון דתני מטמא ומנסך למה לי מדמע:

(ו) ועפמ"ש לעיל בצריכותא דאבוה דר' אבין נלענ"ד ליישב קושית הראב"ד על הר"מ שפסק דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת חייב בדיני אדם, והקשה הראב"ד דהא דהוצרך הגמ' לאוקמי ע"מ שתינק ותדוש היינו אליבא דחזקיה אבל לדידן ל"צ לבא לתי' הגמ', ואף דקשה אליבא דידן ג"כ למה לא נילף ממטמא ומדמע תי' הראב"ד די"ל שאני הני דלהנאתו נתכוון ע"כ לא קנסו, ולענ"ד צ"ע דברי הראב"ד דא"כ דלמא גם לחזקיה פטור אף במזיד משום כדי שיודיע כקושי' הגמ' לעיל א"ה אפילו מזיד נמי ותי' הגמ' לא שייך השתא לאזוקי קא מכוין דהא בפרת חטאת אינו מכוין לאזוקי לס' הראב"ד, ובע"כ דוודאי אלו לא הי' כוונתו להזיק בשביל הנאה מועטת שיש לו לא היה מזיק לחבירו אלא וודאי שכיון לאזוקי וא"כ הדרי הקושיא לדוכתי' למה לא נילף ממטמא ומדמע אף למאן דס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק, ובע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א דידע הגמ' דאיכא שום פירכא וא"כ קשה על הר"מ מנ"ל לחייב בהעושה מלאכה, ותו קשי' על הר"מ שפסק דהמטמא טהרותיו של חבירו חייב משמע להדי' אף חולין וקשה דהא קאמר הגמ' ואי חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין וכו' וזהו כמשנה ראשונה דהוי ס"ל כן אבל לדידן דקי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כמשנה אחרונה כדאיתא בע"ז פ' ר' ישמעאל וכן פסק הר"מ להדי' א"כ מנ"ל דהמטמא חולין חייב, הן אמת די"ל כיון דאשכחן דאף מדמע דלא עביד איסורא ואפ"ה קנסוהו א"כ ה"ה מטמא חולין ומאי דקאמר הגמ' משום דעביד איסורא היינו אי לא אשמעינן מדמע, מ"מ קשה כיון דהגמ' קאמר ואי אשמעינן מדמע משום דשכיח א"כ ל"מ למילף ממדמע דדלמא מש"ה חייב אף דלא עביד איסורא משום דשכיח, ותו קשי' על רש"י שפי' במתני' המטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה וקשה כיון דהגמ' קאמר להדי' ואי חולין וכו' א"כ מוכח דמתני' אף במטמא חולין מיירי וא"כ אמאי פי' רש"י תרומה:

וליישב כ"ז נלענ"ד ע"פ הדקדוקים הנ"ל בצריכותא דאבוה דר' אבין דקאמר ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי ופי' רש"י אבל תרומה חזי' להסקה למה לא קאמר בקיצור דמנסך הוי הפסד מרובה ומטמא אצטריך לאשמעינן משום מטמא חולין, וא"ל דא"כ ל"ה מצי למימר ואי תני הנך משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא דהא מצינן למילף ממטמא חולין דהוי ג"כ הפסד מועט. [ועיין בס' מים חיים להפ"ח שכתב ג"כ דמטמא הוי הפסד מועט ממדמע] הו"ל לסיים כדלעיל משום דעביד איסורא כמ"ש כבר לעיל, אשר ע"כ נ"ל די"ל דהגמ' ס"ל וודאי סתם מטמא י"ל דהוי תרומה דחולין אין קפידא כל כך כיון דחזי לי' בימי טומאתו, והא דקאמר הגמ' לעיל ואי חולין היינו דקשה לי' להגמ' כיון דגזרו ביחד על מטמא ומדמע ליכא למימר דמטמא איירי דוקא בתרומה ומשום הפסד מרובה דהא מדמע לא הוי הפסד מרובה ואפ"ה גזרו א"כ מוכח דאף חולין הוי בכלל מטמא וא"כ הוי ליה למימר בהדי' מטמא חולין ולמה לי מדמע וע"כ הוצרך הגמ' לומר דהו"א משום דאסור לגרום טומאה, רק דקשה כיון דע"כ צריכין לומר ואי תני מדמע משום דשכיח א"כ מנ"ל להגמ' לומר דאף חולין הוי בכלל מטמא דלמא בחולין לא גזרו משום דהוי הפסד מועט והא דגזרו במדמע אף דהוי גם כן הפסד מועט היינו משום דשכיח אלא וודאי מוכח דהגמ' ס"ל כיון דגזרו מטמא ומדמע במעמד אחד מצינן למילף מבינייהו דליכא למימר משום הפסד מרובה הא מדמע ל"ה הפסד מרובה ואפילו הכי גזרו וגם ליכא למימר משום דשכיח דהא מטמא ל"ש ואפילו הכי גזרו, ולפ"ז מיושב הקושי' הנ"ל על הר"מ דפסק מותר לגרום טומאה לחולין וכו' ואפי' הכי פסק דאף מטמא חולין חייב, ובזה ניחא דמוכח ע"כ דס"ל להגמ' דמצינן למילף מבינייהו וא"כ אף למאי דפסקינן מותר לגרום טומאה אפ"ה מצינן למילף ממטמא ומדמע דליכא למימר מטמא תרומה משום דעביד איסורא או דהוי הפסד מרובה מדמע יוכיח ואין לומר מדמע שכיח מטמא יוכיח, רק דבל"ז הוי קשה מנ"ל למילף בכעין זה ממלתא דרבנן דלמא משום חומר שיש בא' אף שאינו דומה לחומר שיש בחבירו אפ"ה גזרו, אבל לפמ"ש מוכח כן דאל"כ מנ"ל להגמ' דמטמא היינו חולין דלמא דוקא מטמא תרומה ומדמע דאיכא בכל חד צד למעליותא מאי דליכא בחולין דתרומה הוי הפסד מרובה ומדמע שכיח, רק לכאורה עדיין דלמא הגמ' ס"ל מטמא כולל הכל בין חולין ובין תרומה ולא דילפינן ממדמע וא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל להר"מ לדידן דס"ל מותר לגרום טומאה וכו' דחייב בחולין. אך לפ"מ שהקשיתי לעיל בצריכותא דאבוה דר' אבין דקאמר ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי למה לא קאמר משום הפסד מרובה ומטמא אצטריך משום חולין אלא וודאי מוכת דהגמ' ס"ל דלפ"מ דתני אבוה דר' אבין מטמא ומנסך דבתרווייהו איכא הפסד מרובה י"ל דבאמת לא מוכח כלל מטמא חולין דהוי רק הפסד מועט וע"כ קאמר הגמ' שפיר משום דמפסיד לי' לגמרי וא"כ מוכח דחולין ל"ה בכלל מטמא, והא דקאמר הגמ' לעיל ואי חולין היינו דילפינן מבינייהו וא"ש פסק הר"מ. רק לכאורה עדיין קשה כיון דחזרו לומר אף המדמע אף דהוי הפסד מועט וא"כ ממילא אף מטמא חולין חייב א"כ יותר הו"ל לומר מטמא חולין ולמה להו לומר ענין אחר לגמרי, אך נ"ל פשוט דוודאי מאי שגזרו במעמד אחד כגון לתנא דמתני' דגזרו מטמא ומדמע ביחד שפיר מצינן למילף מבינייהו דאין ס' לומר דגזרו בשביל ס' חלוקות כיון דביחד גזרו אין ס' לומר דמטמא הוי משום הפסד מרובה ומדמע משום שכיח אלא וודאי דמטעם אחד גזרו על שניהם ושפיר מצינן למילף מטמא חולין, אבל לאבוה דר' אבין דמתחלה גזרו מטמא ומנסך ואח"כ חזרו לומר אף המדמע י"ל שפיר דבתחלה גזרו משום הפסד מרובה ואחר כך חזרו לומר מדמע משום דהוי שכיח דהא חזינן בע"כ דלא הוי מטעם אחד מדהוצרכו לגזור בפעם אחר וא"כ י"ל באמת במטמא חולין דמגזירה ראשונה לא מצינן למילף דהוי משום הפסד מרובה ומגזירה שניה לא מצינן למילף דהוי משום מלתא דשכיחא:

ולפ"ז דברי רש"י נכונים וברורים במאי שפי' במתני' במטמא תרומה דנהי דמסקינן דלתנא דמתני' אף מטמא חולין חייב היינו משום דמחייב אף מדמע אבל מטמא לחוד מוכח דהוי רק תרומה מצריכותא דאבוה דר' אבין וכמ"ש לעיל ומכש"כ דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ן דפסק כשמואל בדיני דקנסא מקנסא לא ילפינן וכיון דלפמ"ש מטמא לא משמע רק תרומה י"ל אף אליבא דתנא דמתני' כיון דלא ילפינן מקנסא י"ל אף אליבא דתנא דמתני' דלא גזרינן במטמא חולין וע"כ פי' רש"י תרומה במתני':

ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' הראב"ד על הר"מ די"ל מש"ה מקשה ר' אלעזר לחזקיה ולא לר' יוחנן דלר' יוחנן י"ל מש"ה לא גזרו במי חטאת ופרת חטאת די"ל דהוי לא שכיח [שוב ראיתי בס' מים חיים להפ"ח שכ"כ דהוי לא שכיח ועיי"ש] לא מבעי' פרת חטאת שנעשית לעתים רחוקים אלא אפילו מי חטאת י"ל כיון דעיקר מה שנפסל היינו על ידי היסח הדעת א"כ מי שרוצה להזיק חבירו ולפסול מי חטאת של חבירו מהכ"ת יעשה בו מלאכה ויתחייב יפסלנו ע"י היסח הדעת וע"כ י"ל דהוי מלתא דלא שכיח לעשות תקנה בזה רק דקשה כיון דגזרו במטמא דהוי ל"ש מצינן למילף ג"כ מי חטאת ופרת חטאת רק די"ל מטמא ומנסך היינו משום דעביד איסורא, ואף דחזינן דאח"כ גזרו במדמע אף דלא עביד איסורא מ"מ י"ל דהיינו משום דשכיח. אך כבר כתבתי לעיל דממאי דגזרו במעמד א' מצינן למילף מבינייהו דמש"ה מחייבינן במטמא חולין, ולפ"ז לתנא דמתני' דס"ל דגזרו תחלה מטמא ומדמע מוכח אף מי חטאת ופרת חטאת דליכא למימר משום דעביד איסורא הא במדמע לא עביד איסורא וליכא למימר דמדמע שכיח הא מטמא לא שכיח אבל למאי דתני אבוה דר' אבין י"ל שפיר דלא מצינן למילף מי חטאת ופ"ח דממאי דגזרו בתחלה מטמא ומנסך היינו משום דעביד איסורא והא דגזרו אח"כ מדמע היינו משום דשכיח דממה דגזרו בשני פעמים לא מצינן למילף מבינייהו כמ"ש לעיל דמש"ה לאבוה דר' אבין הוי דוקא מטמא תרומה, ולפ"ז מיושב הר"מ הנ"ל די"ל ר' אלעזר לא מצי להקשות לר' יוחנן דהו"מ למימר דברייתא זו ס"ל כאבוה דר' אבין וע"כ לא מצינן למילף מי חטאת ופ"ח די"ל נ"ל משום דהוי לא שכיח ולא עביד איסורא וע"כ הקשה רק לחזקי', אבל לדידן דס"ל כתנא דמתני' דתני מטמא ומדמע שפיר מצינן למילף אף מי חטאת ופ"ח וע"כ אף אליבא דידן צריכין לתרץ פרה שהכניסה לרבקה וכו' כשנוי' דר"א:

(ז) והנה בעיקר קושית התוס' (ד"ה מנסך קלבד"מ), היה נ"ל לפי מה שכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח ע"א ד"ה הצורם) להוכיח דבעשאו בידים חייב וקשה כיון דהוי היזק שאינו ניכר למה יהיה חייב וצ"ל דהוי כמו מטמא מדמע ומנסך. וקשה לשמואל דלא יליף מקנסא היכא אשכחן תקנה זו, וצ"ל לפי זה כסברת המל"מ דאע"ג דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק אפ"ה אם עשאו בידים ל"מ למימר הרי ש"ל, ולפי זה י"ל לפי מה שכתבתי לעיל (אות ד') להוכיח דלא כסברת המל"מ דלדידיה אי אמרי' מדאגבי' קני' חייב מצד הדין ול"ה מנסך תקנתא ופשטיה דמתני' משמע דהוי רק תקנה, ולפי זה אתי שפיר דשמואל לא מצי סבר מנסך ממש אף דסבר כרבי ירמי' כיון דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן ומוכח ממתני' דתני או שנפסלה כסברת המל"מ ואם כן אי הוי סבר מנסך ממש ל"ה תקנתא, אבל לרב דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ולא מוכח כסברת המל"מ שפיר מצי סבר מנסך ממש והא דקאמר לשמואל מנסך קלבד"מ משום דע"כ בלא אגבי' מיירי דאי באגבי' חייב לדידיה מצד הדין. ולפי זה מצינן למימר דאף שמואל ס"ל כרבי ירמיה ואפ"ה ל"מ למימר מנסך וכמו שכתבתי:

ולפי זה י"ל גם כן קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב העושה מלאכה בפ"ח חייב, והקשה הראב"ד דקושית הגמרא ל"ה רק אי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אבל לדידן דל"ש היזק לעולם פטור, ועיין בהה"מ שכתב דבאמת הו"מ לומר ולטעמיך וכתב המ"ל דהו"מ לשנויי בקיצור דלמ"ד לא שמי' היזק הו"מ לומר מקנסא לא ילפינן, רק דלפי זה הוי סוגית הגמרא אזלא לשמואל ותיקשי להרמב"ם דפסק כרב ע"כ תירץ הה"מ דהו"מ לומר ולטעמיך, ולפמ"ש י"ל בפשוט דמש"ה לא הו"מ להקשות לרב דהא באמת מצינן לפרש הא דאמר רב מנסך ממש ושמואל אמר מערב דפליגי בפלוגתא דחזקי' ורבי יוחנן די"ל תרווייהו ס"ל מדאגביה קני' רק שמואל ס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק והוי מזיד חייב תקנתא ע"כ ל"ס מנסך ממש כיון דצ"ל מדאגביה קניה חייב מצד הדין דל"ה השבה כסברת המל"מ, ורב דס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק שפיר מצי למימר מנסך ממש ובמזיד חייב מצד הדין והתקנה היה דיפטור בשוגג, רק כיון דבאמת איתותב חזקיה ע"כ אוקי הגמרא טעמא דרב אפילו אי ס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק ודמש"ה ל"מ למימר מערב משום קנסא מקנסא ילפינן אבל לפום הו"א זו דלא איתותב חזקיה עדיין הו"מ למימר דכ"ע ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן ורב כחזקיה דלדידי' עדיף לומר מנסך ממש כפשטי' דלישנא דמנסך ומדאגבי' קני' ואף דבשעת ניסוך קלבד"מ מ"מ לא מקרי השבה כסברת המל"מ, אך אליבא דאמת מוכח לכאורה דלא כסברת המל"מ וכמ"ש דאל"כ ל"ה מנסך תקנתא ודוק היטב, וא"ש דל"מ להקשות רק לחזקי' ולא לרב דס"ל קנסא מקנסא ילפינן דעכשיו דלא איתותב חזקי' י"ל טעמא דרב כחזקי':

וארווחנא בזה דלכאורה הו"מ למימר נהי דקנסא מקנסא ילפינן מ"מ כיון דהגמ' עביד צריכותא בין הפסד מרובה להפסד מועט חזינן דכל היכא דאיכא סברא לחלק לא ילפינן וא"כ נהי דהר"מ ל"ס ליה ס' הראב"ד דהיכא דלטובתו מתכוון לא קנסוהו וכמ"ש הה"מ, דלכאורה מצינן למימר אדרבא היכא דלטובתו מתכוון שייך יותר שלא יהא כ"א הולך וכו' רק דלכאורה מצינן למימר טעמא משום דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ונהי שהתוס' כתבו דזה הטעם אינו מועיל רק להיות היזק שאינו ניכר, י"ל היינו לחזקי' אם היזק שאינו ניכר חייב מצד הדין משא"כ לדידן דל"ה רק קנס י"ל הואיל והדבר מצד עצמותו אינו עומד דוקא לזה ע"כ לא קנסו, ולפי מה שכתבתי י"ל דמוכח ממתניתין דהתם דתני בהמה ונפסלה מע"ג מזבח כקושית התוס' שם, ואפשר דהרמב"ם ל"ס לי' תירוץ התוס' רק רבה ס"ל כשמואל כסברת המל"מ דבגזלן ל"מ לומר הרי ש"ל היכא שהוא גרם הפסד וע"כ ל"מ הא דסתם שוורים לאו למזבח קיימי, ובפרט למ"ש התוס' דלא עדיף מהיזק שאינו ניכר], ועיין היטב, היוצא מזה שכ' להוכיח לרב דל"ס ליה כסברת המל"מ דאם לא כן ל"ה מנסך תקנתא:

(ח) אך לפי מה שהיה נ"ל בישוב דברי הרמב"ם שכתב שור היוצא ליסקל אומר לו הרי ש"ל כפשטיה דמתניתין (עיין פ"ג מהל' גזילה) ובפי"א מהל' נזקי ממון כתב בשומר לאחר שנגמר דינו החזירו אינו מוחזר, ועיין בלח"מ שישב דברי הרמב"ם על פי שיטת רש"י ובהל' גזילה מיירי דלא אתפסי' בידים וכתב שהוא דוחק כמובן, ולפענ"ד היה נ"ל לפי מה שכתב הלח"מ בגירסת הרמב"ם אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעלים (ועיין בגי' שלפנינו בהרמב"ם שכתב בפניו כמו בגמרא, וצ"ל דהלח"מ היה לו גירסא אחרת בהרמב"ם], והיה נ"ל ליישב לפי גירסתו ע"נ, דלכאורה נראה אי אמרינן אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעלים ומוכח דהשומר מקרי בעלים דהא מיירי שגמרו דינו לפני השומר, מכל מקום לכאורה היה נראה דדוקא שומר דאתי לידי' מדעת הבעלים וע"כ עומד במקום הבעלים אבל גזלן מהכ"ת ליקרא בעלים, אך יקשה לפי זה לרבנן דאמרי להדיא בברייתא דרבה ב"ש בגזלן שור עד שלא נגמר דינו אומר הש"ל ודייק הגמרא משנגמר לא והוא מטעמא דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ולשיטת הרמב"ם שגמרו דינו בפני השומר וכמו שכתב הלח"מ להדיא, אם כן תינח שומר גזלן מאי איכא למימר, ואפשר לומר לפי מה דס"ל לר"ש דבר הגל"מ כממון דמי וקרינן ביה וגונב מבית האיש ע"כ מקרי הגזלן גם כן בעליו אבל לדידן ל"מ לאשכוחי הא בגזלן, על כן פסק הרמב"ם שפיר בגזלן אף שיוצא ליסקל אומר הש"ל וכסתמא דמתניתין ודלא כמ"ש רש"י דסיפא רבי יעקב דוקא, אבל לפי זה נראה דמוכח כסברת המל"מ דהא התוס' כתבו דהא דנפל ליד ב"ד מקרי היזק ניכר וזה שייך אם הדבר תלוי בהשור שצריך לבא לפני הב"ד וכיון שנפל בידם יצא מרשות בעלים הוי היזק ניכר אבל לשיטת הרמב"ם דלא תלוי הדבר בהשור רק בהא דצריך לגמור דינו בפני השומר והוא עמד לפני הב"ד נראה פשוט דל"ש סברת התוס' רק סברת המל"מ ודו"ק היטב. ולפי זה הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתה דמנסך ל"ה תקנתא דחייב מצד הדין אם לא דנימא הואיל ועל גוף הניסך קלבד"מ ל"ש סברת המ"ל וע"כ הוצרך לתקנתא שיתחייב אכל מה שיעשה אחר כך כמו שכתבו התוס':

אך לפי מה דקי"ל דחייב לצאת י"ש וכמו שכתב רש"י דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, דחיקא לי לומר דלולי התקנה הוי השבה כיון דחייב אשעת הגבהה לעשות השבה מעלייתא וס"ס כיון שהוא עשה היזק שאינו ניכר ל"ה השבה מעלייתא, דבשלמא אי הו"א דא"ח כלל אפילו לצאת י"ש הו"מ לומר דהוי באלו נעשה ממילא, ואם נרצה להוכיח מזה דרב לא סבירא ליה הא דאתנן אסרה תורה והוי א"ש מ"ש התוס' על רש"י בהנהו דיכרי דאגנובי לרבא במחתרתא דלא רצה לקבלינהו הואיל ונפק מפומא דרב ולפמ"ש יש בו מן הישוב דלרב לשיטתו מוכח דא"ח לצאת י"ש וע"כ לא רצה לקבלינהו אך לפ"ז מוכח להלכה דלא כרב מנסך ממש ותקשי על הר"מ:

(ט) ואפ"ל למ"ש היש"ש ליישב דברי הר"מ דפסק בגזלן אפילו יוצא ליסקל אומר הש"ל ובשומר לאחר שנגמר דינו לא יכול לומר הש"ל וכתב דסברת אתפסתיה לתוראי ל"ש רק בשומר שמחויב לשמור ולא בגזלן, ותמה עליו הש"ך שנעלם ממנו סוף הסוגיא דאי' להדיא לרבנן דבגזלן דוקא עד שלא נגמר דינו מצי למימר הש"ל והוא פליאה עצומה לומר כן על מאורן של ישראל שהיה בהעלם עינו סוף הסוגיא בעידנא דעסיק בה, ולפמ"ש י"ל דבריו ע"נ דבהא דאתפסתי' לתוראי ישנו שני טעמים לחייבו או מטעם שומר כמ"ש היש"ש וזה ל"ש בגזלן או מטעם סברת המל"מ דל"ה השבה ולפמ"ש דלשמואל מוכח סברת המל"מ ממתניתין דב"ק דתני נפסלה מע"ג מזבח והנה לרבה מוכח ג"כ סברא זו מדפטור שף מטבע של חבירו ואדיה אדיה וקשה למה יגרע ממטמא ומדמע וכן הקשה שם הראב"ד הובא בש"מ עיי"ש אך אי נימא דרבה ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן א"ש וקשיא לדידיה ג"כ מתניתין דתני נפסלה משמע בידים חייב ואמאי הא לא ילפינן מקנסא וצ"ל כסברת המל"מ, ולפ"ז לפום סוגיא דהתם דאזלא לרבה ולדידיה באמת אין חילוק בין גזלן לשומר דס"ס ל"מ השבה ע"פ סברת המל"מ, אבל לדידן דקי"ל כרב לפמ"ש הר"מ כרב ומוכח דלא כסברת המל"מ לפ"ז א"ש דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר' יעקב ורק בשומר חייב משום אתפסתיה דל"ה ליה למיעבד הכי והוי פשיעה משא"כ בגזלן כסברת היש"ש ולא קשי' מרבנן דסוף הסוגיא דסבירא ליה אפילו בגזלן ל"מ לומר הש"ל לאחר שנגמר דינו די"ל באמת הנהו רבנן ס"ל דנהי דאמרינן באה"נ הש"ל מ"מ היכא דהוא גרם ל"מ למימר הש"ל כסברת המל"מ, רק אליבא דידן לרב מוכרח דאפילו הכי מ"ל הש"ל כיון דסבירא ליה מנסך ממש והוי תקנתא וכמ"ש לעיל מוכח דמצד הדין מצי לומר הש"ל אף אם הוא עשה היזק שאינו ניכר וכמ"ש לעיל ולשמואל ע"כ סיפא דמתניתין ר' יעקב וע"כ א"ש דהר"מ פסק כרב לאוקמי סתמא דמתניתין ככ"ע אף כרבנן דר' יעקב ולא נימא דאתיא כיחידאי ונהי דלא אתיא כרבנן דברייתא דרבה ב"ש מ"מ כאינך רבנן אתיא שפיר ומוכח לרב דלא כסברת המל"מ:

(י) והנה לכאורה אפ"ל דתליא בשיטת רש"י ותוס' לפמ"ש רש"י בסוגיא דרבוצה מדאגביה קניה ול"ש לומר א"א אוסר דבר שאינו שלו והקשו התוס' מקושי' הגמרא ממנסך וכבר כתבתי לעיל תי' הגאב"ד דק"ק פוזנן אדמו"ר החסיד המפורסם מו"ה יוסף זצ"ל וכ"כ הגאון בעל תורת יקותיאל דאי נימא דא"א אוסר דבר שא"ש ל"ש לומר מדאגביה קניה כיון דלא נטלו לדבר שנאסר משא"כ ברבוצה כתב רש"י שפיר כיון דוודאי כוונתו לשחוט שני הסימנים וע"י מעשה רבה וודאי אוסר ע"כ מדאגביה קניה ואוסר אפילו במעשה זוטא ע"כ דברי הגאונים הנ"ל ודפח"ח, ולפ"ז י"ל שפיר דהוצרכו לתקן מנסך דלולי זאת כיון דל"ש היזק י"ל דל"ה בגדר גזלן ע"י הגבהה, ועיין רש"י לקמן מטמא ומדמע דרבנן ופי' רש"י כיון דל"ש היזק אין כאן איסורא דאורייתא ולפ"ז יש לדמותו לשליחות יד היכא דלא חסרו דהוי רק כמו שואל שלא מדעת ואינו חייב רק משעת שימוש ולא משעת הגבהה כדאי' בחו"מ (סי' רצ"ב) וע"כ הוצרכו לתקן על מנסך שיהיה בגדר מזיק וע"כ שייך מדאגבי' קני', [ועיין חידושי רשב"א כאן שנראה מדבריו דהיכא דלא כיון לקנותו ל"ש מדאגבי' קני', אך בב"ק (דף צ"ח) לא אמרן אלא דאדי' אודי' מוכח דכעין זה קניה], אבל לפי מה שכתבו התוס' להקשות על רש"י ומוכח דס"ל אפילו לפום הו"א דאין אדם אוסר דבר שא"ש אפ"ה כיון שעושה דבר שהבעלים מקפידים דבשביל זה אינו נאסר משום שאומר לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי ע"כ הוי בגדר גזלן מכש"כ אם עושה באמת היזק שאינו ניכר אף אי הוי אמינא דל"ה היזק פשיטא דהוי גזלן ולא הוצרכו לתקוני כלל ע"כ לשיטת התוס' מוכח דלא כסברת המל"מ:

(יא) והנה יש מקום להוכיח כשיטת התוס' דאף דל"ה מזיק מקרי גזלן בהגבהה ממ"ד בב"ק שם בסוגיא לא אמרן אלא דאדי' אדוי' אבל שקלי' מגזל גזלי' ואי נימא דהיכא דל"ה מזיק לא הוי גזלן א"כ התם דלא הוי מזיק למה יקרא גזלן בהגבהה אלא מוכח כשיטת התוס', אמנם עדיין יש לומר לפמ"ש התוס' שם דצלולין לאו דוקא אלא יכול בר אמוראי לשקלו וא"כ בשעת זריקה לא הוי הדבר ברור שיוכל בר אמוראי לשקלו וע"כ שפיר הוי גזלן, ואדרבא לכאורה משמע מהתם כסברת המל"מ כמש"ל (אות ד'), דלפ"ד אתי' בפשטות הא דאמר התם אבל משקל שקלי' השבה בעי למיעבד, וקשה לכאורה כיון דלרבה ל"מ הפסד דמש"ה ל"מ מזיק למה לא מצי למימר הש"ל, ולפ"ד המל"מ הנ"ל י"ל כיון דמקרי גזלן והוא עושה קצת הפסד ל"מ השבה כמו בהיזק שאינו ניכר ועיין ש"מ ופ"י שם שכתבו טעם הדבר דבעי השבה מיד ליד, ולפ"ד המל"מ הנ"ל אתי שפיר על פי הסברא הנ"ל, אך לפמ"ש דלרבה מוכח ממתני' כסברת המל"מ מחמת קושית התוס' דתני ונפסלה ולרבה, ע"כ קנסא מקנסא לא ילפינן א"כ לרב י"ל שפיר דלא כסברת המל"מ וכמ"ש דאל"כ ל"ה מנסך תקנתא רק אי נימא כס' הנ"ל דלולי דתקנו במנסך ל"ה גזלן על ההגבהה כעין שיטת וס' הגאונים הנ"ל לרש"י בסוגי' דרבוצה:

(יב) וע"פ סברא זו יש לתרץ הקושיא שהקשיתי על שיטת התוס' שכתב בפשיטות דאם נסכו אחר מצי לומר הרי ש"ל ולדידי קשה טובא למה לא נימא דהוי רוצה בקיומו וכמ"ש כבר, הן אמת לפי גי' הת"ח בהתוספתא יין ונתנסך אומר לו הרי ש"ל ע"כ מוכח לחלק, אך לפי גי' דידן קשה ולפה"ד הנ"ל אתי שפיר דהוכיחו התוס' דמצי למימר הש"ל דלולי זאת ל"ה מנסך תקנתא ועל כן הוצרכו לומר דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה אח"כ, ועיין בפ"י שהקשה מה דחקו לתוס' לומר דרב ושמואל פליגי בס' זו ולא כפשוטו דפליגי בפלוגתא דר' אבין ור' ירמיה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דהוצרכו לחדש לרב דאף על גב מדאגביה קני' אינו חייב מצד הדין כי היכי דלהוי תקנתא, מעתה פשוט לומר דשמואל אתיא כר' ירמיה רק דס"ל דאפ"ה שייך לומר קלבד"מ, אמנם הקשה עוד דלפ"ז הו"ל לומר שם בב"ק מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב, וכבר הבאתי קושיתו לעיל (אות ד') וע"פ הס' הנ"ל י"ל אף אי נימא דשמואל מסתמא סבר כר' ירמיה כיון דהלכתא כר"י כמ"ש התו' וכמו שביאר הפ"י דבריהם ולפמ"ש דאף לס' המל"מ צריך לתקנה וקשה על שמואל למה לא אמר מנסך ממש, ולפמ"ש י"ל כך כיון דכ"ז דלא תקנו מנסך שיקרא מזיק ל"ש מדאגבי' קני' וע"כ אמר שמואל שפיר מנסך קלבד"מ כיון דאי אפשר בשום פעם לתקן על מנסך לחוד וע"כ ממילא אין לחייבו על ההגבהה אבל לרב דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ממילא שייך על מנסך שם נזק דהוי כמו מטמא ומדמע רק דאי אפשר לחייבו משום קלבד"מ אבל לתקן שיהיה הפסד ל"צ ועל כן ממילא שייך מדאגבי' קני', ולפ"ז א"ש דשם בסוגי' לא הו"מ לומר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב כיון דהתם אזלא הסוגי' דקנסא מקנסא ילפינן ממילא אי הוי סבירא ליה כר' ירמיה ליתא לס' שמואל כלל ושייך שפיר מדאגבי' קני' ע"כ הוצרך לומר מעיקרא סברי כר' אבין, וזה נכון כפתור ופרח לשיטת המל"מ דמצינו למימר דשמואל ס' כר' ירמיה ואפ"ה לא מצי התם לומר מעיקרא סברי כשמואל ודוק היטב:

[אמנם בעיקר הס' הנ"ל שכ' משם הגאונים להוכיח לשיטת רש"י דהיכא דלא עשה הגבהה אדעתיה לעשות דבר שיהיה נזק ל"מ גזלן, לפענ"ד היה נראה ליישב באופן אחר ויתיישב ג"כ קושיא ראשונה של תוס' והוא דמה שהקשו התוס' מאיש כי יקדיש וודאי דאינו ראיה לענין לאסור וקדשים שאני דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה ואפילו ע"י מעשה נראה פשוט דאין יכול להקדיש היכא דלא קני' רק מצד הס' קושית התוס' חזקה מה מהני הא דחייב באחריות לענין שיוכל לאסור בפרט למה דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי):

(יג) ועפה"ד הנ"ל יש מקום לומר בהבנת דברי הר"מ (פ"ז מה' חו"מ) אשר לכאורה דבריו תמוהים, כשהעתיק דינא דמתני' כ' מטמא ומדמע או שעירב טפת יין נסך וזה הוא פי' דשמואל במתני' וע"כ דפסק קנסא מקנסא ל"י כשמואל ואח"כ סיים וכן כיוצא בזה ומוכח דס"ל קנסא מקנסא ילפינן כמ"ש הש"ך, והיותר תימה דלאחר שהעתיק כל הדינים מסוגיא זו כהנים שפגלו והעושה מלאכה במי חטאת כתב המנסך יין חבירו וקשה כיון דלרב זה הוא פי' דמתני' מנסך הו"ל לאקדומי תיכף כשהעתיק המטמא והמדמע הו"ל לפרש המנסך וכמ"ש בפי' המשניות דמנסך יש לומר על שני דרכים, גם כיון שכתב וכל כיוצא בזה א"כ מה שהעתיק מערב הוא משנה יתירה ומנסך דהוא עיקרא פי' דמתני' שבק ליה, גם יש לעיין שלא העתיק כלל מנסך שוגג פטור וכיון דמנסך דהוא פי' דמתני' הו"ל לאסוקי הכי ודוחק לומר דסמך אמ"ש לעיל:

ולולי דמסתפינא היה נראה לי בעזרת השי"ת לפרש פי' נכון בהרמב"ם ולפי זה יהיה בעזה"י מקום ליישב השגת הראב"ד על מ"ש הרמב"ם בעושה מלאכה במי חטאת חייב, ותחלה נראה להוכיח דסוגי' הגמרא בצריכתא הנאמר בתחלת הסוגי' נשנית תחלה קודם דאסיק פלוגתא דקנסו שוגג אטו מזיד דלולי זאת יש לדקדק על הצריכותא דאמר ואי תני מטמא ומדמע הו"א מנסך קלבד"מ, ולכאורה אינו מיושב כ"כ כיון דהאי דינא תלוי בפלוגתא דר' אבין ור"י דנ"מ לדינא לא למילי דתקנתא וכיון דסברי אח"כ כר"י לדינא ממילא נדע דמנסך חייב, אך לפי מה שכתבו התוס' אתי שפיר דהוצרכו לתקן שיהיה חייב אכל מה שיעשה אחר כך וזהו תקנה, אך לשיטת המל"מ ולפמ"ש אני דבמנסך י"ל דל"מ לומר הרי ש"ל משום רוצה בקיומו הדרא הקושיא לדוכתיה גם התוס' נראה דלא נחתי לזה בתי' הקודמים ועל כן גם לדידהו אינו מיושב כ"כ, וקשה דהו"ל לומר אי תני מטמא ומדמע הו"א כיון דמתני' ר"י דסבירא ליה בדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד וקשיא מנסך וצ"ל כתי' הגמ' משום דע"ז מבדל בדיל מיניה על כן פטור בשוגג אבל בדאורייתא קנסינן אפילו היכא דבדיל מיניה, ולפי זה הו"מ לאצרוכי בפשיטות דאי לא תני מנסך הו"א מנסך דאורייתא קנסינן ליה אפילו שוגג א"ו מוכח דסוגי' דלעיל נשנית קודם דאסיק דשייך בזה קנסו שוגג אטו מזיד, וכיון דזכינן לדין יש לומר עפ"מ דקשיא ליה אסוגיא דלקמן דמקשה מכמה סתמי משניות דהוי דלא כר' מאיר, ותמי' לי כיון דבדין מטמא ומנסך גופי' סתם רבי דלא כר' מאיר ואם כן מה אולמא חד סתמא מתרי סתמא ומה קושיא, גם קשה קושית התוס' מכהנים שפגלו דהוי דאורייתא ולא קניס ר"י, ותירץ התוס' קשה טובא מ"ש לחלק משום ממנעי ולא עבדי דהו"ל להגמרא עכ"פ להקשות ולתרץ כך כיון דאין התירוץ פשוט, ויותר קשה לפום סוגיא דמנחות (דף מ"ט) דאביי ורבא מוקמי הא דשוגגין פטורין ופגולן פגול כדתני בברייתא מיירי באומר מותר לפגל דלולי זאת אם סבר שהוא שלמים ושחטן לשם שלמים הוי עקירה בטעות ול"ה עקירה וע"כ תי' דמיירי באומר מותר, וכן פסק הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות מעשה קרבנות, וכיון שכן שהוא כהן ע"ה שסובר שמותר לפגל נראה דבזה ל"ש ממנעי ולא עבדי דאדרבא ימנע וימנע כיון שהוא ע"ה בשלמא אם נתחלף לו שייך שפיר דהוי שוגג ושייך ממנע ול"ע, אם לא דנימא דלפי זה קושית התוס' מעיקרא ליתא דבאומר מותר ל"ש למגזר שוגג אטו מזיד שיעשה במזיד ויאמר סבור הייתי שמותר לעשות כן להחזיק עצמו בע"ה זה ל"ח, ויש ראיה מזה לפסק הרמב"ם שם דלא כרב חסדא דשם ולרב חסדא קשיא לכאורה וצ"ל כתירוץ התוס', [ומיושב בזה דאליבא דידן ל"צ לאסוקי תירוץ התוס'], גם קשה דמקשה לר"י מנסך דאורייתא הוא דלמא טעמא כדי שיודיע מש"ה לא קניס וכ"ה הפ"י, ומה שכתב הפ"י דבמנסך דמיירי במומר ל"ש כדי שיודיע, מלבד מה שיש לפלפל בדבריו כמו שכתבתי כבר, ק"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל בשותפין ל"א לצעורי קא מכוון ואם כן נ"מ בשותף, ולכאורה הייתי רוצה לומר דלר"י מוכח דס"ל בעירובין פ"ו מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד רבי מאיר אוסר, רי"א במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, וכתב הרע"ב דפליגא בקנסו שוגג אטו מזיד ומוכח דר"י לא קניס בדרבנן וע"כ טעמא דשוגג פטור במטמא ומדמע ע"כ לאו משום כדי שיודיע, אך עדיין קשה מה הוצרך לדחוקי משום חומרא דע"ז להיפך מסברת רבי מאיר לימא משום כדי שיודיע, אמנם לפי מה דמשמע דהיכא דל"ש כדי שיודיע כגון בפני הבעלים או בפני עדים לא פטרינן ליה משום כדי שיודיע, כי לכאורה הייתי מסופק בזה מטעם שיבואר], וכמדומה שראיתי להדיא דהיכא דל"ש כדי שיודיע לא פטרינן לחזקיה בשוגג, וע"כ הוצרך הגמרא לשנויי במנסך טעמא משום חומרא דע"ז בדילי ולא קניס כלל אפילו היכא דל"ש כדי שיודיע דומיא דאינך ודוק:

היוצא לנו מזה דע"כ מוכח דהיכא דל"ש כדי שיודיע לא פטרינן משום לא פלוג דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתה כיון דאין נ"מ הו"מ למימר במנסך טעמא משום כדי שיודיע אלא ודאי מוכח כנ"ל, ולפי זה י"ל דמתניתין דעסיק בתקנתא מפני תקון עולם דמש"ה נשנית בפ' הנזקין וכדתני עלה בברייתא י"ל דמיירי היכא דשייך כדי שיודיע, ורבי מאיר דמיירי מעיקר הדין ס"ל אפילו שוגג חייב משום קנסו שוגג אטו מזיד והיינו היכא דל"ש כדי שיודיע, ובזה י"ל קושי' התוס' בב"ק שהקשו דלמא ר' אושעי' לא תני מטמא ומדמע וכו' משום דשוגג פטור, ולפמ"ש דפטור דשוגג הוא מלתא אחריתא משום ת"ע ורק היכא דשייך כדי שיודיע ודוק ולפ"ז הקשה שפיר דר"י אדר"י דליכא למימר משום כדי שיודיע דבזה אף ר"מ פוטר כדמוכח במתני', וא"ל לפ"ז תקשי על הר"מ דפטור בשוגג בסתם וכמ"ש שלא קנסו על השוגג ואפילו היכא דל"ש כדי שיודיע, דזה פשוט דהר"מ פסק כר"י נגד ר"מ דבדרבנן לא קנסו וכר' יוסי בנפלו ונתפצעו, ע"כ פסק סתם שוגג פטור, דלא קנס שוגג אטו מזיד, והשתא דאתינן להכי י"ל דשמואל ס"ל ג"כ קנסא מקנסא ילפינן וכמ"ש הש"ך כדמשמע מסוגי' דחולין ואפ"ה אמר מערב והצריכתא לפטורא משום כדי שיודיע כמו לחזקי'. [ואי קשי' לשמואל יין ביין ל"ה הפסד מרובה דס"ל ימכור עיי"ש בהר"ן בשם הראב"ד דהיכא דנתערב ביין סך חשוב שכנגדו במים הוי מזוג כולו אסור וע"כ שפיר שייך ה"מ גם אפשר ע"י ניצוק עיין ס' תורת גיטן ודבריו תמוהים מ"ש לר"ח לית לי' ניצוק עיי"ש בע"ז דאכתי משכחת לה אף לדידי' עיי"ש):

(יד) הנה ליישב הקושי' הנ"ל אי נימא כשיטת המל"מ דל"ה מנסך תקנתא. או לפמ"ש די"ל משום רוצה בקיומו ל"מ לומר הרי ש"ל וקשי' דל"ה מנסך תקנתא י"ל לרב דס"ל בבא במחתרת אפילו אתניהו א"צ להחזיר דקנינהו בדמים ולפי המתבאר שם בסוגי' הגמרא דרב ס"ל דליכא קנין לחצאין לומר שחייב באחריות ולא קנינהו וע"כ ס"ל דקנינהו לגמרי רק שמחויב להחזיר גוף הגזילה בתורת גוביינא כמ"ש רש"י שם. ולפ"ז לכאורה קשה במנסך דס"ל לרב מדאגבי' קני' מנ"ל דרוצה לקנות בשלמא לדידן י"ל כיון דהגביהו כדי להפסידו נעשה גזלן וחייב באחריות מ"ד כשואל כדאי' התם בסנהדרין אבל לרב דלא ס"ל הכי רק דקני' לגמרי וכיון שאין רצנו לקנות מהכ"ת נימא דקני לגמרי וכדאי' בב"ק זה מתייאש וזה א"ר לקנות לא מהני. ע"כ נ"ל די"ל לפמ"ש הפ"י נימא בכ"מ דאמרינן קלבד"מ שיהי' חייב משום שלא יהא כ"א וא' הולך ותי' תמוה כאשר כתבתי לעיל (אות א') וע"כ הי' נ"ל די"ל פשוט דזה הוי כעין עקירת דבר מן התורה כיון שהתורה כ' להדי' כדי רשעתו שאין כח ביד ב"ד לענוש היכא דיש חיוב ממיתה אע"ג דבאמת חייב אפ"ה אין כח ביד ב"ד לענוש, וע"כ הוי כעין עקירת דבר מן התורה אם נימא דחייב היכא דשייך קלבד"מ ועיין רש"י (פ' הפועלים). משא"כ מה שחייבו חכמים היכא דאין חייב מן התורה משום תיקון אין זה עקירת דבר מן התורה דאין ההיפך מבואר, ועוד י"ל הנה מצינו לקמן בסוגי' דחטאת הגזולה כרת שע"י דבריהם אוקמי רבנן ברשותי', וא"כ ה"נ י"ל דעילה מצאו לחייבו משעת הגבהה לאוקמי' ברשותי' שלא יהי' בגדר קלבד"מ וע"כ שפיר הוי רק תקנה אף לס' המל"מ או למ"ש דל"מ למימר באיסור ע"ז הרי ש"ל משום רוצה בקיומו אפ"ה הוי רק תקנה דלולי זאת א"ח משעת הגבהה דל"ה קנין כלל כ"ז לרב דלית לי' בגזלן קנין לחצאין, ולפ"ז דמתני' ר"מ ופטור משום כדי שיודיע היכא ששייך והיינו מפני ת"ע ור"מ מיירי בלא ת"ע היינו היכא דל"ש כדי שיודיע ע"כ קניס שוגג אטו מזיד ואתי' מתני' שפיר כר"מ, ולפ"ז י"ל דשמואל ס"ל ג"כ קנסא מקנסא ילפינן, ואפ"ה ס"ל מערב דהצריכותא לפטורי והא דל"א מנסך י"ל דאי נימא דאיירי בהגבהה הוי מצד הדין והרי ש"ל ל"מ למימר משום רוצה בקיומו אבל לרב א"ש דהגבהה אינו מחייבו מצד הדין כיון דא"ר לקנות רק דאפ"ה חייבו חכמים מהתקנה כיון דל"ה בגדר קלבד"מ ול"ה עקירת דבר מן התורה וא"ש בזה שוגג פטור לרב אע"ג דל"ש קלבד"מ ל"ד לאינך ול"ה חידוש ולפ"ז א"ש כיון דאף מזיד ל"ה קנין לרב וכיון דרב מצי לומר מנסך ע"כ תי' מנסך, אבל לדידן שפיר י"ל מערב אפילו אי מקנסא ילפינן אליבא דאמת דהצריכותא לפטורי ומיושבים כל הקושי' דל"מ למימר טעמא דר"י משום כדי שיודיע, דע"כ מיירי היכא דל"ש כדי שיודיע וא"ש כהנים שפגלו משום כדי שיודיע [ואי קשי' שילם תרומה דלמא כדי שיודיע י"ל למ"ש לקמן בתרומה שלו מ"ל לכהן אחר אתן וקושי' הפ"ח י"ל כמ"ש להוכיח מר' יוסי דאהלות ועיין היטב בכ"ז] וע"כ הר"מ לא הוצרך לאתויי שוגג פטור במנסך דלדידן ל"ה התיקון רק הדין ובשוגג ל"ש מדאגבי' קני':

(טו)

תוכן העניינים

חמדת שלמה על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה