חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף כה.
סוגיא דברירה
(א) גמרא אבל לענין יובל מכר אמר רחמנא וכו', והקשה היש"ש לפי' ר"י דבגט שאני דכתיב וכתב לה. א"כ מאי האי דמסיים הגמ' אבל לענין יובל מכר א"ר וכו', וי"ל דאי הוי ס"ל בעלמא יש ברירה ל"ה לן למעט מוכתב לה רק לפסול הגט. אבל מ"מ ראוי להיות ריח הגט, כיון דבעלמא אמרינן אפילו יש ברירה לגמרי. [אח"כ ראיתי שהיש"ש בעצמו כ"כ בדף הקודם שם]. וגם י"ל כיון דבסוגי' דבכורות צריך הגמ' לסיים כן עיי"ש ביש"ש ע"כ גם כאן סיים הגמ' כן. ולקושי' השני' שהקשה שם לפי' ר"י מאי פריך ר' אושעיא מפסחים לגטין י"ל דקושי' ר"א הי' ממנ"פ, כיון דבעי' דידיה הי' בתולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בדעת עצמו, וע"כ צ"ל דל"ס ליה לר"י לחלק. אבל ר' אושעיא בע"כ דסובר לחלק דאל"כ קשה וכי לית לי' מתני' דיתר על כן, [ועיין בחי' ר"ן ורמב"ן] ור"י פשיט ליה ממתני' בזה הורה לו דלא ס"ל לחלק, והנה י"ל וודאי למאן דל"ל ברירה כלל י"ל דס"ל מצד הס' דאין חילוק ולעולם ל"א ברירה. אבל לפ"מ דהוכיח ליה מסוגיא דפסחים די"ב בתולה בדעת אחרים, וא"כ נהי דאמרינן דגטין שאני מ"מ מנ"ל לומר גזה"כ כולי האי דאפילו בתולה בד"א ל"א ברירה דכל מה שנוכל למעט דלא להוי רחוק משאר דיני תורה דאמרינן ברירה הו"ל לומר כיון דמ"מ יש ס' קצת לחלק בין תבד"ע לתולה בדעת אחרים. וא"ל ס"ס מאי קושי' דלמא בתולה בד"ע ל"א בכה"ת ברירה רק בתולה בד"א כמו שם בפסחים וא"כ בע"כ בגטין מדאצטריך וכתב לה ממעטינן אפילו תולה בדעת אחרים, דז"א דאם באמת מחלקינן בין דעת עצמו לדעת אחרים וודאי אי אפשר לומר דבגיטין אפילו בתולה בדעת אחרים ל"א ברירה, דא"כ הו"ל למתני' לאשמעינן עיקר הרבותא בגיטין דאפילו תולה בדעת אחרים ל"א ברירה. ולפחות הו"ל לאשמעונן יתר ע"כ דאפילו תולה בדעת אחרים ל"א ברירה.
ועפ"י זה י"ל קושית התוס' לקמן שהקשו לר' יוחנן דלדידיה אין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדהוצרך לומר וכבר בא חכם וא"כ ליתא לדאיו ובביצה מוכיח הגמ' דר"י ס"ל כתנא דבי איו, ולפמ"ש י"ל דהוכיח הגמ' דאי הוי סבר ר"י התם בחביות יש ברירה דהוי ברירה גרועה לשיטת התוס', א"כ נהי דאשכח לתנא דבי אי' דלא ס"ל ברירה, מ"מ מהכ"ת לפלוג כ"כ תנא דבי איו דאפילו בתולה בדעת אחרים לית ליה ברירה כיון דהוא גופיה סובר דאמרינן בכ"מ ברירה א"כ מנ"ל דלמאן דל"ל ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים לית ליה. דבשלמא אם ר"י סובר ג"כ אין ברירה י"ל דסברתו היה כך שלא לומר ברירה כלל. אבל השתא דנימא דר"י סובר יש ברירה אפילו ברירה גרוע דלא התנה מהכ"ת לומר דלמאן דל"ל ברירה דאפילו בתולה בד"א ל"ל דוודאי יש עכ"פ ס' לחלק מנ"ל לומר דאין ברירה דצ"ל וכבר בא חכם. ע"כ הוכיח הגמ' שפיר דר"י סובר אין ברירה, וע"כ י"ל שפיר דס"ל מצד הס' דאין חילוק:
(ב) שם גמרא קא בעי מיניה תולה בדעת עצמו וכו' והדר קמותיב ליה תולה בדעת אחרים. עיין בחי' רמב"ן ור"ן מ"ש ליישב על הא דקאמר והדר קא מותיב. ואפ"ל כיון דרב אושעי' דבעי תולה בד"א ע"כ דהוי סבר דעדיף מתולה בדעת עצמו כמ"ש לעיל. וא"כ הא דפשיט ליה ר"י בע"כ דגלי ליה דאין חילוק, והנה יש לחלק בס' בין תולה בדעת אחרים דלאיזה שתצא מפתח תחלה. דשם י"ל עדיין ס"ס דלמא הי' כוונתו לאחרת שהי' שונאה יותר אף דהניח הדבר על ההזדמן כדרך גורל מ"מ י"ל דיותר הי' כוונתו שיעלה הגורל על האחרת והי' רוצה שיזדמן שתצא האחרת תחלה. אבל בפסח הוי תולה בד"א גמור כיון דכולם הם בניו וודאי הי' כוונתו למי שיהיה זריז לעלות תחלה. וכיון דר' אושעיא אסיק לחלק בין ד"ע לדעת אחרים א"כ נהי דשני ליה ר"י דאיזה שתצא מפתח תחלה לא עדיף מתולה בדעת עצמו, מ"מ שם בפסחים דהוי תולה בדעת אחרים גמור כנ"ל יש לומר דמודה ר"י דמהני ועיין היטב:
שם גמרא א"ל רב משרשיא וכו'. לכאורה קשה לי על הוכחת ר"מ שהוכיח לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדקשיא ליה דר' יהודה אדר"י, לפמ"ש התוס' דאי מחלקינן בין תולה בד"ע לתולה בד"א ע"כ ליתא למתני' דעירובין דס"ל לר"י אפילו תולה בדעת עצמו ברירה וא"כ דלמא לעולם לא מחלקינן ובאמת ליתא להא דהלוקח יין. ודוחק לומר דקושיתו הוא דאי אמרינן ליתא הא דהלוקח בע"כ דצ"ל ליתא לדאיו ג"כ וע"כ מסתבר לומר דליתא לחדא מקמי תרתי וכדאיתא בעירובין דמ"מ כיון דעדיין לא ידע שיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לד"א רק מכח קושי' וכיון דס"ס צ"ל דליתא למתני' וא"כ דלמא לעולם לא מחלקינן וליתא לדאיו. בשלמא רב דהתם י"ל דמצד הס' ס"ל לחלק אבל להוכיח מזה קשה מנ"ל כיון דס"ס צ"ל ליתא למתני' א"כ ר"י ס"ל ליתא להא דהלוקח. והנה לכאורה י"ל דרב משרשיא סבירא לי' לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובדרבנן אפילו בתולה בדעת עצמו אמרינן ברירה ומש"ה לא קשה ממתני' דעירובין דהוי לענין תחומין דרבנן. אך לפמ"ש הרא"ש בעירובין דר"י דס"ל ספק עירוב פסול בעל כרחך דסובר תחומין דאורייתא הדרי הקושיא לדוכתיה. ועיין ביש"ש שכתב להדיא דלר"י הוי תחומין דרבנן דלא כהרא"ש הנ"ל וא"ש:
(ג) שם ע"ב תוס' ד"ה ולכי מיית וכו'. אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתי' דמי שאחזו. והקשה המהרש"א לפמ"ש התוס' לחלק בין דבר שעתיד להתברר ל"ק ממתני' דמי שאחזו עיי"ש במהרש"א ובפ"י. ונלענ"ד די"ל עפ"מ דקשי' לכאורה לפמ"ש התוס' בביצה בסוגי' דשנים שלקחו חביות דהא דאמרינן בתנאי דאם יבא חכם למזרח עירובי למזרח דתלי בברירה והקשו התוס' הא ע"כ בין השמשות א"א לו שיבא רק בצד אחד דהא תחום אחד רחוק מחבירו ד' אלפים ומה צ"ל וכבר בא חכם. ותי' התוס' דהספק הוא שמא לא יבא החכם כלל. ולפ"ז קשה לס' התוס' דהיכא דעתיד להתברר לא תליא בברירה, ועיין ביש"ש שכתב להסביר ס' התוס' דמש"ה צריך בתחומין ברירה כיון דהספק איזהו תחום יקנה למזרח או למערב וזה יכול להיות שלא יתברר דשמא לא יבא כלל עיי"ש (דף מ"ו). ולפמ"ש התוס' בביצה דא"א להחכם שיבא רק מצד א' א"כ בהש"מ לא הי' הספק אם תחום מזרח יקנה או תחום מערב דהא ממ"נ הי' מבורר באיזה צד הי' וזה אינו ענין לברירה אף שאנו לא היו יודעין. וא"כ עיקר מה שלא הי' נתברר וצריך לברירה היינו אם יבא או לא יבא כלל וא"כ עתיד להתברר. וא"כ מאי הקשה ר"י מ"ש לכאן ולכאן דלא וכו' הא שני ושני דלכאן ולכאן י"ל כיון דהברירה צריך בין שני התחומין איזה יקנה וגם יש ספק דשמא לא ירצה לילך לשום חכם מש"ה ל"א ברירה, אבל בחכם אחד דע"כ לא הי' הספק בין השמשות רק אם יבא או לא יבא וזה עתיד להתברר ע"כ שפיר אמרינן ברירה. [ותי' השני שכתב התוס' שם בביצה עיין במהרש"א וצ"ע לכאורה]:
ע"כ נראה דהא התוס' לא החליטו האי ס' רק שהוכיחו כן מכח קושיא דר"י אדר"י. והא ראיה דרב משרשיא דרצה להוכיח לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מוכח דלא ס"ל זה החילוק. דאל"כ ל"ה מקשה דר"י אדר"י ודר"ש אדר"ש. ומ"ש הפ"י דר"ש אדר"ש קשה אף לס' התוס' וכ"כ בחי' מהרש"ל לא זכיתי להבין למה לא נקרא ע"מ שירצה אבא עתיד להתברר. אח"כ ראיתי ביש"ש שהמהרש"ל בעצמו כ"כ דמה שירצה אבא מקרי ג"כ עתיד להתברר והוכיח כן מסתמא דקדושין פ' האומר ע"מ שירצה אבא דמקודשת. והגאון פ"י ובעל שאגת אריה האריכו בקושיא זו מסתמא דמתני'. ואשתמיטתיה דברי היש"ש הנ"ל. עכ"פ מוכח דרב משרשיא ל"ס זה החילוק. א"כ י"ל דר' יוחנן לא ס"ל ג"כ זה החילוק וע"כ הקשה שפיר מ"ש לכאן ולכאן דלא דא"ב. וא"ל כיון דבע"כ ר' יוחנן ל"ס ג"כ לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן כמ"ש התוס' וא"כ תיקשי לדידיה דר' יוסי אדר' יוסי. די"ל דר' יוחנן ס"ל דליתא להאי ברייתא דס"ל אליבא דר"י בסלע של מעשר שני דאינו מחולל. רק דקושית התוס' אזלא לסתמא דגמ' דס"ל אליבא דר"י התם אין ברירה ממתני' דמעשר שני וקשיא להו מתני' דמי שאחזו. ע"כ הוצרכו לתרץ דסתמא דגמ' ס"ל חילוק זה בין דבר העומד להתברר אבל ר' יוחנן מוכח בע"כ דלא ס"ל זה החילוק דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן, וע"כ הקשו התוס' שפיר לפ"מ דהוי ס"ל לתוס' דמאי דמקשה מ"ש לכאן אזלא לרב דאמר ליתא לדאיו. א"כ מוכח דל"א החילוק בין עתיד להתברר. דאל"כ ל"ק מ"ש לכאן ולכאן וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ דקושית הגמ' מ"ש לא אזיל אליבא דרב. וא"ל עדיין מה צ"ל דרב ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' הו"ל למימר דרב ס"ל לחלק בין דבר העתיד להתברר ול"ק ממתני' דמי שאחזו. דהא ליתא כיון דהוצרכו לומר דהקושיא לא אזלי אליבא דרב עדיפא להו לשנויי דרב ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' כדי דלא תקשי מברייתא דכל המתלקט, אבל בקושיתם נקטו שפיר להקשות אף ממתני' דמי שאחזו דלפי מה דס"ד דהקושי' אזלי לרב מוכח דלא מחלק בין עתיד להתברר וקשיא גם ממתני' דמי שאחזו:
והנה לפמ"ש דר' יוחנן בע"כ ל"ס ליה לחלק בין דבר העתיד להתברר. דאל"כ ל"ה קשה מ"ש לכאן ולכאן, יש להקשות לשיטת מהרש"ל ביש"ש שכתב דמש"ה פסק ר"י דאין ברירה מכח מתני' גיטין דתנו לה גבי הלכתא פסיקתא ועדיף מסתמא דהלוקח יין. וקושית הגמ' בב"ק מסתמא דמתני' דצנועין. היינו דאי הוי תרי סתמא הוי עדיף מסתמא דכל הגט עיי"ש (דף מ"ה ע"ב). ולפמ"ש דר"י ל"ל החילוק בין עתיד להתברר. וגם החילוק בין תולה בדעת עצמו דאל"כ ל"ה מקשה מ"ש לכאן ולכאן. וא"כ מוכח לר"י ממתני' האומר ה"א מקודשת לי ע"מ שירצה אבא דיש ברירה כמ"ש המהרש"ל שם בעצמו זולת החילוק שבין עתיד להתברר. וכיון דר' יוחנן ל"ל זה החילוק ואם כן הדר הוי לדידיה תרי סתמא דיש ברירה והדרי' הקושיא לדוכתיה מ"ט פסק דאין ברירה, ומוכרח לבא לתי' התוס' דר"י לא פסק דאין ברירה רק היכא דאינו מברר וגט שאני וצ"ע על שיטת היש"ש. אך לפמ"ש הגאון ש"א דה"א מקודשת ע"מ שירצה אבא היינו שתהי' מקודשת לאח"כ כשירצה ולא למפרע ולא תלה בברירה א"ש, ועיין שם בסוגי' מת הבן מלמדין את האב מוכר דלא כשאגת אריה וצ"ע] אך היש"ש בעצמו לא כתב כן. וצ"ל דס"ל כתי' השני בתוס' ביצה בשם הר"ף דיכול החכם לבא משני צדדים ולא מוכח דר"י לא ס"ל זה החילוק. אבל לשיטת התוס' בתי' הראשון הוכרחו לדבריהם בב"ק. ועיין היטב:
(ד) וחוץ לדרך זה מ"ש בכוונת התוס'. הי' נראה לי דיש לומר דאף ר' יוחנן סבירא לי' החילוק הנ"ל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. והא דהוקשה מ"ש לכאן ולכאן והוכרח לומר דכבר בא חכם היינו דמוכח דהברייתא לא ס"ל זה החילוק מדנקטי במלתא דר"י על בבא דחכם ולא על בבא דנכרים דקתני ברישא דמתני' ומסתמא הברייתא נשנית על בבא דמתני'. וא"כ מדשביק בבא דרישא דנכרים מוכח דהברייתא לא ס"ל ברירה כלל ואין היתר רק אם בא חכם וע"כ בנכרים אין היתר כלל. דבשלמא בחכם כיון שהי' בהש"מ במזרח לא יוכל שוב לבא למערב כמ"ש התוס', וע"כ שפיר הי' מבורר בהש"מ אבל בנכרים אף שהי' בהש"מ במזרח אפ"ה עדיין יכולים לילך לצד מערב ויבא למחר לצד מערב ועדיין צריך לברירה. אבל אי הו"א דהברייתא ס"ל בתולה בד"א ברירה. אף בנכרים הו"ל לאשמעינן התירא. א"ו דאף בתולה בדעת אחרים לית להו ברירה. רק זה החילוק שבין עתיד להתברר ע"כ ל"ל לר' יוחנן. דאל"כ ל"ה קשה מ"ש לכאן ולכאן. די"ל דאף הברייתא ס"ל החילוק הנ"ל ואפ"ה ל"מ למינקט גבי נכרים דבנכרים אין עתיד להתברר. דבשלמא גבי חכם כיון דא"י לבא מב' צדדים כמ"ש התוס' ל"ה הספק רק אם יבא או לא והוי עתיד להתברר אבל בנכרים דיכולים לבא מב' צדדים ל"ה עתיד להתברר דשמא לא יבאו כלל. אבל החילוק שבין תולה בדעת עצמו מצו סבר רק דאפ"ה הקשה שפיר דהברייתא וודאי לא ס"ל זה החילוק מדלא נקטי גבי נכרים. ולפ"ז ל"ק לר"י דר' יוסי אדר"י. די"ל דס"ל החילוק הנ"ל שבין תולה בדעת עצמו וכו'. וגם מסתמא דע"מ שירצה אבא ל"ק. די"ל התם שאני דהוי תולה בדעת אחרים. וממילא ל"ק ג"כ לר"י מסתמא דקדושין דהוי תולה בדעת אחרים. והא דמקשה הגמרא לר"י דהאחין שחלקו מסתמא דכל המתלקט, ולא שני ליה דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו'. הא כבר כתבו התוס' בל"ז דהו"מ לחלק בין היכא שמתנה. אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפך וכל הנלקט. וגם מתנא דסבירא ליה בעירובין רצה מבע"י עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב. אף על גב דהתם בכל בהש"מ אין הספק אלא אם ירצה או לא ועתיד להתברר אפ"ה ס"ל דאין ברירה וא"כ מוכח די"ל דזה מקרי ג"כ ברירה אף דעתיד להתברר וי"ל דר' יוחנן ס"ל ג"כ הכי וכמ"ש לעיל:
אך לפ"ז ק"ל לר' יוחנן היכא דהקנה לו במעכשיו כגון אם לא אתן לך מעות עד זמן פלוני יהיה שלך כדאיתא פ' איזהו נשך הלוהו על שדהו. ואיכא מאן דמוקי לה התם במעכשיו. וא"כ לפמ"ש התוס' ורש"י דבכל תנאי הוי שייך ברירה רק היכא דבידו לקיימה ודעתו לקיימה. והנראה דעיקר טעמא כיון דבידו לקיימו ודעתו לקיימו אם כן בוודאי יקיים התנאי ואין כאן ספק לומר דצריך להתברר למפרע דמשעה ראשונה עומד לכך ואם כן התם דהתנאי הוא אם לא יפדה השדה והתם מסתמא דעתו לפדותו. ואף אם אתרמי ליה דלא אשכח זוזי נימא דלא קני משום דאין ברירה דהתם לא היה עומד לכך משעה ראשונה דאדרבא מסתמא הי' דעתו לפדותה, בשלמא לפי החילוק שעומד להתברר התם ג"כ עומד להתברר. אבל לפמ"ש דר"י ל"ל זה החילוק קשה וכי נימא דתנאי כזה ל"מ לר"י. וצריך להעמיד מתני' דהתם דל"א מעכשיו. ועוד ק"ל ממתני' דלקמן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש מת תוך י"ב חודש אינו גט ואם אמר מעכשיו ה"ז גט. והא התם אורחא דמלתא שדעתו לבא רק שהתנה אולי לא יבא או ימות ותתעגן אשתו ע"כ נותן לה הגט מעכשיו. וא"כ בשלמא להחילוק שכתב התוס' בין עתיד להתברר א"ש דלא תלי בברירה דהתם נמי עתיד להתברר. אבל לפמ"ש להוכיח דר"י ל"ל זה החילוק קשה. וא"כ אף לפמ"ש די"ל דר"י ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ול"ק מסתמא דקידושין. עדיין קשה על שיטת מהרש"ל מסתמא דגיטין והוי עדיין תרי סתמא דיש ברירה. ועיין בשאגת אריה שכתב לחלק בתנאי דהוי שב ואל תעשה אמרינן ברירה. אמנם לענ"ד דבריו אינם מוכרחים רק לפי' הרמב"ן הוי מטעם דבכל תנאי ל"א דתלי בברירה. רק במידי דתלוי ברצון. דכיון דהקפיד על רצונו י"ל שדעתו הי' שיהיה רצונו כן מתחלה ג"כ וע"כ צריך לברירה. אבל היכא דאמר שלא ימחה ל"צ לברירה. אבל לשיטת התוס' אינו מוכרח סברתו. וגם לא דמי דהכא מן הסתם דעתו שיבא]. אבל לפמ"ש התוס' בב"ק דר"י ל"ס אין ברירה רק היכא דאינו מתנה א"ש דהתם כיון דמתנה להדיא אמרינן ברירה. [וגם על שיטת הרמב"ן בחי' שכתב דהיכא דמתנה ע"ד אחד לא תלוי כלל בברירה. רק ע"מ שירצה אבא דתולה ברצון האדם ע"ז שפיר אמרינן ברירה והביאו הר"ן ג"כ עיי"ש. ק"ל ג"כ לפמ"ש התוס' דא"א להחכם שיבא משני צדדים וא"כ בהש"מ הוי רק תנאי בעלמא על כל עירוב ועירוב כיון דכבר הי' מבורר שעכ"פ אחד בוודאי לא יקנה. רק הספק היה על אחד מהם אם יקנה או לא. וגם לא תלה ברצון החכם רק אם יבא. ומה קושי' דר"י מ"ש לכאן ולכאן. וצ"ל דהרמב"ן ס"ל כתי' השני של התוס' דהחכם יכול לבא משני הצדדים]:
(ה) וע"פ סברת התוס' הנ"ל נ"ל ליישב פסקי הר"מ מאי דתמיה טובא. עיין בבכורות (דף מ"ח) ואב"א בדר"א ור"פ קא מפלגי. ותמה היש"ש על הר"מ שפסק כר' יהודה והא קי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וגם קי"ל דמע"פ אינו גובה מלקוחות. וכתב הוא דה"פ בדר"פ קא מיפלגי היינו דר' יהודה ס"ל אע"ג דהאחין שחלקו לקוחות הן אפ"ה מלקוחות כגון הני מצי גבי עיי"ש. אמנם ק"ל כיון דהגמ' קאמר בדר"א או בדר"פ קא מיפלגי. א"כ מנ"ל להר"מ למפסק דבדר"פ ק"מ ופסק כר' יהודה דלמא בדר"א ק"מ ול"ה הלכתא כר"י כיון דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וצ"ע. והי' נ"ל ע"פ סוגי' דנדרים פ' השותפין עיי"ש הסוגי' ובהר"ן שהקשו על הר"מ דפסק כראב"י דבחצר שאבד"ח זה לתוך שלו נכנס ואפ"ה פסק דבדברים של אותו העיר אסורים עד שיכתוב חלקו וכאידך סתמא דמתני', הא בגמרא קאמר שם להדיא והא בהכ"נ כחצר שאבד"ח ואם כן בע"כ דסתמא דלקמן כרבנן דראב"י, וע"כ פסקו הר"ן והרמב"ן דלא כסתמא דלקמן הובאו ב' הדעות בש"ע יו"ד ועיין בלח"מ מ"ש ליישב דברי הר"מ. ולענ"ד נ"ל ובתחלה נ"ל להוכיח דעת הר"מ דמוכח בע"כ דבהכ"נ גרע מחצר שאבד"ח, לפמ"ש הר"ן דאע"ג דקיי"ל בכל מקום אין ברירה אפ"ה ברירה דהכא עדיפא כיון דאין אנו מסופקין שיקנה אחד כל החצר רק הספק הוא על הזמן וכיון דל"ה רק המיעוט דהיינו הזמן אינו מבורר שפיר אמרינן ברירה. עיי"ש לשונו הזהב. וקשיא לי הא אסיק רבא בגיטין דר"י ס"ל ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו, ובהלוקח יין היינו טעמא שמא יבקע הנוד. וכתב המהרש"ל דהכא קי"ל כרבא ומש"ה אין חילוק לדידן ולעולם בדאורייתא אין ברירה. וא"כ כיון דמוכח דר"י ס"ל יש ברירה מכש"כ דסבר כראב"י כיון דהאי ברירה עדיפא כמו שכתב הר"ן. ונהי שכתב התוס' דהיכא דלא התנה גרע דמש"ה מצי סבר ר"י האחין שחלקו לקוחות הן. מ"מ הא ברירה דהכא בנדרים ודאי עדיפא וא"צ לתנאי כמ"ש הר"ן. וא"כ קשיא דבמתניתין דלקמן קתני ר"י אומר אחד כותב חלקו לנשיא וכו', וא"כ מוכח דר"י ס"ל דדברים של אותה העיר אסורים. ולשיטת הר"ן דהוי כחצר שאבד"ח קשיא דר"י אדר"י, וגם הוי סברות הפוכות דלדידן בכ"מ אין ברירה והכא יש ברירה כמ"ש הר"ן. ולר"י הוי להיפך. ותו מנ"ל לומר דהאי ברירה עדיפא כיון דע"כ לר"י האי ברירה גריעא. ואי משום דראוי לפסוק כראב"י דמשנתו קב ונקי, מ"מ מנ"ל לומר דפליג בס' הפוכה עם ר"י, נימא דראב"י ס"ל בכ"מ יש ברירה כמו ר"מ ור"י ור"ש, ונפסוק באמת בכ"מ י"ב, ומהכ"ת לומר דפליג עם ר"י בס' הפוכה. וצע"ג ע"ד הר"ן, הן אמת שראיתי ביש"ש שפסק ג"כ דלא כהר"מ דבבה"כ מותר, וכתב שם דעל הרא"ש ל"ק שהביא זאת המשנה. דיש לומר דנ"מ ברחבה גדולה או במרחץ גדול דהוי דין חלוקה עיי"ש. מכל מקום אף לדבריו קשה דנהי דאיכא למימר דהרא"ש הביאו לנ"מ מבחוץ מ"מ ר' יהודה משמע דקאי על כל מלתא דת"ק דהיינו בהכ"נ דהוי אבד"ח. והדרי הקושיא לדוכתיה. וגם בל"ז דחוק לאשכוחי רחבה ומרחץ שיש בו ד"ח. וליישב זה מוכרח בע"כ לומר דרחבה ומרחץ ובה"כ אליבא דאמת ל"מ אין בו ד"ח או כמ"ש הלח"מ יעיי"ש, רק בהו"א דהוי ס"ל לכ"ע יש ברירה רק מטעם קנסא פליגא. ולענין קנס שפיר הוי אבד"ח יעיי"ש:
ולענ"ד נראה לחלק עפמ"ש הר"ן דהטעם הוא משום דאין אנו מסופקין אם יזכה בחצר או לא. רק דהספק הוא על הזמן וכו', ולפ"ז י"ל דזה ל"ש רק בחצר השותפות דכיון שהוא שלו פשיטא שישתמש בה ואף אם ימכרנו לאחר הלוקח בא מכחו וזוכה ג"כ בגוף החצר בשעת השימוש אבל בדברים של אותה העיר דאין לו זכות רק בזמן שדר בעיר אבל אם יצא מהעיר שוב אין לו זכות בהם ואחרים המשתמשים לאו מכחו הם באים דהא וודאי כשהולך מן העיר אין לו רשות דמסתמא כך התנו תחלה שלא יהיה לו זכות רק כשדר בעיר כן נראה פשוט מצד הסברא, ואם כן ל"ש סברת הר"ן דאין לנו ספק שבוודאי יזכה בגוף החצר דמנ"ל הא דלמא יצא מן העיר ולא יהי' לו זכות כלל. וא"כ שפיר צריך לבא לברירה, וכיון דלא התנה י"ל דגרע כמ"ש התוס'. וע"כ סבר ר"י דהכא אמרינן ג"כ א"ב וא"ש פסק הר"מ ומוכרח לענ"ד:
ועוד נ"ל להביא ראיה ממ"ש הר"ן שם בנדרים בבעי' בנדרו פליגי הדירו זא"ז מאי, והקשו לפשוט מסיפא דמתני' דקתני הריני עליך ואת עלי ואסורים בדברים של אותה עיר עיי"ש מ"ש בשם רבינו יונה, ולפי שיטת הר"מ י"ל דהא דס"ד דגמרא בהדירו שרי היינו דס"ל דמיירי באבד"ח. וא"כ ראוי לומר לכ"ע י"ב כס' הר"ן רק דאפ"ה פליגא משום קנסא ומש"ה י"ל בהדירו שרי וא"כ לא מצי למיפשט מסיפא דמתני' דאסורים בדברים שלי אותה העיר, דלפמ"ש דהתם ל"ש סברת הר"ן א"כ התם מדינא אסורין דא"ב וע"כ אף בהדירו אסורין כנלענ"ד נכון:
ועוד נ"ל להביא ראיה נכונה מסוגיא דביצה דמקשה התם ואי ס"ד בירא דשותפי נינהו, והא תנן השותפין שנדרו הנאה אסורין לכנוס לחצר. והקשו בתוס' ישנים שם דמגופא דמתני' הו"ל לאקשויי דקתני ואסורים בדברים של אותה העיר ותי' דניחא ליה למיפרך מרישא דמתני', [וז"ל שם אלא דזאת פשוט יותר עיי"ש], וקשיא לי כיון דראב"י פליג ברישא דמתני' א"כ וודאי עדיף לאקשויי ממתני' גופיה דמרישא ל"ק כ"כ דדלמא מתני' ראב"י. ולפמ"ש א"ש די"ל דמגופיה דמתני' לא הו"מ למיפרך די"ל כסברת הר"ן הנ"ל. וע"כ בדברים של עולי בבל דלעולם יש לו חלק בו ע"כ אמרינן ברירה אבל בדברים של אותה העיר די"ל כסברא הנ"ל דאין מוכרח כ"כ שיהיה לו חלק דדלמא יצא מן העיר מש"ה אסורים משא"כ בדברים של עולי בבל דלעולם יש חלק לכל ישראל וע"כ הקשה מרישא דמתני' דקתני דאפילו שותפין שנדרו אסורים וקשה שפיר אי בירא דשותפי נינהו אף של עולי בבל אסורים, ולפ"ז מוכרח כמ"ש הלח"מ דהא דקאמר ר' יוסף והא בה"כ דכחצר שאבד"ח דמי היינו לפ"מ דהוי ס"ד דגמרא דמשום קנסא פליגי ולכ"ע יש ברירה, אך לפמ"ש לעיל דהא דאבעיא בנדרו פליגא ולא קפשיט ליה ממתני' דלקמן כקושית הר"ן היינו משום דהוי ס"ד דפלוגתי' באין בו ד"ח אבל לפ"מ דקאמר ר"י השתא ביש בו ד"ח פליגא ל"ה כלל טעמא משום קנסא דמהכ"ת הא דביש בו ד"ח וודאי מצינן למימר דבברירה פליגא וא"כ הדרי הקושיא לדוכתיה מאי הקשה ר"י מבה"כ הא התם הוי כמו יש בו ד"ח לשיטת הר"מ וי"ל (עיין לקמן ע"ב ד"ה והנה לפמ"ש):
אמנם נלפענ"ד די"ל דרב יוסף לשיטתו הקשה שפיר, דהנה לכאורה יש להקשות על הר"ן לפמ"ש בחי' בפ' כל הגט כשיטת התוס' דמש"ה אמרינן ברירה גבי אם מתי משום דעומד להתברר, וא"כ הו"מ לתרץ דמש"ה בחצר שאבד"ח לכ"ע מותרין דעומד להתברר כיון דכתב הר"ן דאין לנו ספק שכל אחד יזכה בגוף החצר רק דהספק על הזמן וזה עומד להתברר דעל כל שעה ושעה עד סוף העולם שייך לומר שיתברר אם ישתמש בו או לא, בשלמא אם הי' לנו ספק אם ישתמש בו כלל שפיר הוי מקרי אינו עתיד להתברר כיון דצריך ברירה על השימוש של איזהו שעה ודלמא לא ישתמש כלל, אבל עכשיו שכתב הר"ן שאין לנו ספק דוודאי יזכה בכל החצר ואין הספק רק על איזהו שעה וזה עתיד להתברר, וא"ל דע"כ לא אמרינן היכא דעתיד להתברר מהני רק היכא דהתנה אבל היכא דלא התנה דגרע טפי כמ"ש התוס' י"ל דאף עתיד להתברר ל"מ דמנ"ל הא דלמא עתיד להתברר מהני אפילו היכא דלא התנה, וא"ל דמוכח דבלא התנה לא מהני מדקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דהתם שאני דמאן לימא לן שיחלקו דלמא יעמוד בתפוסת הבית או ימכור חלקו לחבירו או לאחרים הכל ביחד וכיון דצריך ברירה על זה החלק אם יגיע לו ודלמא לא יבא לידי בירור, [גם י"ל דהתם אין בידם לברר דתיכף כשזכו בירושה שניהם שוים בכל הירושה ואין ביד אחד לומר חלק זה יהיה שלי וזה לזה רק ע"ד לקוחות, וכ"מ מקושית ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג דמי ועיין מ"ש בזה לקמן] וכ"כ התוס' להדיא בפ' כל הגט דחביות יכול להיות שלא יבא לידי בירור עיין שם מה שכתבו דלא תקשי דשמואל אדשמואל ול"ד לחצר שאבד"ח דקיימינן ביה לפי סברת הר"ן דוודאי כל אחד ישתמש בכל החצר ואדעתיה דהכי קנהו שיהיה כל החצר לכל אחד כשישתמש בו ואין הספק רק על איזהו שעה וזה עתיד להתברר ועל קניות החצר אין אנו צריכין לברירה דאדעתיה דהכי קנהו, דוק היטב שם בר"ן ותראה שדברי כנים, וגדולה מזו כתב הרמב"ן דלא תלו כלל בברירה רק הר"ן כתב דצריך ברירה על הזמן וזה עתיד להתברר, וצ"ל אחת משתי אלה או דהר"ן כתב ליישב אף לשיטת הרמב"ן בגיטין דל"ל סברת התוס' הנ"ל ואף דהוא כתב דמסתבר ליה שיטת התוס'. מ"מ אפשר דלענין דינא לא ברירא ליה כוליה האי, וע"כ הוצרך ליישב מטעם אחר כמ"ש שם ומכש"כ דעסיק ואתי שם לדחויי סברת הרמב"ן ולשיטתו וודאי מוכרח לתי' כיון דל"ס ליה סברת התוס', או די"ל לפמ"ש התוס' דמאן דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא צריכין לבא לזה החילוק וכמ"ש לעיל באריכות בענין זה, ור' יוסף ס"ל בע"כ לחלק בין תולה בדעת עצמו כמ"ש התוס' בעירובין, וגם לפמ"ש לעיל (אות ד) דמוכח מברייתא דהריני מערב לשבתות השנה רציתי אלך דאף בעתיד להתברר אין ברירה, ומדהוכיח רב יוסף שם איפוך דקשיא ליה דר"ש אדר"ש מוכח דלא ס"ל החילוק הנ"ל בין דבר שעתיד להתברר וכיון דמרא דהאי דינא דבאין בו ד"ח פליגא הוא ר"י, ע"כ רצה הר"ן ליישב אף אליבא דידיה דאף לדידיה הלכתא כראב"י וכיון דזכינו לזה דלסברת התוס' י"ל דהתם בשותפין מקרי עתיד להתברר ול"צ לבא לסברת הר"ן רק דמש"ה פסקינן כראב"י משום דהוי עתיד להתברר, וכבר כתבתי דרב יוסף לא ס"ל חילוק זה כדמוכח בעירובין וכמ"ש לעיל, לפ"ז י"ל דר' יוסף הוי ס"ד הא דקאמר זעירי בחצר שאבד"ח ד"ה מותרים היינו משום דיש ברירה לגמרי או כפי' הרמב"ן ז"ל רק בחצר שיש בו ד"ח כיון שיש תקנה בחלוקה ע"כ צריכים לחלוק וכמ"ש הרא"ש שם ע"כ לפי סברתו הקשה שפיר מבה"כ דא"א ג"כ בחלוקה ואפ"ה אסור אבל לדידן דקי"ל כרבינא בב"ק דפלוגתיה בברירה, ואפ"ה קיי"ל כראב"י כדפסיק ר"ה ור"א בנדרים מוכרח לחלק כמ"ש לעיל מטעם עתיד להתברר ומוכרח בע"כ דבה"כ לא מקרי עתיד להתברר דאפשר שלא יהיה לו חלק כלל כשילך מן העיר וכמ"ש לעיל מדלא פליג ר"י בסיפא ואדרבא קאמר דאחד כותב לנשיא וכו' ור"י ס"ל בעלמא יש ברירה כמ"ש לעיל, [גם אפשר לחלק לפמ"ש הר"ן בחצר שאבד"ח הטעם דמתחלה ע"מ כן קנהו (עיין דף מ"ו ע"ב) אפשר דזה ל"ש בבה"כ דאפשר דמעלמא אתיא לנדבת ציבור שיהיה להם בה"כ להתפלל אבל מהכ"ת יקפידו שיהיה להם קנין הגוף, ול"ד לחצר שקונה לצרכו ואף אם הבעלים בעצמם בונים בה"כ כגון דכפרים וכדומה שהם צרכי הרבים אפשר דאין כוונתם שיהיה כולו צילו כשישתמש כ"נ לענ"ד נכון מצד הסברא לחלק וההכרח לכל זה מדלא פליג ר"י בסיפא וכמ"ש לעיל, ול"ד לחצר שקונה להיות ארץ אחוזתו שייך לומר דמקפיד שיהיה כולו שלו בשעת תשמיש כמ"ש הר"ן]:
והנה לפמ"ש כאן נסתר מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' ישינים בביצה, דלפ"ז אין חילוק בין של עולי בבל אי הוי בירא דשותפא ובין בה"כ דבתרוויי' אין עתיד להתברר. דדלמא לעולם לא ישתמש בהבור של עולי בבל והו"מ לאקשויי מסיפא כקושית התוס', אך מ"מ אין כאן קושיא דעדיפא ליה לאקשויי מרישא דמסיפא הו"מ לדחויי כסברת הר"ן ועפ"י החילוק שכתבתי לעיל, היוצא לנו מזה דלפמ"ש לר' יוסף לשיטתו דל"ס ליה חילוק התוס' בין עתיד להתברר ע"כ הי' ס"ל דאין חילוק לענין ברירה בין יבד"ח לאבד"ח רק מטעם אפשר ולא אפשר כמ"ש הרא"ש ז"ל וגם האבעי' דגמ' שם בנדרו פליגא היינו דהוי ס"ל לכ"ע יש ברירה רק מטעם קנסא פליגא:
ולפ"ז י"ל הקושיא הנ"ל על הר"מ בבכורות שפסק כשנויי דבדר"פ פליגא, והיה קשה מנ"ל לדחות התי' דבדרב אסי פליגא, ולפי זה אתי שפיר דהא קשה איך אפ"ל דר"י ס"ל האחין שחלקו יורשין הן, נהי די"ל דקיי"ל כרבא וטעמא דר"י בהלוקח יין משום בקיעת הנוד, מכל מקום קשה מר"י דנדרים דמוכח דס"ל בדברים של אותה העיר אסור, ומוכח בע"כ כסברת התוס' דהיכא דלא התנה ס"ל לר"י אין ברירה ומש"ה האחין שחלקו לקוחות הן כמ"ש התוס', ואם כן קשה האיך קאמר הגמרא בדר"א פליגא וס"ל לר"י יורשין, על כן ס"ל להר"מ דהא דקאמר הגמרא דאיכא למימר בדר"א פליגא, היינו לפום ס"ד דגמרא בנדרים דמטעם קנסא פליגא, וא"כ י"ל דר"י ס"ל לגמרי יש ברירה אף בדברים של אותה העיר, ואפילו הכי אסורים מטעם קנס, (ואף שכתבתי לעיל ליישב קושית הר"ן ממתניתין דהריני עליך דהתם הוי כיש בו ד"ח ומטעם א"ב אסורין, וא"כ כיון דר"י אוסר ג"כ התם מוכח דס"ל א"ב, הא ל"ק חדא די"ל כתירוץ הר"ן בשם הרב"י, ותו דמזה לא מוכח דעכ"פ צריך לאפלוגי בדין כותב חלקו בשביל הנודר], ומכש"כ דא"ש טפי לפמ"ש הר"מ בהלכות נדרים פ"ז הלכה ה' דבהדירו כופין וכשיטת הירושלמי, ועיי"ש מה שנדחקו למה לא פסק כתלמודא דידן, ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמוכח בסוגיא דבכורות דהוי סבר לר"י יש ברירה וצ"ל דמשום קנסא כופין לר"י, דל"ל כתי' הנ"ל משום דיש בו ד"ח ס"ל אין ברירה דהא ס"ל לר"י יש ברירה בכ"מ, וגם לא סבר כתי' הר"ן בשם הרבינו יונה, וע"כ מוכרח לומר דסוגית הגמרא בבכורות ס"ל כשיטת הירושלמי וס"ל אף בהדירו כופין וכיון דכופין המודר צריכין לכוף גם הנודר דבזה ודאי שייך סברת הרבינו יונה או דס"ל לגמרא דתרווייהו כופין עכ"פ מוכח דגמרא דידן ס"ל גם כן כשיטת הירושלמי, וע"כ סמך הרמב"ם עצמו יותר על סוגי' דבכורות כדי להסכים עם הירושלמי וע"כ קאמר הגמרא התם שפיר בדר"א פליגא, אבל לפי מה דקי"ל כרבינא בב"ק דבברירה פליגא וצ"ל כמו שכתבתי לעיל דבה"כ הוי כמו יש בו ד"ח ומשום הכי ס"ל לר"י אין ברירה אם כן מוכח לר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן ואם כן ליכא למימר דבדר"א פליגא וע"כ צ"ל לדידן דבדר"פ פליגא וע"כ פסק הר"מ שפיר כר"י וכתי' דבדר"פ פליגא וכפי' היש"ש ודוק הדק היטב בכ"ז:
(ו) והנה בסברת התוס' הנ"ל שכתב דבדבר העומד להתברר אמרינן לכ"ע ברירה, אני מסתפק אם דוקא דבר המוכרח להתברר על פי הנהגת העולם כגון אם מתי או לא שזה אי אפשר בשום פנים שלא יתברר אבל בדבר שאפשר שלא להתברר אף דמצד הדין מחויב לברר אפשר דל"מ עומד להתברר, או דנימא כל שמחויב לברר אם כן בודאי דעתו לברר ודמי קצת לתנאי שכתב רש"י דמהני ונהי דל"ד לגמרי דהתם ידעינן שבודאי יקיים התנאי אבל הכא נהי שמחויב לברר מ"מ לא ידעינן אי יברר מכל מקום י"ל כיון שמחויב לברר מקרי עומד להתברר, ואל תשיבני מהלוקח יין דמחויב לברר כדי שלא ישתה טבלים ואפילו הכי ס"ל לר"י אין ברירה וכן בסלע שיעלה מן הכיס די"ל התם בשעת התנאי כל זמן שלא שתה ולא אכל (פי' מעשר) עדיין אינו מחויב לברר ובאמת לא יאכל עד שיפריש ממקום אחר ול"מ עומד להתברר בודאי עד בשעת אכילה ומכל מקום בשעת האמירה ל"מ עתיד להתברר, אבל היכא דמחויב לברר מצד הדין י"ל דמקרי עתיד להתברר, ונ"מ לפמ"ש הר"מ בפ"ז מהלכות תמידין בשחט ב' כבשים על ארבע חלות דמושך שתים ומניפן והקשה הלח"מ הא קי"ל אין ברירה, ולפמ"ש אתי שפיר די"ל התם הוא מחויב לברר ואמרינן יש ברירה ויש לעיין בזה בסוגיא דעירובין מאי דמקשה דר"י אדר' יוסי גבי ב' נשים שלקחו קיניהן בעירוב ובפסק הר"מ שם:
(ז) והנה לכאורה קשי' לענ"ד על תירוץ הר"ן בנדרים דמש"ה פסקינן כראב"י בחצר שאבד"ח משום דברירה דהתם עדיפא ומהני אף למאן דלית לי' בעלמא ברירה משום דהרוב מבורר שודאי יהיה שלו לגמרי לזמן מיוחד רק שהזמן אינו מבורר וכמו שהטעים הר"ן ז"ל בלשונו הזהב, ולענ"ד קשה כיון דראב"י ס"ל בפ' הפרה ברירה בבור של שותפין דהספק הוא על עיקרו של המים אם הוא שלו או של חבירו ואפ"ה אית לי' ברירה דמש"ה צריך שימסור לו דליו ואם כן ע"כ אין טעמו של ראב"י משום דברירה דהכא עדיפא דהא אפילו בעלמא אית ליה ברירה ואם כן מנ"ל לומר דברירה דהכא עדיפא כיון דלרבנן אף בברירה דהכא ס"ל דאין ברירה ומראב"י אין ראיה כיון דאיהו ס"ל לגמרי ברירה וי"ל דראב"י גופיה אי הוי ס"ל בעלמא אין ברירה גם בחצר השותפין הוי ס"ל דאסורין, עוד קשה על פסק הר"מ וש"ע שפסקו בהאי דהפרה כראב"י דבעי עד שימסור לו דליו וקשה הא לדידן בהא דהפרה אין ברירה והוי לן למיפסק כרבנן, והנה אפ"ל לשיטת התוס' דאי אמרינן אין ברירה עכ"פ בגדר ספק הוי שמא הגיע חלקו, וע"כ י"ל דהתם פטור משום ספק שיכול לומר שהגיע לו חלקו וע"כ לא נסתלק הראשון מחיוב שמירה אך לפי זה צריך להבין טעמא דרבנן, גם קשה הא דאמר ואזדא לטעמא דהא הכא אף לראב"י לית ליה ברירה וצ"ע:
עוד קשה ע"ד הר"ן הנ"ל מסוגיא דביצה גבי בור של אמצע הדרך סוף מכילתין (דף ל"ט ע"ב) ואי אמרת בור של שותפין והא תנן השותפין שנדרו הנאה אסורין לכנוס לחצר, ומשני לרחוץ ה"נ הבמ"ע להסתפק, וסבר ר"נ יש ברירה וכו' משמע להדיא דלרחוץ אסור אפילו אי יש ברירה והא לרחוץ הוי כמו שימוש בחצר ואין הספק רק על הזמן ולהסתפק הוי הספק על גוף המים וכיון דאמרינן ברירה בלהסתפק מכש"כ דהוי לן למימר ברירה בלרחוץ, ובשלמא בלא דברי הר"ן י"ל דשימוש גרע טפי כיון דמשתמש בכולי' ואי אפשר לומר שיהיה לו קנין הגוף בכולה כיון דלאח"ז ישתמש השני בכולה, אבל לשיטת הר"ן דלזמן הוי קה"ג וע"כ ברירה דהכא עדיפא א"כ יותר יש להתיר לרחוץ מלהסתפק, אח"כ מצאתי ביש"ש (פ' הפרה) שכתב דמוכח כן מסוגיא דביצה דהוי ס"ל דברירה של שימוש המים עדיף מלרחוץ דמשתמש בכולה עיין שם שכן כתב לפי' הרשב"א, אך לדברי הר"ן שכתב בפשיטות דברירה דשימוש עדיף והוא ס' הפוכה מדברי הגמ', ולפמ"ש לעיל (אות ה') ליישב קושית הר"ן משום עתיד להתברר אתי שפיר דברירה דשימוש גרע דאי אפשר לומר דכולה שלו דיש לומר דזה לא מקרי קה"ג כיון דאח"כ יהיה של השני ודלא כסברת הר"ן דדמי לאחריך דוודאי יש לחלק כמ"ש, דהתם אם מכר הראשון אין לשני אלא מה ששייר הראשון עכ"פ מסוגיא זו מוכח די"ל דזה ל"ה קה"ג, [וגם לשיטת הר"ן י"ל לרבנן ל"ה קה"ג וע"כ יכול לאסור ובזה פליגי רבנן וראב"י, אך לסוגיא דב"ק דקאמר רבינא דבברירה פליגא מוכח דלא כסוגיא דביצה], וטעמא דראב"י י"ל דלאו משום ברירה רק דאין יכול לאסור של חבירו כיון שיש לו רשות להשתמש, ואין יכול להפקיע זכותו ע"י קונם רק דלשון ברירה המוזכר בגמרא דחיקא ליה להר"ן לפרש כן ע"כ פי' דלא כהרמב"ן וס"ל דברירה דהכא עדיפא:
(ח) ובזה יש מקום לחזק התי' שכתבתי לקמן (אות י"ג) על הר"מ דפסק ק"פ לאו כקה"ג דמי, ואפ"ה פסק האחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל, וקשה האיך מצא וכו' דלא מייתי בכורים אלא חב"ח כקושי' הבה"ז, וכתבתי ליישב על פי סברת הר"ן דזה מקרי קה"ג כיון דחלוקה לא בטלה רק דקשה לר' יוסף מה מקשה וכתבתי שם או דר"י הוי סבר דבטלה החלוקה לגמרי וכס"ד דגמרא בבכורות או דסבר דאינו רשאי לחפור בורות שיחין ומערות כמ"ש לקמן, וע"פ מ"ש כאן יש להוסיף דר"י לשיטתו דהוי מדמי בה"כ לחצר שאין בד"ח ע"כ הוי ס"ל דטעמא דראב"י לאו משום ברירה, וראיה דהר"מ פסק בבה"כ דאסור וכמש"ל (אות ה') טעמו של הר"מ מה דיש לחלק, ולפ"ז רב יוסף דהוי מדמי ליה לחצר ע"כ בחצר גופיה לאו משום ברירה שרי' רק דא"י להפקיע זכותו ע"י קונם וע"כ לדידיה לא מוכח כלל דלזמן הוי קה"ג ע"כ קאמר שפיר אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא וכו'. ולכאורה מוכח כן לר"י גופיה דלאו משום ברירה פליגא כיון דס"ל ק"פ כקה"ג מהכ"ת יוכל להפקיע על ידי קונם, וכן י"ל דסבר רב יוסף גם כן דלאו בברירה פליגא ולא מוכח כלל דאי אמרינן לאו כקה"ג דמי דזה יקרא קה"ג מה שיש לו רשות לזמן רק דמצינן למימר בפשוט דא"י להפקיע שעבודו בזה כיון דבע"כ יש לו רשות להשתמש ול"ד לשעבוד דעלמא דמצי לסלוקי בזוזי, ועיין ט"ז יו"ד (סי' רל"ד ס"ק ס"ג) שכ"כ להדיא חילוק זה בין הפקעת מ"י ובין קונם תשמיש, אך לפי סוגיא דב"ק דמסיק דבברירה פליגא מוכח דזה הוי קה"ג ע"כ ממילא לא קשה מבכורים ועיין היטב:
(ט) במשנה סוף ביצה בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר וכתב הטור דאם אחד עירב לרוח אחד א"י להוליך עמו המים, והב"י כתב דהר"ן והרשב"א חולקים על זה וס"ל דיכול להוליך למקום שעירב דבדרבנן יש ברירה, ועיין תוי"ט במשנה הנ"ל שתמה על הטור דס"ל דהמערב א"י להוליך וע"כ משום דאין ברירה אם כן למה לא יאסר על אחרים, וכבר כתבתי במק"א ליישב קושית התוי"ט די"ל משום ביטול שרי כיון דאינו ניכר ונולד האיסור בתערובת ע"כ ל"ה דשיל"מ עיי"ש, ולעיקר הדבר למה לא נימא יש ברירה בדרבנן וכשיטת הר"ן דאותו שעירב יכול להוליך למקומו כתבתי שם, די"ל דע"כ ל"א בדרבנן ברירה רק היכא שקנו לחלקם ביו"ט, וכמו שדקדק רש"י שנים שלקחו חביות ובהמה ופי' רש"י לחלקן ביו"ט משא"כ בסתם יש לומר דלא מקילינן לומר בדרבנן ברירה עיי"ש, ויש להביא קצת ראיה לזה מדמקשה הגמרא לקמן על ר"נ דאמר כי אסרו רבנן לרחוץ אבל להסתפק מותר משום דיש ברירה והאמר ר"נ אפילו חלקו גדים כנגד גדים, וקשה לכאורה דלמא ר"נ ס"ל בדרבנן יש ברירה וראיתי להפ"י שהקשה קושיא זו, [וצ"ל דס"ל דאין לומר דקושית הגמרא הוא ממודר הנאה דמותר בשל עולי בבל בבור דדלמא מתניתין ס"ל די"ב ור"נ ס"ל כתנאי דא"ב], ותירץ דבמעשר ס"ל אין ברירה אפילו לקולא מוכח דס"ל לגמרי אין ברירה, ולכאורה תירצו תמוה דהא קושיא זו קשה על הר"מ גם כן שפסק בדרבנן יש ברירה משום ספק ואפ"ה בגדים כנגד גדים פטור ממעשר, והב"ש בא"ע (סי' קל"א ס"ק ד') הקשה באמת על הר"מ וע"כ תירץ דמעשר שאני דספק פטור עיי"ש, ולפי זה נדחה תירץ הפ"י ומכש"כ דקשה לשיטת היש"ש דלאו משום ספק אמרינן בדרבנן יש ברירה, ועל פי הסברא שכתבתי אתי שפיר די"ל דלא מקילינן בדרבנן יותר ממה דאשכחן וי"ל דוקא בהתנו אמרינן יש ברירה וכמ"ש רש"י לחלקן ביו"ט, אך לענ"ד אי משום הא לא ארי' די"ל דקושית הגמרא דאי ס"ל לר"נ בירא דשותפי ואם כן הוי מוכח מסתם משנה דנדרים דמותרין בבור של עולי בבל דבדאורייתא יש ברירה ואם כן הוי לן תרי סתמא דהיינו הלוקח יין וסתמא דנדרים דיש ברירה, ואם כן למה פסק ר"נ בדאורייתא אין ברירה לחומרא כיון דהנהו סתמא מוכחא דיש ברירה לקולא ועיין יש"ש, גם מהכ"ת לחלוק על רב ששת לומר בירא דשותפי ולהעמיד המשנה שלא אליבא דהלכתא, ועיין רש"י שכתב להדיא דהקושיא הוא על ר"נ מהא דנדרים דא"י לאסור עליו נראה להדיא כמ"ש ודוק:
ע"כ נראה בעיקר הדבר טעמו של הטור דס"ל דל"א ברירה לומר דמי שעירב יכול להוליך המים למקום שעירב ול"א יש ברירה בדרבנן, לפמ"ש הרא"ש בנדרים דמש"ה פסקינן כראב"י משום דההיא ברירה דהכא ל"ה ברירה למפרע רק בשעה שמשתמש הוא שלו לגמרי באותו שעה, וכן בההיא דהפרה דאמר ראב"י עד שימסור לו דליו ואמר רבינא דטעמא דראב"י משום ברירה ואזדא לטעמיה הוי גם כן כמו ברירה דהכא דבשעה שלוקח מים הוא שלו לגמרי עיי"ש שכתב וז"ל וההיא דשור שנגח דמי' לההוא שהבור קנוי לו כולו להשתמש בו בשעת תשמישו, הנה חידש לן הרא"ש דאפילו בלקיחת מים שנוטל המים לעצמו לגמרי ול"ד לשאר תשמיש דאפ"ל בשעה זו היא של ראובן ואחר כך יהיה של שמעון וקנוי לכל אחד קה"ג בשעתו ול"צ לברירה מה שאין כן בלקיחת המים שלוקח לגמרי לעצמו היה נראה דצריך לברירה לומר שהיה למפרע שלו, ואפילו הכי כתב הרא"ש דגם בזה ל"צ לברירה למפרע וצ"ל דל"ד לשנים שלקחו חביות בשותפות דצ"ל ברירה למפרע דהתם כיון דבשום פעם אינו של אחד לגמרי רק כל אחד יש לו המחצית ע"כ צ"ל לברירה למפרע משא"כ בבור דאין שיעור לכל אחד כמה יטול וגם יכול להשתמש בכולה כשיצטרך משום דאז קנוי לו לגמרי ע"כ גם כשלוקח מים לצרכו ל"ה גם כן משום ברירה למפרע רק שקנוי לו לגמרי לתשמישו, [גם דהתם ליכא קה"ג רק כל השותפות הוא למחצית היין ע"כ צ"ל לברירה למפרע ודוק):
ועל פי סברא זו מיושב גם כן מה שהקשיתי לעיל לשיטת הר"ן דס"ל דצריך ברירה למפרע על השעה שמשתמש רק הואיל דהוי מיעוט דהרוב נתברר אמרינן ברירה, והיה קשה לענ"ד דבלקיחת מים ל"ש ס' הר"ן דהתם הספק על גוף המים אם יהיה שלו עיין לעיל, אך לסברת הרא"ש שכתב דאף בלקיחת מים י"ל שהוא שלו לגמרי, ממילא יש לומר גם כן לשיטת הר"ן דבזה אמרינן ברירה אף על הזמן ועיין היטב, עכ"פ היוצא מזה דהרא"ש ס"ל בבור של שותפין ל"צ לומר ברירה למפרע והא דאמרינן בשמעתין דבור של יחיד לרחוץ ה"נ דאסור והב"ע להסתפק וקאמר מי אית ליה לר"נ ברירה ומוכח דמדמה להסתפק לשאר ברירות, הא לק"מ דזהו לרבנן דראב"י דע"כ ל"ס ליה שבשעת תשמישו הוא כולה שלו דמש"ה אסרי לכנוס לחצר וע"כ דס"ל כיון שהוא דבר משותף לא שייך לומר דבאותו שעה הוא כולה שלו ואפילו ברירה לא מהני לזה, אבל להסתפק דאין דנין רק על חלקו שפיר יש לומר ברירה למפרע משא"כ לראב"י דס"ל דכ"ז שמשתמש בשלו הוא משתמש א"צ לברירה למפרע וכמ"ש הרא"ש, ולפי זה נראה פשוט כיון דיכול לזכות לגמרי באותו שעה שמשתמש לומר שאז נקנה לו ע"כ אפילו מאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בזה אין מקום לומר ברירה למפרע, דבשלמא היכא דא"א להיות חלו רק אם זוכה למפרע שפיר אמרינן כיון דזכה הוברר הדבר שהוא למפרע שלו אבל בדבר שיכול לזכות בשעה שזוכה אז אין מקום לומר ברירה למפרע דאף שהוא שלו אין זוכה בו למפרע משא"כ בדבר המשותף כגון חביות ובהמה דא"א לאחד לזכות בכולו רק המחצית שלו וכשמגיע לידו המחצית אמרינן ברירה שהוא אותו שהיה שלו בתחלה ותיכף זכה בו על ידי ברירה למאן דאית לי' ברירה, ולפי זה אתיין דברי הטור על נכון דבבור של אנשי עיר אף על פי שעירב אחד אינו יכול להוליך המים למקום שעירב אף על פי שלוקח מים ביו"ט וזוכה בהם מכל מקום אין זכייתו למפרע רק באותו שעה שלקחם זוכה בהם כמ"ש הרא"ש ז"ל, וע"כ בשעת קניות עירוב דהיינו בהש"מ לא היה עומד ברשותו והא דהוי כאנשי אותו עיר אף על גב שאין לוקחים המים עד למחר היינו כיון דעכ"פ הבור גופיה שייך לאנשי אותה עיר ע"כ עיקר שביתת מי הבור הוי כאותה העיר, כמו שור של רועה דאמר שמואל דהוי כרגלי אותה עיר] ולא כאחד שעירב למקום אחר דעיקרו של בור גריר אחר אנשי עיר רק דהוי קשה נימא ברירה בדרבנן כמ"ש התוי"ט ולפמ"ש אתי שפיר, ודבר זה נראה לי בעזה"י ברור ונכון בישוב דברי הטור לשיטת אביו הרא"ש ז"ל ודוק היטב:
(י) והנה לפמ"ש ליישב דברי הר"ן במה דס"ל דברירה דהכא עדיף משום דהרוב הוא מבורר והוי ק"ל מההיא דהפרה דאף בלקיחת מים ס"ל לראב"י ברירה וצ"ל דאף בלקיחת מים שייך סברת הר"ן על פי דברי הרא"ש הנ"ל, והדבר מוכרח דלולי זאת תמוה מאוד מסוגיא דהפרה, ולפי זה יש להוכיח כשיטת הרא"ש הנ"ל ודלא כהר"ן לפי מה שהקשה הפ"י דלמא מש"ה ס"ל לר"נ כרגלי שנתמלאו לו משום דבדרבנן יש ברירה, וכבר כתבתי לעיל דתירץ הפ"י אינו מספיק וכמ"ש הב"ש דאין ראיה ממעשר דספק פטור ממעשר עיי"ש, אך לפי מה שכתבתי לעיל הקושיא יותר תמוה דלמא ר"נ ס"ל כהלכתא כראב"י, ולשיטת הר"ן אפילו בלקיחת מים שייך ברירה למפרע בבור של שותפין לראב"י, וע"כ שפיר קאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו משום דבזה אמרינן ברירה אע"ג דבעלמא ל"א ברירה וכמ"ש הר"ן דמש"ה פסקינן כראב"י אף על גב דקיימא לן א"ב, ורבנן דראב"י סבירא להו לרחוץ אסור משום דלהשתמש בכולה ל"א בשלו הוא משתמש דע"כ לומר כן לשיטת הר"ן ולהסתפק מותר משום ברירה, ולראב"י תרוויי' שרי משום דברירה דהכא עדיפא אף על גב דבעלמא ל"ל ברירה וכס' הר"ן ור"נ סבירא ליה כראב"י וצריך עיון לשיטת הר"ן, אך לשיטת הטור לפי מה שכתבתי דלראב"י ל"א כלל ברירה למפרע כיון דס"ל שיכול לזכות בשעת תשמישו ע"כ אינו ענין לברירה למפרע אתי שפיר, דלא מצי למימר דסבר כראב"י מטעם דברירה דהכא עדיפא דלס' הרא"ש אינו מועיל בתחומין ברירה זו כיון דל"א ברירה למפרע ודוק היטב:
וליישב שיטת הר"ן איני יודע מקום ליישב רק על פי מה שכתבתי לעיל דדחיקא לגמ' לומר לר"נ בירא דשותפי דבזה יהיה מוכח דמתני' דנדרים סבירא ליה יש ברירה, דמש"ה מותר לרבנן בבור של עולי בבל למלאות וכיון דר"נ סבירא ליה א"ב דחוק לומר דאוקי למתני' דלא כהלכתא, ונוח יותר לומר דבירא דהפקירא הוא כמ"ש לעיל ועיין היטב:
(יא) עיין בשאגת ארי' סי' פ"ט שתמה על הר"מ שפסק בדאורייתא אין ברירה מסנהדרין (דף קי"ב) אר"ח עיסה חציה של עיר הנדחת עיין שם, ואפ"ל דלפי מה שהבינו הב"ש והפ"י והש"א דמטעם ספק פסק הר"מ דא"ב, ולפ"ז צ"ל לפי מה שכתב התוס' ס"פ השולח ד"ה טבל וחולין דאי אמרינן א"ב יש לומר שכל חלקו של זה ביד זה וכן להיפך דלא כרש"י דסבירא ליה דאי אמרינן א"ב אמרינן כל חטה וחטה הוא בשותפות יעיי"ש, וא"כ קשה למה נימא באחין שחלקו מחזירין זל"ז הא הוי ס"ס, חדא דלמא הדין יש ברירה ואף את"ל א"ב דלמא אפ"ה נזדמן לו חלקו המגיע לו לפי מה שהחליט הפ"ח (סי' ק"י) דאף ספיקא דדינא מצטרף לספק ספיקא. [ולומר שם אונס חד הוא, לא נהירא לי דהוי שני ענינים לגמרי]. והיה נראה לי דה"ט דהספק השני אינו שקול דהא מספקינן דלמא זה החלק הוא כולו של אחיו או רובו או מקצתו אם כן יש כאן הרבה צדדים שמחויב להחזיר, ואיך נימא דזה הספק דלמא כולו שלו הוא שקול עם כל הצדדים הנ"ל דהא איכא לאסתפוקי דלמא אין כאן כלל שלו, ואת"ל שיש כאן שלו דלמא אין הכל שלו וכבר נודע מה שכתב הש"כ דבספיקות צריכים להיות שקולים:
ועפ"ז אפ"ל מה שתמה הבה"ז על הר"מ דלא מצא ידיו ורגליו דפסק ק"פ לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות ולא משכחת דמייתי בכורים אלא חב"ח, ומה שכתב הפ"י דמשכחת ליה ביובל ראשון וכן כתב הש"א רק דהפ"י הוסיף דאורחא דמלתא הכי דמאן דחמי יובל דין לא חמי יובל דין, דבריו תמוהים דהא נ"מ תיכף לאחר יובל ראשון וגם היכא דאיכא אחי אב מאי איכא למימר אם כבר החזיר אביהן לאחיו ביובל ממילא סמכא דעתיה ואיך יכולין בני אחיו להביא בכורים, [דהא נראה פשוט לר"י לאו דוקא אחין מחזירין זל"ז דגם לאחי אביהן צריכין להחזיר] ומה שכתב הפ"י בתי' השני דלר"י נתבטל החלוקה לגמרי ע"כ הקשה ר' יוסף שפיר, לאפוקי לשיטת הר"מ דמטעם ספק א"ב ולא נתבטל החלוקה על כן סמכא דעתיה ושפיר קורא יעיי"ש, קשה לי לפי מה שכתב הכ"מ על הר"מ על מ"ש לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה שיצא לו להר"מ ממאי דאיתא בפ' יש בכור מאי אין חוזרין לבטלה, ודלא כפי' רש"י התם והתם קאי לר"י א"כ מוכח דאף לר"י אין חולקין חלוקה אחרת לאחר היובל ואפ"ה הקשה ר' יוסף דל"מ ידיו ורגליו, ולפרש בהר"מ דלא כהכ"מ רק דהר"מ מפרש בגמ' כפי' רש"י ומה שכתב הר"מ דלא תבטל חלוקתן הוא מילי דסברא דידיה וודאי אין הדעת נותן דאם כן הוה ליה לומר יראה לי, והפשוט מורה כדברי הכ"מ שלשון הר"מ הוא לשון הגמרא עצמו והתימה על הפ"י שלא כתב מזה כלום, ולפי מה שכתבתי יש לומר על דברי הפ"י דלדידן דקיימא לן א"ב מספיקא א"כ בשלמא לענין חזרה ביובל יש לומר שפיר דצריך לקיים מצות יובל דנהי דיש כאן ס"ס לומר שיש לו חלק מכל מקום כיון דאין כאן ספק שקול לומר שהכל שלו כמ"ש לעיל צריך לקיים מצות יובל במאי שאינו שלו וכיון דלא ידעינן איזהו צריכין להחזיר כל החלק, אבל לענין מקרא בכורים אף אם יש לו רק חלק בהשדה שהוא שלו בתורת ירושה יכול לקרות וכמ"ש התוס' על רש"י ד"ה טבל וחולין הנ"ל, ועל כן ל"ק לדידן מכל הני מתנייתא דמביא וקורא דשפיר מצי לקרות מטעם ס"ס, ועל התורה ל"ק דלפשוט מהכא דל"א אין ברירה דהא וודאי נ"מ בזמן שאין היובל נוהג, או באמת חד בר חד רק דקושית הגמרא דלא לשתמיט לומר כל הני דתנו מביא וקורא הוי דוקא בחב"ח וכן צ"ל לשיטת הפ"י:
ועפ"ז נראה לי די"ל דזה אינו נכנס כלל בגדר הספק שיהיה נזדמן על פי מקרה כל חלקו אף דבידי שמים אפשר לצמצם היינו היכא דחזינן דהכי הוא רק דנימא דבע"כ אי אפשר להיות כן שפיר אמרינן דאפשר להיות כן אבל שיהיה נכנס בגדר הספק יש לומר דהוי על צד הזרות ואין להכניסו בגדר הספק, וגם אין להסתפק שיהיה חציה מצומצם שלו דהוא גם כן בכלל הזרות הנ"ל וע"כ אין הספק רק אי מיעוטא או רובו שלו וא"כ אתי שפיר, הא דעיסה דלעיל דיש כאן ס"ס דלמא יש ברירה וכולו שלו מצד ברירה ואף אי אין ברירה דלמא נזדמן רובו שלו ואז המיעוט בטל מטעם חד בתרי בטל, ואף דעדיין אסור מדרבנן דבלח צריך ס' יש לומר דמדרבנן סמכינן אברירה, אך לפי מה שכתבתי לעיל בשם היש"ש לספק אי זה מקרי דרבנן כיון דעיקרו דאורייתא וצריך להתיישב בזה, [ואפ"ל כיון שנולד האיסור בתערובת לא צריך ס'. וי"ל דהתם נעשה עה"נ כשכבר נתגלגל העיסה ודוק היטב], ואין להקשות לפי זה מאי קושיא על ר"י אף דסבירא ליה לגמרי אין ברירה מ"מ כיון דלכה"פ מקצת הוא שלו שפיר יכול לקרות, אך יש לומר דוודאי אם שנים חולקים י"ל דהוי ע"צ הזרות שחלקו בא לגמרי לאחיו וחלק אחיו בא לגמרי לידו, אבל היכא דהחולקים הם רבים כגון הרבה אחין ואחי האב ואחי אבי אביהן עד יהושע בן נון פשיטא די"ל להסתפק דאין לו כלל מחלקו הראוי דחלקו יוכל להתחלק למאה בני אדם אחרים ע"כ הקשה הגמרא שפיר על ר' יוחנן, אבל עכ"פ מידי ס"ס לא נפק דיש לו מקצת לכה"פ אבל התם בעיסה דהוי רק שותפות עם הנדחת י"ל שפיר כנ"ל דאין הספק רק על המקצת והרוב ומש"ה מותרת מטעם ס"ס כנ"ל, ועוד נ"ל פשוט נהי דיש לו מקצת בוודאי מ"מ הבכורים שמביא י"ל שאין לו בהם כלום, דבשלמא לרש"י הוי כל חטה וחטה בשותפות אבל לשיטת התוס' נהי דיש לו מקצת בקרקע מ"מ הבכורים שמביא י"ל שלגמרי אינם שלו אבל לענין ספק ספיקא שפיר מהני ודוק היטב]:
ובתחלת הלימוד היה נראה לי ליישב קושית התוס' על רש"י בד"ה טבל וחולין הנ"ל דיש לומר נהי דיש לו חלק ג"כ מכל מקום כיון דכבר נתחלק הרבה פעמים לאחי אביהן ואבי אביהן עד יהושע בן נון יש לומר דאין לו בו רק מקצת או אם הם שלשה אחין ויש לומר דחלקו נתבטל וצריך עיון בזה, ועיין תוס' ב"ק (דף ק' ע"ב) דדרך גדילתו לא בטל אך לא דמי דהתם לא מהני רק דלא נימא קמא קמא בטל:
ומ"ש הש"א שם ליישב דטעמא דהר"מ דפסק למחזי כשיקרא לא חיישינן וממילא ל"ק קושיא דר' יוסף יעיי"ש, לענ"ד היה נראה דהא דמחלק ר"ח בין יובל ראשון ליובל שני ל"ה רק דמש"ה ל"ש לומר מחזי כשיקרא דלולי זאת אינו מובן טעמו של ר"ח, וגם קשה אהא דאמר מאי לאו בהא קא מפלגי דר"י סבר ק"פ לאו כקה"ג דמי ובמת אביו ואח"כ הקדישו לא צריך קרא, וקשה הא צריך ליובל ראשון ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דיובל ראשון ל"מ רק לענין קריאה, ואף די"ל דהכא אי ק"פ לאו כקה"ג דמי למה לו לקרות כלל ול"ד להתם בב"ב דהוי ספיקא שפיר אמרינן דלולי דמחזי כשיקרא יש לו לקרות, אמנם לענ"ד יש לומר דאפ"ה נהי דאשר נתת לי אין לו לומר מכל מקום אי לאו מחזי כשיקרא מהכ"ת יבטל מצות קריאה כל הענין הנאמר בפ' בכורים, ולפי זה כיון דהר"מ פסק כר"ח מוכח דס"ל כר"א משום מחזי כשיקרא ונסתר תי' הש"א ודוק היטב בכ"ז:
לאח"ז ראיתי בש"א ריש סי' צ' שכתב דל"ה ס"ס, והוכיח זה מדהוכרח הגמרא בביצה לומר דמש"ה סבירא ליה לר"ה חביות מותרת משום תחומין דרבנן תיפוק ליה משום ס"ס, וע"כ רצה להכריח דהוי שם אונס חד הוא, וכבר כתבתי לעיל גם כן די"ל כן רק דלא מסתבר לי דהספק דלמא יש ברירה נ"מ בהרבה דינים על כן אינו מסוג הספק השני ול"ד כלל לשם אונס חד דשיטת פתח פתוח, והוכחת הגאון הנ"ל לא מבעיא לפמ"ש לעיל דאין הספק רק דלמא מקצתו או רובו שלו אבל כולו או מחצית מצומצם הוא בכלל הזרות שיזדמן על פי מקרה מצומצם כל כך ומש"ה עיסה מותרת דכיון דהוי ס"ס לענין שיתבטל ברוב על כן סמכינן לענין דרבנן אברירה א"כ ממילא הוצרך הגמרא שם לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ובזה י"ל גם כן מה שהקשה שם על הרמב"ן בפסחים דר"י לית ליה להחמיר בדשיל"מ, והקשה דאם כן לר"י למה חביות אסורה דלמא הזדמן חלקו לידו והוי ספיקא בדרבנן ודחה מכח זה שיטת הרמב"ן, ולפמ"ש מהא לא תברא דאין להכניס בגדר ספק השקול אם הגיע לו כל חלקו או שיש בו ס' משלו עד שיתבטל חלק חבירו בס' כי אף אם הגיע לו מחלקו יכול להיות שהגיע לו מחלק חבירו ג"כ שלישית או רביעית וכדומה באופן שאינו מתבטל בחלקו בס' כ"נ לענ"ד הקלושה נכון וישר בסברא, ומלבד זאת נ"ל דיש לומר דזה הספק שהגיע לו חלקו לא מהני כלל לענין תחומין דנהי די"ל עכשיו מצד הזדמן הגיע לו חלקו הראוי מכל מקום כיון דאמרינן א"ב, ומה שהגיע לו עכשיו לא הי' מוכרח אתמול שיגיע לו והי' יכול להיות שיגיע לו חלק חבירו, והא קיימא לן השואל מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל והא דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים היינו אם מחזיקן בידו וא"כ כיון שלא הי' מבורר אתמול שיגיע לו זה החלק שהגיע לו היום א"כ אף אי באמת הגיע לו חלקו היום לא קנה אתמול שביתה אצלו כיון שלא הי' ידוע אתמול אם יגיע לו או לחבירו ול"ד לברירה דעכשיו הוברר למפרע שזה שהגיע לו הי' עתיד להגיע לו ושפיר קנה שביתה אצלו ודוק היטב בס' זו, היוצא לנו מזה דאין ראית בעל ש"א מוכרחת לסתור ס' הנ"ל ושפיר מצינן למימר דהוי ס"ס, ובזה מיושבים דברי הר"מ בק"פ ובהא דעיסה של עה"נ וראיה מצאתי דלא כהש"א שרצה לומר דטעמא דר"ח בעיסה של עה"נ משום י"ב, מהא דאיתא (במנחות מ"ז) ת"ר שחט שני כבשים על ד' חלות וכו' אמרוה רבנן קמיה דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי דפריק היכא וכו' עיי"ש, וקשה דלמא לעולם דאתיא כרבי רק דתנא דברייתא סבירא ליה י"ב ושפיר מצי למשוך שתים להניף ולהוציא השנים אחרים לפדות אותם וסמכינן אברירה, ועיין בהר"מ ובלח"מ הלכות תו"מ שכתב להדיא דאי יש ברירה שפיר מצי לפדותן בחוץ ואי משום דרבי סבירא ליה (פ' השולח) גבי ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות דאין ברירה מכל מקום הא מצינן התם במנחות בדף הקדום ר"א ור"ע דסבירא להו כרבי בהא דשחיטה מקדש, ואינהו מצוי סברי יש ברירה ואם כן שפיר מצינן לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא דשחיטה מקדש וי"ב, א"ו צ"ל דר"ח ס"ל אין ברירה ועל כן לא רצה להעמיד הברייתא שלא אליבא דהלכתא ובע"כ לבא לתי' הנ"ל בהא דעיסת עה"נ:
(יב) ולפ"ז יש ליישב קושית הלח"מ על הר"מ שפסק פודן בפנים ואוכלן בחוץ, והקשה הלח"מ ממ"נ אי אמרינן אין ברירה כפסק הר"מ בכל מקום בדאורייתא האיך יכול לאוכלן בחוץ דלמא המה המקודשים ואפסלי ואי יש ברירה למה פודן בפנים ותו דהא באמת פסק הר"מ דאין ברירה, ולפ"ד הנ"ל דכל מקום דשייך ברירה הוי לדידן ספק ספיקא דלמא יש ברירה ודלמא נזדמן כך, וכבר נודע מחלוקת הפוסקים דבאתחזיק איסורא ל"מ ס"ס, וכש"כ לשיטת הר"מ כמו שנראה מדבריו בה' ט"מ, [וכ"מ לפ"ד הנ"ל מכל מה דפסק הר"מ אין ברירה בע"כ דהיינו משום דאתחזק איסורא ולפ"ז אתי שפיר דהפדיי' אי אפשר לעשות בחוץ דהא באמת קי"ל להחמיר בס"ד לומר אין ברירה ולפדות בחוץ משום ס"ס אי אפשר גם כן דהא כל הד' חלות המה בחזקת הקדש, ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא דלא תהני להו הפדייה, ע"כ אמרינן דאלו החלות המה המקודשים קדושת הגוף ולא מהני להו פדי' כדי לאוקמי אחזקה קמייתא שהי' בחזקת הקדש והי' שייך בהו מעילה, ואף דלאחר זריקת הדם ל"ש מעילה אף בהמקודשים מכל מקום מוקמינן המעות בחזקת חולין שלא יתפוס בהם קדושת ב"ה, [וגם נוכל להעמיד הב' חלות שבפנים בחזקת ב"ה ולומר שלא הותרו בשחיטת הכבשים רק החיצונים המה המקודשים]. ועל כן אי אפשר לפדות בחוץ אבל לאחר שפדה שתים מהן בפנים שבוודאי חל הפדיון על שתים מארבעתן ואין ספק רק על השנים שהוציא לחוץ דלמא המה המקודשים ונפסלו ביוצא ועל זה אין כאן חזקת איסור כיון דאיסור מעילה פקע ממ"נ מהשתים שבחוץ לאחר שנזרק דם הכבשים ואין כאן רק איסור יוצא, ועל זה אין כאן חזקת איסור המתנגד כלל נהי שיש כאן שתים בוודאי שיופסלו אם יוציאם מ"מ כ"ז שלא הוציא רק השתים אין כאן חז"א כלל להחזיק איסור יוצא ומש"ה נאכלין בחוץ:
אך יש להסתפק אם הותר אף לזרים בחוץ או לא דלענין אכילת זרים איקבע איסורא וי"ל דל"מ ס"ס לפמ"ש הפ"י דמש"ה מהני ס"ס להר"מ משום דספק הראשון מותר מן התורה והיכא דאיקבע איסורא הספק הראשון אסור מן התורה דהא חייב אשם תלוי, אך אי נימא דאף להר"מ מהני ס"ס באיקבע איסורא מותר אף לזרים דס"ס לא אתחזיק איסורא, ויש להוכיח זה מלשון הר"מ שסיים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, ולכאורה הוא שפת יתר דמהכ"ת לא יהיה נאכל כשאר החולין, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאתי לאשמעינן דאף באיקבע איסורא מהני ס"ס ואם כן הוצרך להשמיענו דנאכל כשאר החולין דאם לא כן הוי אמינא דפסול יוצא לית לן בזה, דלענין זה לא הוי איקבע איסורא דאין כאן פסול יוצא ברור כלל, אבל שיהיה לו דין חולין שיהיה מותר לזרים דלענין זה איקבע איסורא הוי אמינא דלא מהני על כן לאפוקי מזה השמיענו דמהני ס"ס אף באיקבע איסורא ונאכלת כשאר החולין אף לזרים כיון דל"ש אתחזיק איסורא דהא השנים בודאי נפדו כהלכתם וכעין זה לא מקרי אתחזיק, ([וזה מוכח מדין קבוע דט' חנויות דל"ה רק ספק אף דנבלה הוי אתחזק איסורא בע"כ הטעם משום שיש כאן היתר גם כן]):
(יג) עוד נראה לי בישוב הר"מ בקנין פירות על פי סברת הר"ן בנדרים דזה מקרי קנין הגוף, ונראה דסברת הר"ן מוכרח דהא למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוי שלו בשעת שימושו בחצר אף על גב דאחר כך משתמש השני, ואם כן לסברתו ביובל יש לומר שפיר דהוי שלו לגמרי רק דהר"ן חדית לן לומר דכעין זה אמרינן לכ"ע ברירה, אבל גוף הסברא מוכח בפשיטות מראב"י גופיה דזה מקרי קה"ג וע"כ לפ"ד הנ"ל צריך לומר דרב יוסף לא אסיק אדעתיה הא דאין חוזרין לבטלה, [ואפ"ל דהוי ס"ל גם כן תירוץ הגמרא דהחילוק הוא דאלו שאין חוזרים הוא לענין חזרת עולם ולר"א דאמר כולן חוזרין ביובל חוזר חזרת עולם, אך לתירוץ הגמרא שם א"ח לבטלה משמע שלא נתבטל חלוקתן כלל, ועל כן כיון דע"כ שוב יהיה שלו לאחר היובל עדיף מקנין פירות וכסברת הר"ן], ותדע דהא חזינן בגמרא דאצריך הא דמוכר שדהו לפירות והא דמוכר שדהו בשעת היובל דנחית אדעתיה דארעא, ואם כן נראה ודאי דמצינן לחלק כיון שיש זמן מוגבל שיהיה שלו לגמרי ל"ד לקנין פירות כלל כיון דיהיה לעולם בזמן מוגבל שלו ולא יצא מרשותו לעולם, לאפוקי אי אמרינן דחלוקת נתבטל הו"מ לומר דהוי ק"פ דשמא לאחר היובל לא יגיע זה על חלקו לעולם:
עוד יש לומר לפי מה דפסק הר"מ דקונה שדה בשעת היובל מותר לחפור בורות שיחין ומערות, והמל"מ תמה שהוא נגד הירושלמי, ולפ"ד נראה ראיה מלשון הגמרא דאמר דר"מ סבר קנין פירות כקה"ג דמי ולא ירית מידי, משמע דאינו מוסיף זכות כלל בירושת אביו, וקשה הא יורש זכות לחפור בורות שיחין ומערות ומה קאמר ולא ירית מידי ומוכח לומר דאף קודם מיתת אביו אף שהיה עומד לחזור ביובל היה מותר לחפור בורות שיחין ומערות ודלא כשיטת הירושלמי, ולפי זה יש לומר דגם רב יוסף היה סובר דא"ח לבטלה רק דהיה סובר כשיטת הירושלמי דאינו רשאי לחפור בורות שיחן ומערות, וע"כ יש לומר דס"ס הוי רק קנין פירות ולא קרינן ביה מן האדמה אשר נתת לי, וע"כ אמר שפיר אי לא דאמר ר"י ק"פ וכו' ל"מ ידיו וכו', או כיון דסתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן ע"כ מוכרח לומר ק"פ כקה"ג דמי, דלולי זאת לא הוי משכחת דמייתי בכורים, אבל לפמ"ש הר"מ דיכול לחפור בורות שיחין ומערות וס"ל דאינו חוזר לבטלה וכמ"ש שפיר הוי קה"ג על פי סברת הר"ן הנ"ל כנ"ל נכון:
(יד) עיין יש"ש שהקשה על הר"מ במה דפסק שנים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין דוקא היכא דאיכא טופיינא כתירוץ הגמרא (פ' כל האיסורין), והקשה הוא הא קי"ל אין ברירה ואף היכא דליכא טופיינא אסור וקושית הגמרא הוי למאן דאית ליה ברירה וכמ"ש התוס', וא"ל דהוי דרבנן כיון דהוי בתערובת ומדאורייתא חד בתרי בטל ז"א כיון דעיקרו דאורייתא ל"א ברירה וכמ"ש התוס', ולענ"ד יש לדון הרבה בזה דהנה ראיית התוס' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) מדלא קאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה ר' יוסי דאגודה של ירק אלא דה"ט הואיל ועיקרו דאורייתא, וראיה לזה ממה שכתבתי לעיל גבי תאנה מתאנתי עיי"ש והנה לשיטת הר"מ דמעשר פירות דאורייתא אין ראיה משם עיין ריש הלכות תו"מ, רק קושית התוס' צריך ישוב למה לא קאמר ר"י דאגודה של ירק והנה הכ"מ כתב בפירוש דבדמאי אמרינן יש ברירה הואיל והוי דרבנן הביאו התוי"ט גם כן (סוף פרק ו' דדמאי) ואם כן קשה קושית התוס':
ולענ"ד נראה דיש לומר על פי מה דקשי' לי אהא דקאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה וקשה לפמ"ש הר"ן דטעמא לדידן דס"ל בדרבנן יש ברירה משום דמספקא לן הלכתא כמאן אי יש ברירה או אין ברירה אבל למאן דס"ל א"ב אף בדרבנן א"ב וכ"כ הב"ש לדעת הר"מ ומש"ה פסק לאיזה שארצה אגרש הוי ספק מגורשת, ואם כן מה קושיא מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה הא כולי תנאי דס"ל אין ברירה ל"ש להו בין דאורייתא לדרבנן, [וע' ר"ן שכתב דלחומרא אמרי' יש ברירה והו"מ למימר דכוונתו דתנאי גופיה מספקא להו, אך פשטות הדבר ל"נ כן דמהכ"ת לומר דהתנאי הוא מסופק ואם כן מה קושיא מאן תנא], אך היש"ש ס"ל באמת דלא כהר"ן וס"ל דבדאורייתא ודאי אמרינן אין ברירה אפילו לקולא דמידי דאורייתא א"י לחול על ידי ברירה אבל מידי דרבנן הוא נקל לחול ע"כ חל אפילו על ידי ברירה וי"ל דלא החמירו כ"כ במלתא דרבנן וע"כ אפילו התנא דס"ל אין ברירה בדאורייתא שפיר מצי לסבור בדרבנן יש ברירה, ולפי זה מקשה הגמרא שפיר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דס"ד דהמקשן דבמילי דרבנן יש לומר שפיר דמהני ברירה, ולפי זה קשה על שיטת הר"מ והר"ן דס"ל מטעם ספק אמרינן יש ברירה בדרבנן אם כן מה מקשה מאן תנא:
אמנם נ"ל דיש מקום אדרבא להוכיח מזה כשיטת הר"ן דהא הסוגיא בעירובין תמוה כמ"ש התוס' במה דקאמר אלא איפוך ומקשה דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא וכו' ומשני קסבר רב יוסף מאן דאית ליה ברירה ל"ש דאורייתא ול"ש דרבנן, וקשה הא על זה סובב כל הסוגיא די"ל בדרבנן יש ברירה, ואם כן מה משני קסבר ר"י דהוי תולה בחגורתו כמ"ש המהרש"ל שזה הוא קושית התוס' ועיי"ש ובמהרש"א דס"ס הדבר דחוק בפשט הגמרא, ולענ"ד נראה די"ל כיון דקושית המקשן מאן האי חנא משום דמסתבר ליה דמלתא דרבנן נקל לחול על ידי ברירה, וכיון דאשכחן רבנן דס"ל להדיא אף בדרבנן אין ברירה ואם כן ע"כ אין זה סברא חיצונה לומר בדרבנן יש ברירה, ואם כן מהכ"ת לומר שלש מחלוקות בדבר דר"מ ס"ל אפילו בדאורייתא יש ברירה בהלוקח יין ורבנן דעירוב ס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה ולר"ש נימא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והוי שלש מחלוקות בדבר כיון דאינו מוכרח לומר כן, ועל כן אתי שפיר דקאמר מאן האי תנא, ואמר ר"י תנאי שקלת מעלמא כיון דאשכחן תנא דס"ל להדיא בדרבנן אין ברירה ממילא שוב לא מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וע"כ מוכרח לומר איפוך, וזה כוונת הגמרא קסבר ר"י מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן היינו עכשיו דע"כ אין זו סברא חיצונה ע"כ מהכ"ת להמציא שלש מחלוקות ועדיפא ליה לומר איפוך, וא"ל בלא ברייתא דמייתי ר"י הא מברייתא דמייתי רבא מוכח דאף בדרבנן אין ברירה, אך זה צריך ליישב בל"ז מנ"ל לרבא להקשות ולומר דבדרבנן וודאי ראוי לומר ברירה כיון דאשכחן להדיא בברייתא דהריני מערב עליכם רצה משחשיכה אין עירובו עירוב דאין ברירה, וצריך לומר דס"ד דרבא דברייתא ההוא אפ"ל דמשבשתא הוא אי לא מצינו גם כן במק"א דבדרבנן א"ב, וע"כ קאמר ר"י שפיר כיון דע"כ איכא חד תנא דס"ל בדרבנן אין ברירה על כן שוב לא מחלקינן כלל כדי שלא נעשה שלש מחלוקות בדבר, ועל כן לדידן דקיימא לן כר' אושעיא דבדרבנן יש ברירה על כרחך משום ספיקא דדינא הוא וכמו שכתב הר"ן ז"ל. ועל פי זה יש ליישב קושית התוס' שהקשו לימא ר' יוסי דאגודה של ירק ומ"ש התוס' דהוי עיקרו בדאורייתא כבר כתבתי לעיל דהכ"מ כתב להדיא דבדמאי הואיל והוי דרבנן אמרינן ברירה, וע"כ דל"ס ליה כתירוץ התוס' ואם כן קשה קושית התוס':
ולענ"ד נראה די"ל על פי הסברא הנ"ל דעיקר שאלת הגמרא מאן תנא דהוי ס"ל מלתא דרבנן מצי לחול על ידי ברירה וע"כ ה"ט דמה שהוא דאורייתא לחול שם תרומה וכדומה א"א לחול השם רק על ידי דבר ברור אבל במידי דרבנן כגון תרומה דרבנן כיון דבאמת אינו חל שם תרומה רק משום סייג גזרו רבנן להפריש ולקרא עליו שם תרומה ע"כ הדבר נקל לחול אפילו על ידי ברירה, ולפי זה יש לומר באגודה של ירק נהי דענין דמאי ל"ה דאורייתא משום דרוב ע"ה מעשרין הן מכל מקום הברירה שאנו דנין עכשיו היינו הקנין לומר שאגודה זו שנותן לע"ה קנה למפרע קנין גמור והוי למפרע שלו וע"כ שלו הוא נותן לו וכיון דאנו דנין על הקנין והקנין הוא מלתא אלימתא והוא ענין דאורייתא, וע"כ שפיר יש לומר דבזה ל"א ברירה אף דהנ"מ עכשיו ל"ה רק על דרבנן מכל מקום הברירה אשר דנין עליו הוא הקנין וזה ענין דאורייתא, וגם איכא לאשכוחי נ"מ אם בעת שהיה עדיין שתי האגודות ברשות החבר לקח ע"ה אחת מן האגודות וקידש בו אשה או החבר קידש באחת מן האגודות ואחר כך חלקו אחד לזה ואחד לזה יש נ"מ דאורייתא אם קידש בהאגודה שבא לידו אחר כך, אי אמרינן ברירה הוי מקודשת דאורייתא ואי אמרינן אין ברירה הוי ספק קדושין וכיון דהספק הוא בעיקר הקנין דהוי מלתא אלימתא ומידי דאורייתא ע"כ לא מהני הא דבדרבנן יש ברירה כ"ז לפום טעמא דגמרא דהוי ס"ד לומר בדרבנן יש ברירה דמידי דרבנן מצי לחול על ידי ברירה שפיר יש לחלק כמ"ש, אבל לפי מה שכתב הר"מ דמשום ספק קי"ל במידי דרבנן ברירה ומש"ה חביות מותרות אף דהתם הוי גם כן הספק על הקנין, וע"כ דה"ט דבמידי דרבנן סמכינן על התנא דסבר יש ברירה ע"כ לדינא יש לומר שפיר דבדינא דאגודה של ירק פסקינן יש ברירה כיון דס"ס הספק על מידי דרבנן, ולפמ"ש יש ראיה מההוא דחביות לשיטת הר"מ והר"ן ודלא כיש"ש ודוק היטב:
ולפ"ז מיושב ממילא קושית היש"ש על הר"מ בההוא דתמורה אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב דפסק הר"מ יש ברירה, די"ל דהוי מטעם דמדאורייתא חד בתרי בטל והוי מלתא דרבנן וע"כ שפיר סמכינן אברירה, אך היש"ש ס"ל בפשיטות דבמידי דעיקרו דאורייתא אמרינן אין ברירה, אך זה לשיטתו דס"ל בדאורייתא ודאי אין ברירה, אבל לפי מה שכתבתי בשיטת הר"מ אין דבריו מוכרחים וכמ"ש ליישב קושית התוס' מהא דאגודה של ירק ועיין היטב:
אך לפמ"ש לעיל (אות י"א) ליישב דברי הר"מ בעיסה של עה"נ דפסק כר"ח דמותר החצי של עיר אחרת, וכתבתי לעיל דה"ט משום ס"ס דלמא י"ב ודלמא חלק זה הוא של עיר אחרת, [הגם שהגאון בעל ש"א כתב דהוי שם אונס חד, לדעתי אין דבריו מוכרחים, וכמ"ש לעיל ראיה לזה דהא ר"ח גופיה י"ל דס"ל א"ב בההוא דמנחות שחט שני כבשים על ד' חלות כמ"ש לעיל] ועל פי סברא זו יש ליישב גם כן הא דתמורה דהוי גם כן ספק ספיקא ודוק:
אמנם לפ"מ שכתבתי לעיל (אות י"ב) בישוב דברי הר"מ בשתי לתם דמש"ה פודן בפנים דבחוץ ל"מ הפדיון דהוי אתחזיק איסורא אם כן בההוא דתמורה לענין מחיר כלב יש לומר דהוי ג"כ אתחזיק איסורא שלא להקריבו כמו שקודם שהקדישו לא הי' רשאי להקריבו דהוי חולין ע"כ גם ההקדש לא מהני משום ספק מחיר כלב ודוק:
(טו) עיין יש"ש שהקשה על הר"מ בדין קיני חובה שמשמע מהר"מ שיכול לעשות מכולם עולות, ותמה עליו דוודאי צריך להיות אחד חטאת ואחד עולה ולענ"ד נראה דברי הר"מ נכונים, וראיה לזה ממס' מעילה (פ"ג דף י"א ע"א) אמתני' המפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין לבא כולה שלמים ובגמרא שם אלא מעתה המפריש לקיני, והר"מ כ"כ להדיא (פרק ד' מהלכות מעילה) שני הדינים דהיינו בנזיר ובקינין, ועיין בכ"מ שכתב כמו דהלכה הוא בנזיר ה"ה בקינין, ועיין נזיר (דף כ"ו ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה מעות ולא עופות) שכתב נזיר וכל דדמי ליה ה"ה קינין, וחידוש גדול על היש"ש שלא הביא מגמרא זה כלל.
(טז) עיין בכורות (דף מ"ח) דמוקי התם פלוגתא דר"מ ור"י דסברי מחצה יורשים ומחצה לקוחות ובחמש ולא חצי חמש קמפלגי, וקשה לי נהי דמחצה לקוחות מ"מ למה לא יתחייבו האחין מטעם מזיק שעבודו של חבירו לשיטת הטור חו"מ (סי' ק"ז) עיי"ש ובש"ע (ס"ד), רק לכאורה יש לומר דהכא שאני דהוי מזיק מתנות כהונה דאיתא בחולין דפטור וכ"ה ביו"ד (סי' ס"א) רק דאיתא בש"ע דחייב לצאת ידי שמים, ואם כן הכי נמי יש לומר דלצאת י"ש באמת חייב מחמת שבחלוקתם גרמו להזיק מתנות כהונה וכ"מ מדעת הרמב"ם דחייב לצאת י"ש דכ' מזיק מתנות כהונה ומכרן, וקשה דמכרן הא משתרשי ליה עיין שם במאי דמשני על הא שאנס המלך גרנו ועיין שם בתוס' מה שתי' על אכלן אבל במכרן ל"ש זה, ולפי מה שפי' רש"י התם דבמשתרשו ליה חייב לצי"ש א"ש דללישנא בתרא דטעמא משום ממון שאין לו תובעין לעולם חייב לצי"ש, אבל לפ"מ שמשמע מד"ת שם שהקשו על אכלן משמע דבמשתרשו ליה מדינא חייב קשי' סוגי' דהכא וצ"ל דסבירא ליה דל"ה מזיק שיעבודו וכמ"ש הסמ"ע שם בשם תשובת הרא"ש עיין שם, עוד י"ל דהכא שאני דלאחר שחלקו מדינא אין להכהן על כן ל"ד להתם דמכרו, דמדינא הי' לו לגבות רק מפני אלמות הקונה א"י לגבות על כן הוי מזיק ממש משא"כ הכא:
תו קשי' לי אי נימא דהוי מזיק שעבודו ש"ח וכיון דוודאי אינו רשאי לעשות כן נימא דלא מהני כדאמר רב יוסף בכתובות השתא דא"ר לא ליזבן אין זבינא זבינא, וכמ"ש הפוסקים דתליא במאי דא"ר לא תעביד ומכש"כ דלרבא קיימינן הכא, וצ"ל כיון דאם רוצים לסלק הכהן יכולים למכור אין המכירה גופיה נקרא דאמר רבנן לא לזבין, אך לשיטת היש"ש יש לעיין שכתב הכא לא אמרינן ברירה לר"מ דהיורשים אינם רוצים שיתברר כדי שלא יגבה הכהן וכ"כ כדי ליישב קושית התוס' לר' מאיר, וע"ד יש לפקפק קצת כיון דאין כוונתם רק בשביל כך נימא דל"מ וי"ל:
שם תוס' ד"ה דכ"ע כתבו ליישב הא דר"מ אית ליה בהלוקח יין ברירה וכאן קאמר הגמרא דמספקא ליה באחין שחלקו, ומש"ה הוי מחצה יורשים ומחצה לקוחות, וכן לר"י דלרבא אית ליה ברירה ואפ"ה קאמר דמספקא ליה ע"ז תי' כיון דאינו מתנה גרע טפי, וצריך להטעים דבריהם דוודאי באחים שחלקו אף אם יפרשו להדיא דלכל מי שיגיע המחצית יהיה שלו לגמרי להיות דין יורש וודאי דלא מהני, וראיה לזה מדמקשה הגמרא לר' יוחנן אי לאו דאמר ק"פ כקה"ג דמי לא מצא וכו' דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חב"ח, ולפי הס' הנ"ל הי' אפ"ל דר"י לא קאמר רק בלא התנה אבל בהתנה מודה ומשכחת לה בהתנו, גם וודאי מסתמא יהיו מתנים שכ"מ שיגיע חלקו יהי' שלו שלא יהיה צריך להחזיר ביובל, על כן נראה פשוט דדוקא בדבר שיש בידו לעשות אם ירצה לברר כגון בלוקח יין שאם ירצה לברר התרומה ומעשר ולהפרישם רשות בידו וכן בגט שיברר איזה רוצה לגרש תיכף על כן אף דלא בירר רק מתנה שאני עתיד להפריש שייך ברירה משא"כ באחין שחלקו דאין בידם לברר לומר איזה מחצית זכה ועל כן אף במתנה לא מהני וזה נראה פשוט, ועיין תוס' ב"ק שכתבו ע"פ ס' זו ליישב מה שהקשו לר' יוחנן למה קאמר באחין שחלקו דא"ב הא מסתמא דהלוקח יין מוכח די"ב, ועל כן תי' ע"פ ס' זו דר"י באמת אית ליה ברירה ואחין שחלקו ה"ט הואיל ואינו מתנה ובגט ה"ט דאמר אף אחרון אינו פוסל הוא משום דכתיב וכתב לה, ולכאורה הוא נגד סוגי' דגיטין דקאמר הגמרא ואזדא לטעמא (חסר תשלום הענין):
(יז) נראה לי להסביר שיטת הר"מ דס"ל קודם כתיבת הגט אין להתנות והוי ספק פסול אם התנה קודם, והתוס' כתב להדיא דהוי רק משום גזירה, ולשיטת הר"מ הוי ספק דאורייתא משום ברירה, וקשה מ"ש מתנאי דנתינה וע"כ לומר אחד מהתרוצים דבתנאי ל"ש ברירה ולומר דכתיבת הגט גרע משום דכתיב וכתב לה לשמה דחוק כיון דתנאי לא מקרי ברירה כלל דאל"כ אף בנתינה הי' לפסול, גם קשה מגט שכ"מ דנודע שנותן על תנאי וכמ"ש ר"ה גיטו כמתנתו, וראיתי שהגאון בעהמ"ח ס' גט מקושר בהקדמה העיר בכל זה]:
ולפענ"ד נראה די"ל לפי מה שכתב הרמב"ן לחלק דברירה ל"ש רק במתנה על שני דברים דהספק על קיום התנאי וגם על שעת חלות הגט ע"כ מדמי הגמרא הרי זה גיטך אם מתי לברירה, ולפ"ז בכל התנאים שמתנה קודם כתיבה כיון דחזינן שאין דעתו לחלוטין לגרש אשתו כיון דמטיל תנאי בדבר ועל כן אינה שנואה בעיניו כ"כ ועל כן תולה הדבר בתנאי כגון על מנת שתתנו לי מאתים זוז, מכל מקום לפי אומד הדעת יש מקום ספק אולי יחזור בו ולא ירצה לגרשה כלל כיון דאין דעתו לחלוטין לגרש אשתו, ואף אם יעמוד בדעתו לגרשה על תנאי הנ"ל עדיין הדבר ספק אם תקיים התנאי ועל כן הוי כמתנה על שני דברים שעדיין הדבר תלוי בדעתו ובדעתה ועל כן שייך הדבר לברירה, משא"כ בשעת נתינה אין הדבר תלוי רק בקיום התנאי לחוד ועל כן ל"ש לברירה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל, ועל פי סברא זו אתי שפיר בגט שכ"מ אף דידעינן שכוונתו הוא ע"ת אם ימות מכל מקום הוי רק ספק אחד אבל אין להסתפק שמא יחזור ולא ירצה לגרשה כלל אפילו על תנאי דמהכ"ת שיכנס ספק זה בלב הסופר והעדים כיון דאין כוונתו רק לפוטרה מזיקת יבום וכדומה וודאי הדבר ראוי ונכון לעשות כן ומהכ"ת נסתפק שיחזור בו מלעשות הטוב והישר על כן אינו דומה לשאר תנאים כלל, כן נלפענ"ד דיש מקום להסביר ולהטעים הענין כמ"ש ועיין היטב: