חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יט.
איתמר המעביר דיו על גבי דיו בשבת וכו'. בעי מני' ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום וכו' מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופי' רש"י דאף בשבת לא ברירא לי' לחייבו חטאת. אך הרמב"ם פסק (בהלכות שבת) דחייב חטאת. וצ"ל דהי' מפרש וכי מפני שאנו מדמין לא כפי' רש"י כמדומין דמשמע דבשבת גופי' לא הוי רק כמדומה אצל ר"י רק מדמין גט לשבת. די"ל אף דלענין שבת כתב עליון כתב אפילו הכי לא מכשרינן כה"ג בגט לכתחלה, ואפשר דמשום גזירה הוא [אח"ז מצאתי להפ"ח בס' מים חיים שכ"כ להוכיח מהר"מ (בהלכות שבת) שלא פי' כפי' רש"י אלא כמו שפירשתי ות"ל שזכיתי לכוון לדעת הגדול]. ולכאורה הי' נ"ל ראייה לשיטת הר"מ עפמ"ש המהרש"א בתוס' לראב"י ולר"ח אליבא דר"י היכא דכתב העליון הוי לשמה למה לא מהני ואמאי קאמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין וכו' דצ"ל דאזיל לר"ח אליבא דרבנן. והי' נ"ל ליישב דלפי מה דקי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי ועדי חתימה לא צריך מדאורייתא ונהי דסמכינן עליו לשיטת התוס' מדאורייתא דוודאי הי' ע"מ. מכל מקום אף אי לא חתמו לשמה נוכל לסמוך עליהם דהענין אמת. והא דצריכים לחתום לשמה היינו רק מדרבנן כדאי' ריש מכילתין מודה ר"א במזויף מתוכו. וכ' התוס' דה"ט דגזרינן חתימה אטו כתיבה ולפי זה כיון דמדאורייתא אין צריכין לחתום לשמה לא שייך לומר דכתב עליון יהי' כתב משום דחתמי' לשמה. דהא לא צריכין כלל לחתום לשמה ול"ד לפלוגתא דר"י ורבנן כלל. ואין עדיפות בכתב עליון מדאורייתא בשביל הלשמה. וכיון דמדאורייתא לא הוי כתב תו לא מצינן למסמוך עליו אחר כך מדאורייתא לומר דהיה וודאי ע"מ. דאין כאן עדות כלל. (ועיין במל"מ פ"י מהלכות תרומה) ואף דעיקר החתימה לא הוי רק מדרבנן. מ"מ עכשיו שחתמו סמכינן עליו מדאורייתא. וכאן לא נוכל לסמוך עליהם כנ"ל נכון וברור. ועיין במהרש"א שכ' להדי' דהכא הוי גם כן העדיפות מכתב עליון רק בשביל לשמה דלכאורה הו"מ למימר דהא גופי' הוי העדיפות במאי דהם עדים כשרים, וכתב הראשון הוא מהפסולים להעיד. אך אין ראיי' כלל לדמוי' הא ללשמה דהכתב בעצמותו נכתב בע"ח. וע"כ לא הקשה המהרש"א וכן הפ"י רק מלשמה]. אך כ"ז לשיטת התוס' דס"ל דלר"א ל"מ ע"ח לחוד. אבל לשיטת הרי"ף והר"מ דס"ל דע"ח לחוד מהני אף לר"א ואז צריכים העדי חתימה לחתום לשמה (עיין בש"ע אה"ע סי' קל"א) הדרי קושי' המהרש"א לדוכתי' דכיון דמדאורייתא צריכין לחתום היכא דלא הוי עדי מסירה א"כ אם חותמים לשמה שפיר הוי כתב עליון חשוב מדאורייתא. כיון דעי"ז יכולין למסור בלא עדי מסירה ותקשי לראב"י דסבירא ליה דאף לרבנן י"ל כתב עליון כתב איך השיב ר"י וכי מפני שאנו מדמין. אך לפי' הר"מ ניחא דפי' מפני שאנו מדמין גט לשבת. והיינו דבגט ראוי להחמיר אף במידי דהוי כתב מדאורייתא לענין שבת מדחייב חטאת אפילו הכי מחמרינן בגט, א"כ י"ל ה"ה בהעברת קולמוס לשמה נהי דר"י מכשיר בהעברת קולמוס היינו דהתם הוי כדיעבד, דאל"כ הוי צריך גניזה. ועיין בב"ש (סי' קכ"ז) דמש"ה מקלינן בס"ת יותר מגט. ור"ח לא מדמה רק לענין דהוי גט מדאורייתא. וכ"מ דר"י קאמר מעביר עליו קולמוס דמשמע לכתחלה. ור"ח קאמר גט שכ' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. משמע דבגט וודאי לא נ"מ רק בדיעבד דלכתחלה אף לר"י לא נעשה מעשה. וע"כ ל"ק לראב"י מדר"י ור"ל דלכתחלה מחמרינן. אבל לפי' רש"י דהטעם משום דבשבת גופי' מספקא לי' הוי קשה קושי' מהרש"א מלשמה לשיטת הר"מ ע"כ לשיטתו הוכרח לפרש דלא כרש"י. אך לפ"ז נסתר מה שהי' נ"ל לכאורה במאי דפסק הר"מ בגט אם העביר קולמוס לשמה וודאי לא הוי כתב והר"ח חייש לה מספיקא. ועיין בחי' הרשב"א שכ' דמסתבר לכאורה כהר"ח דהא ראב"י קאמר די"ל דכולי עלמא מכשירין בגט. והייתי רוצה לומר דלהר"מ לשיטתו דס"ל עדי חתימה לחוד מהני קשי' לי' קושי' מהרש"א הנ"ל ומוכרח לומר כתי' המהרש"א דלא כראב"י. אבל הר"ח יש לומר דסובר כשיטת התוס' דלר"א ל"מ עדי חתימה מדאורייתא ול"ק קושית המהרש"א דיש ליישב כמו שכתבתי דמשום הכי לא מהני כיון דמדאורייתא אין צריך לחתום לשמה ואין ראייה דלא כראב"י. אבל לפמ"ש דלהר"מ הפי' מפני שאנו מדמין דבגט ראוי להחמיר. ואף לשיטתו אין ראייה דלא כראב"י הדרי קושית הרשב"א לדוכתי' מנ"ל לפסוק דלא כראב"י:
וע"ד הפלפול יש ליישב במאי דיש לחקור כאן לדינא לפמ"ש המל"מ (פ"ג מהלכות גירושין) להוכיח דהר"מ פסק כמ"ד כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מדכ' הכותב גט בשבת כשר הגט. וכ' הרב ב"מ ליישב דהכא שאני דאין גרעון בהאיסור אי מהני או לא ול"ד לכל אינך. וראייה לזה משוחט בשבת יעיי"ש. וזה רבות בשנים שעלתה ע"ד ס' זו לענין נשבע שלא לגרש. אך לפי זה נפקא לן בנידן דידן היכא דהגט היה כתוב מערב שבת והעביר עליו קולמוס לשמה דאי אמרינן דל"מ לא נעשה האיסור כלל דהוי כתב ע"ג כתב. וא"כ קשה על ר"ח דקאמר בפ' הבונה מתני' דלא כר"י וכ' התוס' דמסתמא איירי בכל גוונא. ולפי זה י"ל דאף בהעביר לשמה כיון דאמרינן ל"מ ל"ה כתב כלל ופטור דלא שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא. דכיון דל"מ לא מקרי כתב כלל. ולא שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא:
הגהה [ונראה להביא מזה ראי' ברורה למ"ש כבר די"ל כל ענין א"ע ל"מ ל"ה רק כיון דחזינן דהתורה מנעה ענין זה ע"כ הענין מצד עצמותו אין לו קיום כגון כל הני דחשיב התם אונס שגירש ופודה בכור ותורם מן הרעה על היפה. דהתורה מנעה דבר זה ע"כ אמרינן דאין לו קיום אף בדיעבד שלא יהי' באפשרית לבא לידי איסור זה רק דלרבא אפ"ה לקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא. אבל בשוחט בשבת שהתורה אסרה לחלל שבת ואי אפשר למנוע ד"ז שלא יהי' חילול בשבת בעולם. דהא אפשר חילל שבת במידי דל"ש א"ע ל"מ ע"כ אין זה בגדר א"ע ל"מ. והי' נ"ל דאפ"ל שזה כוונת התוס' מ"ש לחלק באיסור שבדה מלבו. דלכאורה קשה להבין מה חילוק יש. ולפמ"ש י"ל דעיקר כונת התוס' דדוקא היכא דהאיסור מצד עצמו שלא יעשה ד"ז לעולם משא"כ בהרכיב שני הענינים דהגירושין מצד עצמותם אינם מנועים רק מחמת שבועתו ועל השבועה ל"ש לומר א"ע ל"מ דאפשר לבא לידי חילול שבועה במקום דל"ש לא מהני. והנה המעיין בט"ז ח"מ סי' ר"ח נר' שזהו כוונתו כמ"ש רק שהוא קיצר קצת עיי"ש. והנה גם לפמ"ש הש"ך שם לחלק בין היכא שהדבר יוכל להעשות בהיתר ל"ש א"ע ל"מ. אבל בנשבע דאי אפשר להעשות בהיתר שפיר י"ל דל"מ. והנה לשני התי' הנ"ל מיושבי' הקושי' בדיו על גבי דיו הן לפמ"ש וכשיטת הט"ז וודאי דאינו ענין כלל לא"ע ל"מ וגם לשיטת הש"ך כיון דאפשר להעשות בחול ג"כ אינו ענין לא"ע ל"מ. אך ראיתי בקצה"ח ובס' נתיבות ש קשו על הש"ך דא"כ מקדים תרומה לביכורים נמי נימא דהי' אפשר להקדים ביכורים וע"כ כת' בספר נתיבות דהנכון כתי' מוהרי"ט משום דאף א"ע דל"מ נעשה האיסור. ולפ"ז קשה מהא דדיו על גבי דיו. אך באמת איני רואה מקום קושיא מההיא דמקדים תרומה לביכורים דוודאי מה שאסרה התורה להדי' ל"ש לומר דהי' אפשר לעשות באופן היתר כיון דהתורה הקפיד להדי' ע"ד זה שלא לעשות כן וודאי דהוי בגדר ל"ת. רק עיקר חילוק הש"ך מה שלא מנעה התורה להדי' כגון שוחט בשבת דאין כוונת איסור חילול שבת להיות השחיטה מתועב רק דממילא נעשה בגרמת איסור ח"ש ע"ז כ' הש"ך די"ל דל"ה בכלל ל"ת כיון דהשחיטה הי' אפשר להיות בחול. משא"כ בנשבע כיון דהענין אי אפשר להעשות בשום אופן י"ל שפיר דהוי בכלל ל"ת וזה נלענ"ד פשוט בכוונת הש"ך, ודוק היטב].
וליישב זה י"ל לפי מה דאי' התם בתמורה לרבא למה לי קודש הם ומשני דמבעי' לי' דעולין אין מבטלין זה את זה. ואביי נפ"ל מולקח דם הפר. ורבא ס"ל דמזה בפני עצמו דאין מערבין לקרנות. והנה ר"י סבירא ליה מב"מ לא בטיל ויליף לי' מולקח דם הפר אם כן לדידי' צריך לומר דמערבין לקרנות. ולפ"ז מוכח בע"כ דלא סבירא ליה דהם אתי לאורויי דעולין אין מבטלין דאם כן מנ"ל מולקח דטעמא משום מב"מ תיפוק לי' משום עולין. אלא וודאי דס"ל דעולין ל"מ מידי. ואף דמקשה הגמ' במנחות דלמא משום דתרווייהו מ"מ יש לומר דסבירא לי' דעולין לא מהני מידי ועיקר הטעם משום מב"מ. אבל אי אמרינן דר"י ס"ל הם אתי לאורויי דעולין א"מ. אם כן אין ראייה כלל מולקח דם הפר דמב"מ לא בטיל, ואם כן מוכח דר"י סבר א"ע מהני. וקצת משמע במנחות דר"ח אמר נבילה בטילה בשחוטה דסובר מב"מ לא בטיל. וע"כ קאמר ר"ח שפיר מתני' דלא כר"י דבהעביר קולמוס לשמה כיון דלר"י א"ע מהני הוי כתב עליון כתב וחייב לענין שבת. וע"כ קאמר מתני' דלא כר"י. ולפי זה מיושב קושית התוס' לראב"י הוי מתני' דלא כמאן. ולפמ"ש יש ליישב דראב"י סבירא ליה אי עביד לא מהני ויש לומר דמתני' ככ"ע ואפילו הכי אינו חייב בכתב עליון לשמה כיון דלא מהני. ולפי זה נסתר ראיית ה רשב"א לשיטת הר"מ מדלא הביא הגמ' שם דברי ראב"י. די"ל דאף לראב"י צ"ל עכ"פ מתני' דלא כר"י. כיון דלר"י א"ע מהני כמ"ש לעיל וא"כ סוף סוף מתני' דלא כר"י ואין ראיה לפסוק דלא כראב"י. אך לפמ"ש ה מפורשים דהר"מ פסק כרבא דא"ע ל"מ ואפ"ה פסק דמערבין לקרנות וקשיא דידי' אדידי'. ואפשר לומר דס"ל דקודש הם אתי לאורויי דאין תמורתו קריבה. ואף דבדף ד' קאמר הגמ' דנפקא מהוא. [ואף הר"מ יליף לה מהוא. מ"מ אפשר כיון דלא נ"מ הביא הדרשה הפשוטה כדאשכחן בכמה דוכתי] מ"מ בדף כ"א יליף הגמ' מקדש הם. ואם כן יש לומר דר"י ס"ל דא"ע לא מהני ונסתר הדיחוי הנ"ל דהא קשה קושיא הנ"ל על ר"ח דלמא מתני' כר"י רק דא"ע לא מהני. וצריך לומר דר"ח סובר בלא הכרח כאביי דא"ע מהני, ואם כן הוי ליה להגמ' לאתויי דלראב"י מתני' דלא כמאן. ובע"כ דסובר דא"ע לא מהני ואם כן מתני' ככולי עלמא. אלא וודאי דלא קי"ל כראב"י: