חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף יז:
רש"י ד"ה עד שעת נתינה הילכך כי אתי' למיטרף אמרינן לה אייתי ראייה, והתוס' הקשו על רש"י מסוגי' דב"מ דדוקא בגט שנפל אמרינן אייתי ראייה ולא בשאר גיטין מדלא מקשה התם אכל גיטין. ונלפענ"ד דהנה המהר"ם שיף הקשה מנ"ל להגמ' דר"י סבר עד שעת נתינה דלמא סבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' רק דקאמר שמא יחפה כדי לפסול נכתב ביום, ותי' דהו"ל למימר עכ"פ על תקנות הזמן עיקר הטעם משום פרי דשכיחא, וקשי' לי כיון דר"י הוכיח לרבנן דאית להו טעמא דשמא יחפה מדפסלי נחתם בלילה משום הכי קאמר שמא יחפה כדי לפסול אף בארוסה ולא צריכין לטעמא דגיטה קודם לבנה, ואף דטעמא דגיטה קודם לבנה מוכח מברייתא דכשאכנסנה אגרשנה וכמ"ש המהרמ"ש לקמן מ"מ אין ראייה כ"כ די"ל התם שאני דאמר להדי', ומכ"ש אי נימא דהאי טעמא לא אהני רק לענין הקדמת הזמן אבל לכתוב גט ארוסה בלא זמן כלל ליכא למיחש כלל לגיטה קודם לבנה [עיין בפ"י לקמן], וא"כ דלמא מש"ה אמר ר"י שמא יחפה כדי להצריך אף בגט ארוסה זמן כיון דהאמת הכי איתא דחיישי רבנן לשמא יחפה כיון דפסלי נכתב ביום:
והי' נ"ל ליישב לשיטת התוס' עפ"מ שהקשו התוס' לקמן (דף כ"ו ע"ב ד"ה ה"נ) תיפוק לי' משום פרי לר"ל כיון דלא תוכל לטרוף מזמן הגט דמש"ה תקנו זמן והניחו בקושי', ולי היה נראה דאפשר ליישב קושיתם לפ"מ שכ' התוס' לר"ל הטעם עד שעת חתימה דאז יש לו קול. ועיין ש"ך (סי' מ"ג) מ"ש ראייה מסוגי' זו נראה דס"ל דהקול הוא משום טריפת הפירות היינו דהעדים יוציאו הקול שידעו הלקוחות להזהר שלא לקנות כנ"ל כוונת הש"ך, [ועיין תומים ולמ"ש נסתלק תמיהתו מראיי' זו], ולפ"ז י"ל דע"כ לא אמרינן לרבנן משעת חתימה אין לבעל פירות רק היכא דהעדים יודעים שהיא נשואה דאז שפיר מוציאין קול שלא יקנו פירות מהבעל, אבל לקמן הרי כ' התוס' שהעדים יחתמו שיסברו שעדיין היא ארוסה וע"כ י"ל דאין מוציאין קול כלל וע"כ לית לה פירות מש"ח רק עד שעת נתינה ותוכל לבא לב"ד כס' התוס' וא"ש, והנה באמת י"ל בפשוט דהקול לידע שהיא פנויה וכמ"ש לקמן דשייך אף בארוסה, אך ממ"ש התוס' לקמן בשעת נתינה יש לו קול אין ראייה דוודאי התם דנעשה עכשיו פנויה שפיר י"ל דמוציאין קול לידע שהיא פנויה, אבל בשעת חתימה דעדיין אינה פנויה מהכ"ת יוציאו קול שהיא פנויה, אבל משום פירות אתי שפיר, וגם יש ראייה מדהקשו התוס' לקמן על רש"י שפי' דקושית הגמ' מגיטין הבאין ממדה"י אזלא אף למ"ד משום פרי והקשו התוס' למה לא יפסיד הבעל הפירות מש"ח, ואי נימא דהקול הוא לידע שהיא פנויה וודאי דשפיר הו"מ לחלק כיון דלא מטא עד תשרי וודאי דלא מפקי קלא עדיין בניסן שהיא פנויה ול"ה צריכין התוס' לפרש דהקושי' לא קאי רק לר"י, אבל לפמ"ש דהקול הוי משום פירות הקשו שפיר, וע"כ שפיר מצינן למימר כמ"ש ליישב קושית התוס' לקמן דמצד הדין אין לה פירות דהעדים לא מפקי לקלא דסוברים עדיין היא ארוסה, ולפ"ז י"ל קושיתי הנ"ל על תי' המהרמ"ש דליכא למימר דר"י קאמר טעם אף על ארוסה דאי הוי סובר כיון שנתן עיניו לגרשה ולא צריכין לקלא, ממילא אף בגט ארוסה צריך זמן משום פרי כקושית התוס' לקמן שיתן לה אחר נשואין ולא תוכל לגבות וע"כ שפיר הו"מ לומר עיקר הטעם משום פרי:
(ב) אך כ"ז ניחא לשיטת התוס' דס"ל דעל שעת נתינה לא הוצרכו לתקן שתוכל לבא לב"ד, ול"ק לקמן רק מש"ח ושפיר יש לומר כנ"ל דלית לי' קלא, אבל לשיטת רש"י דלית לי' ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד. ונראה מדברי רש"י דאף לר"ל עיקר הטעם שתוכל לגבות מש"נ עכ"פ כמ"ש רש"י בטעמא דר"ל דמשום הכי תקנו זמן שלא יאמר הבעל קודם גירושין מכרתי [ועיין בהר"ן], וא"כ עדיין קשה קושית התוס' לקמן דתפסיד עכ"פ מש"נ דכיון דמשעת הזמן לא תוכל לגבות:
אמנם נלענ"ד דאף לשיטת רש"י יש לומר דמשום הכי לא קאמר הגמ' דתקנו מש"ה זמן בגט ארוסה דכיון דכתב בגט ארוסה א"כ אף אם יכתוב יום הנתינה של אחר הנשואין יאמרו הלקוחות כיון דמזמן כתיבת הזמן שלאחר הנשואין לית לה פרי דהעדים לא מפקי לקלא דסברי שהיא ארוסה כמו שכתבתי לעיל, רק מזמן הנתינה, אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך ולא הועילו התם בתקנת הזמן, רק דאפילו הכי הגט כשר כמו בגיטין הבאים ממדינת הים דאין לה ראי' מתי תגבה לשיטת רש"י ואפילו הכי כשר כיון דנעשה כתק"ח שנכתב זמן, ועיקר התקנה היה ברוב הענינים דמועיל הזמן, והא דהקשה הגמ' גיטין הבאין ממדינת הים מא"ל, היינו דתטרוף שלא כדין ולא דלא אהני הזמן וזה פשוט. והנה בטעמו של רש"י שפי' עיקר החשש לר"ל על אחר גירושין מדפי' שיאמר הבעל קודם גירושין מכרתי, ונהי דרש"י לית לי' ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד מ"מ אליבא דר"ל הוי מצי לפרש דהחשש הוא מפירות דש"ח עד ש"ר, ונ"ל דה"ט דאם נמשך זמן הנתינה מהכתיבה ביד הבעל לכתוב לה גט אחר בזמן הנתינה, ואף אי נימא דהדין נותן שתטרוף הפירות מזמן הגט הראשון כיון שהיה ראוי לגרש וגם היה לו קול מ"מ היא לא תוכל לגבות רק מזמן הגט הניתן לה ולא אהנו חכמים בזה בתקנת הזמן, וע"כ פי' רש"י אף אליבא דר"ל עיקר החשש משום לאחר הנתינה, וממילא הוכרח רש"י דאין ס' כלל שתבא לבית דין ומוכרח דאליבא דר"י אמרינן אייתי ראייה דמש"ה לא מצי למימר משום פירות, ומיושב גם כן תי' המהר"ם שיף הנ"ל אף לשיטת רש"י דאי הוי סובר מש"כ לא היה צריך לומר שמא יחפה משום ארוסה כנ"ל דהא צריך זמן משום פירות דש"כ:
אמנם עדיין יש לפקפק דלמא ר"י לית לי' האי חששא כלל שימשוך עד אחר נשואין, וכיון דע"כ אית לי' שמא יחפה משום נכתב ביום מש"ה קאמר טעם מרווח אף על ארוסה וצריך לומר תי, השני של המהרמ"ש כיון דע"כ חד מנייהו סבר עד ש"נ, ור"ל בע"כ דל"ס לי' עד ש"נ ע"כ קאמר הגמ' לר"י דסבר עד ש"נ, ולתי' זה יש לתרץ קושית התוס' דס"ד שם דלא אמרינן אייתי ראייה בשאר גיטין [והיינו דמוכח מדל"ק לי' התם ר"י מ"ט לא אמר כר"ל, ובע"כ דסובר עד ש"ב ואמרינן אייתי ראייה] דוודאי הא לא קשי' כולי האי דהוה ליה להקשות אכל גיטין דמנ"ל להקשות דלמא ל"ח כולי האי רק דמוכח מקושית ר"י מאי טעמא לא אמר כר"ל, וכן ראיתי מי שפי' בד"ת [עיין בס' נתיבות המשפט ובס' משנת דר"ע] ולפ"ז י"ל דבסוגי' דהתם דהי' סובר דלא אמרינן אייתי ראייה הוה מצי לפרש דר"ל סובר עד ש"נ, ומשום הכי תקנו זמן לידע שעת הנתינה, ור"י סבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' והוצרך לומר שמא יחפה לפסול נכתב ביום כקושית מהרמ"ש ול"ק ר"י מאי טעמא לא אמר כר"ל, דיש לומר דלא רצה לעשות פלוגתא בין ר"ש לרבנן לענין גביות פירות, אבל אליבא דאמת דמשני התם אייתי ראייה וסובר רש"י הפי' דבכל גיטין אמרינן אייתי ראייה תו ליכא למימר דר"ל סובר עד ש"נ דא"כ למה תקנו זמן ומוכח דר"י סובר עד ש"נ, ומה מאד מיוסד על זה לשון הגמ' התם על אדני היושר דקאמר הניחא למאן דאמר כיון וכו' ולכאורה אין מאן דאמר דסובר כיון שנתן עיניו וכו' רק ר"ש, ולישנא דמ"ד משמע דקאי על פלוגתא דאמוראי, וגם קשה דהא אף למ"ד משעת חתימה אתי שפיר ולמה קאמר דוקא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה, ועיין בהר"ן שהעתיק לישנא דגמ' דהתם למ"ד משעת כתיבה, אך הגי' שלפנינו הוא למאן דאמר כיון שנתן וכו', ולפמ"ש מדוקדק היטב דלס"ד דהתם לא צריכין לאפוכי כלל ואמרינן דר"י סבר משעת כתיבה ממש דהיינו כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' כקושית מהרמ"ש. ויש לפלפל על זה על דקדוק הרמב"ן מדקאמר למ"ד משמע דלא ברירא להגמ' מי סובר עד שעת כתיבה וכו', ולמ"ש מוכח דהמקשן דהתם סובר דר"י סבר עד ש"כ, ועיין היטב]:
(ג) ועם תי' הראשון של מהרמ"ש י"ל דקדוק הלשון בתוס' (ד"ה איפוך) שכתב פי' ר"ל אמר מש"כ היינו מש"ח, ולכאורה איך תלוי פי' זה במאי דמפכינן בתרייתא דאף אי הוי מפכינן קמייתא הוי צריכין לומר כן, ולפ"ז י"ל דהא המהרמ"ש תי' דאי הוי סובר ר"י מש"כ הו"ל לומר עיקר הטעם משום פרי, וא"כ אי הוי מפכינן קמייתא הו"מ למימר דר"י קאמר משום פרי סבר מש"כ ממש ואפ"ה סובר טעמא דשמא יחפה כדי לפסול נכתב ביום רק דאפ"ה קאמר הטעם משום פרי דהוי עיקר הטעם על תקנת הזמן, ור"ל סובר עד שעת נתינה ע"כ קאמר עיקר הטעם משום שמא יחפה ול"ה צריכין לומר מש"כ היינו מש"ח, אבל השתא דמפכינן בתרייתא ור"ל אמר מש"כ, והנה באמת קשיא לכאורה מאי הקשה הגמ' לר"ל מאי איכא וכו', דלמא ר"ל סובר ג"כ שמא יחפה רק דקאמר עיקר הטעם משום פרי כתי' המהרמ"ש ולעולם ס"ל לרבנן נכתב ביום פסול משום שמא יחפה, וצ"ל כיון דכבר הזכיר ר"י שמא יחפה הו"ל לר"ל לומר אף משום פרי כיון דלא הי' צריך להאריך בשביל זה ולהזכיר טעם אחר שכבר הזכירו ר"י, (ולפמ"ש לקמן אי"ה בל"ז מיושב ומדוקדק היטב] ולפ"ז אי מפכינן בתרייתא ור"ל קאמר משום פרי, ולית ליה טעמא דשמא יחפה כלל, וא"כ בע"כ דסובר לענין פירות מש"ח, ע"כ כתבו התוס' שפיר איפך ר"ל אומר מש"כ היינו מש"ח, פי' דוקא כיון דאפכינן בתרייתא וכפי' הר"ח מוכח מש"כ היינו מש"ח:
ולפ"ז יש להוסיף טעם לשבח לפי' הר"ח מדלא קאמר הגמ' אלא איפך, והיינו דלפ"ז לא צריכין לדחוקי ולעשות פלוגתא בין ר"ש ורבנן לענין פירות דמשעת כתיבה עד ש"ח ונדחקו התוס' בהטעם, ולפ"ז השתא דמפכינן קמייתא ור"י קאמר משום פרי ס"ל לכ"ע כיון שנתן עיניו וכו' רק דקאמר עיקר הטעם כקושית המהרמ"ש, [דעל האיפך לחוד י"ל קצת דל"ש אלא כיון דל"ה אוקימתא בגמ'] א"ו מוכח דמפכינן בתרייתא, וכיון דלא קאמר ר"ל אף משום פרי מוכח דל"ל טעמא דשמא יחפה כלל, וא"כ בע"כ דש"כ היינו ש"ח דאל"כ מ"ט דרבנן:
(ד) ועפה"ד האלה י"ל הוכחת הבעל העיטור שהוכיח דלא כר"ח מדקאמר עולא לקמן (דף כ"ו ע"ב) משום תקנת וולד וכו', ומדאצטריך לדחוקי מוכח דר"י משום פרי עיין בהרא"ש, והרמב"ן ז"ל כתב דבעלי הגמ' גופיה נסתפקו איזהו מפכינן, והנה כבר כת' לעיל דלמ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה י"ל בארוסה הטעם משום פרי כקושי' התוס' דלקמן, [בל"ז אתיא ג"כ שפיר דאי מפכינן קמייתא תרווייהו ס"ל שמא יחפה] ולפי ההנחה דאי אמרינן דר"י אמר משום פרי י"ל דס"ל שמא יחפה ג"כ רק דקאמר עיקר הטעם כס' המהרמ"ש, ולפ"ז אי לא הוי לן טעמא על ארוסה למ"ד משום פרי הוי מוכרחין לאפוכי קמייתא דר"י סבר משום פרי וסבר כיון שנתן עיניו כדי דלא תקשי ארוסה, אבל אי ר"ל סבר משום פרי קשיא ארוסה, וכפי אשר הקדמתי בשם הרמב"ן די"ל דבעלי הגמ' גופיה נסתפק להו איזהו מפכינן, רק דהר"ח סובר מדל"ק אלא מוכח דמסתבר לבעלי הגמ' מאיזהו טעם לאפוכי בתרייתא, א"כ י"ל שפיר דזה אליבא דאמת דלא קשיא לן ארוסה די"ל משום תקנת הוולד, אבל אי לא הוי לן טעמא על ארוסה הוי מוכרחין לאפוכי קמייתא ור"י משום פרי וסובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' וכס' מהרמ"ש הנ"ל, ול"ק ארוסה כנ"ל, ע"כ הוצרך לפרש משום תקנת וולד וע"כ שפיר נוכל לאפוכי בתרייתא:
ולפ"ז יש לסתור ג"כ ההוכחה שהביא הבעה"ע מהירושלמי, דאיתא התם ר"י אמר משום אכילת פירות, א"כ מוכח דר"י סבר משום פירות, ולפמ"ש נהי די"ל איפך קמייתא, מ"מ אי מפכינן קמייתא לא צריכין לדחוקי ולומר מש"כ היינו מש"ח, כמ"ש לעיל (אות ג') די"ל דר"י קאמר עיקר הטעם, א"כ בע"כ מוכח דתלמודא דידן לית ליה הא דהירושלמי, דהא הירושלמי מפרש לר"י הטעם על נכתב ביום משום אכילת פירות, ומוכח דר"י סבר מש"ח, ולפי משמעות תלמודא דידן אי הוי אמרינן איפך קמייתא, מהכ"ת לדחוקי לומר מש"כ היינו ש"ח, וכל כי הא וודאי הו"ל לתלמודא לפרש, א"ו דתלמודא דידן ס"ל דלא כהירושלמי, והדרינן לס' הר"ח מדלא קאמר אלא דמפכינן בתרייתא, ודוק היטב:
(ה) אמנם לענ"ד נראה די"ל קושית המהרמ"ש הנ"ל שהקשה דלמא ר"י סבר כיון שנתן עיניו וכו' רק דקאמר שמא יחפה לפסול נכתב ביום, בצירוף קושיא השני' שהקשה עוד מנ"ל לר"י דר"ש ורבנן פליגי בתרתי דלמא כ"ע ס"ל כיון שנתן עיניו וכו' רק דרבנן חיישי לשמא יחפה ור"ש ל"ח, ועיין ביש"ש שנדחק מאוד בקושיא זו, וכתב דר"י מצא איזהו ברייתא לרבנן דסברי עד ש"נ, וגם קושית התוס' שהקשו לר"ל דס"ל זנות לא שכיח, ובפ"ק דכתובות אשכחן דעשו תקנה בשביל זנות, ויותר קשיא לי לפמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לר"י כותבין גט לאיש ול"ח לשמא יחפה משום דלא מקדים וכו', וכיון דחזינן דזהו מלתא דל"ש להקדים כתיבת הגט להנתינה ול"ח חכז"ל לזה כלל, א"כ קשיא לר"ל למה תיקנו זמן לשיטת התוס' דכל החשש הוא רק שמא יתאחר הנתינה מזמן הכתיבה, דשעת הנתינה תוכל לבא לב"ד, (שוב מצאתי בחי' הרמב"ן שהקשה כן והבאתי חי' לקמן] והנה לשיטת התוס' י"ל דהתיקון בשביל גיטין הבאים ממדה"י או משליש דל"ש לא מקדים, אך לשיטת רש"י א"א לומר כן דהא רש"י סובר לקמן דבגיטין הבאים ממדה"י אית ליה פירות עד שעת נתינה, ואפ"ל דמזה הוכיח רש"י לשיטתו דלא כתוס' רק דהפי' עד שעת נתינה ואמרינן לה אייתי ראיה, אבל זה ל"א שתבא לב"ד, וא"כ י"ל שפיר לר"ל התקינו זמן משום שעת נתינה ולא תצטרך לבא לב"ד, דלדידיה ליכא למימר אייתי ראיה דהא באמת אית לה מש"כ רק דבשביל זה לא הוצרך לתקן זמן דל"ש שיתאחר הנתינה, אבל מ"מ אהני שתטרוף מש"נ, אך אעפ"כ דוחק קצת דהתיקון היה בשביל גיטין הבאים ממדה"י, והנה באמת היה עולה ע"ד לפרש בתוס' ליישב קושית המפורשים על הא שתי' לא מקדים וכו' א"כ למה הוצרכו לעיל לתרץ על קושיא דפירות קלא אית ליה, עיין מהר"ם שיף ונתיבות המשפט שנדחקו מאוד בפי' התוס']. ולענ"ד היה נראה בהשקפה ראשונה דע"כ לא כתב התוס' לא מקדים רק לענין חששא דשמא יחפה, דבל"ז ל"ש זנות בעדים והתראה רק דאפ"ה עשו תקנה בשביל זה לר"י, אבל הא הוי תרתי ל"ש שיתאחר זמן הנתינה, ויתרמי זנות בעדים, ע"כ לא חששו לזה, אבל לענין פירות דהוי מלתא דשכיחי טובא, חששו שפיר דלמא יזדמן שיתאחר הנתינה, [וראיתם מכח קושיתי דלעיל מדתקנו זמן לר"ל משום חשש שיתאחר הנתינה] וע"כ הוצרכו לתרץ לחששא דפירות קלא אית ליה דלענין פירות ל"ח כלל שימסור בצנעא, אך לשיטת הרי"ף דע"ח לחוד מהני, ול"ש תי' התוס' קלא אית ליה וצריכין אנו לתרץ לא מקדים וכו' אף על קושיא דפירות, [וכ"כ הנתה"מ בשם מהרש"ך], א"כ הדרי הקושיא לדוכתיה למה תיקנו זמן לר"ל, כיון דל"ש שיתאחר הנתינה מזמן הכתיבה, וגם ליכא למימר דס"ל כרש"י וא"כ י"ל דעשו תקנה בשביל אחר הנתינה דהא כל הפוסקים חלקו על רש"י בזה, והא דעדי חתימה לחוד מהני קי"ל עכ"פ לספיקא דדינא, וקשיא לדידן דלפ"ז הא בהא תלי' והיו הלקוחות יכולים לומר אייתי ראיה כיון דהמה מוחזקים, ואנן קי"ל דאין צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה, גם קשה להבין במאי פליגי ר"ש ורבנן לר"י דרבנן חיישי לשמא יחפה ור"ש ל"ח, באיזה סברא פליגי:
וע"כ היה נ"ל דוודאי כ"ע סברי דיש לתקן זמן דלמא תזנה ויתן לה גט בלא זמן, אבל לפסול נב"י ונחתם בלילה בשביל זה הוי חששא רחוקה כיון דבשעת כתיבה וודאי לא כתב הגט משום שמא תזנה אחר כתיבת הגט דאינו עולה על הדעת כלל כיון דעדיין לא זנתה רק דחיישינן שכתב לה גט מחמת שלא מצאה חן בעיניו ואתרמי שזנתה אח"כ ואח"כ נהפך לה לאוהב ויחוס עליה, דוודאי כגון זה הוי חששא רחוקה טובא, ובפרט לפ"מ שהסברתי ס' התוס' במה שכתב לחלק בין שמא תזנה וכו', היינו דהתם אין תחלת הנשואין בשביל הזנות רק דאנן חיישינן בשעת נשואין שמא זנתה, וכיון דעל שעת נשואין אנו דנין שפיר הוי שמא זנתה, אבל הכא אין אנו דנין על שעת נתינת הגט, רק דאמרינן שמא תזנה ובשביל זה יתן לה גט והזנות יגרום הגט, ע"כ הוי שפיר שמא תזנה, כנ"ל נכון לחלק, וא"כ בנכתב ביום שאין הזנות גורם הגט כיון דנכתב קודם הזנות, וא"כ שפיר י"ל דהוי חששא רחוקה, רק דמ"מ כיון דכבר התקינו זמן בשביל שמא יחפה דהוי חשש קרוב וכיון דכבר חששו לזנות אין ס' לעשות לחצאין כיון דעדיין איכא למיחש לחיפוי אף דל"ה חשש כולי האי כמו בלא זמן כלל מ"מ אין ס' לחלק בהתקנה, אך כ"ז לרבנן דלית להו טעמא אחרינא לתקנת הזמן רק משום שמא יחפה ומדנחתי לחששא דזנות פסלו אף נכתב ביום כנ"ל, אבל לר"ש דממילא הוצרכו לתקן זמן משום פרי וממילא ליכא למיחש לחיפוי, וע"כ לא הוצרכו לפסול נכתב ביום משום חיפוי כיון דהוי חששא רחוקה, ול"ש לומר לא פלוג בתקנתם, דבתחלת התקנה לא רצו לתקן כלל משום חיפוי כיון דבזה ע"כ יפסל נב"י ולחיפוי גמור דהיינו בלא זמן ממילא ליכא למיחש כיון דצריך זמן משום פרי, [ועיין במל"מ (פ"ד מה' יבום) שכ' כעין ס' זו לענין גט חליצה יעיי"ש]:
ולפ"ז ל"ק קושית המהרמ"ש והיש"ש הנ"ל דר"י הוכיח ע"כ דר' שמעון ורבנן בהא פליגי, דרבנן ס"ל עד שעת נתינה וליכא למיתלי טעמא דזמן רק בשמא יחפה, ומשום הכי פסלי נב"י משום לא פלוג, אבל ר' שמעון סובר עד ש"כ וטעמא דזמן משום פרי ולא שייך שמא יחפה רק בנכתב ביום וע"ז לחוד ל"ח כנ"ל דהוי לא שכיח אבל אי הוה תרוויי' סבירי להו עד ש"כ אין ס' לפלוג בטעמא דחיפוי, ומיושב גם כן קושית התוס' הנ"ל על ריש לקיש דסבר זנות לא שכיח מכתובות דכיון דריש לקיש לא סבירא ליה כר' יוחנן עד שעת נתינה, ואם כן וודאי לא קשיא לדידי' דנימא עד שעת נתינה דיש לומר לדידי' אין ס' לומר עד שעת נתינה, רק דקושית הגמ' למה פליג על ס' דחיפוי דבזה הוי יכול לומר דכולי עלמא ס"ל כיון שנתן עיניו וכו' ולא הוצרך לעשות פלוגתא בזה בין ר' שמעון לרבנן, ועל זה משני שפיר זנות לא שכיח כיון דממילא הוצרכו לתקן זמן משום פרי לא הוה להו למיחש לזנות כדי לפסול נכתב ביום דזנות כי הא וודאי לא שכיח כנ"ל. ולפ"ז מיושב גם כן הקושי' הנ"ל לשיטת הרי"ף דחששו לריש לקיש שיתאחר הנתינה דהוי לא שכיח לר' יוחנן מדכותבין גט לאיש, ולפ"ז יש לומר דריש לקיש ס"ל דחששו אפילו למלתא דלא שכיח רק דזנות לא שכיח כלל, דהיינו שיתרמי זנות בין הכתיבה להנתינה כמ"ש, אבל לר' יוחנן אף דמוכח דלדידי' דלא חששו שיתאחר הנתינה מדכותבין גט לאיש אפילו הכי חששו לזנות דלדידי' הוצרכו לתקן זמן משום שמא יחפה, ולענין תקנת זמן הוי חששא גמורה כנ"ל נכון, [ומלבד זה יש לתרץ גם כן הקושי' אף דכותבין וסמכו על לא מקדים היינו משום הצטרפות תקנת עגונות, ואפילו הכי תקנו זמן לר"ל דמאי דמצי לתקוני מתקנינן]:
(ו) וע"פ ס' זו י"ל הדקדוקים של המהרמ"ש בגמ'. דמתחלה קאמר הניחא לריש לקיש והא לדידי' קשי' טעמא דרבנן וגם לבסוף דמקשה הגמ' הניחא לר"י קאמר לר"ל מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן, והוה ליה להקשות בכח מאי טעמא דרבנן, ולפ"ז יש לומר דוודאי לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר אף דריש לקיש לית לי' טעמא דשמא יחפה לענין תקנת זמן משום דלא שכיח, היינו דמשום זה לא תקנו רבנן זמן, אבל עכשיו דתקנו זמן ונכתב שקר בגט מאי דנ"מ אף למלתא דלא שכיח פסלו רבנן, וכעין ס' התוס' לקמן לענין שבוע דקמא עיין שם, וע"כ לא הוי הגמ' מצי לאקשויי קושי' אלימתא לר"ל מאי טעמא דרבנן דאיכא למימר כנ"ל, משום הכי מקשה מעיקרא לר' יוחנן מאי טעמא דר' שמעון ולבתר דשני אליבא דר' שמעון לא קאמינא והיינו כמו שכתבתי לעיל (אות ה') דלדידי' כיון דהוצרכו ממילא לתקן זמן משום פרי, ע"כ לא תיקנו כלל משום זנות כדי שלא לפסול נכתב ביום, הקשה הגמ' בשלמא לר"י היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן פי' דידעינן באיזהו טעם פליגי דלרבנן דכל תקנת הזמן לא הוי רק משום שמא יחפה, משום הכי ממילא פסול נכתב ביום משא"כ לר' שמעון, אבל לריש לקיש מאי איכא וכו' היינו דליכא למימר לרבנן אף דעיקר הזמן משום פרי אפילו הכי נכתב ביום פסול דהוי שקר בגט אם כן מאי זהו ס' מכשיר ר"ש, ולשון רש"י מדוקדק מאד לפ"ז דפי' לר' יוחנן טעמא דר' שמעון כיון דזמן משום פירות איתקן והוא שפת יתר לכאורה, רק דהוה ליה למימר דר"ש לית ליה טעמא דשמא יחפה. עיין ברש"י (ד"ה היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן). ובאמת דברי רש"י הם דברי רבא בגמ' דאמר מאי טעמא דר' שמעון קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', ולכאורה קשה בין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' אין מקום לפסול נכתב ביום משום פרי אף אי אמרינן יש לבעל פירות עד שעת נתינה, אם כן מאי קאמר רבא מאי טעמא דר' שמעון וכו', נהי דמוכח דסובר כיון שנתן עיניו וכו' מדתקנו זמן אליבא דר' שמעון, אבל דינא דמתני' אתי שפיר אף אם אית לי' יש לבעל פירות עד שעת נתינה, רק דצ"ל דלית ליה טעמא דשמא יחפה, ולמ"ש א"ש דה"פ דק' למה לא חייש ר' שמעון לשמא יחפה כיון דחזינן דרבנן חיישי ובמאי פליגי על כן קאמר דר' שמעון אית לי' כיון שנתן עיניו וכו', וע"כ ממילא הוצרכו לתקן זמן משום פירות ע"כ לא חיישינן כלל לחששא דזנות כדי שלא לפסול נכתב ביום:
(ז) ולפ"ז יש מקום לסתור הוכחת הבעה"ע שכ' להוכיח דמפכינן קמייתא מדהוצרך עולא לשנויי לקמן משום תקנת ולד ולפ"ז יש לומר דקשי' לי' לעולא אי לא הוי לן טעמא לזמן רק משום שמא יחפה גבי ארוסה, אם כן הוי ליה לר' שמעון גם כן לחוש לשמא יחפה כדי לתקן זמן גבי ארוסה וממילא פסול נכתב ביום כיון דהוצרכו לחוש לזנות, וע"כ צריך לומר דר' שמעון ל"ח כלל לחיפוי והוי קשה במאי פליגי, ע"כ קאמר משום תקנת ולד נגעו בה ואף גבי ארוסה לא הוצרכו לחוש לחששא דזנות, אך לכאורה משמע בפשטיה דסוגיא דהתם דתקנת ולד לא מהני רק לענין שצריך להניח מקום הזמן שלא יהי' מוקדם דע"י הקדמת הזמן יאמרו גיטה קודם לבנה, אבל מ"מ לא מהני טעם זה לתקן זמן גבי ארוסה וא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' דמכל מקום הו"ל לר"ש לחוש לשמא יחפה לתקן זמן גבי ארוסה, אך לשיטת הבה"ט בעצמו שהביא הפ"י דס"ל דתקנת הולד מהני אף לענין תקנת הזמן שפיר איכא למימר כמו שכתבתי, ונסתר ראייתו מדעולא ואיכא למימר שפיר דמפכינן בתרייתא. אך לפמ"ש לעיל דלמאן דאמר כיון שנתן עיניו וכו' ממילא צריך זמן בארוסה משום שמא יתן לה אחר נשואין כמו שכתבתי לעיל בתחלת הסוגי' לא צריכין לבא לס' בעל העיטור ולא קשי' לר"ש מארוסה דלדידי' יש לומר משום פרי כיון דלא תלי' לדידי' בקול, אבל לרבנן הקשה הגמ' שפיר דיש לומר בארוסה לא שייך קול כמ"ש לעיל:
אך לפ"ז אנחת לן חדא ואתקפת לן חדא, דלפ"ז נסתר מה שכתבתי לעיל (אות ד') לתרץ קושית הבעל העיטור מדעולא, היינו דאי לא הוי לן טעמא דמשום תקנת הולד הוי מפכינן קמייתא, והוי אמרינן כנ"ל דר"י סבירא ליה כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' ונכתב ביום פסול משום חיפוי כמו שכתבתי לעיל, ולפמ"ש כאן אי אפשר לומר כן דאם כן קשי' מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן כיון דתרווי' סבירי להו כיון שנתן עיניו וכו' כמו דמקשה הגמ' לריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, גם יש לדקדק על מה דמקשה הגמ' וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן, וצריך לומר קסבר ריש לקיש זנות לא שכיח ולפמ"ש יקשה כמו דאמרינן ר"י סבר עד שעת נתינה והיינו דמסתבר לי' לומר כן, יש לומר ר"ל לא רצה להרחיק מחלוקת ר' שמעון ורבנן וסובר לרבנן עד ש"ח, רק דקשה דהוה ליה לומר תרווי' עד שעת כתיבה ורבנן פסלי נכתב ביום משום שמא יחפה, ולמ"ש יש לומר דקשי' לי' מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן אי תרווי' סברי כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אך זה י"ל דוודאי מסתבר יותר לומר לרבנן עד שעת נתינה וכמו שכתב הרי"ף מלומר סברא חדשה ברבנן דתלי' בשעת חתימה ואצטרכינן לדחוקי בטעמא כמו שכתבו התוס' דתלי' בקול וע"כ צריך לומר לריש לקיש זנות לא שכיח, אך מ"ש לעיל דהוי מצי למימר לר"י כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' ואפילו הכי פסלי רבנן משום שמא יחפה אהא קשי' שפיר במאי פליגי:
(ח) ואמרתי ליישב עפ"מ דקשי' לכאורה בתקנת הזמן לר"י משום שמא יחפה הא הא ל"ח כלל שיזייף עדים דאם כן לא הועילו בתקנת הזמן וע"כ צריך לומר כמו שכתב הש"ך דלא חציף לזיופי או כס' רבינו אביגדור היכא דאיכא ריעותא טענינן מזויף, ולפ"ז קשי' מאי אהני רמאי ברמאותו הא יכול הדבר לבא לידי בירור על ידי עדי חתימה, ולכאורה וודאי מוטל על הב"ד לחקור על הדבר כיון דהיתה בחזקת אשת איש וכי ניחוש שיקח עדים וישלחם תיכף לאיי הים ומכש"כ למאי דמשני הגמ' לקמן לרמאי לא חיישינן אם כן היכא דיוכל לבא לידי בירור שוב לא יעשה הוא כן דוודאי שואלין אותו מתי גירשה אולי יוכל לברר וא"כ יתבדה אחר כך על ידי עדי הגט וכל כי האי הוי לכאורה חששא רחוקה. והי' נראה לי ע"פ שיטת הרי"ף דלמאי דקי"ל דבר ולא חצי דבר בשנים אומרים א' בגבה, ואפילו הכי מצטרפין עדי חזקה היינו משום דכת ראשונה מהני סהדותי' לענין פירות, אבל היכא דכל כת לחוד ל"מ הוי חצי דבר ודלא כס' התוס' דתלי' בראו כ"מ שיכולים לראות, ולפ"ז יש לי ספק עצום אף אם באו אחר כך עדי החתימה ואומרים שאחר הזנות נתגרשה מכל מקום לא מצי למיקטלה דהא כל כת הוי חצי דבר דהא עכשיו אין נ"מ אימתי נתגרשה רק לענין הזנות וגם הזנות אינו מעלה ומוריד רק על ידי העדים שמעידים שנתגרשה אחר הזנות והוי חצי דבר. והנה התוס' כתבו לקמן בגיטין הבאין ממדינת הים קלא אית לי' ויבורר יום הנתינה ומוכח דלא הוי חצי דבר, אך התוס' לשיטתיה דס"ל דתלו בראו כל מקום שיכולים לראות א"ש דלא הוי חצי דבר, אבל לשיטת הרי"ף ז"ל נראה לכאורה דהוי חצי דבר. ועיין בב"ק (דף ע' ע"ב) מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דהתם עדי קדושין באים לאוסרה על כל העולם אבל הכא אין תועלת כלל בכל כת לחוד, ולפי ס' זו היה נראה לפמ"ש הפ"י דר' שמעון לית לי' חזקה דהשתא והקשה מאי מקשה לר' יוחנן מאי טעמא דר"ש הא לר"ש לא שייך חיפוי דמוקמינן לה בחזקת אשת איש, ותי' דמכל מקום הוי ספק לר"ש ולא קטלינן לה, ועוד בנכתב ביום כיון דכתב הזמן מקודם הוי וודאי לר"ש שנתגרשה מקודם, ולפ"ז יש לומר דה"ט דפליגי ר' שמעון ורבנן, דלרבנן שייך שפיר לתקן זמן אף משום זנות ול"ק כנ"ל דיוכל לברר על ידי ע"ח, דיש לומר כנ"ל דהוי חצי דבר דעידי זנות לחוד לא מהני מידי, אבל לשיטתו של ר"ש דס"ל דל"א חזקה דהשתא רק דהוי ספק, אם כן עכ"פ פועלים העדי זנות לאוסרה על בעלה מספק וכיון דיש תועלת בעדותם שוב לא הוי חצי דבר ומהני אחר כך עידי הגט לענין שתאסר בוודאי על הבעל ושוב מהני סהדי קמאי במאי שאומרים שהתרו בה לענין קטלא, דהא הכי אמרינן התם היכא דעדי קדושין לא צריכי לעידי ביאה הוי דבר שלם ה"נ כיון דסהדי קמאי מהני עכ"פ לאסרה מספק ומקבלין עדותם ממילא מהני אחר כך עידי הגט לאסרה בוודאי, ועידי התראה לענין קטלא כנ"ל נכון, ולפ"ז שפיר מצינן למימר לר"י אי הוי מפכינן קמייתא דר"ש ורבנן אזלי לשיטתי' דלרבנן הוי חשש חיפוי חששא גמורה דלא יוכל לבא לידי בירור משא"כ לר"ש כנ"ל, ואפילו הכי מקשה הגמ' שפיר לריש לקיש מאי איכא בין ר"ש לרבנן כמ"ש לעיל, דליכא למימר היכא דנכתב שקר בגט מודה ר"ל דחיישי רבנן לשמא יחפה, דאם כן מאי טעמא דר' שמעון דליכא למימר כמ"ש דלר"ש יוכל לבא לידי בירור משא"כ לרבנן דהוי חצי דבר, דהא ליתא כיון דר"ל ל"ל טעמא על תקנת הזמן משום שמא יחפה, ואפילו הכי פסלי רבנן נכתב ביום משום שמא יחפה אם כן אף ר' שמעון הוי ליה לפסול, דהא בנכתב ביום הוי וודאי אף לר"ש כיון דנכתב להדי' הזמן מוקדם כמ"ש הפ"י אם כן אף לר"ש לא יוכל לבא לידי בירור ע"י עדי חתימה דהוי חצי דבר כיון דסהדי קמאי ל"מ מידי:
(ט) ועפה"ד האלה י"ל לשיטת התוס' גם כן טעם לפלוגתא דר"ש ורבנן, דהא התוס' כ' על הא דמשני קלא אית ליה שיבא לידי בירור גמור. וכת' לעיל (אות ח') דלא הוי חצי דבר לשיטתם כיון דראו כל מה שיכלו לראות, ולפ"ז יש לומר דר' שמעון בשיטת ר"ע רבו אמרה, ור"ע וודאי לית ליה האי סברא מדס"ל דעידי חזקה אינם מצטרפין, וקשי' ליה גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן, וע"כ לא חששו כלל לחששא דזנות. וכה"ג אשכחן במנחות (דף ע"ב) ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה, ואף שהתוס' כ' שם דדווקא במקום ר"א ס"ל כרבו, היינו משום דמוכח התם דסבר כר' יהודה בדרשא דבחריש וקציר, אבל מן הסתם כרבו ס"ל]. וע"כ שפיר מוכח לר"ש דל"ח לשמא יחפה. אך לקמן (אות י') אכתוב מה שנלענ"ד בישוב קושית התוס' ד"ה קלא אית ליה, ולא צריך לומר שיבא לידי בירור גמור:
ולפ"ז יש להביא סעד לפסק הרמב"ם שפסק ספיקא דאורייתא מ"ה לקולא. דלפמ"ש דמשום הכי לא יוכל לבא לידי בירור משום דהוי חצי דבר דסהדותא דקמאי ל"מ כלל ואינה אסורה אפילו מספק ע"פ עדותם דאמרינן הרי גרושה לפנינו כמ"ש לעיל (אות ח'). דהנה הטור כ' דעכשיו דתקנו זמן אם תאמר שקודם הזנות נתגרשה צריכה להביא ראייה כיון דיש ריעותא לפנינו שיש לה גט בלא זמן, והקשה הב"ש לפ"ז מאי מקשה הגמ' ג' גיטין פסולין מאי הועילו חכמים בתקנתן הא עכשיו דתיקנו זמן צריכה לברר, ותי' דאף על פי כן לא קטלינן לה מספק דהריעותא ל"מ רק לעשות ספק אבל לענין קטלא ל"מ מידי, ולפמ"ש לעיל (אות ח') הדרי הקושי' לדוכתי' דהא כ' לעיל דהיכא דהכת ראשונה מהני לאוסרה מספק שוב לא הוי חצי דבר, ולפ"ז מאי מקשה מה הועילו חכמים וכו' הא הועילו טובא דעכשיו דתיקנו זמן שוב לא מצי לחפות דיוכל לבא לידי בירור כיון דסהדותא דקמאי מהני לאוסרה מספק כיון דהוי ריעותא כס' הב"ש ממילא יהיו נאמנים אח"כ עידי הגט כמ"ש לעיל, אבל לשיטת הר"מ דסובר ס"ד מן התורה לקולא הקשה הגמ' שפיר דאף דהוי ריעותא ואסורה מספק, מ"מ כיון דל"ה רק ספק וליכא לאוקמי אחזקה קמייתא דהרי גרושה לפנינו, וא"כ מן התורה שרי' ול"מ סהדותא דקמאי מן התורה והוי מן התורה חצי דבר ולא הועילו עדיין בתקנת הזמן. [ולא מסתבר לי לומר כיון דמ"מ מהני סהדותי' לאוסרה מדרבנן, שוב ל"ה אף מן התורה חצי דבר ובחקירה כעין זו האריך המל"מ מ"מ הס' פשוטה נראה דמן התורה הוי חצי דבר), וא"ל דלפ"ז נסתר מ"ש לעיל דאי הוי מפכינן קמייתא הוי מצי למימר דר"י סבר כיון שנתן עיניו וכו' ונכתב ביום פסול משום חיפוי ולר"ש ע"כ לא חששו לחיפוי בעיקר תקנת הזמן דיוכל להתברר כיון דסהדי קמאי מהני לאוסרה מספק ע"פ ס' הפ"י ולפ"ז נסתר זה כיון דס"ד מ"ה לקולא שוב הוי חצי דבר מ"ה. אך הא ליתא דהא נודע דדינו של הר"מ תלי' בפלוגתא דחתיכה משתי חתיכות דלמאן דלא בעי ח"א משתי חתיכות וודאי ס"ד מ"ה לחומרא מדחייב אשם תלוי, ור"ש סובר להדי' בכריתות דלא בעינן ח"א משתי חתיכות. ועיין בסוכה בתוס' סוגי' דשתים כהלכתן]. וא"כ לדידי' וודאי ס"ד מ"ה לחומרא וע"כ ל"ה לדידי' חצי דבר, אבל לדידן שפיר הוי חצי דבר אף אי אסורה מספק כיון דמן התורה שרי', והקשה הגמ' שפיר מאי הועילו חכמים בתקנתן [ולפ"ז יש מקום לפלפל עפמ"ש כבר (בפתח השער לתשובת ח"ש) ליישב ראיי' הפ"ח, וכ' בחי' לקדושין דלר"ל דסובר ממזרת לאחר י' דורות שרי' וודאי מוכח כשיטת הר"מ דס"ד מ"ה לקולא, ולפ"ז י"ל לשיטת בעה"ע דר"ל סובר משום שמא יחפה, מקשה הגמ' מה הועילו וכו' ולא מוכח דנימא לדידן ס"ד מ"ה לקולא]:
(י) והנה כ"ז לשיטת הפ"י דלר"ש ל"מ הרי גרושה לפנינו שפיר י"ל כנ"ל דמש"ה לא חששו לר"ש משום שיוכל לבא לידי בירור ולא היה צריך ר"י לומר דפליגי לענין פרי. אך מה שנלענ"ד מסוגי' דהיו בה מומין שכ' התוס' לחלק בין חזקת הגוף לחזקת פנוי' וכ' שם דחזקת הגוף עדיף טובא מחזקת פנוי', ולפ"ז י"ל דע"כ ל"ס לי' דלא מהני חזקה דהשתא רק לגבי חזקת הגוף כגון התם במקוה דהוי חזקה אלימתא, אבל לגבי חזקת א"א מודה דמהני חזקה דהשתא וכן נלענ"ד מוכח ממ"ש התוס' התם דדוקא גבי מקוה מהני תרתי במקום חדא משום חסר ואתאי ולא בנגע דרגילות להתחסר בב"א, וא"כ קשי' הא בגירושין וודאי הוי דומי' דנגע דהא בב"א מתגרשת, וא"כ אפילו תרתי במקום חדא לא מהני, אך לפמ"ש א"ש דלגבי חזקת א"א דלא אלימא כ"כ מהני שפיר הרי גרושה לפנינו אף דל"ש לומר כדהתם חסר ואתאי, ולפ"ז י"ל שפיר נהי דהו"מ לדחוקי ולומר כס' הפ"י דלר"ש הוי ספק וי"ל דפליגי כנ"ל מ"מ ר"י סובר כמ"ש וע"כ הוכרח לומר דפליגי לענין פירות וע"כ הוצרך לחדש פלוגתא בין ר"ש ורבנן כמ"ש לעיל:
ועפמ"ש יש להוכיח שיטת הרי"ף בפי' דחצי דבר דלשיטת התוס' יקשה עדיין מנ"ל לומר דפליגי בפירות דלמא בהא פליגי דר"ש בשיטת ר"ע כמ"ש לעיל, וקשי' לי' גיטין הבאין ממדינת הים דליכא למימר קלא אית לי' ויבא לידי בירור דהא הו"ל חצי דבר אבל לרבנן ל"ה חצי דבר כיון שראו כ"מ שיכלו לראות כמ"ש לעיל (אות ח'), אבל לשיטת הרי"ף א"ש דבע"כ צ"ל טעמא אחרינא בגיטין הבאין ממדינת הים דהא לתרווי' הוי חצי דבר דלא מהני סהדותא דקמאי, ומה שנלענ"ד בישוב קושית התוס' בהא דקלא אית לי', עפמ"ש התוס' לעיל דמש"ה נכתב ביום פסול אף דמהני לשבוע דקמא, מ"מ כיון שתהי' ניצלת ע"י מה שנכתב שקר בגט דהיינו שנחזיקנה למגורשת מזמן הכתיבה גרע טפי ממה שתהי' ניצלת ע"י שיהי' כתוב סתם בגט ותהיה ניצלת מחמת ספק, ולפ"ז י"ל כיון דגיטין הבאין ממד"ה קלא אית לי' ונהי שתהיה ניצלת מחמת שלא ידעינן אימת בא הגט לידה מ"מ לא נחזיקנה למגורשת מזמן הכתוב בגט כיון דידעינן שלא בא תיכף לידה רק שתהי' ניצלת מחמת ספק ושפיר י"ל דאהני לשבוע דקמא כנלענ"ד נכון, (ועיין לקמן אות י"ח):
(יא) וע"פ דברי המהרש"ל הנ"ל שכ' דר"י מצא ברייתא מפורשת דיש לבעל פירות עד ש"נ. ועם דברי הנ"ל שכ' ליישב קושיתם דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן לענין שמא יחפה כמ"ש לעיל (אות ה'), יש לפלפל לענין מחלוקת התוס' והר"מ בגט מאוחר דהתוס' סוברים דכשר לכתחלה רק דהגירושין מתחילים רק מזמן הכתוב בגט והבעל אוכל פירות עד אותו זמן כיון דאינו ראוי לגרש מקודם, ואף דלר"ש מש"כ אין לבעל פירות היינו משום דראוי לגרש ע"י ע"מ ואף לרבנן מקרי ראוי לגרש רק דבעי קלא ומש"ח אית לי' קלא ומש"ה כשר לדידהו עסוקין בא"ע. והנראה מד"ת דהוכרחו לס' דקלא מחמת תי' זה שהוכיחו דאף בלא ע"ח מקרי ראוי לגרש לר"ש וקשה מ"ט דרבנן ע"כ כ' דהטעם משום קול, [וקצת מגומגם ההתקשרות בתוס', וי"ל] והר"מ פוסל גט מאוחר דהוי כגט שאין בו זמן, והי' נלענ"ד להוכיח כל חד לשיטתו עפ"מ שהקשיתי דלמא מש"ה תקנו זמן משום שמא יפסלו העדים וכשתוציא היא גיטה אז יהי' א' מהעדים פסולים ולא תהי' מגורשת דחיישינן דלמא חתם אחר כך כשנפסל, ונהי דבפסלות דגזלנותא ליכא למיחש דממ"נ אם יש עדים שראו הגט בידה קודם שנעשה זה גזלן לא צריך זמן דהא ידעינן שהיה לה הגט קודם שנעשה גזלן, ואי לא ראו בידה הגט אף אם יהי' כתוב זמן בגט חיישינן שמא לאחר שנעשה גזלן הקדים הזמן וכמו דקי"ל בש"ע ח"מ (סי' מ"ו), אך הא קשי' דלמא יפסלו בפסול קורבה על ידי חתנות, ובזה קי"ל דאין צריך עדים שיראו השטר קודם שנעשו קרובים דלא חשידי לשקר ולהקדים הזמן ע"כ אמרינן משעת חתימה כמו שנחקרה עדותם בב"ד דמי, אבל אם לא יהי' כתוב זמן כלל והיא תוציא גט חתום בקרובים איך נוכל להכשירו ע"פ מאמרה שהעדים חתמו קודם שנעשו קרובים דהא השתא אין כאן עדות כלל, וע"כ תיקנו זמן דמש"ה מהני אף לאחר שנעשו קרובים דמש"ח נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וע"ז נראה דל"ש ס' התוס' שתוכל לבא לב"ד דבשלמא מה שנוגע לדבר שבממון שפיר אמרינן כן ואי לא תלך איהי דאפסדה אנפשה ואין אנו אחראין למה שהפסידה א"ע, אבל הכא יוכל לבא לידי חשש ממזרות בכמה גווני ול"ש תי' התוס' וע"כ קשי' דלמא מש"ה תקנו זמן:
ולכאורה הי' נראה כיון דקי"ל דגט בע"מ לחוד בלא ע"ח כשר וא"כ ליכא למימר דמש"ה תקנו זמן דהא בגט בלא ע"ח אף אם כתוב זמן צריכין העדים להעיד שנמסר בפניהם, ואם נעשו אח"כ קרובים אין לה תקנה וע"כ אף אם יש ע"ח לא תקנו בשביל זה, וע"כ קאמרי משום שמא יחפה דליכא למיחש בע"מ לחוד, או משום פרי לר"ל דליכא למיחש בע"מ לחוד דכיון דאין כאן ע"ח אין לה פירות עד ש"נ, ולר"ש י"ל דאף בגט בע"מ צריך זמן כדי שידעו העדים מתוך זה מתי נמסר וכמ"ש הרמב"ן בחי' לב"ב, אבל משום פסול קורבה דלא תקנו חשש זה בע"מ לחוד, ע"כ מוכח דלא תקנו כלל בשביל זה. אך לשיטת הגה"מ והעיטור דסברי בגט בע"מ לחוד לא צריך זמן כיון דצריכה להביא הע"מ לב"ד. ולפ"ז צ"ל לר"ש נהי דע"מ ידעו מתי נמסר, מ"מ הא לא תדע לגבות מזמן הכתיבה. [שוב ראיתי בס' ב"מ הרגיש בזה וחי' דחוק מאד, גם ל"צ הגמ' לשנויי אהני דלכתחלה לא תנשא עיי"ש ודוק] וצ"ל דזה א"א לתקוני דאף אם יהיה כתוב זמן בגט איכא למיחש דלמא הקדים הזמן, ואין סברא שישגיחו ע"מ ע"ז כמו ע"ח דחותמין על הגט, או אפשר דלר"ש צריכן הע"מ לידע מתי נכתב וכשתביא הע"מ יעידו מתי נכתב. ולפ"ז צריך להבין למה תקנו זמן בע"ח הא תוכל להביא הע"מ לב"ד לשיטת הפוסקים דבע"ח צריך ע"מ גם כן, וע"כ צ"ל דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן, או אפשר דבע"מ לחוד וודאי תבא תיכף לב"ד מחשש שמא ילכו העדים למדינת הים, אבל בע"ח חיישינן שתסמוך על הע"ח וכש"כ לחששא דקרובים שכ' לעיל דקשי' דלא תבא לב"ד שתסמוך על הע"ח, ול"ש לומר איהי דאפסיד נפשה:
ולכאורה הי' נראה לתרץ דאי נימא דתקנת הזמן הי' משום קרובים, וכיון דר"ש וודאי סובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' גם רבנן וודאי סברי כן, דמנ"ל לעשות פלוגתא כקושית המהר"מ שיף וא"כ קשי' נכתב ביום ונ"ב למה פסול דהא העדים יודעים האמת כשחותמין בלילה שאינם קרובים, ואם יהיו נעשים קרובים מהכ"ת יחתמו דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, דבשלמא כשבא לפנינו שטר עם קרובים אין אנו יכולים להכשירו ולומר שחתמו קודם שנעשו קרובים כיון דאין בו זמן אין אנו יכולים לדון ולהכשיר עדותם, אבל דניחוש שאם יהי' הזמן ביום דלמא יעשו אחר כך קרובים ויחתמו, דמהכ"ת יחתמו כיון דהם יודעים האמת, וגם להיפך ליכא למיחש דלמא יהיו קרובים ביום ובלילה יתרחקו ויחתמו בכשרות ואנן נפסול הגט שלא כדין כיון דהזמן הוא ביום ואז היו קרובים, דהא נמי ליכא למיחש כיון דרואים הזמן ביום ויודעים שהיו אז קרובים מהכ"ת יחתמו כיון שיודעים שיפסל הגט על ידי כך. אך לשיטת הרי"ף דס"ל לר"א בע"ח לחוד כשר ונסתר ס' התוס' בגט הנמסר לאחר כתיבה דאית לי' קלא, א"כ י"ל דפסול במתני' משום פרי דתטרוף שלא כדין [היינו לשיטת מהרש"ל, וא"כ י"ל לר"י כיון דס"ל לרבנן עד ש"נ מכח הברייתא, א"כ הו"ל למימר הטעם על זמן משום קרובים, ובמתני' פסול משום פרי]. והדרי הקושי' לדוכתי':
אך לכאורה י"ל לפמ"ש התוס' לעיל (דף ג') דמש"ה פסול כ' בכת"י משום דלא תוכל לגבות דיאמרו הלקוחות שהבעל הקדים הזמן. ולפמ"ש המהרש"ל ביש"ש ליישב הקושי' הנ"ל מנ"ל לר"י דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ ותי' דצ"ל שמצא ר"י ברייתא מפורשת לרבנן דיש לבעל פירות עד ש"נ. ולפ"ז תיקשי למה פסול כ' בכ"י לרבנן הא תוכל לבא לב"ד וחשש קרובים ל"ש כלל בכ"י. ע"כ הוכרח לומר הטעם משום שמא יחפה דשייך שפיר בכ"י כמ"ש התוס' לעיל דלר"י ניחא. אך התוס' תי' שם עוד דמש"ה פסול משום שמא תתפוס עיי"ש ובמהר"מ לובלין נסתר תי' זה. ומוכרח בע"כ כתי' הראשון ול"ח לשמא תתפוס וכיון דזכינו לדין להוכיח לשיטת הרי"ף תי' הראשון, וא"כ מוכרח דאף בכ"י יש לה פירות מש"ח לר"ל. וא"כ נסתר תי' התוס' שכ' דצריך להיות לרבנן ראוי לגרש וטעמא דעדים משום קול דא"כ קשי' טובא מ"ט פסול כ"י דהא בכ"י וודאי דלית לי' קלא וא"כ מצד הדין אין לה פירות עד ש"נ, וצ"ל דהתוס' כאן סברי תי' השני משום שמא תתפוס, אבל למה שהוכחתי כתי' הראשון לשיטת הרי"ף והר"מ א"כ מוכח דלא כס' התוס' דטעמא משום קלא. וליכא למימר כתי' התוס' על מאוחר. ודוק היטב:
אך לכאורה י"ל לעולם כס' התוס' דצ"ל ראוי לגרש. והא דבעי רבנן ע"ח. הייני דצריך לרבנן להיות הגט נגמר שיוכל לתנו בלא שום עדים אחרים ור"ש סובר כיון שיכול לתנו בע"מ שפיר הוי נגמר. אך לשיטת התוס' הא ליתא דהא אף אם יש ע"ח צריך ע"מ לשיטתם. אבל לשיטת הרי"ף דבע"ח לחוד מתכשר שפיר מצינן למימר כן דרבנן סברי שצריך להיות ראוי לגרש לגמרי, ור"ש סבר כיון דאין חסר בהגט כלל אף שצריך עדיין ע"מ אפ"ה הוי ראוי לגרש. ושפיר מצינן למימר כס' התוס' במאוחר. אך התוס' לשיטתם הוכיחו שפיר דטעמא משום קול אף אי נימא בזה כשיטת הרי"ף דע"ח לחוד מהני מדקתני בברייתא לקמן דעסוקין בא"ע כשר. וקשה דהא סוף סוף אין ראוי לגרש. ובשלמא לטעמא דקלא א"ש וכמ"ש התוס' דאית לי' קול. אבל לשיטת הר"מ דסובר עסוקין בא"ע פסול בגט. וראב"צ דמכשיר מיירי בשאר שטרות הדרי הקושי' לדוכתי'. די"ל שפיר כס' התוס' במאוחר דטעמא משום דאינו ראוי לגרש. אך לפמ"ש לעיל (אות ה') ליישב קושי' היש"ש והמהרמ"ש דר"י הוכיח דבע"כ רבנן סברי עד ש"נ מדפסלי נכתב ביום משום שמא יחפה ור"ש מכשיר. ובע"כ דפליגי בעיקר תקנת הזמן כמ"ש לעיל. ולפ"ז קשי' לכאורה טובא לס' התוס' דבעינן ראוי לגרש א"כ קשה מנ"ל לר"י להמציא חשש חדש שמא יחפה ופלוגתא בין ר"ש לרבנן לענין פירות, נהי דזה ל"ק דנימא כר"ל ורבנן סברי עד ש"ח די"ל לדידי' אין ס' כלל דתלי' בקול. אך אי קשי' הא קשי' דלקמן אמתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט מוקי ר"י מתני' כר"מ דע"ח כרתי. ועיין בתוס' סוגי' דהכותב טופסי גיטין שכ' דבחד פרק וודאי הוי קפידא לאוקמי כולהו סתמא אליבא דחד תנא א"כ דלמא ה"ט דרבנן דפסלי נכתב ביום דס"ל ע"ח כרתי ואין ראוי לגרש בלא ע"ח משום הכי פסלי נכתב ביום דלדידהו יש לבעל פירות עד ש"ח. ור"ש לשיטתו שירד לשיטתו של ר"א והוי תיכף ראוי לגרש משום הכי מכשיר ול"צ לאפושי פלוגתא, ואף דקאמר הגמ' לקמן דאמוראי נינהו אליבא דר"י מר מוקי אליבא כר"מ ומר כר"א, היינו במימרא דהתם דאמרי אמוראי אחריני אליביה ר"ז ורב"ח. אבל מימרא דר"י דהכא היא מימרא סתמי ור"י גופיה אמרה וקשי' למאן דמוקי אליבא דר' יוחנן כר"מ. אך התוס' לשיטתיה א"ש דבע"כ מוכרח דתלי' בקול מדמכשיר עסוקין בא"ע וא"כ לפחות מוכח אליבא דראב"צ דס"ל כר"א דראוי לגרש בלא ע"ח ואפילו הכי פסול באין עסוקין בא"ע וא"כ מוכח לר"ל דטעמא משום קול. ור"י לא ניחא לי' בהכי ע"כ הוכרח לטעמא דשמא יחפה ואתי' שפיר דראב"צ פוסל באין עסוקין ומכשיר בעסוקין וכמ"ש הב"ח עיי"ש, אך לשיטת הר"מ דס"ל דראב"צ לא קאי אגט הדרי הקו' לדוכתי' דלמא פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן. א"ו מוכח דלא תלי' בראוי לגרש. ומוכח שפיר דמאוחר פסול לשיטת הרמב"ם:
(יב) ולפ"ז יש מקום ליישב שיטת הירושלמי והבבלי ע"פ שיטת התוס'. דלפי הנראה שם משיטת הירושלמי תופס בפשיטות דמתני' ר"מ דמקשה אחר כך על ר"ש דפוסל מכאן ועד י' ימים. והא כר"א ס"ל משמע דת"ק דפוסל אפילו נחתם בלילה ל"ק לי' דכר"מ ס"ל. וכן מתני' דאין כותבין על מחובר דמוקי ר"י בתלמודן כר"א. ובירושלמי מוקי לה כר"מ. ולפמ"ש בשיטת התוס' דאי מתני' כר"מ וודאי פסול משום פרי דהא אין ראוי לגרש בו קודם חתימה. ולפ"ז י"ל הא דקאמר ר"י בתלמודא דידן משום שמא יחפה היינו דקשי' ליה ברייתא דראב"צ דמכשיר עסוקין בא"ע. ולר"מ הא אין ראוי לגרש בו, א"ו דראב"צ בשיטתו דר"א. ומה דקאמר בד"א אתי לחלוק על תנא דמתני'. דהא ר"י ס"ל בעירובין (פ"ב) הביאו התוס' לעיל דאפילו במתני' במה דר"י לחלוק וכ"ש בברייתא. וא"כ יש לומר דתנא דמתני' דאזיל בשיטתו דר"מ פוסל באמת אפילו עסוקין בא"ע. אבל ראב"צ דמכשיר בע"כ סובר כר"א וקשי' לי' לר"י אם כן אמאי פוסל באין עסוקין דהא לר"א ראוי לגרש א"ו דסובר דטעמא דזמן משום שמא יחפה וע"כ שפיר מחלק בין עסוקין לאין עסוקין כס' הב"ח. והא דפסק כיחידאי כראב"צ היינו משום דמתני' כר"מ. ואנן פסקינן כר"א ושפיר מצי למיפסק כראב"צ נגד ר"ש דמתני'. ואין לומר א"כ מנ"ל לר"י בירושלמי דתנא דמתני' משום פרי פסיל הא מצינן למימר דאית לי' ג"כ טעמא דשמא יחפה, דלמ"ש א"ש דהוכיח מדפסל במתני' סתמא משמע אפילו עסוקין בא"ע א"כ ע"כ משום פרי פסיל לי' וראב"צ פליג וס"ל משום שמא יחפה. ולמאן דמוקי בתלמודן אליבא דר' יוחנן כר"א כדאי' לקמן אמוראי נינהו ואליבא דר"י באמת אין הלכה כראב"צ. ולפ"ז א"ש דהשמיטו הרי"ף והר"מ הא דראב"צ וכ' הרא"ש דלא מצינו מי שחולק. ולפמ"ש דבמה הוי לחלוק אין לפסוק כמותו כיון דחולק על תנא דמתני' כיון דתרווייהו קאי בשיטתו דר"א. ואפ"ה פסיל תנא דמתני' אפילו בעסוקין בא"ע מדפסיל סתמא, וכיון דזכינו לדין יש להוכיח כשיטת הר"ח וליישב קושית העיטור דלקמן מוקי ר"ל מתני' דמחובר כר"מ ולפ"ז יש לומר דמתני' דהכא אתי' גם כן כר"מ משום הכי יש לבעל פירות עד ש"ח. אבל לדידן דקי"ל כר"א שפיר הוי ראוי לגרש מש"כ וע"כ קאמר ר"ל מש"כ ממש ולא צריכין לדחוקי דהיינו מש"ח. אבל אי הוי מפכינן קמייתא הוי קשי' למאן דמוקי אליבא דר"י סתמא דמתני' כר"א ואפילו הכי ס"ל לתנא דמתני' עד ש"ח. ע"כ אמאי קאמר ר"י מש"כ והוי צריכין לדחוקי דהיינו מש"ח. אבל אי מפכינן בתרייתא לא צריך לזה. וע"פ ד"ז זה היה אפשר ליישב גם כן קצת קושית בעל העיטור לקמן מדעולא. אך אחרי שובי לעיין בהסוגי' נחמתי כי ראיתי בברייתא דראב"צ לא נאמר בלשון בד"א רק בלשון לא שנו וכיון דהרא"ש תופס בפשיטות כראב"צ וכ' דאין חולק עליו אם כן בע"כ לחלק בין לשון בד"א ללא שנו. וא"כ ליכא למימר כמ"ש לעיל דמתני' אתי' כר"מ וראב"צ חולק. אך ע"כפ לענ"ד הא וודאי קשי' טובא לשיטת התוס' שכ' דבעי ראוי לגרש וכ' לר"ל דעד ש"כ היינו ש"ח. וקשה מנ"ל לר"ל הא כיון דמתני' לקמן כר"מ, ולמ"ש התוס' בסוגי' דהכותב טופסי גיטין דבחד פרק וודאי מוקמינן כולהו סתמא אליבא דחד תנא. אם כן מנ"ל לר"ל לדידן לומר עד ש"ח דלמא תנא דמתני' ר"מ ולדידי' בעי חתימה משום ראוי לגרש. ומ"ש לעיל דמוכח מראב"צ דמכשיר עסוקין בא"ע. מ"מ על ר"ל גופיה קשה למאי דמוקי כר"מ אם כן בע"כ דראב"צ לא קאי אגיטין דכיון דקאי אתנא דמתני' ולתנא וודאי דל"מ עסוקין בא"ע כיון דאין ראוי לגרש. אם לא שנימא להתוס' דלשון ל"ש הוי כמו בד"א ואתי לאפלוגי ובאמת סובר כר"א, ואפילו הכי בעי חתימה לדידיה. שפיר הו"מ למימר כנ"ל בישוב הירושלמי. ועיין בש"ע דלענין מאוחר פסק כס' התוס' בדיעה קמייתא ובעסוקין בא"ע פסק בפשיטות כהר"מ. ולפמ"ש מוכרח לכאורה אי קי"ל כשיטת התוס' במאוחר מוכרח לומר דעסוקין בא"ע כשר כמ"ש לעיל. ועיין הדק היטב בכ"ז, גם קשי' לשיטת התוס' אהא דמקשה הגמ' ר"ל מאי טעמא לא אמר כר"י דדלמא ר"ל לשיטתו דמתני' אתי' כר"מ ע"כ לא רצה לעשות פלוגתא חדשה בין ת"ק לר"ש. וע"כ קאמר משום פרי, ומש"ה לת"ק יש לבעל פירות עד ש"ח משום דכר"מ ס"ל ול"ה ראוי לגרש בלא ע"ח וצ"ע לענ"ד:
(יג) והנה במ"ש לעיל ליישב קושי' המהר"ש והיש"ש דר"י הוכיח לרבנן עד ש"נ, דאל"כ במאי פליגא בנכתב ביום וכבר כ' לעיל (אות ז') דעדיין קשי' לר"ש הא צריכין לחוש לשמא יחפה משום ארוסה, ולשיטת בה"ע ניחא כמ"ש הפ"י דאף משום חשש גיטה קודם לבנה צריך זמן, אבל אי אמרינן דבאין בו זמן כלל אין חשש משום גיטה קודם לבנה וכן נראה הדרך הפשוט, הדרי הקושי' לדוכתי', ולעיל בתחלת הענין כתבתי די"ל ג"כ משום פרי כקושי' התוס' דלקמן שיתן לה לאחר נשואין גט בלא זמן, אבל לר"ל הקשה הגמ' שפיר. דמצד הדין אין לה פירות כיון דהעדים סוברים שהיא ארוסה לא יוציאו קול, ולפמ"ש לשיטת הר"מ לסתור ס' התוס' בטעמא דקול הדרי הקושי' לדוכתי' דע"כ צ"ל על קושי' דלקמן כמ"ש הפ"י דהוי חששא רחוקה שיתן לה אחר נשואין גט הנכתב בעודה ארוסה ויתרמי שיתאחר ג"כ הנתינה מהכתיבה, וא"כ אף לר"ש ל"צ זמן בשביל זה, וא"כ עדיין צריך לחששא דשמא יחפה כדי לתקן זמן בארוסה, והי' נ"ל דלפמ"ש התוס' לחלק זנות בעדים והתראה לא שכיח, ולפי זה קשה לכאורה למה לא קאמר ר"ל משום חשש ממזרות, ותירצתי דבלא עדים גם כן חשש ממזרות ליתא דתולין רוב בעילות בבעל, ועיין בפ"י, ולפ"ז הי' קשה לכאורה ודלמא בארוסה דל"ש לומר תולין בבעל, ואיכא חששא אף בזנות בלא עדים מודה ר"ל משום חשש ממזרים, וצ"ל כיון דל"ק ר"ל רק משום פרי משמע דלית לי' כלל חששא דזנות, דאי הוי צריכין לתקן משום זנות בארוסה, ממילא בנשואה איכא ג"כ חששא כגון שהי' הבעל במדינת הים, אבל לר"ש שפיר מצינן למימר דבארוסה מודה משום חשש ממזרים מש"ה צריך זמן, וגם הסופר צריך שיניח מקום הזמן בשביל זה, אבל נב"י ונב"ל וודאי אין ס' לפסלו בשביל זה דממ"נ בזמן מועט אין חשש כלל לממזרות דכשיוודע לו הזנות מנא ידע שתתעבר ותלד בזמן מצומצם ויעשה פסלות בשביל זה, [וגם רוב מזנות מתהפכות] וצ"ל שיזדמן שנשתהא זמן מרובה שזינתה בין כתיבה לחתימה וזה הוי חששא רחוקה, גם י"ל שלא יעשה כן משום הפסד הפירות של זמן מרובה, ומכש"כ די"ל לזמן מרובה כולי האי אף ר"י מודה דחיישינן לשמא פייס, וכ"מ לכאורה לישנא אפילו מכאן ועד י' ימים, ועיין לקמן גבי לא הכשיר ר"א אלא לאלתר ור"י אמר אפילו מכאן ועד י' ימים מוכח די' ימים לאו דוקא ואפילו לזמן מרובה כשר כדמשמע בש"ע, עכ"פ י"ל דהוי מלתא דל"ש כיון דהחשש הוי דוקא לזמן גדול לא חששו לזה. שוב נלענ"ד דלזמן מרובה אין חשש כלל, דממ"נ אם יהי' באמת בכעס עמה ולא יהי' מפויס מסתמא יתן לה מיד, ואם באמת יהי' מפויס רק אח"כ ירצה ליתן משום חשש ממזרים באמת יהי' קול שנתפייס כמו דאמר ר"י אם איתא דפייס קלא אית ליה ולא יכול לגרש בגט זה. ולפ"ז נסתר ס' הפ"י דלעיל (אות ח') דלר"ש ל"א ס' הרי גרושה לפנינו רק דמהני לענין קטלא שלא תהי' וודאי בחזקת א"א אבל מידי ספיקא לא נפיק, דא"כ ליכא למימר שיחפה לענין ממזרים דסוף סוף הוי ספק והדרי' הקושי' לדוכתי' וצ"ל כמ"ש לעיל (או ת י) לחלק בין חזקת הגוף לשאר חזקות מסוגי' דהיו בה מומין, גם מה שהכריח הפ"י דצריך דוקא תרוויי' הרי גרושה לפנינו וחזקת כשרות דבארוסה שלא ראוה שנבעלה י"ל שמא נאנסה ול"ש חזקת כשרות ולא יכול לחפות, ולמ"ש לחלק בין חזקת הגוף, יש לומר דהכא מהני הרי גרושה לפנינו לחוד, וצ"ע בס' זו בים התלמוד:
(יד) בד"א נלענ"ד ליישב הקושי' הנ"ל מנ"ל לר"י דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, עפמ"ש היש"ש דמשמע מהטור דג' גיטין קילי טפי מנכתב ביום, וכ' היינו טעמא דבמוקדם הוי תרי פסולי משום פרי ומשום שמא יחפה, וראיי' הטור מדלא קתני מוקדם בהדי ג' גיטין פסולין, וא"ל דהיינו אין בו זמן, דהא גרע טפי, א"ו דבאמת אף הפסול אינו דומה לדהתם עיי"ש, ולפ"ז אף אנו נאמר דמזה הוכיח ר"י, דאי הו"א דרבנן סברי מש"כ ונב"י פסול משום חיפוי, א"כ הוי להיפך דבאין בו זמן הוי תרי פסולי משום פרי שלא תדע מתי תגבה שלא ידעה מתי נכתב וגם חיפוי שייך, אבל נב"י כיון דיש לה פירות מש"כ משום פרי ליכא רק משום חיפוי, וא"כ הו"ל לאשמעינן בהדי ג' גיטין דאפ"ה פסול, כדהקשה הגמ' שם מכמה משניות ותו ליכא וכו', וא"ל דדלמא לפי הו"א זו באמת נכתב ביום עדיף מש"ה לא תני לי' התם, דמאי עדיפתי' כיון דהתם ג"כ לא תצא. ותנשא וודאי ליכא למימר בנכתב ביום דהא קתני במתני' פסול. ותו דמאי הועילו חכמים בתקנתן כיון דאפילו לכתחלה תנשא, וע"כ הוכיח ר"י שפיר דע"כ לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, ואיכא בנב"י ונב"ל תרי פסולי, ומצינן למימר כתי' היש"ש דגרע מאין בו זמן. ולשיטת התוס' דאית לי' קלא דמי לגמרי לאין בו זמן להכי לא תנינהו התם]. והנה כ"ז לר"י דאית לי' התם בג' גיטין לא תצא, אבל לאינך אמוראי דהתם דאית להו התם תצא, שפיר מצינן למימר כקושי' המפורשים דכ"ע משעת כתיבה ונב"י פסול לרבנן משום חיפוי לחוד, ובאמת עדיף מאין בו זמן דהוי תרי חששא ולהכי התם תצא והכא לא תצא:
ולפ"ז י"ל כמ"ש בדרך הראשון דמוכח דלא מסתפקא להגמ' איזהו מפכינן, דא"כ הו"ל לאפוכי בתרייתא, ור"ל אמר משום שמא יחפה, וס"ל דכ"ע סברי עש"כ, והא דלא תני לי' בג' גיטין פסולין, די"ל התם תצא והכא לא תצא, אבל לר"י לשיטתו א"א לומר כן. ולפ"ז יש לכאורה ראיי' ברורה דלא כשיטת התוס' שכ' דמש"ה מאוחר כשר דבעי ראוי לגרש בו. וכתבתי בדרך הראשון להקשות על התוס' מנ"ל לר"י דלמא תנא דמתני' הוא ר"מ ול"ה ראוי לגרש קודם חתימה, ומש"ה פסול לת"ק, ומנ"ל לר"י לחדש חששא דחיפוי כלל, וכ' לעיל (אות י"ב) דהתוס' לשיטתו דס"ל דבעסוקין בא"ע כשר אף בגיטין מברייתא דראב"צ, ואליבא דר"מ קשה הא אין ראוי לגרש, וצ"ל דקאי אליבא דר"א, ואפ"ה בלא עסוקין בא"ע פסול וע"כ דטעמא משום חיפוי, אבל לדרך זה קשי' טובא דס"ס מנ"ל דיש לבעל פירות עד ש"נ דלמא לכ"ע עד ש"כ ונב"י פסול משום חיפוי, וא"ל דא"כ למה לא תני לי' בהדי ג' גיטין לאשמעינן אף דל"ה רק חד פסולא אפ"ה לא תנשא וכמ"ש, דז"א לס' התוס' הנ"ל דהא מתני' דהתם הוא ר"מ דהא ר"א פליג בסיפא ות"ק ר"מ דס"ל ע"ח כרתי, ולשיטת התוס' דתלי' בראוי לגרש א"כ לר"מ וודאי יש לבעל פירות עד ש"ח ונב"י דמי לאין בו זמן דבתרוויי' שייך חששא דפרי ושמא יחפה ולהכי לא תנינהו התם, גם אפשר דמוקדם גרע דהוי חשש טריפת לקוחת שלא כדין, אבל באין בו זמן ל"ה רק חששא שהיא תפסיד, ואיכא למימר דבמוקדם תצא. וא"כ ס"ס ל"ק למה לא תני התם מוקדם, אבל לעולם אליבא דידן מצינן למימר לכ"ע מש"כ ומנ"ל לר"י לומר מש"נ. א"ו דלא תלי כלל בראוי לגרש, ועל כן הוכיח ר"י שפיר דאי הוי לדידן מש"כ, אף לר' מאיר יש לבעל פירות מש"כ, וקשי' למה לא תנא ליה התם:
וראיתי ביש"ש דמוכרח מדבריו ס' חדשה שכ' דלר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה היינו משעה שידעינן שגמר בדעתו לגר וזה דלא כס' התוס' דבעי ראוי לגרש דוקא, ואפ"ה הסכים במאוחר לשיטת התוס' וצ"ל דמאוחר גרע טפי מלא כ' גט כלל רק גמר לגרש. דבמאוחר חזינן דאין רצונו לגרש עכשיו רק כשיגיע הזמן, ולפי סברתו לא תלי כלל בדר"מ דע"ח כרתי כיון דלא בעינן ראוי לגרש. ונסתר ראייתי. אבל לפמ"ש התוס' להדי' דבעי ראוי לגרש, ראייתי במקומה עומדת. ועיין היטב:
(טו) ולפ"ז יש ליתן טעם על השמטת הרי"ף והר"מ הא דאמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, דלכאורה קשה איך שייך לומר כדאי ר"ש וכו' כיון דלענין פירות וודאי אין לה לרבנן מש"כ. וע"ז ל"ש כדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, וא"כ סוף סוף יהי' הגט פסול שתגבה שלא כדין. אח"כ ראיתי הפ"י הרגיש בזה. וכ' ליישב זה לשיטת התוס' דמשום פרי לית לן בה דאית לי' קלא וחרה אפו על הב"ש שנראה מדבריו דבשעת הדחק אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה לית לי' פרי, ואנכי לא ידעתי. כי שפתי הב"ש ברור מללו לדעת הטור וש"ע שכ' דבשעת הדחק דוקא נכתב ביום ונב"ל כשר. אבל מוקדם גמור דהיינו שהקדים הסופר הזמן אף בשעת הדחק פסול, וע"כ הטעם דאז אף לר"ש פסול משום פרי. וכ"כ היש"ש להדי'. ואלו לדברי הפ"י לית לן למיפסל לדידן משום פרי דאית לי' קלא רק משום שמא יחפה. וע"ז נוכל לסמוך על ס' ר"ש דלית לי' חששא דשמא יחפה, ועוד דלשיטת הטור נסתר תי' הפ"י הן מ"ש משום פרי לא פסלינן להגט, והן מ"ש דאית לי' קלא. דהטור כ' להדי' בנתאחר לית לי' תקנה רק ע"י שליח. וע"כ מוכרח לומר כס' הב"ש דבשעת הדחק אמרינן אף אם יזדמן שתטרוף משעת כתיבה, מ"מ לא הוי שלא כדין בבירור דדלמא הלכה כר"ש, כנלפענ"ד לדברי הב"ש, עכ"פ היוצא מזה כי הגאון פ"י לא מסתבר לי' לומר לענין פירות דסמכינן בשעת הדחק על ר"ש. ואני המתקתי הקושי' יותר ע"פ דברי הר"ן שכ' דפרקונה תלי' בפירות, וא"כ לר"ש דלית לי' פרי מש"כ גם חיוב פרקונה פקע מיני'. ולרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה מוטל עליו גם חיוב פרקונה עד שעת נתינה. וא"כ לדידן דקי"ל לענין פירות כרבנן ממילא מוטל חיוב פרקונה על הבעל עד דמטי' גיטא לידה, וא"כ לא שייך עכשיו לומר דאף אם תגבה הפירות משעת כתיבה לא יהי' עול גמור דדלמא הלכה כר"ש. דזה אינו דנהי לר"ש לית לי' פרי מש"כ היינו דאינו מוטל ג"כ חיוב פרקונה עליו כס' הר"ן. אבל השתא לדידן דמחייבינן לי' בפרקונה, אלו תגבה פירות מש"כ הוי וודאי שלא כדין אף אליבא דר"ש, דתרתי לא עבדי לי' אליבא דכ"ע שיהי' עליו חיוב פרקונה עד שעת נתינה ואח"כ תגבה היא הפירות, רק די"ל דבאמת ריב"ל סובר דפליגי רק בחששא דשמא יחפה. ולכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו'. כקושי' היש"ש ומהרמ"ש הנ"ל, וא"כ ליכא חששא משום פרי אליבא דכ"ע. רק דלפ"ז יקשה למה לא פסקינן כריב"ל נגד ר"י לענין פירות דבכ"מ קי"ל הלכה כריב"ל נגד ר"י, אך לפמ"ש דזה תלוי בפלוגתא דלקמן אי אמרינן בג' גיטין תצא או לא תצא כמ"ש לעיל (אות י"ד), י"ל דריב"ל סובר התם תצא, וע"כ שפיר מצי סבר דלכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אבל לדידן דקי"ל התם כר"י ולוי, ועוד איכא מאן דפסיק התם לא תצא, ונגד רבים אין ראיי' לפסוק כריב"ל, ע"כ לדידן א"א לומר לכ"ע כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', רק לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, וע"כ לא מצינן למיפסק בהא כריב"ל אף בשעת הדחק מכח קושי' דפרי, גם לתי' היש"ש דר"י מצא ברייתא מפורשת לרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ, אין ראיי' ג"כ לפסוק כריב"ל, די"ל ע"ז לא נאמר הכלל, דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה, וכעין חילוק זה כ' הרשב"א בחי' מס' שבת (ס"פ ב"מ) בענין פלוגתא דרבה ור"י לענין בהש"מ]:
ובזה מיושב קושי' הגאון בעל ב"מ שהקשה לשיטת הפוסקים בגט שנתאחר הנתינה אין לו תקנה רק ע"י שליח, א"כ מאי מקשה הגמ' והא"ר יוחנן כולם משום תנאי, הא ס"ס הוי נתאחר זמן הנתינה, ומנ"ל להגמ' להקשות דלמא התם מסר הבעל בעצמו, ולפמ"ש א"ש דהפוסלים גט הנמסר לאחר זמן, היינו משום פירות כמ"ש הרא"ש להדי', [והא דלא פסלי משום חיפוי אכתוב לקמן אי"ה], ולפמ"ש דבע"כ לריב"ל ליכא חששא דפירות א"ש, אודה לד' שכוונתי לדרך האמת במ"ש דריב"ל סובר בג' גיטין תצא לפמ"ש התוס' לעיל (דף ה' ע"א ד"ה בשניסת) להוכיח לרבה דאית לי' טעמא דלשמה מוכח דס"ל בג' גיטין תצא, ובאותו סוגי' שם אי' להדי' דריב"ל ס"ל טעמא דלשמה. וא"כ מוכח לדידי' ג"כ מכח קושי' התוס' דשם דס"ל בג' גיטין תצא. רק דאפ"ה קי"ל לא תצא מכח אינך אמוראי דס"ל ל"ת וכמ"ש שם וא"ש מ"ש, וד' ינחני בדרך האמת:
(טז) ולפ"ז יש ליישב שיטת הרשב"ם בסוגי' דתותרני שהביא היש"ש שכ' לענין ירושה שאינו יורשה. הואיל ואיכא מ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה, הנה מה שנראה מדבריו דכתיבת הגט לאו דוקא. רק משעה שידעינן שגמר לגרש, יש להוכיח מכח מ"ש לעיל דא"כ דתלי' בכתיבת הגט, א"כ ממילא לר"מ דס"ל ע"ח כרתי לא נגמר הכתיבה רק אחר חתימת העדים, והדרי' הקושי' דלעיל לדוכתי', מנ"ל לר"י דהתם יש לבעל פירות עד ש"נ, דא"ל דקשי' לי' למה לא תנא לי' בהדי ג' גיטין פסולין, דכיון דהתם אתי' כר"מ, ולדידי' הוי דומי' דאין בו זמן כמ"ש לעיל. א"ו דלא תלי כלל בכתיבה, ומ"ש ע"ד דלא קי"ל כר"ש. י"ל למ"ש דריב"ל סובר כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', אפשר דעתו לפסוק כריב"ל. [ועיין ברשב"ם ב"ב (דף קע"ב) שמעתתא דממך שכ' דאין בו זמן הוא א' מג' גיטין ואי' התם דאם נשאת הולד כשר, משמע דס"ל דתצא]. או אפ"ל עפמ"ש הרי"ף דפרי בפרקונה תלי' מלתא, והיינו דאין ס' כלל לומר כיון שנתן עיניו וכו' לא יהי' לו פירות, דבשלמא אם כל התקנה הי' לטובתו שפיר מצינן למימר כיון שנתן על"ג הפקיעו חכמים ממנו הזכות שלו, אבל עכשיו דהוא זכות שלה ג"כ א"כ אין לה תועלת בהפקעתו, כנו"ל לפרש דברי הרי"ף, ועיין בנה"מ וג"פ, וא"כ לענין ירושה י"ל דכ"ע מודה, ועוד יש אתי ס' אחרת די"ל הא דסמך ריב"ל בשעת הדחק על ר"ש, היינו לענין חששא דחיפוי דעיקר התקנה הי' שיהי' הגט פסול וע"כ לא יכתבו העדים, אבל אין התקנה שיהי' פסול דבשביל זה לא יתן לה דהא חיישינן שימסור לה בצנעא, וע"כ כיון דלא מכשרינן רק בשעת הדחק, ממילא אין חשש אף אליבא דרבנן דהא העדים לא יעשו כן, כיון דבשעת הדחק דוקא כשר, א"כ מהב"ת יעשו כן לכתחלה, רק לרבנן גופי' ל"ש לומר כן להכשירו בשעת הדחק דממ"נ אם הוא פסול לגמרי פסול, אבל לדידן אם סמכינן בשעת הדחק על ר"ש אין חשש כלל אף לרבנן, אבל אם הי' הפסול משום פרי, א"כ לרבנן הוי וודאי פסול דתטרוף שלא כדין וכמו כל שטר מוקדם אף דהכא איכא למימר דהסופר לא יעשה כן הואיל ואינו כשר רק בשעת הדחק מ"מ בגט זה גופי' איכא למיחש לפרי, ול"ד לחששא דשמא יחפה דל"ה רק תיקון שלא יוכל כ"א לעשות ערמה שפיר אמרינן כיון דאינו כשר רק בשעת הדחק ע"כ לא יכול לעשות הערמה על כן אף גט זה דאתרמי שחתמו העדים אפ"ה כשר, אבל היכא דאיכא חששא דפרי י"ל דלא סמך ריב"ל בשעת הדחק על ר"ש כיון דלרבנן אין זה תקנה להכשירו, וע"כ השמיטו הרי"ף והר"מ הא דריב"ל לדידן דאיכא חששא דפרי, דוק ותשכח:
(יז) ועפה"ד האלה יש ליתן טעם להשמטת הרי"ף והר"מ האי עובדא דתותרני בב"ב (דף קמ"ו ע"ב), דממ"נ אם מפרשים כפי' רשב"ם וודאי דנ"מ רבתא לענין ירושה, ואי מפרשי כפי' התוס' סוף סוף הו"ל להשמיענו זה הדין דנ"מ בארוסה ולפמ"ש לעיל הא דהוכרח לר' יוחנן לומר דפליגא רבנן על ר"ש לענין פירות, משום דקשי' לי' דלא קתני לי' בהדי ג' גיטין כמ"ש לעיל (אות י"ד) דר"י לשיטתו דס"ל התם לא תצא, והנה רב פליג התם וס"ל אין לו בנים תצא, וא"כ י"ל דכ"ע ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', והא דלא קתני לי' התם נכתב ביום, משום דקיל מיני' כיון דליכא רק חששא דפירות אפילו אין לו בנים לא תצא, ומרא דהאי עובדא דתותרני דהתם הוא ר"י אמר רב, וא"כ י"ל דהרי"ף והר"מ מפרשי לי' כפי' הרשב"ם דכיון שנתן עיניו לגרשה אינו יורשה, רק דזה לשיטת רב דלדידי' אמרינן לכ"ע כיון שנתן עיניו וכו' אין לו פירות דמהכ"ת לעשות פלוגתא בין ר"ש לרבנן, אבל לדידן דקי"ל התם לא תצא, ומכח זה מוכרח דלרבנן יש לבעל פירות עד ש"נ וה"ה לענין ירושה, ע"כ שפיר השמיטו להאי דינא לדידן:
(יח) והראב"ד ז"ל יש לו שיטה אחרת במאוחר שכ' דמגורשת מיד רק דאית לבעל פירות עד שעת הזמן. ותמה עליו הרא"ש ז"ל כיון דמתגרשת בע"כ האיך יכול לזכות בפירות שלה, וכתב ליישב דבריו דמיירי שהיתה מרוצה לכך וע"כ מחלה, ואם יגרשנה בע"כ תלך לב"ד וכותבין לה יום הנתינה עיי"ש, והנה דברי הרא"ש אלו לא זכיתי להבינם, חדא דלפ"מ שנראה מהראב"ד שכתב סברא זו כדי להכשיר מאוחר שלא יהא כגט שאין בו זמן. ואם נאמר שתלך לב"ד א"כ למה לו לחדש סברא זו שיש להבעל פירות עד הזמן הא בזה לחוד מיושב הכל, ותו דקשי' לר"ל עדיין הקושי' במקומה עומדת וכ"ר שהקשה הגט פשוט, ותו קשי' דעדיין לא הועיל לענין חששא דב"א, הן אמת שהתוס' לא הקשו ג"כ לר"י משום ב"א, ובאמת צ"ע הלא החששא פשוטה כמ"ש הר"ן, ובתוס' הי' נ"ל דמש"ה לא הקשו לר"י די"ל דזה הי' מסקו אדעתי' דאין הגט חל עד זמן הכתוב ותו לא קשה משום ב"א, רק דל"ה ס"ל כמו שתי' דלר"ל דס"ל יש לבעל פירות עד ש"ח דתלי' בראוי לגרש, זה לא אסקו אדעתי' רק כיון שהגט נגמר תו אין לבעל פירות, וע"כ הקשו לר"ל משום חששא דפירות ולא לר"י, ובזה הי' נ"ל מה שהקדימו התוס' בדבריהם לפרש לר"ל החשש משום ש"כ עד ש"נ, דלא כפי' רש"י וכמו שכתוב המהרש"א עיין בהר"ן. ואח"כ הקשו ממאוחר, הלא גם לפי' רש"י קשה ממאוחר לר"ל דהא רש"י לא ס"ל הא דתבא לב"ד, וא"כ תפסיד לר"ל משעת נתינה עד זמן הכתוב בגט, והי' נ"ל לפמ"ש כבר לעיל טעמו של רש"י דס"ל כיון דלא מקדים אינש פורענותי' לנפשי' אין ס' לומר דתיקנו זמן משום שיתאחר הנתינה מהכתיבה, אך הרמב"ן בחי' יישב שכתב דוקא עכשיו שכותבין זמן בגט הוי פורענותא שיהי' מוקדם הזמן בגט משעת הגירושין אבל אלו לא היו כותבין זמן לא הוי שייך לא מקדים כיון דאינו ניכר בגט, ואיכא למימר ספרא אתרמי לי'. [וכן צ"ל בר"ן דבלא ס' הרמב"ן הלז דבריו אינם מובנים]. עוד כ' הרמב"ן בחי' הא דאמרינן לא מקדים אף אי איתרמי כך כשר בדיעבד, דהוי מלתא דל"ש ול"ג בי' רבנן, ולפ"ז מיושב היטב דלשיטת רש"י דמצינן למימר דבכ"ע אף באין בו זמן שייך לומר לא מקדים והא דתיקנו זמן היינו שתגבה מש"נ. ל"ה קשה לר"ל ממאוחר כמ"ש לעיל דהתוס' אסקו אדעתי' דאין הגט חל עד זמן הכתוב, א"כ הוי בכלל לא מקדים אינש וכו' והוי מלתא דל"ש. ואף בדיעבד אי אתרמי כך כשר, אבל השתא שכ' התוס' דלר"ל עיקר החשש מש"כ עד ש"נ. בע"כ צ"ל דזה ל"ה בכלל לא מקדים אינש וכו' כיון דאינו ניכר בגט כס' הרמב"ן, א"כ מכש"כ במאוחר דכתב הזמן מאוחר להדי' דל"ש לא מקדים. ע"כ הקשו התוס' שפיר לשיטתם דוקא:
עוד הי' נ"ל ליישב הא דלא הקשו התוס' לר"י משום ב"א ע"פ מה שנסתפק הג"פ לשיטת הר"ע דפסול גט מאוחר. אם התנה עמה להדי' שלא יהי' הגט חל עד זמן הכתוב בו איך הדין וכתב דתלי' בפלוגתת הפוסקים לדעת הריב"ש שכ' הטעם לפסול גט מאוחר משום פרי דלא ס"ל בגט מאוחר שתלך לב"ד [או כס' מהרש"א בגט מקושר או כס' הג"פ] א"כ היכא דהתנה עמה ליכא חששא דפרי. אבל למ"ש הר"ן דפסול משום ב"א אף התנה פסול דס"ס יכול לחפות ותאמר שלא התנה עיי"ש, ולפענ"ד יש מקום לומר דאף לשיטת הר"ן כשר בהתנה עפ"מ שהקשה הפ"י דמאי הועילו בתקנת הזמן הא יכולה לומר שהוא גט מאוחר, ותי' כיון דרוב גיטין אינם מאוחרים אזלינן בתר רובא וקטלינן לה, א"כ אף אנו נאמר כיון דרוב המגרשין אין מגרשין בגט פסול, וכיון שיש כאן שני דרכים. הא' שהתנה והוי גט כשר לגמרי, או שלא התנה והוי פסול מדרבנן א"כ מסתמא התנה, וס' זו עדיף טפי דאין כאן לומר הרי גרושה לפנינו, וע"כ י"ל דמתכשר ע"י תנאי לכ"ע, ולפ"ז א"ש דלא הקשו התוס' לר"י די"ל הא דמוכח התם דמאוחר כשר דלמא מיירי בהתנה. אבל לר"ל קשי' שפיר, דס"ס תפסיד הפירות מש"כ עד ש"נ, עכ"פ לשיטת הראב"ד דס"ל הגט חל תיכף הקושי' במ"ע לענין ב"א, ועיין מה שנדחק הג"פ בזה):
והנה הבית יוסף תי' לקושי' דב"א דאהני לשבוע דבתרא, ועיין בלח"מ שפי' דהיינו אם יבואו עידי זנות לאחר הזמן הכתוב בגט דאז לא נאמין לה שהוא מאוחר, רק שהלח"מ הקשה על הב"י דהא התו' כתבו היכא שהוא שקר ממש לא מהני הא דאהני לשבוע דבתרא מדפסול נב"י וכן הקשה הנה"מ, ולענ"ד טרם ראיתי דבריהם ז"ל לא עלתה על לבי לפרש כך בתוס' ובמקומי אני עומד דלדבריהם דהטעם משום שנכתב שקר בגט, הלא התוס' כ' זה הטעם ג"כ על כתבי' ואותבי' בכיסתי' והתם לא נכתב שקר בגט, דהא זמן הכתיבה והחתימה הי' בזמן הכתוב בגט:
ע"כ נלענ"ד דעיקר הקפידא בנכתב ביום וכן בכתב' ואותבי' בכיסתי' דכיון שהנתינה הוא אחר הכתיבה ותהי' ניצלת ע"י שיאמר שקר, ויהי' יוצא משפט מעוקל שיסברו הב"ד שנתגרשה בזמן הכתוב בגט, אבל בכתב בו שבוע וכו' דאז תהי' ניצלת שיהיה ספק לב"ד, והדין נותן ס"נ להקל ולא יהי' טעות כלל, דהא הב"ד רואין מקום הספק, לאפוקי נכתב ביום יהי' טעות לב"ד, ולפ"ז א"ש דברי הב"י במאוחר דאם יבואו העדים והיא תראה לב"ד גט מאוחר יהיה הספק לב"ד אימת נתגרשית ולא תהיה ניצלות מחמת טעות, דמהכ"ת יסברו הב"ד מתוך הגט שבוודאי נתגרשה קודם הזנות. וע"כ שפיר אמרינן דאהני לשבוע דבתרא. וכ"מ מלשון התוס' שכ' שמא יחפה ויאמר שקר, ובזה הונח לי מה שיש לדקדק בד"ת שהעמידו קושיתם על קושי' הגמ' ולבסוף כתבו וכן נכתב ביום וכו' וקשה למה לא הקשו תיכף על תי' הגמרא דמשני אהני לשבוע דבתרא הו"ל להקשות א"כ נב"י למה פסול. ולפ"ז א"ש דנב"י דכתב שקר בגט אסקו אדעתי' דל"מ וע"כ לא הקשו רק על המקשן דהקשה כתבי' ואותבי' וכו'. מאי פריך הא התם לא נכתב שקר בגט והוכרח לתרץ כנ"ל דהחילוק הוא מחמת שתהי' ניצלת ע"י שקר רק דקשה מנ"ל להמקשן להקשות דלמא אף בזה אמרינן אהני לשבוע דלקמאי. ע"כ סיימי התוס' וכן נב"י. פי' המקשן לא סבירא לי' לחלק בין נכתב שקר בגט או לא וע"כ הוכיחו שפיר דהיכא דתהי' נצלת מחמת שקר ל"א אהני וכו' דאל"כ נב"י למה פסול. וע"כ במאוחר שפיר איכא למימר כס' הב"י ועיין מ"ש לעיל (אות י) לס' התוס' הלז על קושי' התוס' אהני קלא אית לי', ולמ"ש לעיל לשיטת הריף בחצי דבר יש ראי' לפי' כדי ליישב קושי' התוס' ודוק]. רק דהב"י סיים דא"כ לפרי נמי נימא כן ולמה הוצרך הראב"ד לחלק ולומר דיש לבעל פירות עד אותו הזמן, וכ' דפרי שכיחא ל"א דאהני, ובעל נה"מ תמה דהא להדי' אמרינן בגמ' דאף לענין פירות אהני לשבוע דבתרא. וע"כ רצה להכריח דבמאוחר ל"א אהני. ולמ"ש דאף במאוחר שייך לומר אהני ולא קשה ממוקדם, יפול הקושי' על הראב"ד ועל התוס' מה הקשו ממאוחר לענין פירות הא אהני לשבוע דבתרא, אמנם לענ"ד נ"ל דמש"ה מצינן למימר דבמאוחר ל"א אהני כיון דאין שיעור למה שיוכל לאחר. יותר מימי שנותנו. וע"כ ל"ש אהני ול"ד לשבוע דמהני עכ"פ בשמיטה אחרת, אבל במאוחר דאין לזה זמן מוגבל י"ל דל"א אהני וכן הדעת נותן לכל ישר הולך:
(יט) ועתה נבא לבאר דברי הראב"ד. הנה הרא"ש כתב דמש"ה הוי הפירות לבעל משום דמחלה. ולדעתי צ"ע האיך שייך מחילה כיון דהקרקע שלה, ואם רצתה ליתן לו הפירות במתנה צריך קנין לזה, ואם לא הקנה לו יכולה לחזור ובפרט דהוי דשלב"ל. ולא ידעתי מקום לומר דבשביל שהי' לו קנין פירות בהיותה אצלו מחמת תקנת חכז"ל מהני לזה מחילה שיהי' מכאן ולהבא ג"כ שלו. דהא האישות כבר נפקע. וצריך לי עיון. אמנם מלשון הראב"ד בהשגות נראה דכוונתו (שכתב) דהוי כאלו התנה עמה בכך, והנה בכל התנאים שבעולם אין בידו לכופה לקיים התנאי רק אם לא תרצה לקיים התנאי הגט בטל, א"כ ה"נ אם תרצה שלא להפסיד הפירות יכולה לבטל התנאי ויהי' הגט בטל וא"כ לא תפסיד בחנם, ונהי שיהיו ממילא הפירות שלו כיון שהגט בטל מ"מ לא תפסיד בחנם כי אז יהי' עליו חיוב שכו"ע וע"כ ל"ק קושי' הרא"ש שהקשה כיון דמתגרשת בע"כ למה תפסיד, ולפ"ז א"ש דאם אין רצונה בכך תוכל באמת שלא לקיים התנאי וממילא הגט בטל. ולא תפסיד בחנם כנ"ל. ולפ"ז י"ל לקיים דברי הב"י. דהנה הפ"י כ' דמש"ה מכשרינן מאוחר. ול"ח לשמא יחפה דהוי רמאות הניכר, אך לכאורה אין דבריו מסתברים דלמה יהי' רמאות, ול"ד לגזיי' והא ראי' מדהוצרך לשנות על ג' גיטין אהני דלכתחלה לא תנשא ול"א בפשוט עכשיו דתיקנו זמן הוי רמאות. אך לפ"ד הב"י הנ"ל די"ל אהני לשבוע דבתרא ול"ק רק דיכול לאחר לזמן הרבה יותר משנות האדם, ול"ש לומר אהני וכו' כמ"ש לעיל (אות י"ח), א"כ לפ"ד הראב"ד הנ"ל דהוי תנאי שלא תוכל לגבות פירות וגם כתובה עד אותו זמן, א"כ בשלמא על זמן מועט שפיר איכא למיחש דיעשה כן ויאמר שהי' התנאי כן ולא הוי רמאות הניכר, רק לזה שפיר מהני לשבוע דבתרא וליכא למיחש רק לזמן מרובה ולזמן מרובה וודאי הוי רמאות הניכר, דמהכ"ת תהי' מרוצה בתנאי שתפסיד הפירות עולמית, וגם לא תוכל לגבות הכתובה ושפיר הוי רמאות הניכר. ולפ"ז מיושבים כל הקושי' דמ"ש על הב"י דנימא אף לענין פירות אהני לשבוע דבתרא. מיושב שפיר דאי לא הוי אמרינן דהוי תנאי רק דהוי תלינן המאוחר בשום סיבה או בטעות הסופר ל"ה רמאות הניכר. והוי לן למיחש שיאחר לזמן מרובה דל"ש אהני לשבוע דבתרא, וכמו כן ל"ק לענין שמא יחפה כמ"ש וגם קושי' הג"פ לר"ל ג"כ לא קשה כנ"ל דהא אהני לשבוע דבתרא ולזמן מרובה אין לחוש דהוי רמאות. וגם בל"ז ל"ק לפ"ז לענין פירות דהא בידה לבטל הגט ולא תפסיד כלל. מיהו כ"ז למ"ש בפי' הראב"ד דהוי תנאי א"כ מהכ"ת יעשה כן אם לא שתהי' מרוצה. כיון דכל שעה יכולה לבטל וע"כ שפיר אהני רמאות לזמן דמסתמא מהכ"ת תתרצה בכך, אבל לפ"ד הרא"ש דל"ה תנאי ולא תוכל לבטל הגט רק לתבוע הפירות, וא"כ י"ל דלצעורי מכוון שתצטרך לילך לב"ד הדרי' כל הקושי' לדוכתי' והנלענ"ד כתבתי, כי בזה דברי הראב"ד ישרים ונכונים בלי שום גמגום. ועיין היטב:
(כ) הנה כבר כתבתי בתחלת הסוגי' ליישב קושי' התוס' על רש"י מסוגי' דב"מ, אמנם הנה"מ צווח ככרוכי' מדוע לא הקשו התוס' מקושי' הגמ' דשם א"ה שט"ח נמי. וא"כ מוכח להדי' דדוקא בנפל אמרינן אייתי ראיי', וכ"ר בחי' הרמב"ן שהקשה מקושי' הגמ' דשם, ועיין שם בש"מ שכ' דקושי' זו הוא תוס' מר' יהודאי גאון, אמנם חזינן דרש"י בעצמו בפי' מפרש לקושי' זו וא"כ יפול הקושי' על רש"י איך יחלוק על הגאון. אחרי שלא נעלם ממנו והוא ידע דברי הגאון ז"ל, ע"כ נלענ"ד דהרמב"ן בחי' הקשה עוד לרש"י כיון דאמרינן לא מקדים אינש וכו' ומחזקינן שהגט ינתן מיד האיך יאמרו הלקוחות אייתי ראי' ע"ש, וליישב זה אפ"ל נהי דמחזקינן מסתמא ביום שנכתב נמסר, מ"מ כיון דחזינן שהבעל מכר אחר זמן הכתוב בגט. ואחזיקו אינשי בגזלנותא לא מחזקינן ובפרט במלתא דעבידי לגלוי' ע"י ע"מ, ואז בפניו יקום כחשו שמכר דבר שאינו שלו. ע"כ יותר מסתבר למתלי שאירע שנתאחר הנתינה ע"י איזה סיבה, אף דל"ח היכא דליכא רעותא, מדנימא שמכר דבר שאינו שלו ונחזיקנו לגזלן גמור. כנ"ל ליישב סברת רש"י. והנה לפ"ז יש לחלק ולומר דוקא הלקוחות שקנו אחר זמן הכתוב בגט יכולים לומר אייתי ראיי' מטעם הנ"ל, אבל אותן הלקוחות שקנו קודם זמן הכתוב בגט רק שלקחו הפירות של שנה או חצי שנה, באופן דל"ה דבר שלב"ל [ועיין סי' פ"ה סעיף י"ז י"ח] לגבי אותן הלקוחות אין לומר אחזוקי אינשי בגזלנותא וכו' דהא בשעה שמכר באמת עדיין לא גירשה רק אחר כך גירשה וזמן המכירה נמשך אחר הגירושין. אבל בשעת מכירה י"ל שלא ידע עדיין שיגרשנה. וכיון דאין לנו רעותא אחזוקי אנשי בגזלנותא וכו' הדרינן לס' לא מקדים כקושי' הרמב"ן ואמרינן ביום שנכתב נמסר. ולפ"ז י"ל דקושי' הגמ' ואזיל וזבין פירות מניסן ועד תשרי היינו קודם כתיבת הגט, דהיינו שזמן הגט הוא באמצע ניסן והוא זבין בתחילת ניסן רק שמכר על זמן גדול עד תשרי ואותן לקוחות לא יוכלו לומר אייתי ראיי'. וכיון דמשני הגמ' דאמרינן אייתי ראיי' ס"ל לרש"י ג"כ משום רעותא דנפילה אפילו הלקוחות שלקחו קודם הזמן יכולים לומר איייתי ראיי'. הקשה הגמ' שפיר א"ה שט"ח נמי, וא"ל לפ"ז למה כ' רש"י דזמן לא מהני לה מידי, הא ס"ס מהני לה למה שמכר קודם הזמן. די"ל בשלמא מה שימכור אח"כ י"ל דלא תיסק אדעתה שימכור ולא תלך לב"ד. אבל מה שמכר קודם הנתינה מסתמא יודעת ותלך לב"ד, ותו כיון דבע"כ צריכין לילך לב"ד משום הלקוחות שיקנו אח"כ שוב ל"צ לתקן בשביל הלקוחות שקנו מקודם כיון דבע"כ תילך לב"ד. כנלענ"ד נכון לקיים דברי רש"י:
(כ"א) ובזה מיושב ג"כ קושי' הב"ש שהקשה דלפמ"ש הר"ן דלרש"י דאין חשש במוקדם משום פרי אם נשאת לא תצא. א"כ למה פי' רש"י בריב"ל בשעת הדחק כגון שנשאת. הא נשאת בלא"ה לא תצא. ותי' מגומגם, ולקמן (אות כ"ג) אכתוב מה שנ"ל לפרש דבריו ולמ"ש כאן א"ש בפשיטות דאף לרש"י איכא למימר במוקדם תצא. דאיכא חשש פירות הלקוחות שקנו קודם הזמן הכתוב בגט. אך לפמ"ש לעיל (אות ט"ז) להוכיח דריב"ל ס"ל תצא. והבאתי ראיי' מדברי התוס' לעיל דף ה' דמוכח להדי' דריב"ל ס"ל תצא. בל"ז דברי רש"י נכונים, והתמי' על הב"ש דאשתמיט ליה דברי התוס' הנ"ל, ועפ"ז יש ליתן עוד טעם נכון להשמטת הרי"ף והר"מ הא דריב"ל. די"ל דאינהו מפרשי שעת הדחק דריב"ל היינו בנשאת רק דריב"ל לשיטתו דס"ל תצא. ע"כ הוצרך לסמוך בשעת הדחק על ר"ש. אבל לדידן דקי"ל לא תצא. וס"ל דאף במוקדם לא תצא, וליכא לאשכוחי שעת הדחק רק בהלך לדרכו. וע"ז אין לנו ראיי' דמקרי שעת הדחק כיון די"ל דריב"ל בנשאת מיירי: