אור ברסלב

חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף יא:

דף י:

תוס' ד"ה ש"מ התופס לבע"ח וכו' עמ"ש התוס' בזה. ולפענ"ד היה נ"ל דה"פ דהא מצד הדין אשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, ולא פליגא לקמן (דף ס"ג ע"ב) רק משום בזיון דבעל היכא דשייך עיי"ש. והנה דבר פשוט דבעבד לא שייך בזיון הרב דבאשה שייך לומר שהיא משתרר עליו ואין כבודה לקבל הגט בעצמה מאי דלא שייך לומר כן בעבד, ואף אי הי' שייך מ"מ אין הדין ברור לקמן עיי"ש דהוי מחלוקת אמוראי. וגם מצינו לקמן היכא דאמרה להשליח להולכה גופי' שיהיה שליח קבלה דידה יוכל להעשות שליח קבלה זולת משום בזיון דבעל ועוד מסתפק הגמ' בזה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והוי ספיקא מדינא דגמ' עיי"ש ובש"ע. וע"פ הקדמות הנ"ל י"ל דה"פ אי הו"א תופס לבע"ח קנה היה יכול השליח להולכה עצמו להעשות שליח לקבלה להעבד דמ"ש אם נותן הגט להשליח שעשה העבד או אם מחזיקו בעצמו לצורך העבד דבזה מתקיים דברי הרב שאומר תן גט זה לעבדי, כיון דשלוחו של אדם כמותו ואף שנתן לו הרב בתורת שליח להולכה מ"מ לאחר שקבל הגט בתורת שליח הולכה יכול לומר הריני שליח לקבלה. והיינו לאחר שקבלתיו בתורת שליח הולכה ויש בידי למסרו לשליח שיעשה העבד, ע"כ הריני בעצמי שליח לקבלה ומוסר אני הגט לעצמי דמהני אי אמרינן דלא בעינן חזרה שליחות ואף דבזה מחייב להרב שאינו יכול לחזור מ"מ כיון דאמרינן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה יכול הוא להעשות שליח לקבלה, ול"ק קושית התוס' האיך יכול לזכות בע"כ של האדון דוודאי אלו היה האדון אומר להדי' שלא יתנו לשליח לקבלה וודאי גם הוא לא היה יכול להעשות שליח לקבלה, אבל כיון דהאדון לא התנה כן ואלו היה יכול להעשות שליח היה יכול לקבלו אף דהוי קצת חוב להאדון מ"מ דברים שבלב אינם דברים ואם מוסרו לשליח לקבלה מקיים שליחות האדון, אבל אי אמרינן תופס לבע"ח במקום שח"ל לא קנה, א"כ כיון דס"ס הוי קצת חוב להאדון ע"כ לא יוכל שום א' להעשות שליח לקבלה כיון דעי"ז יגיע חוב להאדון זולת אם האדון בעצמו מוסרו לשליח לקבלה וכיון דהשתא קיימינן דתן לאו כזכי רק שהוא מדעתו רוצה להעשות שליח לקבלה הוי תופס לבע"ח:

שוב ראיתי בהר"ן אחר שגמגם מא בתי' התוס' כתב ולי נראה דברים כפשטן עיי"ש נלענ"ד שכוונתו למ"ש, וראיתי להפ"י שהביא דברי הר"ן. והנראה שהבין בכוונתו דנעשה תיכף בקבלת הגט שליח לקבלה ולא נעשה שליח להולכה. ע"כ תמה על הר"ן דהאיך יכול להעשות שליח לקבלה והוא אינו נותן לו רק בתורת שליח להולכה, וכ' שתמה על הר"ן שלא הרגיש בזה, ואני אומר חלילה לומר על מאורן של ישראל שלא הרגיש בדבר פשוט כזה, ע"כ נלפענ"ד ברור שכוון למ"ש דלאחר שקבלו בתורת שליח להולכה יוכל לומר הריני מעתה שליח לקבלה, ועיין בהר"ן שכ' בתחלה דצ"ל שהשליח אומר כן בהדי', ואף לשיטת התוס' צ"ל כן דאל"כ מנ"ל שרצונו לתפוס כיון דתן לאו כזכי, והר"ן לעומק בינתו קיצר קצת, אך הדברים ברורים למבין ואין תימה גם כן דמוכח בהו"א זו דלא בעינן חזרה שליחות, דהא לא מצינו כלל בגמ' להיפך בבירור רק ע"ד ספק ע"כ שפיר נוכל לומר בהו"א זו דלא בעינן חזרה שליחות, ונ"מ טובא לדינא דבמתנה שכ' התוס' דתן והולך ל"ה כזכי אם אומר השליח שהוא נעשה שליח לקבלה וקבלו לצורך חבירו לאחר שנעשה שליח להולכה, או אם המקבל עושה שליח לקבל מיד שליח הולכה שלא מדעת הנותן וכן בעבד תלוי בדין התופס לבע"ח דאי לא קנה כדקי"ל אפילו בעשאו שליח תו לא יכול להעשות שליח לקבלו מיד שליח הבעל שלא בידיעתו, והא דמצינו כה"ג באשה דמהני זולת משום בזיונא דבעל, הן אמת דהתם (דף ס"ג) היתה היא בעצמה עומדת והיתה יכולה לקבלו ע"כ לא שייך חב לאחרינא, אך בל"ז נלפענ"ד דבגט אשה כיון דלחובתה מגרשה ל"ש לומר חב לאחרינא במאי שאינו יכול לחזור דכיון שלא מצאה חן בעיניו וודאי גומר בדעתו לגרשה, אבל בעבד ומתנה ל"ש כן ותלי' בדין תופס לבע"ח:

ולכאורה הי' נ"ל להוכיח פי' הר"ן מהא דאמר לקמן, וכ"ת זריק לה גיטא. ועיין מ"ש התוס' דמ"מ היכא הוי זכות לעבד וכתבו דמ"מ יכול לזכות לו. וקשה דכיון דעיקר השיחרור לא הוי זכות א"כ האיך יזכה לו, דמהכ"ת נימא תן כזכי דהא כתב התוס' הטעם דתן כזכי משום דאי לא דעביד לי' נייחא, וזה ל"ש בהו"א זו דעיקר השיחרור הוי חוב, ולפי' הר"ן יש לומר דבהו"א הי' מוכרח לומר דטעמא דרבנן משום תופס לבע"ח ונעשה השליח שליח לקבלה כנ"ל, אבל לשיטת התוס' אף הא לא שייך דהא הא דמקרי תופס לבע"ח הוי ג"כ משום דאי לא דעביד לי' נייח נפשי', וזה לא שייך בהו"א זו דעיקר השיחרור הוי חוב, אך דחיקא לי לומר דר"מ הוי סובר אליבא דרבנן תופס לבע"ח קנה כיון דקי"ל לא קנה, ע"כ נ"ל דנהי דס"ל לר"מ דחוב הוא לעבד משום דבהפקירא ניחא ליה היינו משום דאין זכין לאדם בע"כ, ונהי דבאמת הוא זכות מה שעושהו בן חורין דלהוי עם קדוש מ"מ לא יכול לזכות לו אם אינו רוצה בכך, אבל העיקר מה ששיחררו הרב י"ל שעושה כן כיון דעביד ליה נייח נפשיה רוצה להכניסו תחת כנפי השכינה וזהו טובה גמורה אף שאין רצונו בכך לפי שבהפקירא ניחא ליה. וכעין שכ' הר"מ לענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני], וע"כ שייך לומר תן כזכי כן נ"ל נכון:

שם ד"ה התופס לבע"ח. רש"י פי' בלא עשאו שליח, ותוס' כתבו להוכיח אפילו עשאו שליח, והנה לכאורה קשה דהא עיקר שליחות ילפינן מגירושין ושם הוי בע"כ דאשה וצ"ל דהתם שאני דאינו מפקיע דבר שזכתה בהן רק פוטר חיוב הבעל מעליה, וגם עיקר החיוב דהיינו שאר כסות ועונה לא חייב עצמו בהן רק כל זמן היותה אשתו, וס' כזו כ' הש"מ בשם הרמב"ן בב"מ ליישב קושית התוס' לר"י דסובר המגביה מציאה לחבירו ק"ח, וכ' דזה לא הוי חוב מאי שאינו זוכה במציאה, וכעין זה י"ל בגט דמן הראוי שתקבל הגט כי כך היה החיוב כשנשאה, [אחר ימים מצאתי בס' בית מאיר (סי' קט"ו) הביא קושיא זו בשם הגאון נו"ב (סי' ב') ות"ל כוונתי בתי' ג"כ לס' הגאון ב"מ, ותמיה לי שלא כ' דלדידן צ"ע בזה]. וע"כ צריך לי עיון לדידן דאית לן חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ, אם עבר וגירש בע"כ ע"י שליח יש לומר דהשליח מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דהשתא מצד הדין אינו יכול לגרשה, ועל תנאי כן נשאה מתחלה שלא יוכל לשלחה כל ימיו א"כ השליח מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני לשיטת התוס' אף בעשאו שליח, וכן קי"ל בח"מ (סי' ק"ה) ועיי"ש בש"ך מה שמחלק דבשכר מהני, ועיין תשובת נודע ביהודה שהאריך בדין זה משום אין שליח לדבר עבירה, וכבר כ' בענין זה בקדושין, ויש לגמגם בדבריו כיון דעיקר הגירושין ל"ה עבירה וגם הוא לא עשאו שליח לגרשה דווקא בע"כ, ע"כ י"ל דלא מקרי שלד"ע, אבל משום תופס לבע"ח צ"ע וגם הי' ק"ל על ס' הגאון בעל נו"ב, מהא דקי"ל באה"ע דבקדושין אין שליח עושה שליח אף בקדושי שטר והוא שיטת הקדוש מרדו"ש מטעם כיון דאי אפשר לקדשה בע"כ הוי מילי ולא מימסרי לשליח. (ויש להסביר ס' הקדוש מהא דאיתא לעיל בשליחות בע"כ דבקדושין ליתא עיי"ש בתוס' בשם הר"ח מזה משמע דבגירושין הוי מסירת הגט יותר מעשה מקדושין, דמש"ה הוא דא"י לחזור, ועיין בקדושין ר"פ האומר]. ולפ"ז היה ק"ל לס' הגאון נו"ב דאם גירש השליח בע"כ לא מהני א"כ הא קי"ל דבגירושין שליח עושה שליח, וכ"כ הפוסקים אף לדידן, וכיון דקי"ל לחוש לשיטת הקדוש הנ"ל א"כ אף גירושין הוי מילי לדידן ולא מימסרי לשליח, ולפמ"ש לעיל דמשום תופס לבע"ח ל"מ גם לדידן קשה. ואף דכותבין בהרשאה שיכול למנות כמה שלוחים מ"מ מוכח דאינו מעכב, ותו דאף זה לא מהני להוציא מחששא דמילי לדיעה קמייתא (דסעיף י"ג) עיי"ש] ולפ"מ דמחלק הש"ך יש לומר דל"מ לדידן רק על ידי שכירות להשליח, אך אעפ"כ צריך לי עיון דלא מצינו חילוק זה ועיין באה"ע (סי' קמ"א סעיף ל"ח ומ"ג וסי' ל"ה סעיף ו' וסי' ל"ו ס"ה) שיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל:

תו קשי' לי לפמ"ש התוס' בקדושין בסוגי' דשליחות היכא דהמשלח שוגג ונזכר השליח דמעל השולח, ומזה קאי קושי' הגמ' שם נימא אין שליח לדבר עבירה, וקשה לפ"מ שהוכיח המל"מ (פ"ו מהלכות מעילה) היכא דאין הבעה"ב מועל כגון שנזכר אף החנוני אינו מועל רק כשיוציא המעות עיי"ש, א"כ היכא דהשליח מזיד אי לא הוי שליח עדיין אינו יוצא המעות לחולין כשנותן לחנוני כיון דהוא מזיד ואינו מועל וא"כ נימא דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהיינו הקדש להוציא המעות לחולין, דנ"מ אלו לא יהי' לבעה"ב לשלם, ובשלמא אם השליח גם כן שוגג לק"מ דסוף סוף אם אינו שלוחו של בעה"ב יוצא המעות לחולין מחמת מעילתו שהוא שוגג אבל היכא דהוא מזיד דא"י לחולין רק מחמת שליחות הבעה"ב, אבל מחמת חנוני א"י לחולין עדיין עד שיוציא המעות כמו שהוכיח המל"מ] וא"כ נימא דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא מהני אף בלא טעמא דאין שליח לד"ע. [ולפמ"ש הפ"י דתופס לבע"ח גופי' ל"ה רק משום אין שלד"ע א"ש] ולפמ"ש בסוגיא דהתם (בחי' קדושין) להכריח לשיטת התוס' דילפינן חטא חטא מתרומה דלעולם מהני שליחות, א"כ מיושב עכ"פ אליבא דאמת דמהני אם השליח מזיד משום דילפינן מתרומה, אבל לפ"מ שהוכחתי שם דההיקש ל"ה רק דשייך מעילה ע"י שליח, ומכח זה הוכחתי דאף בשוגג אמרינן אשלד"ע, דאל"כ מנ"ל דההיקש אתי היכא דהשליח מזיד כיון דאינו מיותר, לפ"ז הדרי הקושי' לדוכתי' דנהי משום אשלד"ע אין חילוק בין מזיד לשוגג מ"מ דלמא במזיד לא מהני משום דהוי תופס לבע"ח כנ"ל. ויש ראיי' מזה למ"ש שם דכיון דצוה ליתן לחנוני הוי ממנה שליח שלא בפניו והשליח אינו רק מודיע לחנוני שהבעה"ב עשאו שליח לקבל המעות, ול"ש לומר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דהחנוני רוצה לזכות בהמעות לצורך עצמו, ועפ"ז נסתר ממילא ס' התוס' שם דקושית הגמ' היכא דהשליח מזיד דמ"מ מעל הבעה"ב מחמת שליחות החנוני, דנהי דהשליח מזיד וא"י להיות לו דין שליחות מ"מ הודעתו להחנוני מהני כדי שיהיה החנוני שליח, ואינו עושה רק מעשה קוף בעלמא. ואחר זמן רב שעלה ברעיוני הס' הנ"ל דהוי ממנה שליח שלא בפניו, בא לידי ס' שו"ת מפאר הזמן הגאון מו"ה רפאל הכהן שי' שהי' אב"ד פה פוזנא. וראיתי בחי' למס' מעילה, ות"ל שכוונתי לדעתו הרחבה בס' זו, אך א"י כעת אחר שהוא עמד באותו ענין בשיטת התוס' הנ"ל איך הבין תי' התוס' דקושי' הגמ' מהיכא דשליח מזיד, דקשה ס"ס דלמא מש"ה מעל הבעה"ב משום שהחנוני הוא שלוחו, וצריך לי עיון עוד בדבריו. גם מ"ש הגאון הנ"ל שם בישוב התוספתא לשיטת התוס' וכ' דקאי אהיכא דשליח מזיד צל"ע דנהי דהאוכל עובר איסור אחר בבשר עולה מ"מ השליח אינו עובר איסור אחר רק משום לפני עור. והתוס' כתבו דמשום לפני עור ל"ש לומר דמקרי השליח בר חיובא עיין בב"מ (דף י' ע"ב), א"כ נראה לכאורה דעל איסורא דלפ"ע ל"ש לומר אין שלד"ע דאל"כ קשה הא הוא עובר ג"כ על לפ"ע משום לתא דידה וא"כ נימא אין שלד"ע משום לפני עור, וע"ז ממילא הוי השליח ב"ח, עכ"ל מדברי התוס' דעל איסורא דלפני עור ל"ש לומר אין שלד"ע וא"כ ע"כ הא דקתני בתוספתא דבעולה לא מעל אלא האוכל, היינו משום דלגבי האורחים אמרינן אשלד"ע. והדרי קושית הגאון לדוכתי' לשיטת התוס' כיון דבע"כ מיירי דהאורחים שוגגים, דאל"כ לא שייך לומר לא מעל אלא האוכלים דהא הם מזידים, ולשיטת התוס' ל"א בשוגג אין שלד"ע ועיי"ש בהראב"ד (פ"ז מהלכות מעילה). ואפשר לומר דהתוס' מפרשים כפי' הראב"ד:.

ולכאורה הי' נ"ל מסוגי' זו להביא ראייה דאף בשוגג אמרינן דאין שלד"ע. ממ"ש התוס' על הא דמשני לא תלקט לו לעני, והקשה התוס' למ"ד אי עביד מהני א"כ בדיעבד אמאי לא מהני. ונפלאתי ע"ד כיון דזכי' מטעם שליחות כמ"ש התוס' לעיל א"כ נהי דבכל ענינים אי עביד מהני הכא לא מהני משום אין שלד"ע, ולא נהירא כלל לומר כיון דהמשלח אינו עובר אמרינן יש שלד"ע, דקשה ס"ס נימא דברי הרב ודה"ת ד"מ שומעין. וצ"ל דקושי' התוס' קאי או כהתי' הראשון בתוס' ב"מ דס"ל דהמעשה קיים אף דאשלד"ע ול"מ רק לענין חיובא דהמשלח, או דקושי' קאי היכא דבעה"ב שוגג ולא ידע שיש איסור ללקוט לעני ומתני' סתמא קתני, אבל לפ"מ שהוכחתי בסוגי' דשליחות דהמעשה בטל ול"ק קושית התוס' רק על שוגג, ע"כ יש להוכיח מכאן דאף בשוגג אמרינן אשלד"ע ול"ק קושית התוס'. ועיין בשו"ת נו"ב כמדומה לי שכ' לדבר פשוט דהיכא דהשליח לא ידע שיש איסור בדבר אמרינן אלו היה יודע שיש איסור לא היה נעשה שליח וממילא השליחות בטל, ונסתר מ"ש דקושית התוס' אהיכא דהלוקט היה שוגג ועיי"ש כי הס' אינו תחת ידי כעת לעיין בו:

אחר ימים זכיתי ללמוד סוגי' דאי עביד מהני במס' תמורה. וראיתי שם בתוס' (ד"ה שאני התם) שהקשו לאביי למה אמר להאי גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה זיל אהדר דה"ל דברים שעושין בהם אוכל נפש הא אביי ס"ל אי עביד מהני, ותי' דהאי גברא לא ידע שיש איסור והוי זכי' בטעות, וזה ממש כס' הגאון נוב"י והדרי קושי' הנ"ל לדוכתי' על תוס', וצ"ל כמ"ש לעיל דתוס' אזלי בהשיטה דהמעשה קיים:

אמנם ס' זו של התוס' דהוי זכיה בטעות בהאי דחבל סכינא דאשכבתא. צ"ע לכאורה מהא דכ' האחרונים, עיין ס' ב"מ (סי' קט"ז) דהמקדש חייבי לאוין ולא הכיר בהן ל"ה קדושי טעות ואפילו ח"ל דכהונה דהוי איסור מחמת הקדושין ולמה לא נימא ג"כ מסתמא איסורא לא ניחא לי' דליקני', וכ"כ הגאון בס' הפלאה דמשמע כן בפשיטות מהפוסקים ולשיטת התוס' קשה. והנה לענ"ד היה נראה ליישב קושית התוס' מהא דסכינא דאשכבתא כיון דאביי ס"ל דהוי דברים העשוין להשאיל וכו' ולא מהני לי' תפיסתו דהא א"נ לקוח רק אחר שיביא עדים שחייב לו, וכל זמן שלא הביא עדים ל"מ תפיסתו כלל, ולא התחיל עדיין האיסור כלל רק לאחר שנזדקק לדינו ויביא עדים שחייב לו דאז מהני תפיסתו ובפרט לאביי דסובר אי לא מהני אמאי לקי ע"כ קאמר שפיר דלהדריה ותוב ניקם בדינו בהדי', ול"ש לומר דאי עבד מהני כיון דעדיין לא התחיל האיסור כלל דעד עכשיו וודאי לא אהני מעשיו כיון דהוי דברים העשוים להשאיל וכו' כן היה נ"ל לולי שהתוס' לא פי' כן. אך באמת מלבד הקושי' דברי התוס' מסתברים דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וקשי' הא דקדושין:

והי' נ"ל דאפ"ל דע"כ לא קאמרי התוס' דהוי זכיה בטעות, דנהי דמסתבר דאיסורא לא ניחא לי' דליקני מ"מ לא עדיף מהא דאמרינן בקדושין בהאי גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל דאע"ג דהוי מוכח טובא שאין מוכר רק אדעתא למיסק אפ"ה הוי דברים שבלב כדמסיק התם ול"מ. אך לכאורה נראה פשוט דהא דדברים שבלב ל"מ היינו לענין מה שנוגע לחבירו דאין כחו לגרע דבר הנוגע לחבירו מכח דברים שבלב, אבל מה שנוגע רק לעצמו כגון במשכון לבטל זכייתו שפיר מצינו למימר דמהני, די"ל דל"ש דברים שבלב רק בדבר שנוגע לחבירו דאמרינן מדלא פי' להדי' ש"מ דלא הקפיד כ"כ, משא"כ בדבר שאינו נוגע רק לו י"ל דל"ש, וכעין ס' זו כ' הרמב"ן לענין תנאי כפול גבי הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. ועיין יו"ד (סי' ר"י ס"א) ובט"ז וש"ך שם וסי' רי"ח ס"א בהגהה וט"ז שם נראה ראיי' גדולה למ"ש. ועוד י"ל ראיי' לס' זו ממאי דאמרינן בסוגי' דרבוצה ישראל לצעורי קא מכוין. והקשה בס' תורת יקותיאל למה לא נימא דהוי דברים שבלב, ולמ"ש א"ש] ויש לעיין בקדושין דמדמי התם קרבן ומעילה לדברים שבלב. אמנם יש לחלק כיון דמחויב להביא קרבן א"י להיות פטור בדברים שבלב ולגבי מעילה י"ל כיון דאמר לשליח סתם עשה שליחותו מקרי, ולפ"ז י"ל דל"ק מהא דקדושין שהקשיתי די"ל כיון דהיא יודעת שהיא גרושה ואפ"ה רוצה להתקדש אף שהוא א"י, אין יכול לבטל זכותה דהוי דברים שבלב ונ"מ אם שניהם אינם יודעים י"ל דלא הוי קדושין דאמרינן אלו היו יודעים היו שניהם חוזרים, ולפ"ז יש ליישב מ"ש על קושית הגמ' שם והרי אלמנה וכו' דהא אשכחן דבשעת קדושין לא היתה אלמנה כגון שקדשה לאחר ל' יום ובתוך כך נישאת לאחר ונתגרשה דממילא חלין הקדושין לשיטת הר"ן ריש האומר:

ובזה י"ל דגם רבא מודה דמהני, כיון דבשעת מעשה שקדשה לא היתה אסורה לו וקדושי טעות לא הוה דהוי כלא הכיר בה כמ"ש כבר בחי' לקדושין בסוגי' דשליחות, ולפ"ז י"ל דבכה"ג וודאי א"מ משום איסורא לא ניחא לי' דליקני דל"ש לומר דהוי דברים שבלב כיון שגם היא לא היתה יודעת. ולפ"ז י"ל גם כן דברי התוס' הנ"ל כמ"ש לעיל דקושית התוס' היכא דבעה"ב שוגג ואפ"ה מהני דל"ש לומר איסורא ל"נ ליה דליקני, כיון דבזה מבטל זכיי' חבירו והעני אינו עושה איסור כלל יש לומר דל"מ ולא דמי לחבל סכינא דאשכבתא:

ולפ"ז יהיה מוכח מד"ת אלו דלמ"ד אי עביד לא מהני אפילו הוי שוגג ל"מ. כי ראיתי בס' ב"מ בתשובת (סי' ד') שכתב דאפשר שוגג מהני לכ"ע. ולפמ"ש דקושית התוס' היכא דבעה"ב שוגג הו"ל להקשות אף למ"ד ל"מ, א"ו דהתוס' ס"ל למ"ד ל"מ אף בשוגג ל"מ, ומלבד זה היה נ"ל דאף בשוגג ל"מ מקושי' הגמ' שם בתמורה לרבא ל"ל קודש הוא בבכור. ואי הוי אמרינן דבשוגג מודה רבא קשה דלמא קמ"ל קרא דאף בשוגג הוא בהויתו, אך לס' התוס' הנ"ל י"ל דבשוגג הוי פדיון בטעות, ולקושי' הגמ' מכל מקום שיש קדושין י"ל גם כן דלא מצי למימר דמיירי משוגג דשייך עכ"פ קדושין די"ל ממ"נ אם שניהם שוגגים י"ל ס' התוס' דאיסורא ל"נ לי' דליקני ואם אחד מזיד דל"ש הס' הנ"ל כמ"ש מטעם דברים שבלב מ"מ הא לא מהני מעשיו של המזיד, וגם ממאי דמקשה בתחלת הסוגי' דשם לרבא ל"ל ראשית י"ל גם כן דהוי תרומת טעות אי הוי שוגג, אבל ממאי דמקשה התם בסוף הסוגי' לרבא ל"ל תעזוב יתירא עיי"ש בתוס' מוכח לכאורה להדי' דאף שוגג לא מהני לרבא, דאל"כ קשה דלמא לרבא תעזוב יתירא אתי לאורויי דאפילו בשוגג לא מהני בדיעבד ושם ל"ש לומר דבשוגג הוי טעות דשם לא תלי' בכוונתו כלל ול"ד לכל אינך דלעיל דוק ותשכח אשר ע"כ נראה לכאורה להוכיח דאף בשוגג אמרינן לרבא ל"מ, ועיין יבמות (פ"ט) בתוס' (ד"ה לר"נ בר אושעי') י"ל מדבריהם דאף בשוגג שייך אי עביד ל"מ, דאל"כ הו"ל לתרוצי דס"ד דגמ' משום אי עביד לא מהני וע"כ יש חילוק בין שוגג למזיד כי תי' תוס' שם דחוק מ"ש דל"ת עליו חטא משמע מזיד והרי חטא הוא שוגג ועיין מג"א (ה' יה"כ סי' תר"ו) ודוק]:

עוד ראיתי שם בתשובת ב"מ הנ"ל שכ' דלפמ"ש התוס' בתמורה (דף ה' ד"ה מיתבי) דגירושין איתקש למיתה דבדיעבד לא מהני, וצ"ל דמאי שהקשו התוס' סוף הסוגי' לימא א"ב נשבע שלא לגרש דלרבא ל"מ הגירושין, וכ' הוא לפרש האי דל"מ הגירושין היינו לענין שצריך להחזירה, ולדעתי לישנא דתוס' לא משמע כן שכ' לרבא ל"מ הגירושין משמע דלא מהני כלל וגם מצד הס' תמוה מאד מאי שאיטה דחזרה הכא דבשלמא באונס שהקפידה התורה על שלוח כל ימיו שפיר אמרינן דצריך עכ"פ להחזירה, אבל הכא כיון שכבר עבר על השבועה מאי מהני החזרה דהא עיקר טעמו של רבא היינו דאין לו יכולת לעשות שום דבר מה דא"ר לא תעבד והוי עשיתו כמאן דליתא וכמ"ש התוס' לענין צורם אוזן הבכור, וכיון דבגט ע"כ עשיתו מהני לענין שמותרת לעלמא מהכ"ת לומר שחייב להחזירה, ול"ד לאונס שגירש דשם כ' התורה להדי' כל ימיו, ועיין תוס' שם מ"ש אח"ז וסבירא להגמ' דל"ה לאו הנל"ע דהוי לאו שקדמו עשה, ולכאורה אינו ענין לכאן, ולמ"ש ניחא דבל"ז הו"א דהמקשן לא אסיק אדעתיה לדייק לישנא דכל ימיו אבל השתא למ"ש התוס' דגם המקשן ס"ל דהגירושין מתירים לעלמא, ואפ"ה לא מהני לענין שחייב להחזירה וע"כ היינו מקרא דכל ימיו וא"כ קשה הא הו"ל לאו הנל"ע וע"כ הוצרכו לתרץ דל"ה לאו הנל"ע, וללישנא אחרינא דמקשה שם על אביי ולא אסיק כלל כל ימיו ולא מקשה על רבא א"כ מוכח דלרבא צריך להחזירה אף בלא כל ימיו. אך ג"ז אינו מוכח די"ל דבל"א הוי ס"ל דלרבא חייב להחזירו משום דלא מהני כלל ול"א איתקש גירושין למיתה ובאמת הומ"ל וליטעמך לרבא למה כהן לוקה ואינו מחזיר כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דהו"מ למימר וליטעמך, ולפ"ז צ"ע ליישב קושי' הב"מ על התוס' שכ' א"ב נשבע שלא לגרש:

ואפ"ל דע"כ לא הוצרכו התוס' לומר דאיתקש גירושין למיתה רק בהו"א זו דלא אסיק אדעתיה דהוי לאו הניתק לעשה רק דהמעשה גירושין בעצמם אף על רגע אחת הוא בלאו א"כ קשה שפיר בכהן אמאי לוקה וא"מ נימא דלא אהני מעשיו ויחזירנה, אבל לבתר דשני הגמ' דהוי לאו הנל"ע וא"כ הגירושין מצד עצמותם אינם אסורים דמאי שמגורשת על זמן מה אינו אסור ול"ה מתועב כלל בעיני המקום, ע"כ י"ל דל"ד לאינך דאמר רחמנא לא תעביד דלא אשכחן התחלה כלל באופן דלא הוי בכלל ל"ת, אבל הכא כיון דאשכחן התחלה לגירושין היכא דהוי נל"ע כגון בישראל, א"כ הגירושין בעצמם אינם מתועבים מצד התורה רק דצריך להחזירה וכהן נהי דאינו יכול להחזירה מ"מ הגירושין י"ל דל"ה בכלל כ"מ דא"ר לא תעביד, ועיין בפסחים (דף כ"ט ע"ב) מ"ש דבל יראה הוי נל"ע מוכח היכא דהוי נל"ע מותר לכתחלה לעבור הלאו ע"ד לקיים העשה, דאל"כ עדיין לא הוי משני מידי על קושי' דא"י לפדותו [ועיין פ' כל הבשר (דף קט"ו) ברש"י והרי שלוח הקן עיי"ש ודוק], ולפ"ז י"ל הא דכ' התוס' דגירושין איתקש למיתה דהיינו דהמקשן ל"ה מצי להקשות מכהן אמאי אינו מחזיר דהוי מצי למימר דאיתקש, אבל אליבא דאמת מהכ"ת להמציא לן ההיקש ולדחוק בא"ב שבין רבא לאביי לימא דל"א ההיקש ומכהן ל"ק כמ"ש, ואפ"ל ג"כ דמצד הס' ל"ס להתוס' ההיקש דאל"כ רק דקושיא מצד ההכרח הא"ב יותר הו"ל להקשות נשבע שלא למכור ולא צריכין לסתור ההיקש, ע"כ מוכרח דמצד הס' ל"ס להתוס' ההיקש. [ועיין ש"ך סי' ר"ח) לענין מקח שנעשה באיסור] וכעין זה צ"ל במאי דאמרינן לקמן (דף כ') בגט כתבו על איסורי הנאה כשר, וכ' התוס' דוודאי אסור מצד הנאה [ועיין פ"ח] רק דהגט כשר, וקשה נימא דמאי דא"ר ל"ת ל"מ ולא יהיה הגט כלל, ואף לשיטת הב"מ הנ"ל דגירושין איתקש למיתה נימא דצריך להחזירה ואז לא יהיה הנאה כיון דצריך להחזירה, וצ"ל גם כן דהתם לא שייך לומר לא מהני כיון דגוף מעשה הגירושין אינם אסורין ל"ש לבטל הגירושין בגרמת איסור הנאה מהגט ול"ד לכל אינך דאמרינן לא מהני, ויש מקום עיון בזה על הגאון בעל שאג"א בס' ט"א (פ' ראוהו ב"ד) שכ' דמש"ה בשופר של עולה לא יצא אי מצות ליהנות נתנו משום דל"מ לכ"ע דכיון דאי אמרינן ל"מ אין כאן איסור כלל אפילו אביי מודה, א"כ קשה בגט נימא ג"כ דל"מ ולא יהיה איסור כלל, והתם ג"כ אין האיסור בגוף התקיעה רק בשביל ההנאה וצ"ע:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה