חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף י:
אמר רבא חסורי מחסרא. וקשה מאי דוחקא דר"א לומר לא הכשירו בו אלא ע"א כותי בלבד וע"כ צ"ל חסורי מחסרא, דלמא אפילו ב' כותים כשר ואחזיק בהא ולא אחזיק בהא וכן הקשה הפ"י והאריך עיי"ש. ונ"ל ליישב דהא דקאמר הגמ' דאחזיק בהא ולא אחזיק בהא היינו כס' הירושלמי דעל מלתא דאיסורא אינם חשודים. א"כ י"ל מצד הס' אי אחזיק בגט ושיחרור ממילא וודאי דאחזקי בקדושין, וא"כ הדרי הקושיא דלעיל על הברייתא לדוכתי' דהא עד כותי איתא בקדושין לפ"ז, אבל אי לא מהני רק עד אחד ומטעם דאי לאו כותי חבר הוא י"ל דל"מ בקדושין כמו שכתב רש"י לעיל דל"ש גזירה דכולכם. והרבה דברים נתיישב לי בס' זו. והנה היה מקום לומר דכותים ל"ס להו קדושי שטר כיון דנפ"ל מהיקשא ואינהו הקישא ל"ס להו. אך מרש"י ותוס' דלעיל מוכח דל"נ להו לומר כן דא"כ ל"ה צריכין לדחוקי לפמ"ש לעיל דבמאי דאינהו ל"ס להו לא שייך לומר אי לאו דכותי חבר הוא כיון דהוי חששא דאורייתא. ודוק:
תוס' ד"ה חספא בעלמא הוא. מ"ש התוס' דאף דהודאת בע"ד כק' עדים אפילו הכי ל"מ בעדי כותים, עיין מהרמ"ש ואו"ת שנדחקו בפי' דבריהם. ולי הי' נראה לפמ"ש התוס' לעיל הא דמהני ערכאות היינו מצד תקנות חכמים. א"כ י"ל דלא תקנו חכמים רק היכא דאי לא נאמין הערכאות יצא משפט מעוקל כיון דמצד הס' לא מרעא נפשי'. וא"כ בשטרי מכר וכדומה אי לא נאמין שנתן מעות וכיון דמצד הסברא ראוי להאמין יפסיד א' שלא כדין ע"כ האמינו חכז"ל, אבל הכא וודאי אלו מסר לו שטר בלא עדים בינו לבין עצמו ל"ש לומר הודאת בע"ד דזה לא הוי הודאה כלל כיון שיכול לחזור ולכפור וגם דהוי חוץ לב"ד. רק היכא דמסר לו שטר בעדים אף דצריך עדי מסירה מהני הודאתו דהיינו מסירתו בינו לבין עצמו דהוי כק' עדים כיון דידעינן שמסר לו בוודאי דאל"כ שטרו בידו מאי בעי, אבל אי לא הוי מאמין לעדי חתימה ממילא לא היה שייך הודאת בע"ד וא"כ בערכאות אלו מעמידין הדבר על דין תורה שלא יהיו נאמנים הערכאות ממילא אין כאן הודאת בע"ד ואינו יוצא משפט מעוקל, דבאמת לא קנה מדין תורה אף אם האמת שחתמו ומסר להם, אבל בשטרי מכר אם הענין אמת יש כאן משפט מעוקל שיבא א' לידי פסידא, ודוק ועיין בהג"א ס' אחרת בתקנות חכמים והנ"ל כתבתי]:
וע"פ ס' זו י"ל דברי הרא"ש התמוהים שכ' ושטר מתנה אפילו מסר בפני ישראל בערכאות פסול דחיישינן שמא ימסר לפני ערכאות וע"ז אינם נאמנים דדוקא בכתב לא מרעא נפשייהו, ודבריו תמוהים למה לו לומר דבע"פ מרעא נפשיי' תיפוק לי' כיון דלא הוי עדים אינו יכול לקנות במסירה בפניהם כקושי' הגמ' במאי קני בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא, וכן ראיתי שהקשה התומים ונדחק מאד עיי"ש, והנ"ל דיש לומר דהרא"ש סובר כעין ס' התוס' די"ל בממון הודאת בע"ד כק' עדים רק היכא שייך לומר הודאת בע"ד היכא דמסר לפני עדים. [אף דלא הוי עדים ישראלים כמ"ש לקמן] דהוי שם הודאה עליו, אבל היכא דמסר בינו לבין עצמו אף דהוי שטר עם ע"ח ומוכח דוודאי מסר לו דאל"כ שטרו בידו מאי בעי, מ"מ ס' זו לא אלים כ"כ לומר עי"כ הודאת בע"ד כיון דמצי לאשתמוטי לומר דממנו נפל. אף דאנן אמרינן לנפילה ל"ח ומסתמא מסר לו מ"מ לא הוי מלתא אלימתא כ"כ לומר ע"ז הודאת בע"ד, אבל היכא דמסר לו לפני ערכאות כיון דכבר תקנו חכז"ל להאמין להם במידי דתליא בנאמנות שלהם הוי שפיר הודאת בע"ד דתו לא מצי לאשתמוטי. [ודלא כהס' הנ"ל שכתבתי בתוס'] וא"כ נעשה הקנין מכח הודאת בע"ד רק דעדי המסירה נכרים מהני לן דלהוי הודאת בע"ד והוי כאלו העידו שקנה בפניהם בק"ס דמהני כמ"ש הרא"ש, ע"כ הוצרך הרא"ש לומר דמה שאומרים בע"פ ל"ש לומר לא מרעא נפשיי', וממילא אין כאן הודאת בע"ד כיון דלא מהימני במה שאמרו שמסר בפניהם. ודוק היטב כי ת"ל יש מקום לס' זו: