חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף י.
מלתא דאיתא בקדושין לא קתני. מה שפי' רש"י דמזויף מתוכו כשר בקדושין, צ"ע מ"ש הב"ש (סי' ל"ב ס"ק א') בשם הר"ן בכתב על דבר שיכול להזדייף כשר רק בע"ע בלא ע"ח, וצ"ל דהתם שאני כיון שיכול לבא לידי פסלות אבל הכא ל"ה רק שהב"ד יעשו שלא כדין, אבל באמת השטר כשר כיון דאנן ידעינן דהוי ע"מ ולפ"ז נראה היכא דחתמו העדים שלא לשמה פסול אף בקדושין לפמ"ש התוס' לעיל דגזרינן חתימה אטו כתיבה. והפ"י כתב להיפך ומשום זה הקשה עיי"ש. ולענ"ד נראה מוכרח כמ"ש וצ"ע:
שוב ראיתי לפי מה שפי' רש"י לקמן בערכאות מזויף בתוכו. דהחשש הוא שיקחו הגוים לע"מ כיון שחותמים על הגט. והב"ד יסברו שהם ישראלים עיי"ש ואפ"ה כ' ר דבקדושין כשר א"כ נראה דהוא הדין בחתמו שלא לשמה אף דאיכא למגזר חתימה אטו כתיבה וכדברי הפ"י. אמנם לשיטת הר"ן שהבאתי לעיל בכתבו ע"ד שיכול להזדייף דפסול בקדושין קשה לפי' זה. וצריך לומר דהר"ן סובר כפי' התו' לעיל (דף ד') דפסול משום שהב"ד יסמכו עליהם שלא כדין אף שבאמת אין כאן פסול. וכמו שהביאו ראייה מיבמות דלא תקנו זמן בקדושין. ולפ"ז שפיר יש לחלק כמ"ש לעיל דהיכא דיש חשש פסול אף בקדושין פסול. וא"כ דינו של הפ"י שכ' בפשיטות להכשיר אם חתמו העדים שלא לשמה במחלוקת היא שנויי', דלשיטת הר"ן מוכח דפסול כיון דיש כאן חשש פסלות דגזרינן חתימה אטו כתיבה דמי לכ' ע"ד שיכול להזדייף. ועל שיטת רש"י קשה לכאורה למה עד כותי פסול בקדושין נהי דחותמין זה בלא זה מ"מ הא ל"ה רק פסול דרבנן כמו שכתבו התוס' לקמן, וא"כ אדרבא אפילו שני כותים יהיה כשר בקדושין לפי מה שנראה מדברי רש"י דלא שייך למיפסל בדרבנן בקדושין. וצריך עיון לחלק בזה לשיטת רש"י, אבל לשיטת הר"ן ניחא דהיכא דאיכא חשש פסול אף בקדושין פסול. ודוק היטב וצ"ע:
תוס' ד"ה כי קתני. בסה"ד וקשה למה לא תני זמן. עיין בב"י ובב"ש (סי' קכ"ז) שהביאו דעת פוסקים דלר"א כשר בעדי מסירה אף בלא זמן. ולכאורה מוכח כן לשיטת התוס' למה שפי' לעיל כתב בכת"י ואין בו אלא עד אחד פסול בשביל הזמן ואהא קאי ר"א ואמר אפילו אין עליו עדים. מוכח לכאורה דאין בו זמן כשר לר"א. וכן ראיתי שכ' הפ"י לקמן בשמעתין דנכתב ביום וא"כ ל"ק קושית התוס' כאן. וצ"ע לכאורה בסוגייא דלקמן:
שם גמרא אי ת"ק אפילו בשאר שטרות נמי. הקשיתי בהשקפה ראשונה לשיטת הר"מ דעדות שבשטר לא הוי רק מדרבנן האיך קאמר הגמ' דשטרות הוי כתיבי. אח"כ ראיתי הפ"י האריך בזה. ולענ"ד נראה דמסתמא אינהו לא דרשי מפיהם ולא מפי כתבם דוודאי הוי מצינן למימר דברה תורה כלשון בני אדם. זולת שהורונו חכז"ל. ואינהו בדברי רז"ל לא משגחי וא"כ שפיר מצינן למיסמך עלייהו דלדידהו הוי כתיבי ואם יחתום שקר הוי עובר על לא תענה. [ועיין חי' הר"ן נדה (דף נ"ו ע"ב ד"ה וחכמים מטהרין) שכ' כעין זה לענין כתמים]. ומ"ש הפ"י דהוכחת הגמ' דאתי' כר"מ ולדידי' מקרי כתיבי דאל"כ קשה גיטי נשים. יש לראות נהי דמהני העד ישראל על הכותי דחבר הוא, היינו דאינו חשוד במאי דכתיב להדי' דזה לא הוי רק חששא דרבנן כמו שכתבו התוס' כיון דגירי אמת הן, אבל בהא דחיישינן דלדידי' לא הוי עדות כלל ואינו עובר על לא תענה זה הוי חששא דאורייתא כיון דהכותים אינם מאמינים בדברי חכז"ל וא"כ לא מהני הא דאי לאו כותי חבר הוא. (ועיין פ' בנות כותים במשנה בנות צדוקים וצ"ע]. ומ"ש עוד הפ"י דלר"א דל"ה החתימה רק מדרבנן פסול בשלא לשמה ואינהו בדרבנן לא משגחי. ולי היה קשה טפי דאף אי הוי פסול דאורייתא מ"מ אי הכותי חותם שלא לשמה אינו עובר על לא תענה כיון דהענין הוא אמת שהבעל ציוהו לחתום. וכ"כ הפ"י להדי' ריש מכילתין דאפילו היכא דחותם בציווי הבעל אפילו הכי יכול להיות שלא לשמה ואינו עובר רק על לפני עור ואהא חשידי:
ע"כ הי' נ"ל כיון שהבעל אומר להם לחתום לשמה וע"ז עושה אותם עדים. אם חותמים שלא לשמה ולא עשו כמו שאמר להם ע"ז לא הוו עדים כלל והדר הו"ל עדות שקר. וא"כ אף אי ל"ה רק מדרבנן מ"מ אם חותמים שלא לשמה ולא עשו שליחות הבעל הוי עדות שקר, ודוק היטב. תו קשי' לי לפמ"ש התוס' דמדאורייתא כשרים הם ול"ה רק חששא דרבנן. א"כ לפמ"ש התוס' דלר"א ל"מ ע"ח רק דבזה ידעינן דמסתמא הי' ע"מ וכיון דמדאורייתא כשר י"ל דתו ל"ה אתחזיק איסורא, מש"ה מהני מדרבנן העד ישראל לחוד דעד אחד נאמן באיסורין וכעין שכ' הפ"י לעיל ריש מכילתין גבי סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, אבל לשיטת הרי"ף א"ש דסוף סוף ל"ה גט מדרבנן בלא שני עדים כשרים כיון דאף לר"א לא סמכינן רק על עדי חתימה אם אין הע"מ לפנינו. שוב ראיתי למהרמ"ש שכ' כעין מ"ש בשיטת התוס'. ולענ"ד צ"ע בשיטת התוס':