חמדת שלמה על גיטין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף ט.
מתני' שוו למוליך ומביא. וקשה לפמ"ש הר"ן דשליח קבלה אין צריך לומר בפ"נ וכיון דתן הוי כזכי א"כ הוי שליח קבלה, אח"כ ראיתי שכן הקשה הפ"י והעלה בדוחק עיי"ש, גם קשה לדבריו מאי מהני אמירתו בפ"נ כיון דל"מ רק כשיוצא הגט מתח"י להתגרש והכא כבר הוא משוחרר עיין בפוסקים ובס' מ"א. ולכאורה היה נ"ל די"ל דמיירי שמסרו לו בלא עידי מסירה וע"כ אינו יכול להיות שליח קבלה אף דתן הוי כזכי, ויהי' ראייה מזה לדיעה קמייתא באה"ע סי' קמ"א דשליח הולכה אין צריך עדות בעת שמינו אותו לשליח, דאל"כ הדרי הקושיא לדוכתי' כיון דע"כ צ"ל דהוי עדים בשעה שמסר הגט לידו וא"כ הוי שליח קבלה, אך לשיטת הרי"ף והר"מ דס"ל דל"א תן כזכי רק לענין חזרה, ולזה נראה דמהני אף בלא עדים כיון דממילא אין העבד משוחרר תיכף, וא"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' לס' הר"ן דמש"ה אין צריך שליח קבלה לומר בפ"נ כיון דאין יכול לחזור א"כ בשעה שנתן הגט וודאי גמר ומגרש וע"כ לא יערער עוד א"כ ה"נ נהי דאין העבד משוחרר תיכף מ"מ כיון דאין יכול לחזור ממילא תו לא אתי ומערער. והנה לקושי' זו יש לקיים ס' הפ"י דלאו כ"ע דינא גמירי וסובר דיכול לחזור ושוב אתי ומערער. ול"ק קושי' הנ"ל דאמאי מהימן כיון דל"ה שעת גירושין, לזה י"ל שפיר דמיירי שמסרו בלא עדי מסירה וא"כ הוי שעת גירושין. אך לשיטת הרי"ף דס"ל דלר"א מהני אף ע"ח הדרי הקושי' לדוכתי' דאף בלא ע"מ יכול להיות שליח קבלה. [ורישא דברייתא דהיינו הת"ק סובר כר"א ומכ"ש לשיטת ר"מ בה"א]. ולפ"ז י"ל דמזה הוכיח הרי"ף דל"מ תן כזכי בעבד רק לענין חזרה ע"כ שפיר יכול לומר בפ"נ כשנותן הגט להעבד להשתחרר ואף דא"י לחזור אפ"ה י"ל דאתי ומערער כס' הפ"י. אבל אי הוי אמרינן תן כזכי מהני לגמרי להיות תיכף משוחרר תקשי קושי' הנ"ל מאי מהני אמירתו כיון דאינו יוצא מתח"י אז להשתחרר. וע"ל ריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנה לה נראה להדיא לכאורה דל"מ רק בשעת נתינה ע"כ מוכח שיטת הרי"ף. אמנם ס' הפ"י גופיה דחיקא לי לומר דתן הוי כזכי והוא אינו יודע שא"י לחזור דלפ"ז מהכ"ת לומר דהוי כזכי דלמא אי הוי ידע שא"י לחזור לא היה מזכה לו ולא הי' כוונתו להיות כזכי. וגם הפ"י גופי' מהסס בזה והניח בצ"ע:
ע"כ נלפענ"ד ליישב ע"פ שיטת הראב"ד דסובר בגט יוצא מתח"י האשה ל"מ בפ"נ רק קיום דוקא. ומפרש בסוגיא דלקמן אשה מכי מטי' גיטה לידה איגרשה לה. וכיון דכבר נתגרשה לפי דבריה ל"מ אמירתה בפ"נ וכס' הנ"ל כיון דאינו יוצא כעת מתח"י להתגרש. ולפ"ז לא מוכח דשליח קבלה א"צ לומר בפ"נ דכל ההוכחה הוא מסוגיא דלקמן אשה מכי מטיא גיטא וכו'. ולפי' הראב"ד לא מוכח מידי. ולפ"ז י"ל אדרבא דשליח קבלה הוי כמו אשה גופי' ול"מ בפ"נ כיון דאין יוצא מתח"י להתגרש. ולפ"ז לא צריכין לבא לשיטת הרי"ף לס' הפ"י רק דמש"ה צ"ל בפ"נ כיון דא"מ תיכף הוי כמו שאר שליח להולכה אף דא"י לחזור ודלא כס' הר"ן. דלשיטת הראב"ד לא מוכח ס' הר"ן אבל אי הו"א דמשוחרר תיכף א"כ לס' הראב"ד ל"מ בפ"נ. כל זה לשיטת הרי"ף דלר"א מהני ע"ח לחוד וליכא לתרוצי כנ"ל דמיירי שמסרו לו בלא ע"מ. אבל לשיטת התוס' דס"ל לעיל דאפילו לר"מ בעי ע"מ ומוכח דלר"א ל"מ ע"ח לחוד שפיר מצינן למימר כנ"ל דמיירי שמסרו לו בלא ע"מ. ע"כ לא הוי רק שליח להולכה ושפיר מצו סברי היכא דהוי תן כזכי משוחרר תיכף, אך לשיטת הר"מ דסובר להדיא דלא כהראב"ד א"כ מוכח דשליח קבלה אין צריך לומר בפ"נ ואי נימא כטעמו של הר"ן תקשי הכא למה צריך לומר בפ"נ כיון דא"י לחזור תו לא אתי ומערער וצ"ל טעם אחר דמש"ה אין צריך לומר בפ"נ כמ"ש הפ"י לעיל כיון דכבר נעשו הגירושין במדה"י אין לנו לדקדק אחריהם כמו בכל גטין הנתנים במדה"י, א"כ א"ש דהכא צ"ל כיון דעדיין אינו משוחרר. ועיין מ"ש לעיל להקשות על ס' הר"ן הנ"ל. ועיין מ"ש בספר מכתב אלי' (שער ו' סי' מ"ה) להוכיח מהרשב"א דקאי בשיטת הראב"ד דאפ"ה סובר בשליח לקבלה א"צ קיום. וא"כ צריך לבא לס' הנ"ל אף לפי' הראב"ד דמש"ה אין צריך קיום כיון דהגט נעשה במדה"י. אמנם עיקר ראייתו מדברי הרשב"א לא ברירא לי עדיין די"ל דלא אתי רק לאשמעינן דמהני קיום. וא"ל הא בלא טענתו בעי קיום, ז"א די"ל אלו טוען לפקדון עדיף למאן דס"ל שליש מהימן ול"ב אפילו קיום כיון דהוא מודה דהשטר אינו מזויף תו לא מהימן במגו משום דהימנא וצ"ע בסוגיא דלקמן ודוק היטב בכ"ז:
תוס' ד"ה שוו. וי"ל דבשחרור שייך ג"כ עיגון מאי דאסור בב"ח ופטור מן המצות. איני מבין כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ ראוי שלא יהיה משוחרר והאיך שייך לומר דחכז"ל עשו תיקון שיהיה משוחרר. בשלמא לשיטת הרשב"א דלקמן פ' השולח (דף ל"ח ע"ב) דהיכא דעשה העבד קורת רוח לרבו וע"כ הוא משחררו לא עבר על העשה. י"ל דמן הסתם עשה לו קורת רוח כיון דחזינן דמשחררו ומהכ"ת יעבור על עשה. אבל לשיטת התוס' כנראה התם דלית להו ס' הרשב"א קשה וכן הי' ק"ל לשיטת התוס' האיך מהני שליח להולכה בשיחרור נימא אין שליח לד"ע. וזו הקושי' ראיתי אח"כ במחברים, עיין ב"מ וס' שעה"מ:
ע"כ ברש"י האומר תנו ואפילו לרבנן וכו'. עיין מהרמ"ש שכ' דלר"מ הוי בכלל אם רצה לחזור, והנה הוא אזיל לשיטתו שסובר דקושית הגמ' לא קאי משום אין גט לאח"מ עיי"ש. אבל זה דחוק ועיין בפ"י. רק דפשטי' דשמעתין משמע דהקושי' קאי משום אין גט לאח"מ דאל"כ לא משני מידי עיין היטב. ולפ"ז אינו מיושב תי' המהרמ"ש על רש"י הנ"ל. וכעין זה הקשה המהרש"א על התוס' לקמן שהקשו דאף לרבנן הוי ארבעה למה לא הקשו דלר"מ הוי חמשה. ונלענ"ד עפמ"ש התוס' קדושין (די"ז ע"ב) דאף היכא דתני מנינא איכא למימר תני ושייר. רק היכא דמוכח דלא שייר עיי"ש. ולפ"ז צ"ל הא דמקשה הגמ' הכא ותו ליכא אף דאיכא למימר תני ושייר, מ"מ מדתני ולדברי ר"מ בארבעה משמע דלרבנן הוי בדוקא שלשה. אבל הא דנקט לר"מ בארבעה י"ל באמת דאיכא טובא ותני ושייר. רק לרבנן הוי דוקא שלשה. ע"כ פי' רש"י והתוס' הקושי' דאף לרבנן הוי ארבעה. ומדנקט ולדברי ר"מ בארבעה מוכח דלרבנן הוי דוקא שלשה כנלפענ"ד נכון: