אור ברסלב

חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ

דף צז.

דף צו:

(א) מתני' השואל את הפרה וכו' יש לדקדק חדא למה נקט שאלה חצי יום ושכרה חצי יום ולא נקט בקיצור שאל את הפרה ומתה והשואל טוען שמתה לאחר כלות זמן השאלה קודם שהחזירה, דא"ל דאתי לאשמעינן כסברת התוספות דל"א במצעיתא וסיפא דהוי מחויב שבועה על ידי גלגול וע"כ צריך למיתני היכא דהוי שומר אף לאחר כלות זמן השאלה דאל"כ אין עליו חיוב שבועה כלל הא ליתא דהא קי"ל דאף לאחר זמן השאלה קודם שהחזירה יש לו דין שומר שכר, [ואפשר לומר הואיל דבבא דשאל אחת ושכר אחת אי אפשר למינקט רק על ידי שני ענינים ע"כ נקט הכי בכולה בבא דמתני'] תו יש לדקדק למה נטר התנא בהנהו דינא דמתני' לאשמעינן דוקא בפירקא דהשואל הא הוה מצי לאשמעינן כל הני דינא בפרק המפקיד היכא דהוי חצי יום שומר שכר וחצי יום שומר חנם, וי"ל, תו יש לדקדק למה דקדק התנא לאשמעינן שאלה והדר שכרה ולא להיפך שכרה והדר שאלה ויבואר זה ע"פ דברינו בעזה"י, דהנה הנ"י ז"ל הקשה בסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל שפסק משעת שאילה אשתעבד נכסי' וא"כ מה הקשה הגמרא לר' נחמן הא מתני' דמיא לאיני יודע אם פרעתיך ותי' שני תירוצים חדא דקושיית הגמ' משאל אחת ושכר אחת, ועוד תי' דמתניתין סתמא קתני ומשמע אפי' היכא דהשכירות היה קודם השאלה דהוי איני יודע אם נתחייבתי, ותמה עליו הלחם משנה דקשה עליו מה יענה בדברי הרמב"ם גופי' דפסק בכולה בבא דמתניתין המע"ה ולדברי הנ"י שאלה ושכרה הוי איני יודע אם פרעתיך והוה ליה למימר דברי עדיף והניחו בצ"ע:

והנלענ"ד דוודאי אף הנ"י מודה דלא דמי לגמרי לאיני יודע אם פרעתיך דיש לומר כסברת הרא"ש שהביא הש"מ דכיון דסוף סוף עיקר החיוב מתחיל משעת אונסין רק דע"י האונס שלבסוף נתחייבו הנכסים למפרע וכיון דיש ספק בעיקר החיוב י"ל דדמי לא"י אם נתחייבתי רק דקשיא להנ"י כיון דמ"מ עדיף מאיני יודע אם נתחייבתי מנ"ל להגמרא להקשות על ר"נ ולהוכיח מכאן דאפילו איני יודע אם נתחייבתי חייב הא הכא עדיף דדמי לא"י אם פרעתיך ואף דלא הוי לגמרי א"י אם פרעתיך עכ"פ מנ"ל למילף מהכא דאפילו א"י אם נתחייבתי חייב, ועל זה תי' דקושית הגמרא משאל אחת ושכר אחת וכיון דע"כ מוכרחין לאוקמי מתני' בשיש עסק שבועה מסתמא גם אינך בבא הוי מטעם עסק שבועה דמהכ"ת לאוקמי מתני' בתרי טעמא, ומכש"כ דאתי שפיר לתי' השני דקושית הגמרא אף משאלה חצי יום דמיירי אפילו היכא דהשכירות הי' קודם וכיון דהאי בבא גופיה ע"כ מיירי בעסק שבועה מסתמא אף היכא דשאלה ושכרה הוי מטעם עסק שבועה דאין סברא כלל לאוקמי חדא בבא בתרי טעמא וע"כ דברי הרמב"ם נכונים לדינא, רק דיש לעיין לפי זה מנ"ל להגמרא להקשות דשאלה ושכרה אף אם השכירות קודם דלמא מתניתין בדוקא נקט שאלה והדר שכרה דהוי א"י אם פרעתיך, בל"ז הייתי אומר דהנ"י לא כתב זה רק ליישב למה צריך הגמרא לאוקמי רישא בתרתי וע"כ תי' דהגמרא מוקי הכי לרווחא דמלתא אף באופן דהשכירות היה קודם ועיקר הקושיא הוא משאל אחת ושכר אחת, אבל השתא דאמרינן אליבא. דאמת דהוי א"י אם נתחייבתי ולא קשיא אליבא דאמת רק דקושית הנ"י על הגמרא מנ"ל להקשות, ואם כן עדיין קשה מנ"ל להגמרא להקשות אלא וודאי דהקושיא מרישא גם כן, וי"ל דקשיא להגמרא הדקדוק הנ"ל למה נקט שאלה ושכרה ת"ל בלא זה לאחר השאלה הוה ליה דין שומר שכר א"ו דמתניתין מיירי אף דהשכירות היה קודם וזה אי אפשר רק ע"י ששכרה בהדיא ע"כ נקט שאלה ושכרה כן נלענ"ד ליישב קושיית הלחם משנה:

(ב) רק אי קשיא לי הא קשיא ע"ד הנ"י מנ"ל להגמרא להקשות משכרה ושאלה הא בשכרה ושאלה יש לומר העמידנה בחזקת חיה והשתא הוא דמתה וכמו שכתבו התוספות חזקה זו לקמן בהמחליף והיכא דאיכא ברי וחזקה אף ר"נ מודה דברי עדיף כדאיתא בכתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ואם כן מנ"ל להגמרא להקשות, הן אמת דהרמב"ם פסק (פ"ד מהלכות מכירה) וכן בש"ע חו"מ (סימן רכ"ג) במחליף פרה בחמור וילדה דאפילו הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף והתם נמי הוי ברי וחזקה דהעמידנה על חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה כמ"ש התוספות חזקה זו לקמן בהמחליף וצ"ל דהרמב"ם סובר דחזקת מעוברת לא הוי חזקה, ויש להוכיח מזה כשיטת הט"ז ביו"ד (סימן שצ"ז) דהיכא דחזינן דמת עכשיו לא מעמידין אותו על חזקתו לומר דהשתא מת כיון דכל חי עומד למות והש"ך דחה שם ראיותיו, ולמ"ש מוכח מהרמב"ם דחזקת מעוברת לא מיקרי חזקה והיינו נמי מטעם הנ"ל כיון דעומדת לילד ולא דמי למשארסתני נאנסתי דשם אינה עומדת ליבעל ע"י פיתוי ואונס, אך לשיטת הנקה"כ שם שחלק על הט"ז הדרא הקושיא לדוכתה מנ"ל להגמרא להקשות, אמנם דברי הט"ז צ"ע לענ"ד דלפי המסקנא שם בכתובות דקאמר ותנא תונא כלה בבית חמיה והתם איכא חזקה מעלייתא, ולפ"ד קשה ג"כ דלא הוי מקשה הגמרא ממחט שנמצא בבה"כ דהא התם איכא חזקה מעלייתא השתא הוא דנטרפה דלענין טריפות הוי וודאי חזקה מעלייתא ולא שייך סברת הט"ז כדמוכח ביו"ד (סי' פ"א) בגבינות דמכשרינן מהאי טעמא אפילו בנמצא טריפה דאמרינן עכשיו נטרפה דאף דכל חי עומד למות מ"מ אינו עומד למות על ידי טריפות וא"כ לא הוי מקשה הגמרא התם ללישנא קמא אלא וודאי מוכח דחזקת חי הוי חזקה מעלייתא והדרא הקושיא לדוכתה על הנ"י דבשכרה ושאלה הוי ברי וחזקה ולכ"ע ברי עדיף, וגם על הרמב"ם יקשה למה בהמחליף פרה בחמור וילדה לא מהני ברי של הלוקח הא הוי ברי וחזקה:

והנה י"ל דאף דאמרינן דחזקת חי הוי חזקה מעלייתא מ"מ חזקת מעוברת כיון דיש זמן מוגבל לירחי לידה י"ל דל"ה חזקה לומר השתא הוא דילדה דדלמא נשתלמו ירחי לידה מקודם, ועל העיבור גופיה ליכא חזקה דנימא אח"ז נתעברה דהא רוב בהמות מתעברות ונהי דל"ה רובא מעליא מ"מ חזקה להיפך לא הוי וכעין הס' דאיתא בגיטין סוף פרק כל הגט (דף כ"ח) לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות יעיי"ש ומיושב בזה פסק הרמב"ם בהמחליף, אך לפמ"ש התוספות בסוגיא דהמחליף דאף חזקת מעוברת הוי חזקה צ"ע קצת על הרמב"ם, עכ"פ ע"ד הנ"י הנ"ל קשה טובא לפי מה שהוכחנו דחזקת חי הוי חזקה מעלייתא ולפי מה דמוכח מסוף סוגיא דהמדיר דקאמר ותנא תונא כלה בבית חמיה מוכח דמדמה הגמרא חזקת חי של החמור לחזקת הגוף ואם כן לא מקשה הגמרא מידי די"ל דהכא אף ר"נ מודה:

אמנם לפי סברא הנ"ל נראה לי דיש ליישב קושית הנ"י די"ל למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף א"כ ע"כ היינו טעמא דא"י אם פרעתיך חייב משום דמוקמינן ליה בחזקת חיוב וא"כ היכא דאיכא כנגדה חזקת הגוף י"ל דלא מחייב בא"י אם פרעתיך ואם כן הקשה הגמרא שפיר משאלה ושכרה, ולפ"ז י"ל הדקדוק הנ"ל דנקט התנא הנהו דינא בשואל דוקא די"ל בש"ש כיון דלא מצי למינקט מתה רק נגנבה ושם י"ל דהוי א"י א"פ ופשיטא דחייב דליכא חזקת הגוף כנגדה ואף דאיכא חזקה דהשתא נגנבה וכדאיתא סוף פרק כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהם וכו' מ"מ י"ל דלא הוי חזקה גמורה ועיין ת"ה (סי' של"ג)], ע"כ הוצרך להשמיענו דוקא בשואל ומוכח ע"כ דמשעת שאילה אשתעבד נכסי', ומיושב נמי דנקט דוקא שאלה והדר שכרה דבשכרה והדר שאלה חייב משום ברי ושמא וחזקה וכיון דהתנא רצה להשמיענו חיובא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם תו לא מצי למנקט שכרה והדר שאלה דחיובא משום ברי ושמא וחזקה. ובזה ניחא ג"כ דהוצרך לאשמעינן בגוונא דשאלה ושכרה ולא דמתה אחר זמן שאלה דאי הוי נקט הכי לא הוי מוכח דבשכרה ושאלה חייב משום ברי ושמא וחזקה דהוה מצי למימר כיון דנקט בחד גוונא להכי הוצרך להשמיענו דהשאלה היה קודם אבל השתא דנקט בתרי גוונא ואפילו הכי נקט דווקא שאלה ושכרה מוכח דשכרה ושאלה חייב בלא עסק שבועה, היוצא לנו מזה בעזה"י שני דינים מחודשים האחד בשכרה ושאלה י"ל דחייב אף בלא עסק שבועה מטעם בו"ש וחזקה, ובשומר אחר חוץ משואל י"ל דהוי איני יודע אם פרעתיך כיון דאין כאן חזקה כנגדה:

אמנם עדיין צריך לעיין די"ל דע"כ ל"א משעת שאילה אשתעבד נכסי' רק לגבי שואל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותיה לגמרי משום הכי נשתעבדו נכסיו מיד אי משום דחייב באונסין ואין בידו לשמור מזה ע"כ קמה ברשותיה לגמרי אבל בשומר אחר דאין מוטל עליו חיוב רק לשמור ואין עליו רק שעבוד הגוף, ואי משום דהא גופיה דחייב באונסין היינו משום דהוא כדידיה לגמרי ועיין סנהדרין (פרק בן סורר) גבי בא במחתרת מוכח להדיא דהיכא דחייב באונסין הוי לגמרי כדידיה רק רבא קאמר התם דלמא כי אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקניא לא מ"ד אשואל ולשון זה משמע דמשום הכי חייב באונסין הואיל וקמה ברשותיה, וגם בזה ניחא דקשיא מהכ"ת לומר משעת שאילה אשתעבד נכסי' מהכ"ת לומר הא מסתיי' דחייב משעת אונסין אבל אי אמרינן דליכא לאשכוחי חיוב אונסין רק היכא דהוי כדידיה וכיון דהוי כדידיה ממילא בע"כ אשתעבדו נכסי'. ונראה לי דה"ט דלא ס"ל להנ"י סברת הרא"ש שהביא הש"מ דהחיוב הוא למפרע דהיינו כשבא האונס אשתעבדו הנכסי' למפרע דקשה מנ"ל הא דהתורה שיעבדה הנכסים למפרע, ובע"כ צ"ל טעם הנ"ל כיון דחייב באונסין בע"כ דאוקמי' רחמנא ברשותיה וע"כ נשתעבדו הנכסים תיכף וע"כ הוי שפיר א"י אם פרעתיך וא"כ כל זה שייך רק בשואל אבל בשאר השומרין מהכ"ת לומר דמשעת שמירה אתחייבו להשתעבד נכסיהם:

(ג) והנה יש להביא ראיה לסברא זו מהגי' שהביא רש"י ר"פ הגוזל ומאכיל במימרא דר"פ היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכתב רש"י בשם רבותיו שפירש דהואיל ופטור מקרן משום הכי אין כאן דו"ה ואפילו אי אמרינן בקנס דמקטל ומשלם ותמה רש"י עליהם דהא אין כפל רק בטוען טענת גנב ובשואל ל"ש, והנה י"ל דר"פ נקט בגוונא דשייך דהיינו היכא דהתנה להיות פטור מגו"א ולא היה צריך לפרש דבריו דפשיטא דהכי מיירי כיון דאין כפל רק בטט"ג ורצה לפטור עצמו, רק דקשה כיון דבע"כ מיירי היכא דהתנה להיות פטור וא"כ למה לא נקט בקיצור בשומר חנם, אך לפמ"ש א"ש כיון דרצה להשמיענו דאמרינן משעת אונסין אשתעבדו נכסים ולפמ"ש דבשאר שומרין פשיטא דמשעת החיוב אשתעבד נכסיו לא משעת התחלת השמירה רק בשואל י"ל כן, ולפ"ז י"ל אף היכא דהתנה השואל להיות פטור מאונסין מ"מ החיוב של פשיעה י"ל דחל משעת שאלה דלענין זה לא התנה וכיון שכן הוי חייב בטבחה בשבת רק דבאמת ס"ל לר"פ דאפילו בשואל גמור אפילו הכי משעת אונסין אשתעבד נכסי' וע"כ פטור אף מדו"ה ואף דאמרינן בקנס מיקטל ומשלם אפילו הכי פטור הואיל ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה כנ"ל בישוב הגי':

ועפ"ז י"ל בעזה"י דברי הרמב"ם התמוהים חדא מ"ש כל המפרשים עליו כיון דפסק משעת שאילה אשתעבד נכסים למה הביא בהלכות גניבה דינא דר"פ היתה לו פרה שאילה וכתב שאם אין גניבה וכו' הא לדידיה משעת שאילה אשתעבדו נכסי', ותו תמה עליו הלחם משנה למה כתב שאם אין גניבה אין טו"מ חוץ מקושית רש"י קשה ג"כ הא הרמב"ם פסק דאפילו בקנס לא אמרינן מיקטל ומשלם וא"כ פשיטא דפטור מדו"ה, ולפ"ז י"ל כך דהנה המל"מ כ' דהרמב"ם לא גרס ופליגא דר"פ וכ' די"ל דאף הרמב"ם סובר משעת אונסין אשתעבדו נכסי' רק דנשתעבדו הנכסים למפרע, אך לפמ"ש לעיל (אות הקדום) קשה מנ"ל האי שעבוד למפרע וכמ"ש לעיל בטעם הנ"י דלא ס"ל כתירוץ הרא"ש, ע"כ נ"ל די"ל להיפך דהרמב"ם ס"ל דאף ר"פ מצי לסבור משעת שאילה אשתעבדו נכסי' רק די"ל היכא מהני סברא זו דמשעת שאילה אשתעבדו נכסי' רק היכא דחייב אף באונסין דאז אין החיוב על המעשה שעשה רק שבא לו החיוב ממילא רק היכא דהחיוב מיתה בא לו בשעת האונס אפילו הכי פטור דהיכא דקלב"מ לא יוכל לבא עליו שום חיוב אבל היכא דמשעת שאילה אשתעבד נכסי' שפיר חייב, אבל היכא דאין חייב רק על פשיעה נהי דאשתעבדו נכסי' משעת שאילה מ"מ כיון דצריכין אנו לחייב אותו על מעשה ידיו שעשה שפשע ומעשה ידיו היה בשעה שבא עליו חיוב מיתה וע"כ פטור, ולפ"ז י"ל שפיר דאף ר"פ ס"ל משעת שאילה אשתעבדו נכסי' ואפ"ה פטור והא גופיה קמ"ל בשואל דאף דמשעת שאילה אשתעבד אפילו הכי הואיל ובע"כ דמיירי היכא דפטור מאונסין כגון היכא דהתנה וע"כ לא מהני הא דמשעת שאילה אשתעבד נכסי', ולפ"ז י"ל ג"כ קושית הלחם משנה מ"ש דהא הרמב"ם פסק דאף בקנס לא אמרינן דמיקטל ומשלם דלפמ"ש דמיירי בטט"ג א"כ עיקר החיוב בא לו בעת שטען בב"ד שנגנב אבל בעת ששחטו עדיין לא היה החיוב בעולם כלל דעיקר החיוב הוא על עקימת שפתיו בב"ד ועקימת שפתיו היה בעת שאין חיוב מיתה כלל אבל החיוב על הקרן בא לו מעת שפשע ואז היה שעת החיוב וע"ז שפיר אמרינן קלב"ם וע"כ הוצרך הרמב"ם לפטרו מטעם קלב"ם על הקרן וכ' שפיר שאם אין גניבה אין טו"מ, הן אמת שלשון הרמב"ם דחוק קצת מ"ש שחטו דרך גניבה, אך אין זה קושיא כל כך די"ל מחמת שטען אח"כ ט"ג הוי דרך גניבה ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם התמוהים ת"ל על מכונם:

אמנם לפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה למה נקט מתני' הדין בשואל דוקא ונסתר התירוץ הנ"ל דבשומר אחר חייב מטעם איני יודע אם פרעתיך [וקצת י"ל ע"ד הנ"ל דאתי לאשמעינן דשכרה ושאלה יש לו דין אחר וחייב אף בלא עסק שבועה מטעם ברי וחזקה דלא שייך בשומר אחר דלא מצי לאורי' במתה, ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף י"ל דאתי לאשמעינן אף דהוי חזקת חי נגד הברי אפילו הכי ברי עדיף]:

(ד) אך נ"ל די"ל כך עפמ"ש התוספות לקמן (דף ק') דהא דקתני זה אומר א"י וזה אומר א"י יחלוקו לא קאי אלא אשאל אחת ושכר אח' דבשאלה חצי יום מודה סומכוס דאוקי ממונא בחזקת מרא, ובאמת הדבר מתמיה דמי כהחכם ויודע פשר דבר במתניתין לומר דזה אומר א"י לא קאי רק אשאל אחת, ולפ"מ שהוכיחו זה מתירוץ אביי י"ל דסמך התנא אמתניתין דהפרה, אבל לתירוצא דרבא לפ"מ דמשמע מדברי תוספות דס"ל לאמת כן דמודה סומכוס קשה, ולפי סברא הנ"ל י"ל דאף שכתבו התוספות דהיכא דאיכא חזקת מעוברת להמחזיק לא ס"ל לסומכוס יחלוקו י"ל דהיינו דווקא היכא דהוי א"י אם נתחייבתי אבל היכא דהספק הוא בפרעון כדינא דמתניתין אי אמרינן משעת שאילה אשתעבד נכסי' א"כ נגד חזקת חי יש חזקת חיוב י"ל שפיר דהדר דינא דיחלוקו, ולפ"ז הוצרך התנא להשמיענו בשואל דאף דאיכא חזקת חי להשואל אפילו הכי כיון דמשעת שאילה אשתעבד נכסי' אמרינן יחלוקו וא"ש ומוכח דינו של הרמב"ם דמשעת שאילה אשתעבד נכסי'. [וקצת יש להוכיח כסברת התוספות דמודה סומכוס היכא דחזק"מ מסייע להמחזיק מדלא נקט מתניתין דהמחליף דינא דיחלוקו בבא אחריתא ולא בבבא דהמחליף דאז לא הוי בכל גוונא דהיכא דהלוקח מוחזק לא אמרינן יחלוקו]:

ולפ"ז ארווחנא ליישב קושית התוספות שהקשו אכתי הא דר"י דשמואל הוא כיון דלית ליה משאיל"מ מוכח ממתני' דברי עדיף, והנה לכאורה יפלא על התוספות דהא לעיל הקשו התוספות דלמא מתניתין סומכוס ותירץ דכיון דלסומכוס מהני ברי א"כ לרבנן לכה"פ הוה ליה למימר יחלוקו, ולפ"ז קשה מה הקשו התוספות הא דר"י דשמואל הוא הא משמואל לא מוכח די"ל באמת כקושית התוס' דמתניתין סומכוס ובאמת כמו דלסומכוס מהני ברי על החצי ה"ה לרבנן וע"כ בברי ושמא לרבנן באמת יחלוקו ועדיין לא מוכח דברי עדיף וצע"ג על דברי תוספות, אמנם י"ל כך דהנה דברי תוספות דלעיל תמוהים ג"כ מה שהקשו דלמא מתניתין סומכוס הוא דהא התוספות כתבו לקמן בהמחליף דבשאל אחת ושכר אחת דוקא ס"ל לסומכוס יחלוקו אבל בשאלה חצי יום לא אמרינן יחלוקו ואפי' הכי קתני במתני' דברי עדיף א"כ מוכח דאף היכא דל"א בלא הברי יחלוקו אפילו הכי ברי עדיף, ותינח למ"ש המהרש"א לקמן בסוגיא דהמחליף דבסוגיא זו לא אסיק התוספות אדעתי' סברא זו כדמוכח מהצריכתא שכתבו התוספות כאן אבל למ"ש המהר"ם לובלין לקמן קשה, ונ"ל די"ל כך דהנה התוספות הוכיחו זה בפ' הפרה מתירוץ דאביי דקאמר מידע ידיע דאית ליה שותפות יעיי"ש אבל ללישנא קמא דאביי דא"ל גלית אדעתיך משמע להיפך דאי לאו דגלי אדעתיה היה צריך בעל הפרה ליתן עוד שמינית ומוכח דאף היכא דמסייע חזקת מעוברת להמחזיק אפילו הכי ס"ל דיחלוקו וא"כ הקשו התוספות שפיר מנ"ל להגמרא להקשות דלמא כלישנא קמא דאביי ואז קאי סומכוס אכולה בבא דמתניתין וי"ל דמשום הכי ברי עדיף, ולקמן הקשו שפיר אכתי הא דר"י דשמואל הוא דהא אביי הוא דקאמר התם הא דר"י דשמואל הוא וקשיא ללישנא בתרא דס"ל לאביי דהיכא דחזק"מ מסייע להמוחזק לא אמרינן יחלוקו ולא קשה קושית התוספות דלעיל דלמא מתני' סומכוס דהא מוכח דאף היכא דבלא הברי לא אמרינן יחלוקו אפילו הכי מהני הברי נגד הכל וא"כ מוכח דברי עדיף כנ"ל ליישב התרי תמיה ע' התוספות, אך לפמ"ש לעיל דלשיטת הרמב"ם דהוי א"י אם פרעתיך י"ל אף לאביי דהכא לא מהני חזקת חי להמחזיק וס"ל לסומכוס בכולה בבא דמתני' דיחלוקו מיושב קושית התוספות שפיר על שמואל דלא מוכח מיניה דברי עדיף די"ל יחלוקו כיון דבכולה בבא ס"ל לסומכוס יחלוקו, ומזה ג"כ ראייה לשיטת הנ"י דהוי א"י אם פרעתיך [וגם לשיטת הנ"י אתיא בפשיטות שפיר כיון דשאלה אחת הוי א"י אם פרעתיך ושאל אחת ושכר אחת י"ל כקושית התוספות דלסומכוס ברי עדיף ולרבנן יחלוקו]:

אך כבר כתבתי בזה במקום אחר דלשיטת הרמב"ם דפסק בהמחליף פרה בחמור היכא דקיימא באגם אף לרבנן יחלוקו י"ל קושית התוס' ולומר דלאביי י"ל דמתני' כרבנן דסומכוס ומיירי בקיימא באגם ומש"ה ברישא יחלוקו משום דנגד חזקת מ"ק י"ל דמהני חזקת מעוברת לאפוקי בסיפא דליכא חזקת מעוברת נגד חזקת מ"ק, ואדרבה חז"מ מסייעא לחזקת מרא קמא מש"ה פטור בעל הפרה מליתן שמינית הנזק ואתיא כמ"ד שותפי נינהו, והא דהוצרך ר"י אמר שמואל לומר התם זו דברי סומכוס היינו אליבא דאמת לפום אוקימתא דרבא דאתיא כמ"ד בע"ח הוא וכמ"ש התוספות יעיי"ש, וכבר כתבתי בעזה"י בזה להוכיח שיטת הרמב"ם:

(ה) אך בד"א י"ל הקושיא הנ"ל על תוספות במאי שמקשין דלמא מתני' סומכוס והיה קשה דבשאלה אחת מודה סומכוס, די"ל דנהי דסומכוס מודה דלא אמרינן יחלוקו מטעם חזקת חי מ"מ כיון דלסומכוס לא הוי חזקת ממון חזקה שפיר י"ל דמהני ברי נגד חזקת חי דהוי רק חזקה בעלמא משום הכי מהני ברי נגדה ויותר מזה כתבו המפרשים בסוגיא דתרי ותרי דאפילו לגבי חזקת א"א מהני ברי אבל לגבי ממונא להוציא מחזקתו י"ל דלא מהני כיון דאפילו רוב לא מהני, רק דלפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה על התוס' במאי שמקשין אכתי הא דר"י דשמואל הוא הא מצינן למימר דלשמואל באמת יחלוקו ונסתר התירוץ הנ"ל שכתבתי דקושית התוס' ללישנא בתרא דאביי דמודה סומכוס בשאלה אחת דלפמ"ש כאן לא הועלנו בזה דאכתי לא מוכח די"ל דנגד חזקת חי מהני ברי לגמרי אבל נגד חזקת ממון י"ל דלא מהני רק לענין שיחלוקו, ויש להתיישב קצת בזה וצריך עוד עיון, ויש עוד אתי דרך אחר להוכיח דלא כסברת הנ"י דהוי איני יודע אם פרעתיך ולסתור ההוכחה ע"פ קושית התוספות למה לא משני הגמרא בקיצור דהוי משואי"ל על ידי גלגול ועיין לקמן (אות ו') והוא דרך פלפול וחדוד התלמידים וחדא קוב"ה בפלפולא, אמנם בדרך פשוט נראה לפענ"ד די"ל דה"ט דאמרינן משואיל"מ כיון דהודה במקצת וזה גורם לו שיהיה מחויב שבועה וא"כ חזינן דיש כאן חיוב עליו מצד טענותיהם וע"כ אמרינן היכא דא"י לישבע משלם, אבל היכא דמצד הטענה בעצמה פטור לגמרי רק ע"י גלגול חייב שבועה לא אמרינן היכא דאי"ל משלם כיון דמצד הטענות אין עליו חיוב כלל, ולפ"ז מיושב קושית הרז"ה לקמן מכסות דאף ע"י גלגול אמרינן משאיל"מ דהתם שאני כיון דמצד הטענות עצמם יש עליו חיוב על העבד כמו על הכסות דהא הוי מודה במקצת רק דהתורה גזרה דאין נשבעין על העבדים ואין הטעם משום דאין חיוב מצד הודאה דמ"ש מודה במקצת מטלטלין או קרקע רק דהוי גזירת הכתוב ואם כן היכא דזוקקין תו הדרינן למלתא קמייתא דמצד טענתו יש עליו חיוב ואי"ל ע"כ משלם, כנלענ"ד נכון [ויסוד לסברא זו הוכחתי מדברי רי"ף ז"ל (פרק כל הנשבעים) ומשיטת הפוסקים ח"מ (סימן ע"ה)]:

(ו) ועוד יש דרך ישר בעזה"י ליישב קושית התוספות הנ"ל דלא משני הגמ' מצד גלגול, ועם זה יש ליישב הרבה קושיות בסוגיא זו מאי דמקשה התוספות דר"נ לית ליה משואי"ל משלם וגם קושי' השנייה דאכתי הא דר"י דשמואל הוא, דהנה לכאורה יש להקשות קושיא עצומה מאי מקשה הגמרא לר"נ הא כתבו התוספות דאף לר"ה ור"י דס"ל ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא בברי טוב ושמא גרוע דהיינו דהו"ל למידע, והנראה דטעמא דכיון דהו"ל למידע אמרינן אערומי קא מערים דלולי זאת אין סברא לחייבו הואיל וא"י וא"כ י"ל דר"נ ס"ל ג"כ סברא דאערומי קא מערים רק דאפילו הכי פטור דמהימן לומר שא"י במגו דאי בעי הוי טען בבירור שאינו חייב לו ואי דהוי מגו דהעזה הא לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה, ומכש"כ למ"ש התוספות דא"י טענה גרוע הוא וודאי די"ל דנאמן במגו שהיה טוען בבירור שהוא פטור אבל בדינא דמתניתין דאלו היה טוען ברי היה מחויב לישבע על ידי גלגול והשתא דטוען א"י כתבו התוספות דאין מגלגלין על שמא של הנתבע דל"ה דומיא דסוטה ולפ"מ דמשמע מדברי תוספות דאין צריך לישבע כלל אפילו שא"י דאין כאן דין גלגול כלל וא"כ י"ל שפיר דאערומי קא מערים וע"כ חייב במתני' וצ"ע ליישב ע"ד התוספות:

והנראה ליישב כל זה עפ"מ דיש לדקדק טובא במתני', דבתרי בבא קמייתא כייל כולהו תלתא גוונא דנקט במתניתין ובדינא דישבע לא נקט רק בבא דשאל אחת ושכר אחת ולא תנו אינך בבא דשאלה חצי יום וכו', ותו קשיא לפי מה שכתבו התוספות לקמן בהמחליף דבשאלה חצי יום לא ס"ל לסומכוס יחלוקו קשה היאך סמך התנא ע"ז כיון דסתמא דמלתא משמע דקאי אכולה בבא, תו קשיא לשון הר"מ התמוה דבכולה בבא דבברי ושמא ושמא וברי כ' דישבע וכ' הכסף משנה דכוונתו להיסת ותמהו עליו דהא אין נשבעין על טענת ספק ותיקן הדבר בבדק הבית דכוונת הרמב"ם ע"י גלגול, רק דזה תמוה דהא אח"כ כתב דין גלגול בבבא דברי וברי ואם לעיל גם כן כוונתו לגלגול היה לו לכתוב כן בהדיא, ועוד קשה דהרמב"ם כתב דין גלגול בבבא דשאל אחת ושכר אחת בברי וברי וכ' הכ"מ דהרמב"ם לא סבירא ליה כפי' רש"י דהקושיא מה שטענו לו קאי דוקא לר"ה ור"י ועיין בלחם משנה שתמה על הכ"מ וצ"ל כוונתו דאי הוי סבר כפירוש רש"י אף דהדין אמת מ"מ לא היה צריך להביאו אלא וודאי דהעתיק לישנא דמתניתין וס"ל דהפירוש במתניתין הוא כך, אמנם באמת צריך להבין הא לר"נ לא קשה מידי ולא צריך לבוא לע"י גלגול, וגם על פירוש רש"י קשה דהו"ל לומר הניחא לר"נ ור"י:

והנראה דיש לתרץ כל הקושיות הנ"ל בד"א בהקדים לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות שאלה) יעיי"ש ובהה"מ ובלח"מ ובדרישה (סי' רצ"ד) שכתבו להדיא דעיקר שבועת שומרין הוא שבועה שאינו ברשותו ושאר השבועות המה רק ע"י גלגול, ולפ"ז יש ליישב הכל דהנה במתניתין היכא דהמשאיל טוען ברי שבשעה שהיתה שאולה מתה בע"כ שהיה אצל המיתה וא"כ תו לא מצי להשביעו שבועה שאינו ברשותו וממילא לא מצי למימר אשתבע לי דכדרכה מתה והיינו שלא פשע דכיון דאין צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו ממילא אינו מחויב לישבע שלא פשע דלא הוי רק גלגול, אך כל זה בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום אי אפשר לו לידע שמתה בשעת שאילה רק אם היה בשעה שמתה אבל בבבא דשאל אחת ושכר אחת איכא לאשכוחי דטען ברי דהיינו שיודע שאותה שקיימת הוא השכורה וא"כ בע"כ אם אחת מתה היא השאולה ובאמת יוכל להיות שאף השאולה קיימת וע"כ מחויב לישבע ע"י גלגול, ולפ"ז י"ל אדרבה דלא כתירוץ הנ"י דעל תי' הראשון שתי' דקושית הגמרא קאי משאל אחת קשה דלמא על ידי גלגול, ועל תירוץ השני דמיירי אף אם היתה שכורה ושאולה קשה דבזה שפיר איכא לאשכוחי גלגול כגון שאומר שיודע שהיתה קיימת בעידן שאילה וכיון דהשאולה היה לאחר השכורה מוכח שלא מתה בעידן שכורה, אבל אם הקושיא היא משאלה ושכרה וכיון דהשאולה היה קודם אי אפשר לו לידע שמתה בעידן שאולה רק שהיה אצל המיתה וא"כ יודע שאינו ברשותו ואין כאן שבועה ומוכח כמו שכתבתי לעיל (אות ב') ליישב קושית הנ"י, ולפ"ז מיושב ממילא קושית התוס' דאין כאן גלגול, ונתיישב ג"כ קושיתי הנ"ל דלמא כאן אף ר"נ מודה דאערומי קא מערים דהיה צריך לישבע דלפמ"ש אף אם היה טוען ברי אין כאן שבועה בתרי בבא קמייתא והקשה הגמרא שפיר, ולפ"ז א"ש ג"כ דדוקא בבבא דשאל אחת נקט ישבע בברי וברי, וממילא מיושב הקושיא הנ"ל לפמ"ש התוספות לקמן דאביי ס"ל דסומכוס לא קאי אתרי בבא קמייתא והיה קשה היאך סמך התנא על זה, ולפי זה אתי שפיר כיון דנקט בבא דז"א א"י וז"א א"י לאחר בבא דישבע דקאי דוקא אשאל אחת ממילא בבא דז"א א"י קאי ג"כ דוקא אשאל אחת, ולפ"ז ממילא מיושב קושית התוספות על ר"נ ושמואל דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם הדרא קושית הגמרא לדוכתה, ולפמ"ש י"ל כיון דאיירי בעסק שבועה ואלו היה טוען ברי וודאי היה חייב שבועה ממילא שפיר יש לומר דחייב מטעם אערומי קא מערים אף לר"נ ור"י והא דמשני הגמרא משום משאיל"מ היינו ליישב אליבא דידן דלפ"מ דמשמע מרבא משמע דמטעם משאיל"מ חייב מגזירת הכתוב, וגם לשון הגמרא אינו מוכרע כל כך ועיין באס"ז דהוא לשון ר"י גאון, גם יש לומר דלדידן מוכח כן כיון דברישא איכא חיובא משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דבע"כ מיירי דאיכא עוד פרה ממילא בבבא דשאל אחת הוי ג"כ מטעם משאיל"מ ובאמת י"ל דסובר הגמ' דע"י גלגול לא אמרינן משאיל"מ, רק דלא מצי הגמרא לומר משום דאערומי קא מערים די"ל כמו דבבא דשאל אחת הוי מטעם מתוך שאיל"מ ה"ה כולהו בבא אבל לר"נ ושמואל י"ל דכולה הוי משום אערומי קא מערים, [גם י"ל מזה שיטת הרמב"ם ולומר דרבא מיירי היכא דלא הוי למידע דבלא זה מהכ"ת יחלוק על ר"נ]:

ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם על נכון דבברי ושמא ושמא וברי נקט סתם ישבע ולא נקט ע"י גלגול די"ל כיון דכלל בבבא זו שאלה חצי יום וא"כ היכא דטוען ברי ליתא לגלגול כיון דלא מצי לאשבועי שאינו ברשותו ע"כ נקט סתם ישבע דממ"נ היכא דטוען ברי ליתא לגלגול עכ"פ צריך לישבע שבועת היסת והיכא דטוען שמא דליתא להיסת מ"מ כיון דטוען שמא י"ל שלא היה אצל המיתה וע"כ צריך לישבע ע"י גלגול דשמא היא ברשותו, אבל בבבא דסיפא שייך שבועת גלגול אף בברי וברי די"ל שיודע שהשכורה קיימת וכמ"ש לעיל ע"כ שפיר מצי לגלגל אף בטוען ברי ודברי הרמב"ם ישרים ונכוחים לפ"ז, ולפ"ז י"ל ג"כ לשון הגמרא לקמן דקושית הגמרא היה מה שטענו לא הודה לו אף לר"נ ור"י וכמ"ש הכ"מ לשיטת הרמב"ם, ואין לומר הא לדידיה אוקמינן בעסק שבועה די"ל דהיה קשה להגמרא אי שבועה זו משום עסק שבועה קשה הדקדוק הנ"ל למה נקט דוקא בבא דשאל אחת ושכר אחת ע"כ היה סובר המקשן דמשום הכי נקט בבא דשאל אחת דכאן לא צריך לאסופי פרה אחרת וע"כ הקשה הא סוף סוף מה שטענו לא הודה לו ושני לי' ע"י גלגול וכיון דהוי ע"י גלגול א"ש דנקט דוקא בבבא זג כמו שכתבתי לעיל ואתיין דברי הרמב"ם על מכונס ולענ"ד מראים הדברים ת"ל יתברך שיש לזה פנים בהלכה:

רק לפ"ז יקשה לכאו' במאי דקאמר ולרמב"ח רישא בתלת קשה לפמ"ש רש"י דלרמב"ח לא אמרינן משאיל"מ בהודאה וא"י לחוד דא"י לאו כפירה הוא מ"מ הוה מצי למימר דמשום הכי חייב באומר א"י מטעם הנ"ל דאמרינן אערומי קא מערים דאלו היה טוען ברי הים צריך לישבע ומודה ר"נ, [אמנם נראה די"ל דהגמרא משני אליבא דידן דקיי"ל משאיל"מ י"ל באמת דאפילו בשמא גרוע פעור ודוק]:

(ז) והנה היה נראה לי ליישב קושית תוספות הנ"ל דמשום הכי בעי לרמב"ח ג' פרות ולא אמרינן דבהודאה וא"י יהיה משאיל"מ דכיון דהא דאמרינן משאיל"מ לאו מצד הסברא הוא אלא מצד גזירת הכתוב דשבועת ד' ובע"כ צ"ל באומר א"י, וא"כ בשלמא לר"ח בר יוסף דקרא לא מיירי אלא בשתי פרות א"כ ע"כ דשבועת ד' קאי בהודאה וא"י דהוי משאיל"מ ואף דמצד הסברא יש לומר דל"ש לומר דהוי משאיל"מ כיון דאין כאן כפירה מ"מ בע"כ מוכרח לומר כן, אבל לרמב"ח דלדידיה קרא איירי בג' פרות מנא ליה לומר דשבועת ד' מיירי בהודאה וא"י דלמא בהודאה וא"י אין כאן התחלה לשבועה כלל דנימא משאיל"מ וקרא איירי היכא דהוי כפירה והודאה וא"י דכבר יש כאן חיוב שבועה מחמת הכפירה והודאה וע"כ אמרינן אף על אותה שטוען א"י משאיל"מ כן נלענ"ד נכון, אך קושיתי הנ"ל עדיין אינו מיושב בזה דאכתי י"ל דחייב משום א"י דאערומי קא מערים דאלו היה טוען בוודאי בשעה שהיתה שכורה מתה היה מחויב לישבע דהיה מב"מ:

ועוד י"ל דלא שייך לומר דהוי משאיל"מ דאלו היה טען שיודע בעידן ששכורה מתה היה נאמן במגו דמתה מחמת מלאכה דלא הוי רק הודאה ונאנסה דאין כאן חיוב שבועה לרמב"ח, ודבר זה תליא במחלוקת הפוסקים שהביא הש"ך בח"מ (סימן ע"ה) בתבעו מנה ויש לו עד א' והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי, ולפמ"ש במק"א (בחי' ח"ש לכתובות בסוגיא דמודה ר"י) להוכיח משיטת הרי"ף דאפילו הכי הוי משאיל"מ משום דהשתא דטוען א"י לית ליה מגו ולא שייך לומר אלו היה טוען ברי היה פטור דסוף סוף עכשיו הוי מחויב שבועה דהודאתו גרמה לו שבועה וליכא למפטרי' משום מנו וכיון דא"י לישבע משלם וכן נראה לפענ"ד נכון, וא"כ נסתר תי' זה] אמנם לפי מה שכתבו התוספות בב"ק דצ"ל דכפירה קמן א"כ קשה הכא דקאמר ומתו כולהו בעידן שאילה א"כ בע"כ דכפירה ליתא קמן א"כ הו"ל מגו דמתה מחמת מלאכה וצ"ל דהמשאיל טוען שיודע שמתה כדרכה ואף אלו טען מתה מחמת מלאכה הוי כפירה א"כ נסתר תירוץ הנ"ל, [ואפשר לומר דנ"מ לענין הנבילה וע"כ לית ליה מנו]:

אמנם לפמ"ש הש"מ דר"י ורמב"ח לית להו הא דרבה ומשום הכי פסקינן כר"ח בר יוסף לא כרב"ח וצ"ל דלא סבירא ליה מגו לאפטורי משבועה ואפילו משיב אבידה לאפטורי משבועה לא אמרינן, והנה בטעמא דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה פי' הסמ"ע כיון דאין הפסד בכך ע"כ לא סמכינן על המגו ואמרינן שישבע וע"ז יקשה לכאורה למה יפטור עד אחד משבועה הלא מנו עדיף מע"א לענין לפטור עצמו כגון היכא שטוען פרוע במגו דמזוייף דנאמן וע"א לא מהני ולענין לפטור משבועה הוי להיפך דע"א מהני ומגו לא מהני, והנה על הרמב"ם גופיה דסבירא ליה מגו לאפטורי משבועה ל"א לא קשה די"ל דס"ל דע"א אינו פוטר והרא"ש דס"ל ע"א פוטר ס"ל באמת דאף מגו לאפטורי משבועה אמרינן והשיג על הר"י הלוי במסכת שבועות, אך על הרמ"א קשה שהכריע להלכה דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ועד אחד פוטר משבועה, וקשה לכאורה לטעם הסמ"ע הוי ס' הפוכות ועיין בחידושי חמדת שלמה בכתובות בסוגיא דמודה ר"י ומכש"כ דקשה לפ"מ דקיימינן עכשיו דאפי' משיב אביד' לאפטורי משבוע' לא אמרינן לר' יוחנן א"כ קשה קצת לטעם הסמ"ע דעי"ז יבא אידך להפסד דלא ירצה להודות כדי שלא יתחייב שבועה, והנה הש"ך בסי' רצ"ו הסכים לטעם הלבוש דמשום הכי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דאמרינן אדרבה רצונו היה דוקא לישבע כדי שיאמנו דבריו, וצריך להטעים דבריו דקשה אם רצונו לישבע לשקר מאי מהני השבועה וצ"ל כך דאף די"ל דהיה רוצה לישבע לשקר אפילו הכי כשיבא לידי כך יפרוש, [וע"ד מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה לידי מעשה] ולפ"ז י"ל לא מבעיא לפי שיטת הסוברים שהביא הש"ך הנ"ל דהיכא דאלו טען ברי היה פטור לא שייך לומר משאיל"מ א"כ לא מצי למימר לרמב"ח בשתי פרות וא' הודה ובאידך טען א"י דלפמ"ש לעיל דלרמב"ח לא ס"ל סברת רבה משום חזקה אין אדם מעיז רק דמש"ה לא אמרינן מגו משום דהוי לאפטורי משבועה וכסברת הלבוש דהודה ברצון כדי שיתחייב שבועה וא"כ בטוען על אחת איני יודע תו ליכא למימר דהודאתו היה כדי שיתחייב שבועה דהא טען א"י באידך וא"כ זהו האיש אף אלו כפר באחרת אלו הוי ידעינן דהודאתו לא היתה בשביל שרצונו לישבע היה לו להיות פטור משבועה ונהי דאנן לא הוי ידעינן כוונתו והיינו מחייבים אותו מ"מ עכשיו כשטען א"י נתגלה דאין הודאתו ראויה לחייב שבועה ולא שייך למימר משאיל"מ, ואף לפמש"ל להוכיח משיטת הרי"ף דאפילו הכי הוי משאיל"מ כיון דעכשיו לית ליה מגו, מ"מ לפמ"ש הש"ך דאף לשיטת הסוברים משאיל"מ אפילו היכא דלא הוה ליה למידע מ"מ היכא דידעינן שוודאי א"י פטור כמ"ש הש"ך ח"מ (סימן ע"ב) וא"כ היכא דאית ליה מגו דכפר הכל י"ל דנאמן דא"י ולא שייך לומר משאיל"מ, רק דמשום הכי לדידן חייב בחמשין לא ידענא דלית ליה מגו דכפר הכל דאין אדם מעיז אבל לרמב"ח דלית ליה דרבה כמו שכתבתי לעיל בשם הש"מ במס' ב"ק א"כ לדידיה שפיר י"ל דנאמן לומר א"י במיגו דאי בעי כפר הכל וא"כ לא שייך לומר משאיל"מ כיון דמגו זו הוי לאפטורי מממונא ע"כ צריך דוקא שיהיה כפירה גמורה דשוב אין לו מגו על ההודאה די"ל דמשום הכי הודה כדי לישבע על הכפירה ואינו נאמן לומר א"י ומשום הכי הוי שפיר משאיל"מ, [ואף דיש לגמגם קצת אף לדברי הש"מ הנ"ל דדלמא אף רמב"ח סבירא ליה סברת רבה דמגו דכפר הכל לא הוי מגו רק דסבירא ליה עדיפא מיניה דאפילו היכא דלא שייך אין אדם מעיז אפילו הכי לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, מ"מ י"ל בקל דהגמרא ס"ל דאף רבה לא קאמר סברא זו רק משום דקשיא ליה מפני מה אמרה התורה מודה מקצת הטענה ישבע אבל לרמב"ח ודבע"כ סבירא ליה מטעם אחר מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן לית ליה כלל ס' רבה ודוק] ולפ"ז מיושב קושית התוספות על נכון, ולפ"ז מיושב ג"כ קושיתי הנ"ל מאי דהוי קשיא לן דלמא בלא טעמא דמשאיל"מ משום הכי חייב דאערומי קא מערים כיון דאלו הוי כפר היה צריך לישבע מטעם מודה במקצת, ולפ"ז א"ש דנאמן לומר א"י במגו דלא הודה כלל כיון דהוי לאפטורי מממונא לשיטת רמב"ח דלית ליה הא דרבה וע"כ מוכרח לומר דכפר אחת וממילא לית ליה מגו כמ"ש לעיל עפ"י סברת הלבוש ז"ל וע"כ ממילא חייב משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם ודוק היטב בכל זה:

(ח) ועיין תוספות בבא קמא סוגיא דע"פ שהקשו לרש"י דס"ל כופר הכל בפקדון חייב לא היה צ"ל ב' פרות דכיון דטוען א"י ואלו היה טוען ברי היה צריך לישבע הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ועיין מהרש"א שתי' לרש"י דא"י לאו כפירה הוא ועיי"ש שגמגם בתי', ועכ"פ הקושיא מנ"ל להגמרא להקשות דלמא אף בזה הוי משאיל"מ ולמה ליה להוסיף בפרות, והיה נ"ל ליישב על פי הסברא שכתבתי במק"א טעם למ"ש הש"ך (סי' ע"ה) אם אומר א"י אם נתחייבתי ועד אחד מעיד שלוה הוי משאיל"מ אף שאין העד יודע אם פרע או לא (והבאתי לעיל אות הקדום) והקשה התומים היאך הוי משאיל"מ הא אלו היה טען ברי שאינו חייב היה נאמן במיגו דפרעתי עיי"ש וכתבתי במק"א ליישב דכיון דגלי לן רחמנא דנימא משאיל"מ בע"כ היינו טעמא דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו הוי סברא אלימתא ונהי דהקילה התורה שלא יפרע רק ישבע מ"מ אם אינו יכול לישבע משלם דכיון דטענת התובע יכול לגרום שבועה ממילא הדין נותן שישלם אם אינו נשבע, ולפ"ז ל"ק קושית התומים הנ"ל דאין כאן מחויב שבועה דאלו היה טוען ברי היה נאמן במגו כיון דעכ"פ טענת התובע הוא חזקה הואיל ויש לו עד אחד וראוי להאמינו כל זמן שאין הנתבע נשבע כנגדו ונהי שאם היה טוען הנתבע ברי לא היה צריך לישבע בזה משום דהיה לו מגו דפרעתי מ"מ עכשיו שטוען א"י אין כאן מגו וטענת התובע אלימא וזה א"י לישבע ע"כ שפיר הוי משאיל"מ, והבאתי ראייה לזה מהרי"ף בשבועות שהביא ראייה דלא קי"ל כראב"י מדקאמר הגמרא אילימא דאמרו מנה לאבא ביד אביכן עיין שם, וקשה למה לא הוכיח יותר מאליבא דאמת, ועיין בלח"מ שפקפק על הראייה מס"ד וקשה למה לא הביא ראייה מאליבא דאמת, ולפמ"ש אתי שפיר דאליבא דאמת ל"ק די"ל דאף דאם היה טוען ברי היה פטור כראב"י דיכול להעיז ויש לו מגו מ"מ עכשיו דטוען א"י לית ליה מגו והוי משאיל"מ, ע"כ הוצרך להוכיח מס"ד דמשמע דאביהם חייב שבועה ומוכח דלא כראב"י עיין שם בהרי"ף ודוק, [ועיין בחידושי חמדת שלמה כתובות סוגיא דמודה ר"י שהאריך בזה] ולפ"ז י"ל קושית התוספות הנ"ל על רש"י דמוכח ע"כ דא"י לאו כפירה הוא לענין משאיל"מ, דאל"כ קשה כיון דחזינן דבפקדון כופר הכל חייב מוכח ע"כ דטענת התובע הוא טענה חזקה וגורם שבועה ותשלומין אם א"י לישבע וא"כ נהי דבמלוה אינו חייב שבועה היינו מטעם כיון דכופר וחזקה אין אדם מעיז ע"כ גם טענת הנתבע הוא טענה אלימתא, אך זה שייך היכא דטוען ברי יש טענה חזקה לסתור טענת התובע משא"כ היכא שטוען א"י ואין כאן חזקה הדר הו"ל טענת התובע טענה אלימתא וע"כ אף במלוה הוי לן למימר משאיל"מ, וקשה אמאי אמר ר"נ אוקי ממונא בחזקת מרא נימא משאיל"מ ע"פ הסברא הנ"ל דמה לי אם היה פטור בטוען ברי משום חזקה או משום מגו דמוכח לפמש"ל דאפ"ה הוי עכשיו משאיל"מ אלא ודאי מוכח דא"י לחוד לא מיקרי כפירה לענין שיהיה משאיל"מ ע"כ הוכרח הגמרא לומר דמיירי בשתי פרות, וא"ל הא גופיה קשיא על ר"נ למה לא נימא דאף בכעין זה הוי משאיל"מ די"ל כיון דקרא לאו בהכי מיירי י"ל דלא אמרינן משאיל"מ רק היכא דהוי הודאה רק הא גופיה קשיא דלמא קרא מיירי בא"י אם נאנסה וכמ"ש הפ"י וא"כ מוכח ע"כ דאף בא"י לחוד הוי משאיל"מ, ועיין פ"י מ"ש בזה לשיטת התוספות דבזה לא אמרינן משאיל"מ הואיל ואין התובע טוען ברי ודלא כשיטת הפוסקים בזה:

אמנם לענ"ד נראה להוכיח מדברי התוספות דס"ל דאף בא"י אם נאנסה הוי משאיל"מ דאל"כ קשה מה הקשו לימא אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה וע"י גלגול הוי משאיל"מ הא י"ל מגו דאי בעי הוי אמר א"י אם מתה מחמת מלאכה והוי פטור, ונהי שכתבו התוס' דאינו טוען ברצון א"י מ"מ הכא כיון דטוען א"י אם שאולה מתה מה שחבירו מכחיש לו בבירור א"כ יותר הו"ל לומר אמת כדבריך ששאולה מתה אמנם א"י אם מתה מחמת מלאכה ועיין בש"ע דאף שואל נאמן החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה מוכח דהוי מיגו אף דהוי לא שכיח, וכ"כ הש"ך דא"י אם מתה מ"מ אינו חייב רק משום משאיל"מ, משא"כ לשיטת הפ"י דלא אמרינן בזה משאיל"מ א"כ אית ליה מגו ול"ק קושית התוספות [ומטעם שבועה שאינו ברשותו עיין מ"ש לעיל (אות ו')] אלא וודאי דהתוספות ס"ל דאף בא"י אם נאנסה הוי משאיל"מ:

(ט) ולקושית הפ"י הנ"ל למה לא קאמר הגמרא שבועת ד' תהיה בין שניהם בא"י אם נאנסה היה נראה לי ליישב ע"פ מה שהקשה עוד הפ"י ממ"נ היכא מיירי אי הניח להם אביהם אחריות נכסים הו"ל כפירת שעבוד קרקעות, ואי לא הניח תיפוק ליה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, ולענ"ד י"ל בפשוט עפ"מ דאיתא לקמן בהמקבל (דף קי"ד ע"ב) בהשבת העבוט כיון דמחזירין למה ממשכנין ומשני הגמרא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו וא"כ מוכח דאפילו היכא דהחזירו לא הוי מטלטלין, א"כ יש לומר דמיירי באופן שטען יש לי בידכם משכון שמשכנו ב"ד לאביכם על מנה והם מודים בחמשים דלא הוי מטלטלין אף דהמשכון הוא ביד היתומים אפ"ה לא הוי מטלטלין דיתמי גם הילך לא הוי כיון דמצי לסלוקי בזוזי והוא נכון, ועיין לעיל בחי' דף ד' ע"ב] ולפ"ז לא מצי הגמרא לאוקמי בא"י אם נאנסה דהיינו שבועת שומרין דכיון דעכשיו הוא התחלת המשפט אם נאנסה או לא א"כ עדיין לא משכנו בחיי אביהם והוי ליה מטלטלין דיתמי וכיון שכן דבע"כ קרא לא איירי בשבועת שומרין שפיר מצינן למימר כסברת מהרש"א דל"ה משאיל"מ משום א"י לחוד ומוכח זה מר"נ גופיה דאל"כ אף בהלואה הוי משאיל"מ כמש"ל, ולפ"ז ממילא לרש"י ל"ק ג"כ קושית התוספות לימא דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"י גלגול די"ל כנ"ל דהו"ל מגו דא"י אם מתה מחמת מלאכה ודוק הדק היטב בכל זה:

(י) ולענין הקושיא שהקשיתי לעיל (אות ו) דלמא ה"ט דלא אמרינן ברי עדיף משום דליכא למימר אערומי קא קא מערים דהא יש לו מגו דהיה טוען ברי משא"כ הכא אם היה טוען ברי היה צריך לישבע ע"י גלגול משא"כ שמא אין מגלגלין כמו שכתבו התוס', ע"ז השיב חכם אחד דאכתי תיקשי ישבע שאינו יודע ויהיה נאמן במגו דהיה טוען ברי והיה נשבע, אמנם לפמ"ש התוספות דהיכא דטוען א"י מאמינו המשאיל יותר מהיכא שיודע שמשקר לפ"ז י"ל דלא הוי מגו דאלו היה טוען ברי וחבירו יודע שהוא משקר וודאי לא יאמינו ששכורה מתה ויהיה צריך לישבע ע"ז משא"כ כשטוען איני יודע יוכל להיות שיאמין לו המשאיל שמתה כדרכה ולא יזקיקנו לשבועה כלל, עוד י"ל לפמ"ש הטור בח"מ (סי' ע"ה) וסמ"ע שם (ס"ק מ"ה) דשבועת א"י קילא ליה י"ל דלא הוי מגו, אך לר"נ דתיקן היסת ואלו היה טוען ברי היה צריך לישבע מוכח ע"כ דנאמן א"י במגו דהיה טוען ברי הקשה הגמרא שפיר, ומיושב דקדוק העולם לימא תהוי תיובתא דר"נ דלר' יוחנן ל"ק די"ל כנ"ל דנאמן משום מגו משא"כ במתני' דבברי היה צריך לישבע לא הוי מגו, ובזה אי נימא דבזמן ר' יהודה עדיין לא נתקן שבועת היסת ל"ק קושית התוס' אכתי הא דר"י דשמואל הוא די"ל דנאמן במגו דהיה טוען ברי ולא שייך אערומי קא מערים משא"כ במתני' דהיה צריך לישבע על ידי גלגול וע"כ צריך לאשמעינן דאפילו הכי ברי עדיף, ובזה יש להוכיח כהאי לישנא דר"נ תיקן שבועת היסת אף באין לך בידי אף דלא הוי דררא דממונא ודלא כשיטת הר"ת סוף ב"ק, דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתה דאף לר' נחמן לא קשיא מידי די"ל דנאמן במגו שהיה טוען ברי שאיני חייב לך משא"כ במתני' היה צריך לישבע ע"י גלגול, אלא וודאי דאף לר"נ צריך לישבע אף היכא דליכא דררא דממונא ולפמ"ש לעיל (אות ז) בישוב קושיא הנ"ל א"ש אף לשיטת הר"ת ודוק:

(יא) בדברי הנ"י שהבאתי לעיל יש להסתפק אי ברירא ליה דשאל אחת ושכר אחת לא הוי א"י אם פרעתיך וע"כ לא קשיא ליה רק על שאלה ושכרה דוודאי נתחייב על אותה פרה מתחילה כשהיתה שאולה משא"כ שאל אחת דיש ספק אם נעשה שואל על אותה פרה שמתה, או דס"ל די"ל דאף שאל אחת ושכר אחת י"ל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דמ"מ נשתעבדו הנכסים שלו בשביל השאולה בוודאי וא"י אם יצא מזה החיוב דדלמא השאולה מתה רק דאפ"ה י"ל דהוי א"י אם נתחייבתי כיון דיש לו ספק אם נתחייב מעולם ע"ז הפרה על אונס מיתה, ויש ראייה לזה הפירוש מדתי' בתי' השני א"נ מרישא פריך דשאלה ושכרה ל"ד ה"ה שכרה ושאלה ולא כתב א"נ מרישא נמי פריך מזה משמע דלפי תירוץ השני ס"ל באמת דל"ק כלל מסיפא די"ל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דוודאי נתחייב לו שאולה ונשתעבדו נכסיו בשבילה מיד וא"י אם יצא מזה החיוב דדלמא השאולה מתה, ועיין באס"ז שכתב באמת הקושיא אף על שאל אחת ושכר אחת רק שתי' שם תירוצים אחרים ע"כ בדעת הנ"י יש להסתפק דאף שאל אחת ושכר אחת הוי א"י אם פרעתיך, ולפ"ז י"ל קושית התוספות אכתי הא דר"י דשמואל הוא לפמ"ש לעיל (אות ב') ליישב קושית הנ"י משום דחזקת חי הוי נגד חזקת חיוב וע"כ הוי א"י אם נתחייבתי, והנה בכתובות (דף ע"ו) שמעתתא דתנא תונא כלה כתבתי להוכיח דלר"י משמיה דשמואל מוכח דס"ל כסברת הט"ז דחזקת חי לא הוי חזקה, וא"כ לדידיה קושית הגמרא מעיקרא ליתא די"ל דהוי א"י אם פרעתיך, וגם מסיפא דשאל אחת וכו' לא קשיא לפמ"ש די"ל ג"כ דהוי א"י אם פרעתיך וכל קושית הגמרא הוא לדידן לפי מה דאתי רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להני כללי דמוכח להדיא דהוי חזקה מעלייתא וע"כ הקשה הגמרא שפיר אבל על ר' יהודה גופי' לא קשיא דשמואל הוא דלדידיה אין מזה ראייה די"ל דהוי איני יודע אם פרעתיך:

תוכן העניינים

חמדת שלמה על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה