חמדת שלמה על בבא מציעא· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף צו:
אמר רבא לפום חורפא שבשתא וכו' הקשיתי זה רבות בשנים הא נ"מ לפי צד האיבעיא דלעיל דשאל מן השותפין ונשאל אחד מהן דלא הוי שאילה בבעלים ואף אליבא דאמת אי תפס לא מפקינן מיניה, א"כ נ"מ היכא דיש לה פרה בשותפות ונשאת לבעל דלא הוי שאלה בבעלים לצד האבעיא הנ"ל וא"כ שפיר מבעיא ליה לרמב"ח אי הוי שואל או שוכר להתחייב בזה באונסין או לא, ואף לשיטת הרמב"ם שהביא המהרש"א נראה דהאיבעיא הוי אף לחלק השותף הנשאל עיין שם, וצ"ל כיון דלא עריב רמב"ח הך איבעיא בהדי אינך דלעיל ע"כ ס"ל לרבא דלאו בדרך את"ל מבעיא ליה, עכ"פ י"ל בזה מה שכתבו התוספות בשם הר"י דבעל בנכסי אשתו חייב בפשיעה וכתב הרא"ש דלגבי בעל אין נ"מ כיון דהוי שאלה בבעלים [ועיין סמ"ע וש"ך בח"מ (סימן שמ"ו) מ"ש בזה] ולפמ"ש נ"מ לדינא בבעל היכא דהיה לה פרה בשותפת ותפסה דחייב בפשיעה
עיין סמ"ע וש"ך בח"מ (סימן שמ"ו) מה שהאריכו ע"ד הרא"ש הנ"ל שכתב דבבעל אין נ"מ הא נ"מ באגרה פרה מעלמא דלא הוי שאילה בבעלים והש"ך כתב דס"ל להרא"ש כיון דהוי לוקח תו לא הוי שומר של הראשון כלל וע"כ הוי שאילה בבעלים אף לר' יוסי ועיין שם מ"ש בישוב דברי הרמ"א, ואנכי לא ידעתי דלפ"ד י"ל דהרמ"א ס"ל דאף הרמב"ם סובר כהרא"ש וכשיטת הר"י דכיון דהוי לוקח חייב בפשיעה רק דכיון דהוי לוקח הוי שאילה בבעלים אף דאגרה פרה מעלמא וזה כוונת הרמ"א אבל משום שאילה בבעלים לחוד לא פטור אלו לא הוי לוקח אבל השתא דהוי לוקח פטור מפשיעה משום שאילה בבעלים כסברת הרא"ש, אבל בלוקח דעלמא שפיר חייב בפשיעה היכא דלא הוי שאילה בבעלים וצריך עיון על הש"ך שלא פירש כן:
אך לולי דבריהם היה נראה לי דה"פ בהרא"ש די"ל דסבירא ליה כמו שכתב הרמב"ם דבהודיעו שהיא פרה שאילה ממילא חייב באונסין ואין נ"מ בדינו של הר"י ובלא הודיעו יש לומר דפטור כיון דהוא סובר שהיא שלה והוי שמירה בבעלים א"כ לא קיבל עליו שום חיוב, ובאמת לדינא יש להסתפק בזה היכא דאגר פרה מעלמא ומסרה לשומר והיה עמו במלאכתו שהשומר היה סבר שהוא שמירה בבעלים יש לומר אף דאחר כך באמת לא היה שלו מ"מ השומר לא היה מקבלו לשמור אלו לא היה שמירה בבעלים וכפ"ז אתיין דברי הרא"ש שפיר, ואפשר לומר דמשום היתר תשמיש וודאי היה מרוצה להיות שומר, אמנם עדיין איכא למימר כיון דהיה סובר שהוא בבעלים אפשר דאין לחייבו דמשום הכי לא היה מוטל עליו לשמרו כל כך כיון דהתורה פטרו, אך מדברי הרמב"ם שכתב דבעל פטור משום לוקח וקשה למה לי האי טעמא ממ"נ אם ידע ממילא נכנס תחתה ואם לא ידע יש לומר דפטור מטעם הנ"ל משום דהיה סובר דהוא שמירה בבעלים [ומ"ש הרמ"א לדעת הרמב"ם דבעי נשתמש לפענ"ד נ"ל דה"ה משך ולא כתב כן רק לאפוקי היכא דלא משך להבהמה כלל רק משום דנשאה זכה בנכסים בשביל זה אין לחייבו דדלמא אינו רוצה לקנותה כדי שלא לכנוס בחיובה ודוק, אך לפמ"ש לעיל אין מדברי הרמב"ם ראייה דיש לומר דנ"מ היכא דיש לה פרה בשותפת דאין לפטרו משום שאילה בבעלים היכא דתפסה וע"כ כתב דפטור משום לוקח ודוק, וצ"ע בכל זה:
עיין שו"ת ש"י (סימן י"א) שהקשה לשיטת הרמב"ם דפסק בשאלה בבעלים אם מסרה לשומר אחר וגרעה לשמירה חייב אם כן נ"מ טובא אם מסרה לשומר שכר אי הוי שואל גרעה לשמירה וחייב אף דהוי בבעלים משא"כ אי הוי שומר שכר לא גרעי' לשמירה. והנה כבר כתבתי בזה במקום אחר דהא דהוה גרעי' לשמירה בשאלה בבעלים אף דהראשון פטור לגמרי צ"ל דה"ט דנהי דפטרה התורה שאילה בבעלים מתשלומין מ"מ עכ"פ החיוב מוטל עליו לשמור וכן בכל השומרים כ"א כדינו, וכן הא דחייב שואל באונסין ע"כ אין הטעם דמוטל עליו לשמור יותר דהא אפילו מתה מעצמה חייב ומה הוה ליה למיעבד ובע"כ הטעם משום דקמה ליה ברשותו ואם כן קשה היכא דמסרה לשוכר מאי גרעי' לשמירה איכא, וצ"ל הא דכתב הרמב"ם כגון שהיה שואל ומסרה לאחר בשכר זה קאי בשאלה שלא בבעלים דאז יש לומר אף דמצד הדין אין חיוב על השואל לשמור יותר משומר שכר דהא דחייב באונסין היינו טעמא דקם ליה ברשותיה מ"מ מסתמא היה עושה שמירה מעולה יותר מן החיוב כדי שלא יארע שום מכשול ואונס ויתחייב לשלם, והא דקא סיים הרמב"ם שם אע"פ ששאל או שכר בבעלים י"ל דלא קאי רק היכא דגרעי' כגון שמסרו לשומר חנם אבל שואל בבעלים שמסר לשומר שכר יש לומר דלא שייך גרעי' לשמירה דאי משום חיוב השמירה לא מצינו חיוב בשואל יותר משומר שכר ולא שייך לומר דאפילו הכי היה עושה שמירה מעולה שלא יארע אונס דהא באמת הוא פטור כיון דהוי בבעלים, ולפ"ז לא נ"מ אי הוי שואל או שוכר דממ"נ במסרו לשומר חנם הוי גרעי' לשמירתו אף אי הוי שוכר ובמסרו לשומר שכר לא הוי גרעי' לשמירתו אף אי הוי שואל כיון דהוי בבעלים, גם אפשר לומר לאידך גיסא דהכא הוי תמיד גרועי' לשמירתו אף אם מסרה לשוכר והוא ג"כ שוכר דהוא וודאי יעשה שמירה מעולה כדי שלא יפסד בהמה שלה כיון דכל הנאה שלו והוא אוכל הפירות:
אמנם בכל זה לא הועלנו דמ"מ נ"מ במסרה לשומר חנם במה יתחייב דאי הוי שואל א"כ בגרועי' לשמירתו ליתא לפטור מדין שאילה בבעלים וחייב באונסין ואי הוי שוכר נהי דגרעי' לשמירה מ"מ פטור באונסין וכמו שכתב הרמב"ם להדיא שאם הביא השומר השני עדים שיפטר שומר הראשון פטור:
אמנם באמת נלפענ"ד דע"כ לא איבעיא לן אי שואל או שוכר רק לענין מה יתחייב אבל וודאי אין סברא שלא יהיה לו רשות למסור הבהמה לשומר אחר, ולא דמי לשואל דעלמא ששאל בהמה לזמן ידוע ולדבר ידוע שאין לו רשות להוציא הבהמה ואף שהמשאיל יכול לעשות עם בהמתו ולהשאילו למי שירצה מ"מ להשואל אין לו רשות על זה כי לזה לא השאילו, משא"כ בעל בנכסי אשתו שתקנו לו חכמים כל הזכות שיש לה ובזה לא נסתפק רמב"ח כלל רק דאיבעיא ליה אם יש לו דין שוכר או שואל אבל וודאי יש לו כל הזכות שיש לה אם כן כמו שהיא יכולה למסור בהמתה לשומר ואין צריך לשומרה בעצמה גם הוא יש לו זה הזכות דכל הזכות שלה הקנו חכמים להבעל דהכל הוי בכלל פירות וע"כ פשיטא דלא שייך בבעל גרעי' לשמירה כיון דיש לו רשות על זה, רק דאבעיא ליה לרמב"ח אם נעשה בשביל זה הזכות שואל או שוכר וע"כ קאמר רבא שפיר לפום חורפא שבשתא דממ"נ פטור משום שאילה בבעלים כן נראה לי נכון, ועיין לקמן בבעיא דר"א שכרה בבעלים שאלה של"ב לשיטת רש"י שם איכא לאשכוחי נ"מ היכא דשאלה מינה אחר הגט ודוק:
חידושי הלכה ותוספות סוגיא דשאלה ושכורה